בעיניים פקוחות
מאת צבי זמיר ואפרת מס, כנרת זמורה – דביר, 2011, 251 עמ'
בכנות ובענווה משחזר זמיר את מסלול חייו – מגיוסו כנער בן שש-עשרה לפלמ"ח והפיקוד בגיל עשרים ושלוש על הגדוד שאִבטח את השיירות לירושלים הנצורה – דרך שירותו כראש מחלקת הדרכה וכאלוף פיקוד הדרום בצה"ל לפני מלחמת ששת הימים – ועד שש השנים הסוערות ב"תפקיד שאין דומה לו" – ¬ראש המוסד.
מתוך גב הספר:
"בכל זאת החברה עומדת לחתום החוזה היום לפנות ערב. מדברת על החוזה באותם התנאים המוכרים לנו. יודעים שמחר חג. חושבים שיכולים לנחות מחר לפני החושך…"
כך נפתח המברק שהכתיב ראש המוסד צבי זמיר בטלפון מלונדון לראש לשכתו – פרדי עיני – בלילה שבין חמישה לשישה באוקטובר 1973. זו ההתרעה שהעביר מפיו של אשרף מרואן – האיש של ישראל בצמרת השלטון המצרי – על המלחמה שתפרוץ למחרת, בניגוד מוחלט להערכת אגף המודיעין של צה"ל. כל הצמרת הביטחונית-מדינית של ישראל קיבלה את הערכת אגף המודיעין, כולה ¬ למעט המוסד. חודשים ארוכים העביר המוסד שורה של התרעות אמינות ומדויקות מפני המלחמה הקרבה. ידענו כמעט הכול ולא ידענו דבר. למה?
בספר בעיניים פקוחות מנתח צבי זמיר בבהירות ובלא רחם את הכשלים המודיעיניים והמנהיגותיים שהביאו לעיוורון הנורא הזה. בראשם – הכוח הבלתי מוגבל שניתן לאמ"ן לפרש כרצונו את הידיעות שאספו כל גופי המודיעין האחרים – ולהגיש את פרשנותו כאמת מוחלטת ויחידה לקברניטי המדינה. הכוח הזה לא נלקח מאמ"ן עד היום. משום כך – בעיניים פקוחות הוא מסמך בעל חשיבות עצומה. הוא איננו ספר היסטוריה – אלא קריאת השכמה אקטואלית.
בכנות ובענווה משחזר זמיר את מסלול חייו ¬ מגיוסו כנער בן שש-עשרה לפלמ"ח והפיקוד בגיל עשרים ושלוש על הגדוד שאִבטח את השיירות לירושלים הנצורה – דרך שירותו כראש מחלקת הדרכה וכאלוף פיקוד הדרום בצה"ל לפני מלחמת ששת הימים – ועד שש השנים הסוערות ב"תפקיד שאין דומה לו" – -ראש המוסד. לראשונה הוא מתייחס לחלקו בסיכול הטרור שאחרי אולימפיאדת מינכן ולשותפות האמיצה עם גולדה מאיר, וחושף היבטים עלומים של פעילות הארגון – הערכים ונורמות ההתנהלות בו עד מלחמת יום הכיפורים ואחריה.
צבי זמיר
ב-1942 בהיותו בן שש-עשרה התגייס לפלמ"ח, וב-1947 מונה למפקד הגדוד השישי שאִבטח את השיירות לירושלים. בין תפקידיו בצה"ל – ראש מחלקת הדרכה, אלוף פיקוד הדרום ונספח צבאי בבריטניה ובסקנדינביה. ראש "המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים" בשנים 1968 – 1974. לאחר פרישתו ניהל את בתי הזיקוק לנפט והיה יושב ראש המכון לנפט ולאנרגיה. ממקימי תיאטרון "גשר." ובמשך שש-עשרה שנה יושב ראש עמותת התיאטרון וחבר בהנהלתו.
אפרת מס
נולדה בקיבוץ הזורע ב-1949. לאחר שירות בשב"כ הייתה ממקימי המרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות בצה"ל ופיקדה על התיכון לאנשי צבא. את שירותה סיימה כראש ענף השכלה בדרגת סגן-אלוף. מס פיתחה תוכניות לבתי ספר קולטי עלייה והיא בעלת תואר שלישי בתחום ניהול מערכות חינוך במצבי קונפליקט בין תרבויות.
על סוכנים וסיכונים
אמיר אורן (מאתר הארץ, 25 בספטמבר 2011)
בעוד שבועיים יום הכיפורים, ומלחמת 40 השנה (כמעט) שבשולי המלחמה מתלקחת שוב. צבי זמיר, בספרו "בעיניים פקוחות", מגיח כטיל מתביית-חום, הנעול על זנבו של ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא ורודף אחריו בכל אשר יפנה. שני האלופים בדימוס ממשיכים להתקוטט עמוק לתוך העשור התשיעי לחייהם.
זמיר מנסה לשכנע שהמוסד, בניגוד לאמ"ן, הצטיין בהתרעה כי המלחמה ממשמשת ובאה, ושזעירא גרם לאחר שנים לחשיפה קטלנית של סוכן הצמרת אשרף מרוואן, חתנו של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר ומקורבו של היורש אנואר סאדאת.
לפנים התמקד זמיר רק בזעירא. עכשיו הוא מושיב לידו על ספסל הנאשמים את שר הביטחון משה דיין, שסמך על נאמנותו והערכותיו. לנוחותו, מזכה זמיר את יריבי דיין – ראש הממשלה גולדה מאיר, השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר וקודמו חיים ברלב. זמיר מונה לראשות המוסד בשתדלנות סיעת אנטי-דיין במפלגת השלטון וכדי לוודא שעמדת כוח זו לא תאויש במקורב לדיין, מסוגו של מאיר עמית, ראש המוסד היוצא. התככים בהנהגה השסועה עלו לישראל בדם, לא בפעם האחרונה.
בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר, דיווח זעירא לדיין ולדדו: "צביקה קיבל הלילה הודעה ממקורות שלו, וזה מקור טוב. הוא נתן התרעה שהולך להיות משהו, וביקש שצביקה יבוא אליו מיד לפגישה. יראה אותו הלילה בשעה 10. הכנו רשימת שאלות. הוסיף שלוח הזמנים שלו הוא כזה, שהלילה יראה את צביקה ואחר כך הוא נוסע לארץ אחרת, וביום ראשון רק יחזור למצרים. סאדאת יכול לעשות גם מלחמה בלעדיו". דיין הגיב בעוקצנות, "בקלות. אני לא רוצה לומר, שאפשר גם בלי צביקה".
את ההתרעה המוצפנת שטילפן זמיר בתום השיחה עם מרוואן ("החברה עומדת לחתום החוזה היום לפנות ערב") יכול היה הסוכן המהולל להקדים ביממה גורלית ולשגר בעצמו. זמיר גם אינו מצליח להסיר מגולדה את האחריות לזלזול בהתרעה ששמעה ב-25 בספטמבר מחוסיין מלך ירדן. המסקנה המרעישה ביותר בספר היא השקר של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, באומרו שסוד פגישת גולדה-חוסיין לא הובא לידיעת ועדת החקירה בראשותו.
ובמוסד, העדיפו גולדה, דיין ודדו את הערכת הכוונות של אמ"ן על הערכת אג"ם – סגן הרמטכ"ל ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר.
בחשבון הכולל, דומה שמרוואן היה נכס השמור לבעליו לרעתו. ראש המוסד אינו קצין-איסוף מן השורה ואף לא רק ראש ה"צומת", האגף לגיוס סוכנים ולהפעלתם. תפקידו גם אינו מוגבל לריגול, לסיכול פיגועים, להתנקשויות ולחבלה. עליו לתור במרץ אחר הזדמנויות להידברות חשאית, ישירה או עקיפה, עם אויבים. כך, מול מצרים, עשו עמית לפניו ויצחק חופי אחריו.
כשמופיע סוכן כמו מרוואן, ברור הפיתוי להשתמש בו לריגול. לא גולדה ולא זמיר לא השכילו לנצל את הערוץ שנוצר כך עם חוגו הפנימי של סאדאת גם באופן שונה, דו-סיטרי, באמצעות מרוואן עצמו או מקורב אחר של סאדאת שעליו היה יכול להמליץ ולהשגיח, בלי להיחשף: לשיח רציני על הסדר מדיני, שיחסוך את מימוש האיום המוצהר במלחמה.
בשורת המלחמה, עוד באביב 73', לא הבהילה את הצמרת הישראלית. תגובתה לא הייתה "אוי ואבוי", אלא "אדרבה" (כל הזכויות שמורות לדדו). גולדה לא יצאה מגדרה להידבר עם סאדאת כדי למנוע את המלחמה. זמיר לא פילס למענה נתיב. לשם כך נדרשו עיניים פקוחות ומרחיקות-ראות יותר.
ובמקום גולדה וסאדאת, אפשר לכתוב "נתניהו" ו"עבאס".
