בקרב ובשבי
רומן גרפי, כריכה רכה, 173 עמודים, הוצאת עם עובד, ספטמבר 2014
"לא היה לנו זמן לחשוב על זה. היעד היה תל סאקי, שם היינו אמורים להצטייד בפגזים ולקבל תגבורת. דהרנו כמו משוגעים ורק באמצע הדרך שמנו לב שהסורים בכלל לא בעקבותינו."
מקבץ כתבות
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
(מאתר ynet, 3 באוקטובר 2014, ומהאינטרנט)
שלוות מנוחת הצהריים של יום הכיפורים תשל"ג הפכה ברגע לשאון קרב. יצחק נגרקר, טען-קשר בחטיבה 188 של חיל השריון, וחבריו הוטלו אל לב־לבה של הלחימה ברמת הגולן, במערכה הקשה בתולדות המדינה.
גם כעבור ארבעים שנה, חי בו זיכרון המלחמה, התסכול והכאב, ואינו מרפה. ברומן הגרפי המרשים הזה מובאות חוויותיו מן הקרב ומן השבי הסורי בעיבוד חודר, רגיש ונאמן.
"בקרב ובשבי" מספר את סיפורו האמיץ והמרגש של נגרקר, מהרגע שיצא מהבונקר בתל סאקי ומסר עצמו לידי הסורים, וכך, למעשה, הציל את חייהם של שלושים החיילים ששהו איתו בבונקר, דרך שמונה החודשים בהם שהה בשבי הסורי, במהלכם עבר חקירות ועינויים, עד ששוחרר ב-6 ביוני 1974. צפו בקטעים מהקומיקס:
חיל האוויר כבר לא יציל אותנו
הבטתי בשמים וחשבתי על המתים
על יואב יקיר, על ההרוגים בקרבות ובבונקר, על האנשים שעוד ימותו
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.
בחלוף ארבעים ואחת שנים, יש כאלה שמלחמת יום הכיפורים היא אצלם או עבורם זיכרון מעומעם, ואצל אחרים הוא עדיין זכרון חד וצורב. הספר "בקרב ובשבי" שכתב אלעד שובל ואייר דותן גולדווסר, מבטא את שני הצדדים גם יחד. זהו רומן המביא את סיפורו של לוחם השריון יצחק נגרקר בגדוד 74 בחטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים. נגרקר נלחם באזור תל סאקי ונפל בשבי הסורי, תוך שהוא מחפה על חבריו שנותרו בבונקר שבתל. הרומן פותח בהקדמה של בנו יצחק. הבן למעשה חושף עד כמה הטראומה שחווה אביו עיצבה את חייו והטרידה את מנוחתו עד להוצאת הספר לאור. הספר מיוחד במינו, משום שכל תוכנו מעוצב כקומיקס. הקומיקס הולם את הזיכרון המעורפל, שיוצרי הספר היו צריכים להעלות בדמיונם. הטקסט הנלווה, שכתב אלעד שובל, הופך את קריאת הספר לחוויה חדה וצורמת מאין כמוה. הספר מומלץ מאוד לקריאה.
אלעד שובל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. כתב את הטקסט.
דותן גולדווסר בוגר המחלקה לאנימציה בבצלאל, אייר ועיבד אותו לשפת הקומיקס.
בקרב ובשבי, סיפורו של יצחק נגרקר
מאת אלעד שובל
רב"ט יצחק נגרקר היה טען-קשר בגדוד 74 של חטיבה 188, בפלוגה ו' , מחלקה 3. הוא נפל בשבי בעת קרבות הבלימה ברמת הגולן בתל סאקי. להלן סיפורו.
מותו של מפקד
באוגוסט 1973 הגדוד שלי, גדוד 74 של חטיבה 188 תפס את הקו ונערך ברובו בצפון רמת הגולן. פלוגה ו', אליה השתייכתי, ירדה לדרום הרמה. מפקדת הפלוגה ישבה בתל ג'וחדר (גבעת אורחה) אשר מתחת לתל פארס. היו שם חמישה טנקים: טנק המ"פ, אבי רוניס, טנק הסגן ושלושת הטנקים של מחלקה 2. יומיים לפני המלחמה הצטרף אליהם טנק קת"א (קצין תיאום אווירי). מחלקה 1 ישבה מאחורי מוצב חי"ר 114, בחוד של משולש רפיד, עם שלושה טנקים. המחלקה שלי, מחלקה 3, התמקמה מאחורי מוצב חי"ר 116, גם אנחנו עם שלושה טנקים. כך חיכינו בידיעה שכל רגע עלול לקרות משהו, בין אם זה עוד יום קרב, ובין אם ניסיון למחטף גדול יותר.
בערב ראש השנה נערך ביקור של הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו), בחניון הטנקים של הפלוגה בג'וחדר. הביקור נועד לבדוק את הכוננות שלנו ולאפשר לרמטכ"ל להתעדכן ולהתרשם מהמצב בגזרה הסורית. זו הייתה תקופה של ניקיונות בלתי פוסקים והכנות אינטנסיביות, גם לקראת ביקורת מטכ"לית שנתית שהייתה אמורה להיערך אצלנו אחרי יום כיפור. התכוננו לביקור במשך זמן רב, כי אי אפשר היה לדעת לאן הרמטכ"ל יגיע, ומה הוא יבקש לראות.
בראש השנה יצאנו הביתה לחופש. הספקתי להיות עם המשפחה בערב החג, ולמחרת נסעתי לדימונה, לארוסתי אילנה, שם נשארתי לילה. למחרת שמעתי ברדיו, בתחזית מזג האויר, את הסיסמא לקריאה סמויה, ונאלצתי לחזור לבסיס. כבר היה חשוך כשהגעתי למפקדת הגדוד במחנה סער, משם הסיעו אותי לפלוגה בג'וחדר. ברחבה של ג'וחדר ראיתי פלוגת טנקים של חטיבה 7 מתארגנת, והמתח כבר הורגש באויר. עליתי על קומנדקר שהביא אותי לחניון 116.
בין ראש השנה ליום כיפור, הגיע אלינו הקמ"ן החטיבתי, קצין צעיר בדרגת סגן. הוא תדרך אותנו על דיביזיות 65 ו12 הסוריות שישבו מולנו, וזרק מספרים גבוהים של סדרי הכוחות של האויב. נבהלנו מיחסי הכוחות הלא שוויוניים, ושאלנו אותו איך נוכל אנחנו, רק 11 טנקים בגזרת דרום רמת הגולן, להתמודד מול כל כך הרבה אויבים. הקמ"ן ניסה להרגיע ואמר: "חבר'ה, אתם טנקיסטים טובים. אתם תצליחו להחזיק מעמד עד שיגיעו המילואים. יהיה בסדר". ברגע שהוא אמר "יהיה בסדר", הבנתי שהמצב לא טוב. שאלתי אותו אם יש סיכוי שיעלו לרמה עוד פלוגה אחת לפחות, בתקווה שהמסר יעלה לדרג הפיקוד של החטיבה, אבל הוא רק חזר וניסה להרגיע אותנו, ואני כבר הרגשתי שממנו לא תבוא הישועה. לא חשוב, אמרתי לעצמי, ממילא אני עוד מעט משתחרר, והמלחמה לא תפרוץ עכשיו. אם אי פעם אשתתף במלחמה זה יהיה כחייל מילואים, ולזה לא צריך לדאוג עכשיו.
בערב יום כיפור היינו בכוננות. מחלקת ההנדסה נכנסה למקש איזור בציר הנפט, שעובר ליד ג'וחדר, מתחת לתל פארס. תפקידנו היה לוודא שלא יירו עליהם או ינסו לחטוף אותם. כמובן שישנו עם נעליים וסרבלים, כשהתד"לים והפק"לים נמצאים בתוך הטנקים, מוכנים ליציאה. הלילה עבר בשקט.
התעוררנו בחמש בבוקר לכוננות שחר, עם השגרה הקבועה: בדיקה של הטנק, התנעה, הכנה לפעילות. שעות הבוקר המוקדמות היו שעות חביבות על הסורים להתקפה, אז יכולנו להירגע קצת אחרי שכוננות השחר עברה. מתוך 14 השריונרים בחניון הטנקים שלנו 11 היו בצום, ונכנסו לביתן המגורים להתפלל. אני, גוי של שבת שכמוני, נכנסתי עם יואב יקיר, המ"מ, וניר עתיר, מפקד הטנק שלי, להכין ארוחת בוקר. אחרי האוכל לקחתי מהטנק שלי מזרון צוות, מזרון חום מצופה בניילון עבה וקשיח, נשכבתי מתחת לביתן התפילה, עם הפנים לכיוון תל פארס, התל הכי גבוה באזור, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
קו האש
בערך ב-13:55 התעוררתי לקול התפוצצויות מסביבי. ראיתי פיטריות עשן שחורות עולות מהמורדות המזרחיים של תל פארס, ומסביב הרעשה ארטילרית רצחנית. נכנסתי לביתן המגורים, שם כולם התפללו, וצעקתי: "חבר'ה, יום קרב". התרגולת ליום קרב היא כזו: עולים על ציר המערכת, פורצים את גדר המערכת, עולים לעמדות שלנו מול המוצבים של הסורים, משמידים את הטנקים הסוריים וחוזרים לחניון הטנקים. תוך 10-15 שניות כבר היינו בתוך הטנקים, מוכנים לתנועה. לא עשינו חשבון לפגזי הארטילריה ששרקו מסביבנו, פשוט סגרנו את המדפים ונסענו. נענו מדרום למוצב החי"ר 116, לכיוון עמדת הירי "העץ הבודד" שמעבר לגדר המערכת, 2000 מטר ממוצב ה"צידה" הסורי. תפסנו עמדות וחיכינו לטנקים הסוריים. בקשר קראו אלינו מכל מיני מקומות- כוחות נח"ל גולן, במוצב חי"ר 117 צעקו: "עולים עלינו טנקים סוריים". מי שמכיר את גזרת רמת הגולן יודע שבאזור הזה, דרך הרוקאד, אי אפשר להעביר טנקים, אבל רק כדי להרגיע את החי"רניקים ב117, יואב יקיר שלח את הטנק שלנו אליהם. במשך כל הזמן הזה הייתה הרעשה ארטילרית כבדה, אבל לא היו ניסיונות חדירה לשטח ישראל. הגענו למוצב 117, הרגענו את יושביו וחזרנו אל "העץ הבודד". בערך בחמש אחר הצהריים זיהינו שלושה טנקים סוריים יורדים מהעמדות שלהם ונעים לעברנו. זו הייתה ההתקלות הראשונה שלנו, ועדיין חשבנו שמדובר ביום קרב, ולא במלחמה כוללת, ולכן ירינו על שלושת הטנקים הללו ועל נגמ"ש נוסף שבא לעזרתם כמות גדולה מאוד של תחמושת: למרות שהטנקים נפגעו כבר בפגז הראשון או השני, ירינו על כל טנק 7-8 פגזים, עד שהם התפרקו לגורמים. זה היה בזבוז משווע של תחמושת, שמאוחר יותר הרגשנו את חסרונה. יתכן שאילו חסכנו בתחמושת, היינו מסוגלים להמשיך בלחימה זמן רב יותר, ואולי היו נחסכים חיי אדם.
ההבנה שמדובר במלחמה של ממש הגיעה מאוחר יותר באותו ערב. לניר עתיר, המט"ק שלי, היה רדיו בטנק, ובמהלך שעות ההמתנה התחלנו לשמוע דיווחי חדשות שסיפרו על חדירה מצרית לחצי האי סיני ועל כוחות סוריים רבים שחדרו לרמת הגולן. קבלת הידיעה על המלחמה מהרדיו, במקום מגורמי הפיקוד הייתה עוד אחד מהביטויים של חוסר ארגון ומוכנות למלחמה שהייתה בצבא.
בשעות הדמדומים היינו אמורים לחזור לחניון הטנקים שלנו, אבל אז הורה לנו המ"פ, אבי רוניס לנוע באופן מידי לכיוון מוצב 116, בו ישבו חיילים מגדוד 50 של הנח"ל. יצרנו קשר עם יוסי גור, מפקד המוצב, והוא דיווח לנו על 30 טנקים שנעים מצפון לו, על הדרך הרומית, לכיוון גדר המערכת. לקחנו את שלושת הטנקים שלנו מערבה, ותפסנו עמדות שולטות על הצומת שמחבר את ציר המערכת לציר הרוחב שעולה לכיוון המוצב, 400-300 מטר מהמוצב. יוסי גור עדכן אותנו שהטנקים פרצו את גדר המערכת, עלו על ציר המערכת והתחילו להתקדם לכיוון דרום. כשאחרון הטנקים הסוריים עבר את הצומת שמעליו ישבנו, ביקשנו ממפקד המוצב להרים לנו פצצת תאורה. היו שם 30 טנקים, וחילקנו אותם כמו בתרגולת: כל טנק שלנו קיבל כמטרה עשרה טנקים. פצצת התאורה נורתה, והסורים היו בהלם מגילויים. יואב יקיר נתן את הפקודה "פתח באש" ואנחנו ירינו. אחרי מכת האש הראשונה חלק מהטנקים בערו, וחלק דרשו מנה שנייה של ירי. קצב הירי של טנקי הצנטוריון שלנו היה שני פגזים בחמש שניות, כך שלקח לנו פחות מדקה להשמיד את 30 הטנקים הללו, והסורים ההמומים לא הספיקו אפילו לירות עלינו פגז אחד. בדיעבד, התברר לנו שהטנקים הסוריים הודיעו בקשר שגדוד טנקים שלם יורה עליהם.
מאוחר יותר הודיעו לנו על 11 טנקים סורים שמתקדמים לכיווננו. השמדנו גם אותם, ואז התחלנו להבין שהתחמושת שלנו אוזלת. בנוסף, כל הזמן חששנו שיגלו אותנו, בגלל ה"לפידים" הבוערים שעשינו מהטנקים הסוריים. עלינו בקשר וביקשנו תגבורת ותחמושת נוספת, וכל הזמן הודיעו לנו ש"עוד מעט מגיעים". אבי רוניס, המ"פ, שלח אלינו את מחלקה 2. אחד מהטנקים של מחלקה 2 נפגע בקרב על ציר הנפט, והשניים הנותרים עשו את דרכם אלינו, ליד מוצב 116. בינתיים התקרבו אלינו מהמורדות המערביים של מוצב 116 שמונה טנקים סוריים, ולא היו לנו מספיק פגזים בשביל לחסל אותם. המצב היה קשה, וכמעט ברגע האחרון הגיעה מחלקה 2 והשמידה 7 מהטנקים הללו. טנק נוסף חוסל על ידי יוסי גור, מפקד המוצב, באמצעות רקטת בזוקה, ממש בפתח המוצב.
אותתנו לטנקים של מחלקה 2 לחבור אלינו. הם נסעו לאחור, ואחד מהם עלה על מוקש שהיה בכניסה למוצב, ופרס זחל. צוות הטנק עלה על הטנק השני, והם הצטרפו אלינו.
מותו של מפקד
ההוראות מלמעלה היו להישאר בשטח, כדי להראות לסורים שיש לנו נוכחות של כוחות שריון באזור, ולכן נשארנו ליד מוצב 116.
כעבור זמן מה זיהינו טנק שנע מכיוון חניון הטנקים 116 לכיוון מזרח. לא היינו בטוחים אם הטנק הוא ישראלי או סורי, אך למזלנו הלילה היה שקט, והיינו יכולים לבצע זיהוי באמצעות רעש הזחלים והמנוע. הבנו שמדובר בטנק אויב ונערכנו לירי. הטנק עלה על גבעה קטנה שהייתה על שביל הטנקים, ואז ירינו בו שני פגזים מטווח של 40 מטר. הטנק הושמד, אבל אלה היו שני הפגזים האחרונים שנשארו למחלקה שלי.
היינו ארבעה טנקים: שלושה ממחלקה 3, ללא פגזים, חמושים רק במקלעי ה0.3 מ"מ, והטנק של מחלקה 2, שלא יכול היה לירות, מאחר והיו בו שני צוותים.
בערך בשעה 9 בערב, יואב יקיר זיהה שיירה של משוריינים סוריים נעים על ציר הרוחב, כ60-70 מטר מאיתנו, כשבראשם משחית טנקים SU-100 הוא התחיל לירות עליהם ממקלע המפקד שלו. זו הייתה החלטה לא הגיונית, מכיוון שכדורי המקלע לא יכולים להסב להם נזק רב. לדעתי, יואב, שגדל בקיבוץ וחונך לאהבת הארץ, לא הצליח להבליג על החדירה הסורית לרמת הגולן והתגובה שלו הייתה אמוציונאלית לחלוטין. הסורים זיהו את המיקום שלו לפי הכדורים הנותבים שהוא ירה, ופתחו באש מקלעים לכיוונו. יואב היה עם חצי גוף בחוץ, והכדור פגע בו בחזה והרג אותו במקום. ההלם היה קשה כשמנחם שמואלי, התותחן, הודיע בקשר על מותו של יואב, אבל מהלך העניינים היה כל כך מהיר שלא היה לנו זמן להתאבל. שמואלי לקח את הפיקוד על הטנק של יואב, וניר עתיר את הפיקוד על המחלקה. ניר הודיע בקשר שאנחנו נעים לאחור, וקיבל הוראה לנוע לתל סאקי, ולהתחמש ב35 פגזים שהיו בטנק של חטיבה 7, שנפגע ונשאר על התל. המטרה הייתה לאסוף את הפגזים ולחזור אל מוצב 116, על מנת להמשיך בבלימה. נסענו לתל סאקי כמו מטורפים. דהרנו לאחור כי חשבנו שהסורים מנהלים אחרינו מרדף, ולא הייתה לנו תחמושת. תותחי הנ"ט הסוריים המשיכו הלאה, ולא רדפו אחרינו. במהלך הנסיעה אחורה, הטנק של מחלקה 2 נפל לתעלת הנ"ט ונתקע. לקחנו את שני הצוותים שהיו בו אל הטנקים שלנו, ותוך דקות בודדות, הגענו למורדות תל סאקי.
תל סאקי היה בונקר תצפית, ובשגרה ישבו בו 5 תצפיתנים של גדוד 50 של הנח"ל. עם פרוץ הקרבות, רוכזו בבונקר פצועים, הרוגים וחיילים שאיבדו את יחידותיהם.
תוך כדי הטיפוס על התל, טנק המ"מ פרס זחל ויצא מכלל שימוש. ניר עתיר, המט"ק שלי, שלח אותי לקחת מהטנק את מכשיר הקשר, להחליף את מכשיר הקשר החלש שלנו. נכנסתי אל הטנק ונגלה לעיניי מחזה קשה: גופתו של יואב יקיר, המפקד שאהבתי והערכתי, קשורה לכיסא המפקד- חיילי הטנק קשרו את הגופה כדי שלא תיטלטל. כשראיתי זאת החלטתי לא להשאיר אותו שם. קראתי לשמואלי, התותחן של יואב, וביחד סחבנו את הגופה אל הטנק שלי תחת מטח של ארטילריה רצחנית. חשבתי על יואב, על אופיו המיוחד, על יכולות המנהיגות שלו ועל כל הפעמים בהן הוא עזר לי. באותו רגע נדרתי לעצמי נדר, שאם אצא חי מהמלחמה הזו, אקרא לבן הראשון שלי יואב, על שם המ"מ הנערץ עלי.
הנחנו את הגופה של יואב בסל הצריח, העלינו את צוות הטנק שלו והמשכנו עם שני הטנקים הנותרים, לעלות לתל סאקי. הגענו אל הרחבה של התל. היה חשוך, פגזי הארטילריה שרקו מכל עבר ונחתו מסביבנו וממול, בצומת שמצפון לתל, ישב כוח חי"ר סורי מחטיבת חי"ר ממוכן 132 וטיווח את הארטילריה. תוהו ובוהו, הכל מתפוצץ מסביב, ואנחנו היינו צריכים לצאת מהטנק כדי לקחת את הפגזים מהטנק הפגוע.
הטנק הזה הגיע לתל סאקי כחלק מפלוגה של חטיבה 7 שיאנוש בן גל, המח"ט, שלח לאחר הרבה בקשות, תחינות וכעסים של קציני חטיבה 188. הפלוגה התקדמה לאורך הציר על הכביש הראשי. אף על פי שהודענו להם שיש בצידי הכביש מארבים של טנקי טי-72 סוריים, החיילים של חטיבה 7, שהיו עדיין טירונים, לא נסעו על שבילי הטנקים והיו כל כך קרובים אל הסורים שהם ממש גירדו אותם. מתוך 8 הטנקים של הפלוגה הזו 5 הושמדו על הכביש, אחד הושמד על ידי הקומנדו הסורי שישב על המסולעת בתל סאקי וירה בו אר-פי-ג'י וטנק נוסף נפגע וכל צוות הצריח שלו נהרג, אך הנהג הצליח לעלות על התל. רק הטנק השמיני הצליח להגיע לתל סאקי ללא נפגעים, הטנק של רס"ן דני פסח ז"ל, סמג"ד בחטיבה 7.
התקרבנו אל הטנק הפגוע, על מנת לקחת את התחמושת. אני הייתי טען-קשר, ולכן תפקידי היה לבחור את הפגזים. רציתי לצאת, אבל הארטילריה הסורית התפוצצה מכל עבר. איכשהו הצלחתי לקפוץ מהטנק שלי אל הטנק הפגוע, עליתי עליו והסתכלתי למטה. בתוך הטנק היו גופות אדם מרוסקות, איברים קרועים וריח של בשר חרוך. נרתעתי והיססתי לרגע. לא רציתי להיכנס. שריקה של פגז מעל ראשי הוציאה אותי מההלם. קפצתי מיד פנימה, וסגרתי את המדפים. אחרי ששמעתי את הפגז מתפוצץ בחוץ, שמתי לב שאני "שוחה" בעיסת גופות אדם. הרגליים שלי היו שקועות בעיסה הזו. ניגשתי לבחור את הפגזים מהכוורת, וגם הם היו מלאים בדם וחלקי גופות. לא רציתי לקחת אותם, אבל לא הייתה ברירה, הרי בשביל זה הגענו לתל סאקי. נתתי את האו-קיי לטנק שלי, והתחלנו להעביר את הפגזים בשרשרת, מאדם לאדם. העברנו את התחמושת, וכל פעם ששמענו שריקה של ארטילריה היינו נכנסים פנימה, סוגרים את המדפים ומחכים לפיצוץ. אחר כך יצאנו והמשכנו להעביר. כך העברנו 35 פגזים אל הטנק שלי ו37 פגזים נוספים אל טנק הגור של המחלקה.
בשלב הזה היינו אמורים לרדת מתל סאקי ולחזור אל העמדות שלנו להילחם, אבל אז הצטרף אלינו הטנק של רס"ן פסח, שהורה לנו לנסוע אחריו. נאלצנו להישמע להוראות שלו, מאחר והוא היה בעל הדרגה הבכירה ביותר. ירדנו מהתל ראשונים ונעמדנו בצד. אחרינו ירד טנק הגור מהמחלקה שלי. הטנק של רס"ן פסח ירד אחריו, נעמד בינינו והורה לנו לדומם מנועים, כל זאת כשהחי"ר הסורי מתקדם מהצומת לכיוון המסולעת, יורה עלינו רקטות אר-פי-ג'י, בניסיון לפגוע במנוע של הטנק או בצריח. ניר עתיר שאל אותו בקשר למה הוא נעצר, וביקש ממנו אישור פתיחה באש. הסמג"ד ענה: "שלילי, אני מחכה להוראות מהמג"ד שלי". לא הבנו את ההיגיון שבדבר – הכלל הראשון בשריון במצבים כאלה הוא קודם כל לברוח מהשטח המוכה, ורק אחר כך להתארגן מחדש ולחכות להוראות. הוויכוחים בקשר לא עזרו, ולפתע הטנק של הסמג"ד חטף אר-פי-ג'י במנוע, ומיד אחריו גם הטנק שלי. ביצענו תרגולת שריפה במנוע ונכנסנו חזרה לטנק. הנענו, הספקנו לנסוע כ100 מטר ולעבור לצידה השני של המסולעת, ואז הטנק נעצר ולא זז. טנק הסמג"ד וטנק הגור הצליחו לעבור גם הם לצד השני, והתחלנו לירות לכיוון הכוח הסורי שהשתלט בינתיים על המסולעת.
כאשר התכוננו לפני המלחמה לביקור הרמטכ"ל ולביקורת המטכ"לית, הסרנו את פלטות המזקו"ם של הטנקים, על מנת שנוכל לנקות אותם בקלות רבה יותר, ושהבוחן יוכל לראות את המזקו"ם במהלך הביקורת. פלטות המזקו"ם (המכונות גם פלטות בזוקה) הן לוחות פח המורכבים על צידי הטנק, ומגנים עליו מפני רקטות אר-פי-ג'י ואמצעי נ"ט אחרים. כשיצאנו אל הלחימה ביום כיפור, לא הרכבנו את הפלטות הללו בחזרה, בגלל מטח הארטילריה הסורית, ובמחשבה שאנחנו יוצאים לעוד יום קרב שגרתי. זו הייתה טעות קריטית, מאחר וה- אר-פי-ג'י שפגע במנוע הטנק שלנו לא היה מסב לנו שום נזק, אילו היו מורכבות שם פלטות המזקו"ם.
לחימה בתל-סאקי
נשארנו תקועים בשטח, שני טנקים על השביל מתחת לבונקר של תל סאקי, ובמשך כל שעות הלילה ריתקנו את הסורים שישבו על המסולעת. כל טנק היה יורה בתורו, ולא נתנו לסורים להרים את הראש. יריתי המון, גם פגזים וגם מקלעים. באותו לילה רוקנתי 26 ארגזי פעולה של מקלע 0.3, כשבכל ארגז יש 250 כדורים. במהלך הלילה העלו אל הבונקר את הפצועים וההרוגים, ביניהם גם גופתו של יואב יקיר, ואנחנו נשארנו 4 בטנק.
בערך בחמש וחצי או שש בבוקר הסמג"ד פסח לקח את הטנק שלו ונסע מהמקום, לכיוון רמת מגשימים. אנחנו עוד היינו במצב של לחימה, וזה היה מעשה חמור של נטישת כוחות לוחמים. אמנם אחרי המלחמה נודע לנו שהוא חבר אל כוחותינו ונהרג בקרב למחרת היום, אבל בכל זאת מדובר בבריחה באמצע קרב.
בין שש לשבע בבוקר זיהינו שלושה נגמ"שים סובייטיים מסוג בי-טי-אר (BTR) נעים אלינו מכיוון רמת מגשימים. מיד צודדנו את הקנה חשמלית (את זאת יכולנו לעשות גם כשהמנוע פגוע), והתכוננו לירי. הנגמ"שים הגיעו למרחק 150-200 מטר מאיתנו, והתותחן כבר היה עם האצבע על ההדק, כשמישהו צעק בקשר הפנימי: "חבר'ה, לא יכול להיות שאל בי-טי-ארים (BTR) סורים, הרי כל הלילה היינו כאן ולא ראינו אף סורי עובר לכיוון השני. בואו נעשה זיהוי כוחותינו". הוצאנו מתא הדגלים שלנו דגלי כחול לבן והתחלנו לנופף. מהר מאוד קיבלנו חזרה נפנוף בדגלי כחול לבן. התברר שאלה נח"לאים שיורם יאיר (יה-יה), מפקד גדוד 50, שלח אל התל, כדי לחלץ את התצפיתנים של הגדוד שהיו בבונקר. הבי-טי-ארים( נושאי גייסות) הללו נלקחו שלל במלחמת ששת הימים ושימשו את צה"ל מאז. שמחנו מאוד שסוף סוף הגיע כוח לעזור לנו. אחרי לילה של לחימה מתישה, פתאום קיבלנו זריקת מרץ לא צפויה. שניים מהנגמ"שים נכנסו בינינו לבין המסולעת, על השביל ופרקו 16 לוחמים שמיד התחילו לנהל קרב עם הקומנדו הסורי שעל המסולעת. היות ואני ישבתי ליד המקלע, הייתי עם חצי גוף מחוץ לטנק וראיתי את כל הקרב. ראיתי חיילים נפגעים ונופלים, ואת החיילים שלא נפגעו מנסים לעזור לפצועים. מכיוון שראיתי את מהלך הקרב, סימנתי לנגמ"ש השלישי, שעוד לא פרק את החיילים שלו, להמשיך הלאה, אל מאחורי המסולעת. זה היה מהלך הגיוני שנועד לאגף את החיילים הסורים ולהפתיע אותם מאחור. הנגמ"ש המשיך, אבל מאחורי בריכת המים הישנה שליד המסולעת ארבו שני אנשי קומנדו סוריים עם אר-פי-ג'י, ומיד כשהנגמ"ש עבר את הקו של הבריכה, הם ירו עליו. מתוך שמונת הלוחמים שהיו בנגמ"ש שבעה נשרפו חיים ורק אחד, יאיר פרג'ון, ניצל.
אל מול פני המוות
הקרב על המסולעת המשיך להתנהל, כשאנחנו לא יכולים לעשות דבר, כי הטנק היה תקוע, ולא היינו יכולים לירות מעל ראשי הנח"לאים. פתאום ראיתי מישהו רץ אלינו מעבר לכביש. הוא הגיע אל הטנק שלי ואמר: "יש לנו פצוע מעבר לכביש, בואו תעזרו לנו". הבנתי שמדובר בחייל מצוות טנק של חטיבה 7. לא הייתי יכול לקבל שחייל שוכב פצוע ללא עזרה רפואית, אז ביקשתי מניר, המט"ק שלי, לרדת, לחבוש אותו ולחזור.
"בשום אופן לא", הוא ענה לי, "אנחנו באמצע לחימה".
"ממילא אין לנו תפקיד", עניתי. "הנח"לאים נלחמים על המסולעת, ואנחנו לא יכולים לירות מעל הראשים שלהם".
ניר לא הסכים. קפצתי מהטנק בניגוד לרצונו, וחציתי את הכביש. השריונר שכב על הארץ, פצע גדול פעור בבטנו, והיד שלו קרועה ותלויה על בלימה. היה איתו עוד חבר אחד מהצוות שלו. החייל שקרא לי לעזור רץ במעלה התל אל הבונקר של תל סאקי. ביקשתי מהחיילים את התחבושת האישית שלהם, על מנת לחבוש את הפצוע, אבל לא היו להם תחבושות. הוצאתי מהסרבל את התחבושת האמריקאית שלי והתחלתי ללפף סביב הפצעים שלו. את עיקר התחבושת שמתי על הבטן, ואת היתר על היד, שהידלדלה למטה. פניתי לחזור אל הטנק שלי, ופתאום ראיתי שיירת טנקים מתקרבת על הכביש מכיוון צפון מזרח. ברגע שראיתי את הטנקים אמרתי לחיילים שהיו איתי: "חבר'ה, טנקי המילואים שלנו הגיעו. בואו נקבל אותם". העפתי עוד מבט בטנקים המתקרבים וראיתי כתובות בערבית, דגלים סוריים ומקלע "גוריאנוב" סובייטי מעל הצריח, כל זאת במרחק של בערך 150-200 מטר מאיתנו. לא יכולתי לרוץ חזרה אל הטנק שלי, וגם בצד הדרך לא היה לי סיכוי, כי הטנק הוא בגובה 3 מטר וכשהוא נמצא במרחק של 5-6 מטר לא יתכן שהוא לא יראה אותנו.
באותו רגע הבנתי שחיי הגיעו אל קיצם, והשלמתי עם המוות שלי. רק כדי לא לראות איך אני נרצח על ידי הסורים, דחפתי את הפרצופים של שני הטירונים מחטיבה 7 לאדמה ועשיתי בעצמי את אותו הדבר. כל גופי רעד, עברה בי צמרמורת נוראית ובשרי נעשה חידודים חידודים. במה חטאתי שבגילי הצעיר כל כך אני עומד למות? חיי הקצרים חלפו לי מול העיניים. חשבתי על האחים שלי, וביקשתי מהם סליחה אמיתית על שלא הספקתי להיות איתם ולטפל בהם, ועל שלא היה לי העוז להיות קל"בניק בצבא, הם יצטרכו להסתדר בלי אח בכור, ואולי אף ייצאו לתרבות רעה. חשבתי על אמי שנפטרה זמן לא רב לפני כן, ושאליה אצטרף בקרוב. חשבתי על אילנה, החברה שלי, שקיוויתי שתהיה אשתי. תכננו להתחתן, ולפני ראש השנה נרשמנו למגורי זוגות צעירים ביבנה. נפרדתי בלבי מכולם, ביקשתי סליחה והתכוננתי לגרוע מכל, בעוד הטנקים הסוריים מתקרבים.
הטנק הראשון התקרב ועבר על ידנו. הכל רעד מסביב. כיווצתי את הגוף לקראת הצרור של מקלע הגוריאנוב. הטנק עבר, ולא ירה. כשהטנק השני עבר, הרגשתי את אותה התכווצות ואותו פחד מוות, וגם הוא לא ירה. כך עברה השיירה, בסך הכך 10 טנקים, כולם עברו ממש לידי ולא ירו. כשהם היו כ200 מטר מלפנינו, הרמתי את הראש כדי לוודא שהם אכן ממשיכים הלאה. חשבתי שבוודאי יש לסורים כוח מאסף של חיילי חי"ר שעובר אחריהם ואוסף את הגופות והשבויים. הסתכלתי לכיוון השני ולא ראיתי שם אף אחד. רצתי מהר אל הטנק שלי ואמרתי לניר עתיר: "בוא נתחיל להשמיד את הטנקים האלה". הסורים חשבו שהטנקים שלנו היו הרוסים, והם היוו מטרה נוחה אחרי שעברו אותנו. "אין צורך" אמר ניר, "הודעתי לחטיבה, והם שולחים אלינו שני מטוסי סאקייהוק". לפני כן, כשאני שכבתי לצד השביל, ניר הורה לכוון את הקנים אל הטנקים הסוריים, אך צעק "חדל", כשגילה שקניהם של הטנקים הסוריים כוונו אלינו, והיה ברור שבנחיתות מספרית כזו אין לנו סיכוי. נכנסנו לטנק וחיכינו למטוסים.
בשלב הזה כל הצוותים של הטנקים, וכל החי"רניקים עלו לבונקר בתל סאקי, ורק הצוות שלנו נשאר בטנק. היו על השביל שלושה טנקים פגועים, ואילו עשרת הטנקים הסוריים נסעו על הכביש כמו במצעד יום העצמאות. שני מטוסי הסקייהוק הגיעו והתחילו לירות, ואז ראינו שענני האבק של הירי מגיעים לכיווננו. מיד סגרנו את המדפים ונתנו להם לעשות את היעף הראשון מעלינו. פתחנו את המדפים וחיכינו ליעף השני, אבל שוב המטוסים ירו עלינו במקום על הסורים. ביעף השלישי הם עשו את אותו הדבר, וכך גם ברביעי ובחמישי. לקראת היעף השישי אמרנו "עד כאן". הוצאנו מתא הדגלים את כל הדגלים הצבעוניים שהיו לנו, כל הצוות עלה על הצריח והתחלנו לנופף בדגלים. רקדנו על הצריח וניסינו להפנות אותם לכיוון דרום, שם היו עשרת הטנקים הסוריים, שהתחילו בינתיים לאגף את רמת מגשימים. המטוסים הטילו שתי פצצות. שלושה טנקים סוריים נעלמו לנו מן העיניים, והשבעה האחרים המשיכו הלאה, ואז ראינו את שני מטוסי הסקייהוק הישראליים מתפוצצים באוויר.
השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת. הקומנדו הסורי כבר הסתלק מהמסולעת , ונותרנו לבד בשטח. ניר, המט"ק החליט לעלות לבונקר של תל סאקי ולחבור אל החיילים שבתוכו. לא רציתי לעלות לבונקר, העדפתי להישאר למטה ולהילחם, אבל ניר אמר לי שאין לי ברירה.
"אני לא רוצה להיהרג כמו עכבר בתוך הבונקר הזה, אם אתם רוצים, תעלו, אני מעדיף למות בטנק שלי, תוך כדי לחימה", עניתי.
"בשום אופן לא, זו פקודה. אתה חייב לעלות".
בשלב הזה שני חבר'ה כבר תפסו אותי בידיים וברגליים, אז לא התנגדתי. מילאתי את הכיסים שלי ב6 רימונים ובמחסניות לעוזי, ועלינו אל הבונקר.
בתוך הבונקר
תוך כדי העלייה אל הבונקר, העפנו מבט לכיוון העמק של רמת מגשימים וראינו שם המון כלי רכב מתנוצצים לאור השמש. הבנו שאלה הסורים, ושצריך לעשות משהו בנדון.
הבונקר של תל סאקי הוא למעשה חדר קטן, בגודל של כשלושה על ארבעה מטרים, עשוי כולו קום בטון ואליו מוביל מסדרון צר ברוחב של כמטר ובאורך של שני מטר. מסדרון דומה נמצא ביציאה מן הבונקר, בצד השני של החדר.
מחוץ לבונקר עמד נגמ"ש הבי-טי-אר של התצפיתנים. הקפנו אותו ונכנסנו אל הבונקר, ואז נגלו לפנינו מראות קשים: היה דם בכל מקום, מוחות שפוכים, מעיים, איברים פנימיים וגופות אדם היו במסדרון הכניסה. הם הונחו שם כדי שהסורים, אם יגיעו, יחשבו שכל מי שנמצא בפנים כבר מת. נכנסתי פנימה בהרגשה רעה: במקום להילחם, הייתי צריך להסתגר בבונקר צר כמו עכבר במחבוא ובנוסף כעת נאלצתי לדרוך על גופות חבריי בשביל לעשות זאת. גם גופתו של יואב יקיר, המפקד הנערץ עליי, הייתה מונחת באזור ליד הבונקר.
הבונקר היה צפוף ודחוס. היו בו תצפיתנים ולוחמים מגדוד 50 של הנח"ל ושריונרים מחטיבות 7 ו-188. יחד עם צוות הטנק שלי היו שם 28 חיילים, חלקם פצועים, רובם עומדים ליד הקירות. היו מעט מים, לא היה מזון ולא שום ציוד רפואי על מנת לטפל בפצועים. התאורה היחידה הייתה קרני השמש העמומות שחדרו פנימה. לא היה בבונקר דבר מלבד מיטת קומתיים שעמדה בפינה. על הקומה העליונה של המיטה ישבו מספר תצפיתנים מגדוד 50. בקומה התחתונה שכב סגן מנחם אנסבכר, מפקד צוות התצפיתנים שישב בבונקר עוד לפני המלחמה. הוא היה הקצין היחיד בבונקר, ולכן הוא קיבל את ההחלטות. אנסבכר היה פצוע קשה בבטן ובישבן, לאחר שנפגע בקרב נגד הקומנדו הסורי שבא לכבוש את התל, והיו רגעים בהם הוא היה חצי מעולף. באמצעות מכשיר קשר שהאנטנה שלו יוצאת מחור בתקרת הבונקר, הוא תקשר עם המפקדה שישבה באל-על, כשמולו בקשר היה מפקד גדוד 50, יורם יאיר (יא יא). אני נעמדתי ליד הקיר, בערך באמצע הבונקר ומול הפתח. ניר ניגש אל מנחם והודיע לו על הכוחות הסורים הרבים ועל המיקום המדויק שלהם. אנסבכר העביר את המסר אל המפקדה. לאחר המלחמה נודע לי שזו הייתה דיוויזיה סורית, ושחיל האוויר כתש אותה לגמרי. המורל בתוך הבונקר היה מאוד ירוד וידענו שכל רגע הסורים עלולים להגיע ולחסל את כולנו. השיחות התנהלו בלחש, גם בגלל החשש מהסורים וגם בגלל אווירת הנכאים ששררה. רוב השיחות היו בין הנח"לאים, ואנחנו, שלא ממש הכרנו אותם, לא לקחנו בהן חלק. מנחם כל הזמן דיבר בקשר עם יא יא, שהבטיח לו ש ש"עוד מעט באים לחלץ אתכם".
מנחם, שהיה בחור דתי, ראה שהמורל מאוד נמוך. הוא הוציא מכיס שמאל שלו ספר תהילים והתחיל לקרוא בקול שהיה מספיק חזק בשביל שכל הנוכחים ישמעו, אבל מספיק שקט כדי שהסורים בחוץ לא ישימו לב.
"ותצילני ה'"…
מובן שכל הנוכחים בבונקר, דתיים ולא דתיים, ענו אמן. התעודדנו מעט, אבל המורל היה עדיין שפוף. מנחם ראה את זה והבטיח לנו הבטחה: "אחרי שנצא מפה, בסוף המלחמה, ניפגש כולנו, שריונרים ונח"לאים ונעשה חאפלה גדולה בתל אביב. בואו נחשוב על היום ההוא וננסה להחזיק מעמד". הדברים שלו היו משמעותיים מאוד עבורנו והעלו את המורל והתקווה לשרוד את המלחמה.
היו אנשים שהתלחששו על בריחה מהבונקר, בין המוקשים והכוחות הסוריים. מנחם אנסבכר שמע חלק מהלחישות הללו אמר וקבע: "אני אתקע כדור בראש של מי שינסה להסתלק בלי הפצועים וההרוגים. אנחנו כולנו יוצאים מפה ביחד". האיום הזה היה מספק ואף אחד לא הזכיר יותר בריחה.
אני לא יכול לומר בביטחון כמה זמן חלף מאז שנכנסנו אל הבונקר. המתח, הפחד ואי הודאות מעוותים את תפיסת הזמן. פתאום השתררה דממת מוות בחדר הקטן, ואז החלה התרוצצות קדחתנית. שני הנח"לאים ששמרו על פתחי הבונקר רצו מהר פנימה ואנשים נשכבו על הרצפה. שמעתי את הרימון מתפוצץ וצרורות נורו פנימה. הייתה צעקה גדולה של פחד וכאב, ועלה ענן גדול של עשן וטיח. כל החיילים מסביבי נשכבו על הרצפה או התכופפו, אני הייתי היחיד שנשאר לעמוד, והייתי בטוח שכולם פצועים או הרוגים. עמדתי עם הגב אל הקיר והפנים אל המיטה של מנחם אנסבכר, מבולבל ולא יודע מה לעשות. אפילו לא שמתי לב שנפצעתי- רסיסים מהרימון נכנסו לי לפנים, וקרסול שמאל שלי רוסק בגלל אחד מהצרורות.
מתוך ענן העשן והטיח שמעתי פתאום את מנחם אנסבכר צועק: "מי שיכול לצאת החוצה שייצא, ויגיד לסורים שאנחנו נכנעים". הסתכלתי מסביב, לראות אם מישהו יוצא. אף אחד לא קם, ואני, שבגלל ההלם לא הרגשתי את הכאב בקרסול, הנחתי שכל השאר הרוגים או פצועים. אמרתי לעצמי "זהו, אין לי הרבה מה לעשות, זה חייב להיות אני". הנחתי את העוזי, הוצאתי את הרימונים מהכיסים ויצאתי לקדם את פני הסורים.
בודד וחשוף
אני לא בטוח אם מישהו בבונקר שם לב שיצאתי, כי ענן העשן והטיח עוד לא שקע. כולם שתקו והפצועים נאנקו בכאב. יצאתי החוצה, הקפתי את הנגמ"ש שעמד בפתח ונעמדתי עם הגב אליו. מהיכרותי עם הסורים, ידעתי שהם קודם כל יורים, ורק אחר כך שואלים שאלות. הייתי צריך להיות זהיר מאוד. פניתי אל הסלעים שהיו 6-7 מטרים מלפני והתקדמתי בידיים מורמות, תוך כדי שאני קורא אל הסורים בעברית: "איפה אתם? איפה אתם?". פתאום צצו מולי שני סורים. אחד ירד מהסלעים שממולי, השני הגיח מהצד. הסורי שממולי ירד לכיווני כשהוא מכוון אליי קלצ'ניקוב. הוא הגיע עד כ5 מטר ממני, והשני עמד באלכסון אליי כ7 מטרים. הסורי שעמד מולי סימן לי עם היד להתקרב אליו. ידעתי שהסורים מפחדים מאיתנו בדרך כלל, ונראה לי מוזר שהוא מזמין אותי להתקרב אליו. עקבתי בזווית העין אחרי הסורי השני וראיתי שהאצבע שלו, שהייתה על ההדק של הקלצ'ניקוב, מתחילה לזוז. קפצתי מיד הצידה, והצרור שנועד לי ניתז מדופן הנגמ"ש שמאחורי. ראיתי שגם הסורי שממולי מתכוון לירות, אז זזתי קצת הצידה והטיתי את הגוף לאחור, ומיד עבר אל מול הפרצוף שלי צרור של כדורים נותבים. אני באמת לא יודע איך לא נהרגתי שם, אבל החלטתי לתת להם להירגע. עשיתי כמה צעדים אחורה אל מאחורי הנגמ"ש וחיכיתי. פחדתי לצאת שוב אל הסורים, אבל גם לא העזתי להיכנס חזרה לבונקר, כי ידעתי שאם אני אכנס, הם "ישחילו" פנימה רימונים ויחסלו את כולם, כולל אותי. אחרי כמה שניות יצאתי אליהם שוב בידיים מורמות, והסורי שהתחיל בירי הצביע אל הבונקר ועשה בידו תנועה שואלת שפירושה "כמה?". אז הבנתי שאני לא יכול לסמן להם 30 עם הידיים, הרי לא ייקחו את כולם בשבי, לא כל שכן אם הם פצועים. המספר הסביר הראשון שעלה לי לראש היה 4. זה מספר שהיה לי בדם – מספר החיילים בצוות של טנק. הרמתי 4 אצבעות ואמרתי: "תלאתה – חלאס" הצבעתי על עצמי, "אני היחידי שנשאר". לא ידעתי אם הם האמינו לי או לא, אי אפשר היה לקרוא את זה בפניהם. הם פשוט סימנו לי ללכת במורד התל, נעמדו מאחורי, והתחילו לדקור אותי בגב עם הכידונים שלהם. ירדתי לאט לאט, על רגל אחת, כשכל הזמן הם דוקרים אותי מאחורה. אז התחלתי להרגיש את קרסול שמאל המרוסק שלי. הרגל שלי דיממה וכל צעד כאב.
בתחתית התל חיכו להם נגמ"שי בי-טי-אר סוריים, והם הכניסו אותי אל אחד מהם. בתוך הנגמ"ש שהוכנסתי אליו ראיתי עוד שני חיילים שנשבו: סרן דני לוין, מ"פ בחטיבה 7, ויואב בן דוד, הנהג שלו. בדיוק התחלתי לשאול אותם איפה הם נתפסו, כשקיבלתי קת של קלצ'ניקוב בעורף, ופקדו עלי לשתוק. התחלנו לנסוע. בשלב הזה העיניים שלי לא היו מכוסות, והידיים לא היו קשורות.
כנראה שמחסני החירום של הסורים היו יותר מסודרים משלנו, כי הנגמ"ש שלהם עדיין היה בתוך הניילונים. לכלכתי להם את הנגמ"ש בדם שנזל מקרסול שלי וצעקתי "דוקטור, דוקטור". עצרנו ליד רמפה כלשהי, לא רחוק מתל סאקי. הם הורידו אותי מהנגמ"ש והשכיבו אותי על הרמפה, כשפניי אל השמיים. בזמן שהסורים חבשו לי את הקרסול, אני הבטתי אל השמיים וראיתי שם קרבות אויר-אויר. המטוסים הישראליים ניסו לעשות אקרובטיקה ותמרונים שונים כדי להתחמק מחיל האוויר והנ"מ הסורי, אבל זה לא הצליח, ואני ראיתי אותם מתפוצצים אחד אחד ונופלים כמו זבובים. ברגע הזה, כשאני שוכב על הרמפה, שבוי בידי הסורים ופני אל המרומים הבנתי שהכול אבוד. אמרתי "שמע ישראל" והתחלתי להגיד קדיש יתום על המדינה. הסורים ניצחו אותנו ביבשה, מכניעים אותנו באוויר ואין מושיע.
העלו אותי חזרה לנגמ"ש והמשכנו לנסוע על הכביש הראשי, לכיוון חניון הטנקים שלי, חניון 116. כשהגענו אליו ראיתי את כל החניון מפורק והרוס. על הרצפה היו מוטלים מאות חיילים סורים חרוכים, חלקם הרוגים וחלקם פצועים, כולם נפגעו מפגזי הזרחן שירינו עליהם במהלך הלילה. הפגזים הללו אמנם אסורים על פי אמנת ז'נבה, אבל אלה היו פגזי החירום שלנו, ואלמלא ירינו אותם היינו כנראה נהרגים בעצמנו. ראיתי כוחות סורים רבים מסביב, ואף אחד מהם לא עצר לסייע לחיילים השרופים שהיו שרועים על הקרקע.
הספקתי לראות עשרות טנקים סוריים פגועים בכל מקום, ראיתי גם טג"שים (טנקי גישור) שהושמדו על תעלת הנ"ט. אלה היו טנקים שיואב יקיר טיפל בהם לפני שנפגע. נהג הנגמ"ש שלנו התכוון לעלות על הדרך הרומית, שם הייתה משטרה צבאית סורית שכיוונה את התנועה. על הדרך הרומית ראיתי את הכוחות הסוריים שחודרים לישראל: היו שם טנקים, נגמ"שים, נ"טים, נ"מים, טג"שים. התחלתי להפנים את הידיעה שגם אם לא יהרגו אותי ואני אצא בשלום מהשבי, לא יהיה לי לאן לחזור, כי מדינת ישראל אינה קיימת יותר.
המשטרה הצבאית הסורית לא נתנה לנגמ"ש שלנו להיכנס, כי הוא הפריע לחדירת הכוחות. הם הורו לנהג הנגמ"ש להמשיך הלאה, לכיוון גבעה, עליה נמצאו בתים לבנים של האו"ם. המשכנו לנסוע על ציר המערכת, ומצד שמאל שלי זיהיתי ארבעה טנקים של פלוגה ו', הפלוגה שלי. ארבעת הטנקים עמדו על רמפה כלשהי, 60-70 מטר מאיתנו, והקנים שלהם היו מכוונים כלפי מטה. חשבתי לעצמי שהם בוודאי כבר הושמדו. נהג הנגמ"ש שבו נסעתי התקדם מולם, ופתאום הרגשתי את הנגמ"ש קופץ באוויר כתוצאה מההדף, נוחת וממשיך לנסוע. מתברר שהנהג של הנגמ"ש היה זריז מספיק והתחמק מהפגז של הטנק. הטנק מהפלוגה שלי פספס את הנגמ"ש ממש בסנטימטרים, וכנראה לא יכול היה לירות שוב, אולי מפני שמערכת צידוד הקנה שלו הייתה מושבתת.
חשבתי לעצמי: "הסורים לא הצליחו לחסל אותי בתל סאקי, ועכשיו החבר'ה שלי יחסלו אותי?" אבל ניצלנו גם מזה. זו הייתה כבר הפעם השלישית באותו יום שניצלתי ממוות ודאי. אני מאמין שיש קשר בין המזל שהיה לי במהלך המלחמה לתרומת הדם הכפולה שנתתי לאמי לפני מותה. הרגשתי שצילה של אמי היה מעל ראשי והגן עלי. זו מחשבה שגיבשתי לאחר המלחמה אבל כעת, בתוך נגמ"ש סורי עם קרסול מרוסק ושומרים עוינים לא הייתה לי תקווה רבה.
המשכנו לנסוע ונכנסנו אל תוך סוריה.
בארץ האויב
נכנסנו אל השטח הסורי דרך אזור רפיד, והמשכנו לנסוע. בדרך ראינו את הכוחות הסוריים נכנסים לישראל מכיוון ג'וחדר. נכנסנו למקום יישוב כלשהו, וראינו שם חבורות של נערים בני 14 או 15, לבושים מדים מנומרים עם דרגות של סגני אלופים ואלופי משנה על הכתף ואקדחים וקלצ'ניקובים בידיהם. הבנתי שאלה מחבלים של ארגון א-צאעקה, ארגון טרור פלסטיני שנתמך על ידי סוריה ופעיליו מתאמנים בה. הכרנו את הארגון הזה עוד לפני כן, כמו שהכרנו את שאר מאפייני הגזרה הסורית.
עצרנו והורידו אותנו מהנגמ"ש. נתנו לנו לשתות, ואני רוקנתי סיר שלם של מים, כי איבדתי המון דם והייתי צמא מאוד. באותה הזדמנות חבשו לי את הפצע יותר חזק, כך שהדימום בקרסול שלי נעצר. מיד אחר כך קשרו לנו את הידיים והעיניים והעלו אותנו על מכונית אזרחית. לפי רעשי המנוע, זיהיתי שאנחנו נוסעים בפז'ו. מאוחר יותר העבירו אותנו לרכב אחר, ואני זיהיתי שזה פולקסווגן. נסענו דרך הכפרים הסוריים, ושמענו כל מיני יללות וצעקות. הרגשתי שמנסים לתפוס לי את היד. מתברר שהכפריים הסורים רצו לחטוף אותנו ולבצע בנו לינץ'. שמעתי את החיילים הסוריים צועקים להם "האדה טיאראת, האדה טיאראת". לא הבנתי ערבית, וחשבתי שהם מתבדחים על חשבוננו ואומרים "הבאנו תיירים". הטעות שלי התבררה לי מאוחר יותר באותו יום, בחקירה במטכ"ל הסורי, כשהחוקר אמר לי שהשובים שלי חשבו שאני טייס, בגלל סרבל המצטיינים בצבע טורקיז שלבשתי, וזאת למרות דרגות הרב"ט שהיו צמודות אליו.
לאחר זמן מה של נסיעה באזורים הכפריים של סוריה, התחלתי לשמוע מסביבי קולות של מכוניות, סירנות והמולה כללית של עיר. זו הייתה דמשק. הגענו למחנה, שמאוחר יותר נודע לי מפי שותפיי לתא שהוא מבנה המטכ"ל הסורי. הורידו אותנו מהרכב, והובילו אותי אל חדר החקירות.
הושיבו אותי, הורידו לי את כיסוי העיניים והתירו את הידיים. מולי ישב חוקר סורי, ומסביבי עמדו 8 שומרים.
"שלום", אמר לי החוקר, ושאל אותי בעברית צחה לשמי, דרגתי ושם היחידה שלי.
"אני מהשריון", עניתי לו.
"מה? אתה שריונר?" הוא הופתע, "חשבנו שאתה טייס. אנחנו לא צריכים שריונרים. אילו ידענו לפני כן שאתה שריונר היינו מחסלים אותך".
חייכתי. בשלב הזה, אחרי יומיים של לחימה, שלושה מקרים של הנצלות ממוות ודאי, פציעה ונפילה בשבי, כבר הייתי שרוי באפאטיות. המחשבה על כך שהסיכוי שאצא מכאן שואף לאפס, וגם אם אכן אצא כנראה לא יהיה לי לאן לחזור, הותירה אותי אדיש אל מול סכנת החיים והאיום בעינויים.
לא חששתי לחיי, אבל האמירה הזו "אנחנו לא צריכים שריונרים", פגעה בגאוות היחידה שלי, וגרמה לי עלבון בלתי צפוי. אחרי הכל, השריונרים הם אלה שנשאו בעיקר נטל הלחימה, גם בימי הקרבות וגם במלחמה עצמה.
השאלה הבאה שלו הפתיעה אותי: "אם איזו מפלגה אתה מזדהה?"
באותה תקופה הזדהיתי עם מפלגת ר"צ, בעיקר בגלל נושא זכויות האדם שהם קידמו, והדאגה לשכבות החלשות ולעולים, שני סקטורים אליהם אני ומשפחתי השתייכנו. אפילו כתבתי פעם מכתב תמיכה לשולמית אלוני, שעמדה בראש המפלגה.
"יפה", ענה לי החוקר. "ומה אתה חושב על רק"ח"?
הבנתי שאם אני אגלה חיבה למפלגה הקומוניסטית, שיש בה רוב ערבי, אולי אזכה בנקודות זכות אצל החוקר. "גם הם טובים", עניתי. "יש להם אותן עמדות מדיניות, אני אוהב גם אותם".
"יפה". אמר החוקר. "כל הכבוד, אז אתה אחד משלנו".
את הרגע הזה אני מגדיר כיום כיפור השני שלי – הבנתי שיש לנו במדינה גיס חמישי, מפלגה שמזדהה יותר עם אויבינו מאשר איתנו. אחרי שחזרתי לארץ שיניתי את נטיותיי הפוליטיות מקצה לקצה: ההערה הזו של החוקר הסורי גרמה לי להאמין שאדם שנותן את קולו למפלגות השמאל הקיצוני, למעשה תומך בעקיפין באויבי המדינה. הדבר היה נכון כפליים בתקופת המלחמה הקרה, כשאויבנו הזדהו עם הגוש הקומוניסטי.
ההזדהות הפוליטית שלי כנראה יצרה תחושת קרבה אצל החוקר, שהתחיל פתאום לדאוג לי.
"מישהו הרביץ לך?" הוא שאל. "אתה צריך משהו?"
המכות שחטפתי לפני כן לא הדאיגו אותי, אבל לא אכלתי כמעט יומיים, איבדתי הרבה דם והקרסול המרוסק שלי הציק לי. הביאו לי טס נחושת גדול ואליפטי, מעוטר בציורים של טווסים ועליו עוף מאודה שלם וירקות כבושים. רציתי לאכול, אבל החוקר דיבר. הרגשתי לא נעים לאכול בזמן שהוא מדבר, והתרכזתי במתן תשובות לשאלותיו יותר מאשר באוכל. החוקר שאל אותי אם יש לי חברים או קרובי משפחה שעובדים במוסדות ממשלתיים, בשירותי הביטחון, בכור האטומי או בתעשייה האווירית. למזלי, לא היו לי אז מכרים כאלה, איני יודע מה הייתי אומר אילו היו לי. בעוד אני משיב לשאלותיו, התחילו שמונת השומרים שעמדו מסביבי לאכול את העוף שלי. הם כנראה לא ראו עוף כבר זמן די רב, כי הם אכלו ברעבתנות ובמהירות, ולא נתנו לי הזדמנות לאכול דבר, מלבד טעימה קטנה של עור (שזה החלק הפחות אהוב עלי בעוף) וחתיכה של צנון.
החוקר שאל אותי על נפח. נפח היה הבסיס של החטיבה המרחבית, שמתחתיו ישב הגדוד שלי ובו חנו הטנקים שלנו, כשלא היינו בקו. כשהחוקר שאל אותי "מה זה נפח?" עניתי לו "זה נפח". הוא שאל עוד פעם, ועניתי את אותה תשובה. חזרתי שוב ושוב על התשובה ש"נפח זה נפח". החוקר חשב שאני צוחק עליו, והתחיל להתרגז. הוא שאל אותי "אז מה זה חטמ"ר 820?" אני לא הייתי מצוי כל כך במספרי היחידות ושכחתי ש-820 היא החטיבה המרחבית שיושבת בנפח, אבל כשהוא שאל אותי פתאום נזכרתי ששמעתי את זה פעם איפשהו. לא הייתי בטוח, אבל עניתי לו שחטמ"ר 820 זה נפח.
החוקר המשיך לשאול אותי שאלות שונות: היכן נולדתי, מתי עליתי לארץ, מה עושים הוריי ועוד כהנה וכהנה שאלות אישיות. על שאלות אלה עניתי ללא שהיות, כי ידעתי שאין להן חשיבות ביטחונית. כשהוא התחיל לשאול אותי על המפקדים שלי ועל המתקנים הצבאיים ברמת הגולן, הבנתי שבתחום הזה אני לא יכול לשתף פעולה, ובדיתי סיפור לפיו עליתי לרמת הגולן רק שבוע לפני המלחמה, כדי להחליף חייל ששבר את היד, ואני לא מכיר את הגזרה.
בסוף החקירה, שהתנהלה כולה באורח הגון וללא אלימות, נתנו לי שתי שמיכות ולקחו אותי לחדר נקי ומצוחצח, עם משקוף בצורת קשת, רצפה בצבע ירוק ודלת עם סורגים עבים ומנעול ענק. לקחו לי את השעון ואת הסרבל, ובמקומו נתנו לי מדי דגמ"ח. אחרי זמן מה הביאו לי שתי לאפות סוריות עם בשר כבש טחון. זה היה בשר נהדר שתובל בתבלינים שלא זיהיתי. הבשר היה כל כך טעים, שעד היום אני זוכר את טעמו ומחפש אותו מפעם לפעם. אכלתי בתיאבון רב והלכתי לישון על הרצפה, כששמיכה אחת משמשת לי כמצע והשנייה מכסה אותי. ישנתי טוב, לאורך כל הלילה, אחרי הרבה זמן של מתח, עייפות ורעב.
בוקר ראשון בשבי
התעוררתי בבוקר לקול שקשוק הבריחים. המנעול היה ענק, ולכן גם המפתח, וביחד הם עשו הרבה רעש. פקחתי את העיניים וראיתי מעליי שני עמלקים: שני סוריים ענקיים שתפסו אותי, הרימו וזרקו אותי אל המסדרון. במסדרון הם התחילו להכות אותי באגרופים. הם קשרו לי את העיניים, ואז קשרו את ידיי מאחורי הגב. הם כנראה השתמשו בחוטי מתכת, כי הידיים שלי היו קשורות באופן הדוק מאוד, דבר שעצר את זרימת הדם אל כפות הידיים וגרם לי לכאבי תופת. לא יכולתי להתלונן על הכאבים בפרקי הידיים כי תוך כדי קשירה הם המשיכו להכות אותי. הם לקחו אותי וזרקו אותי על הרצפה, שלפי רעש המנוע הבנתי שהייתה שייכת למשאית. שכבתי בארגז של המשאית, כשאני מנסה להחזיק את הרגל הפגועה באוויר, ועם כל טלטלה בנסיעה הרגל פגעה ברצפה ואני נאנקתי בכאב. נסענו בתוך עיר שבדיעבד התברר לי שהיא דמשק. הקשבתי כל הזמן למה שקורה בחוץ, ושמעתי קולות של טריילרים וסירנות.
בשלב מסוים הרחתי תרופות, והבנתי שהגעתי לבית חולים כלשהו. הם עצרו וזרקו אותי על סרט נע, והתחלתי להתגלגל עליו. מישהו תפס אותי והרגשתי דקירה של מחט. המשכתי להתגלגל, שוב תפסו אותי והרגשתי משהו רטוב על הרגל שלי והרחתי ריח של כוהל. אחר כך הרגשתי שמגבסים אותה.
העלו אותי שוב על המשאית והחזירו אותי למבנה המטכ"ל. מיד כשהגעתי התחילה מסכת של מכות והתעללויות. הסורים הכו אותי באמצעות "אסאיה", מעין אלות שוטרים ובאמצעות מקלות במבוק. אלה היו מכות איומות.
אחרי המכות הושיבו אותי בחדר קטן עם העיניים מכוסות בכאפייה והידיים קשורות מלפנים. לאט לאט, גלגלתי כלפי מעלה את שכבות הכאפייה, עד שנשארתי רק עם שכבה אחת, ולאורה המעומעם של הנורה שהייתה שם יכולתי לראות את הצלליות שבחדר. ראיתי שיש יחד איתי 8 ישראלים, וששומר עלינו סורי אחד שעומד במרכז החדר, כשהנשק שלו תלוי על החלון. לא יכולתי לראות פרצופים ברורים, כך שלא ידעתי אם נמצא איתי חייל שהכרתי.
ישבנו בחדר הקטן הזה שבועיים, קשורים ומכוסי עיניים. אלה היו שבועיים של חקירות, מכות, צעקות והרעבה, אבל החלק הכי גרוע עבורי בתקופה הזו היה לשמוע את הסורים צועקים עלינו: "טבריה – חלאס, עכו – חלאס, באר שבע – חלאס, תל אביב – חלאס", ובעצם כך מספרים לנו שמדינת ישראל לא קיימת יותר. הייתי די אדיש לגורלי שלי, אבל המחשבה שכל המשפחה שלי ואילנה נמצאים בסכנה הייתה בלתי נסבלת. בזמן המלחמה, אילנה הייתה אחות בבית החולים סורוקה וטיפלה בפצועים מסיני.
לא נתנו לנו מזון. כל 24 שעות אחד הסוהרים היה נותן לנו מעט מים וחתיכה קטנה של פיתה, ומביא אותם עד לפה שלנו, כי היינו קשורים ומכוסי עיניים.
כל יום, במקום ארוחת בוקר, צהריים וערב היינו מקבלים מכות. היה נכנס סוהר סורי, מעמיד אותנו ומכה אותנו עם מקל במבוק מכות נוראיות. חולצת הדגמ"ח שלי הייתה קרועה בזרועות בגלל המכות הללו.
במהלך הלילות, הסורים ניסו למנוע מאיתנו לישון. כל פעם שמישהו היה נרדם, השומר הסורי היה ניגש אליו ובועט בו בכוח. זו הייתה למעשה הכנה לחקירה, כי הם רצו שנכנס לחדר החקירות עייפים ורצוצים ככל האפשר.
היו גם מקרים שהסורים ירו לנו צרורות ליד הרגליים. ישבנו קשורים ללא יכולת לזוז, והרגשנו חסרי אונים. מכיוון שעיניי היו מכוסות לא ראיתי אם מישהו נפגע מהירי הזה, אבל אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שזה קרה.
בהתחלה, אם ביקשנו ללכת לשירותים היינו חוטפים מכות. קרה מקרה שרציתי ללכת לשירותים, אבל לא הייתה אפשרות, אז פשוט השתנתי במקום שבו ישבתי, והתפשטה מסביבי שלולית. לידי ישב דרוזי כבן 60, שהיה שומר במחצבות של נפח. הסורים תפסו אותו עם עוזי, ומאחר שהוא היה אזרח סורי לפני 1967, הם החשיבו אותו כבוגד והתייחסו אליו באכזריות רבה אפילו יותר. הם היו מוציאים עליו את הזעם שלהם, מקללים ומכים אותו בצורה איומה. השומר הסורי חשב שהוא זה שהשתין, והכה אותו נמרצות. אחרי זמן מה השבוי הזה לא יכול היה לשאת את העינויים התכופים, והוא מת בכלא. בשלב מאוחר יותר נתנו לנו ללכת לשירותים, אבל היינו צריכים לעשות הכל בידיים קשורות ובזמן קצר, כששומר סורי מחכה בחוץ.
במרתפים
כנראה שהחדר שאנחנו ישבנו בו היה אחד ממספר ביתנים שהיו מסודרים מסביב למדרגות שהובילו לחדרי החקירות והעינויים, וכך שמעתי רוב הזמן את חבריי לשבי צועקים וצורחים בחקירות. זה היה נורא לשמוע בן אדם נשבר מכאב. מדי פעם הייתי שומע מישהו צועק "אוי היד שלי" או "אוי הרגל שלי". היו פעמים ששמעתי נחקר מדבר, ופתאום הוא התחיל לגמגם. חשבתי שחתכו לו יד או רגל, או אולי את הלשון. דמיינתי את עצמי במצבים הללו והתחלתי להתלבט ביני לבין עצמי איזה איבר הייתי מוכן לאבד. יד ימין? לא, ביד ימין אני כותב, זו היד החזקה שלי, אני צריך אותה. רגליים? לא, אני זקוק להן בשביל ללכת. לשון? לא, אני צריך אותה בשביל לדבר. הגעתי עם עצמי לפשרה, והייתי מוכן לוותר על יד שמאל. היום כשאני חושב על זה אני צוחק, אבל אז זו הייתה מבחינתי מציאות אפשרית לחלוטין.
פעם אחת במהלך השבועיים האלה ישבתי בחדר והייתי רעב במיוחד. חתיכה אחת קטנה של פיתה ליום היא לא תזונה ראויה לאף אדם. פתאום ראיתי מבעד לכאפייה שהשומר שהשגיח עלינו מסתכל לצדדים לראות שאין אף אחד מסביב. הוא אליי ניגש ושם לי ממתק שומשום בתוך היד. אכלתי את השומשום בתאוותנות, וזו הייתה ארוחת מלכים. אחרי כמה ימים, ניגש אלי השומר, אני לא יודע אם זה היה אותו אחד, כי לא יכולתי לזהות פרצופים דרך הכאפייה שכיסתה את עיניי, ושם לי ביד אשכול ענבים. אכלתי מהר את כל הענבים. הוא בא לקחת את השאריות, את האשכול עצמו, אבל אני הצבעתי על הפה ואמרתי "לא…". הייתי עד כדי כך רעב. הוא בדק מסביב כדי לוודא שאין שאריות שנפלו על הרצפה, שלא יגלו אותו, ואכן לא השארתי דבר מן האשכול.
אחרי שהסורים הבינו שאני לא טייס כפי שהם חשבו בתחילה, הם הבינו שהם לא יכולים להפיק ממני תועלת רבה, ולכן התמקדו בחקירת השבויים המועילים יותר, כמו הטייסים, הנווטים וחיילי המודיעין. למרות זאת, הם כנראה החליטו לנסות עוד פעם אחת להוציא ממני מידע חיוני, יתכן שהם עוד לא האמינו לי שאני לא טייס. לקחו אותי אל מרתף החקירות, הורידו את כיסוי העיניים שלי והתירו את ידיי. היו שם מספר עמדות של עינויים: עמדה של מכות חשמל, אמבטיות מים בשביל להטביע את הנחקר, עמדה עם צבתות להוצאת ציפורניים, פלאיירים וסכיני ניתוח וצמיג שחציו היה קבור באדמה וחציו גלוי.
הושיבו אותי מול אותו חוקר שחקר אותי ביום שהגעתי, שגם הפעם דיבר אליי בעברית. החוקר שאל אותי את אותן השאלות, ואני עניתי את אותן התשובות, אלא שהפעם, אחרי כל תשובה שעניתי, לא משנה אם היא הייתה אמיתית או בדויה, החוק היה צועק "אינתא כד'אב!", שפירושו "אתה שקרן!". ברגע שהוא צעק את זה החיילים שעמדו מאחורי היו נותנים לי אגרוף לפנים, בעיטה לגוף או סטירה. הם היו אנשים גדולים וחזקים, ובכל פעם שהייתי שומע את ה"אינתא כד'אב" הזה, ידעתי שמיד תבוא מכה.
בשלב מסוים של החקירה הכניסו אותי לתוך הצמיג, שחציו היה קבור באדמה. הכניסו אותי כך שהרגליים בתוך הצמיג והראש גם כן, מקופל לחצי בגב מתוח, כשהידיים מחבקות את הצמיג מבחוץ. אחד הסורים טיפל לי בכף הרגל במכות "אסאיא", הנבוט הסורי. עוד שניים טיפלו בכפות הידיים עם אותן אלות במכות יבשות חזקות מאוד. סורי רביעי הכה אותי בגב עם צינור גומי שבתוכו הייתה מושחלת שרשרת ברזל. אלו היו מכות נוראיות וכל מספר הצלפות התעלפתי מהכאב. הם העירו אותי והמשיכו להכות אותי ולחקור. עד היום, כל פעם שמישהו טופח לי קלות על הגב, מופיעים סימנים אדומים כמו של הצינור ההוא. עד היום הם מופיעים מפעם לפעם. לא היה להם מידע חדש להוציא ממני, אז הם רק אימתו את הפרטים שסיפרתי להם ביום הראשון. חזרתי על אותו סיפור שהמצאתי, לפיו עליתי לרמת הגולן רק לפני שבוע, כדי להחליף איש צוות טנק ששבר את היד.
החקירה הסתיימה, והחזירו אותי אל הביתן. הלקח העיקרי שלמדתי מהחקירה הזו הייתה שכמה שאדם יודע פחות בנושאים ביטחוניים- מצבו טוב יותר.
בזמן שישבנו במטכ"ל הסורי שמענו את ההפצצות של חיל האוויר הישראלי בפאתי דמשק, ואת ההפצצה המפורסמת שלו במחנה המטכ"ל. מאחר והיה לנו ברור שמדינת ישראל לא קיימת יותר, חשבנו שאלה אימונים או ניסויים של הסורים. ההפצצה של חיל האוויר במטכ"ל הסורי פספסה אותנו, ועד היום אני לא יודע אם זה היה במקרה או בזכות מודיעין טוב.
יום אחד, כשישבנו קשורים בחדר הקטן, שמעתי את אחד הסורים צועק עלינו בשילוב של ערבית ועברית: "מין טען קשר? מין טען קשר?". כנראה שהם תפסו מכשירי קשר וחיפשו מישהו שימסור להם את התדרים. אני הייתי הטען-קשר היחיד שם, אבל ישבתי בשקט, כי ידעתי שאין לחייל הפשוט הזה שום דרך לדעת שאני האיש שהוא מחפש, ולכן אין צורך לעזור לו. אמרתי לעצמי שאם יגיע החוקר שחקר אותי לא תהיה לי ברירה אלא לבוא, אבל לא צריך לעשות לסורים חיים קלים. החוקר לא בא.
כלא חדש
אחרי שבועיים במחנה המטכ"ל הסורי העלו אותנו על משאית, כשהידיים והעיניים עדיין קשורות. היה בלגן גדול, וכולם היו בפאניקה. אי הודאות היה קשה: לא ידענו לאן לוקחים אותנו ומה יעשו בנו. אחרי נסיעה קצרה הגענו לחורשת הזיתים של דמשק. הורידו לנו את כיסויי העיניים, העמידו אותנו בשורה וצולמנו על ידי נציגי העיתונות העולמית. הצילום הקבוצתי שימח אותנו, כי ידענו שפרסום התמונות בתקשורת הבינלאומית מהווה מעין תעודת ביטוח עבורנו. כעת יודעים שאנחנו שבויים, והסורים לא יוכלו לחסל אותנו בחשאי. בגלל התנאים בשבי כולנו היינו רזים ומזוקנים, ולא כל המשפחות זיהו את הבנים שלהם. אבי זיהה אותי בקלות, כי גידלתי זקן בזמן האבל על אמי, אבל בדיעבד התברר לי שהיו עוד כמה משפחות של נעדרים שבאו למשרד הביטחון, וטענו בביטחון שאני הבן שלהם. עבור משפחה אחת הייתה לקושי הזה משמעות טראגית: אחד האבות שזיהה אותי כבנו הגיע לשדה התעופה כשחזרנו ארצה, וכשראה שבנו לא יורד מהמטוס, התאבד ביריית אקדח בשירותים של שדה התעופה.
לאחר הצילום הקבוצתי העמיסו אותנו על המשאית והעבירו אותנו למשכננו הקבוע לחודשי השבי הבאים – כלא אל-מזה שבפרברי דמשק. החדר שאליו הכניסו אותנו היה באורך שמונה מטרים, ורוחבו ארבעה מטרים. דלת הברזל של החדר הייתה שחורה וגדולה. הקירות היו עבים ומחוספסים, והחלונות, בגובה שלושה מטרים, לא אפשרו לאור שמש ישיר לחדור פנימה. התאורה סופקה על ידי נורה אחת של 40 ואט שהידלדלה מהתקרה. בקצה החדר היו שירותים "בול פגיעה" וברז אחד מטפטף שהיה צמוד לרצפה. הברז הזה שימש אותנו לכל צרכינו: שתייה, שטיפת האוכל שהסורים הביאו לנו וניסיונות לשמור על ניקיון והיגיינה בסיסיים. נייר טואלט כמובן לא היה, וגם לא סבון או משחת שיניים.
היינו בחדרון הצר הזה 35 שבויים. היו אצלנו אנשי מודיעין, גולנצ'יקים, שריונרים ותותחנים. מלבד החיילים הישראלים, היו איתנו שלושה בדואים מטובא זנגרייה שנתפסו על ידי הסורים כשהם יצאו להביא קש באמצע הלחימה. בתא שלנו היו רק חוגרים ונגדים. הקצינים, כולל הטייסים, היו בתא נפרד, ולא היה בינינו שום קשר.
כל אחד קיבל שתי שמיכות. החלטנו להתחלק לשמיניות, וכל אחד יתרום שמיכה אחת למען הקבוצה. פרשנו את השמיכות הללו על הרצפה הקרה, ובשמיכה הנותרת התכסינו, כשאנחנו ישנים בזוגות, על מנת להתחמם מעט. אני לא הכרתי אף אחד מהאנשים בחדר ונכנסתי לקבוצה אקראית, שהתבררה כקבוצה מוצלחת. כולם היו חבר'ה נהדרים, אנשים פשוטים וידידותיים, והסתדרנו מצוין.
במשך כחודשיים וחצי בכלא אל-מזה שמרנו על שקט מוחלט בחדר. דיברנו מעט ובקולות נמוכים. השיחות היו בלחש ולא היינו שרים ומזמרים בקבלת השבת, כמנהגנו מהבית. ערב שבת אחד, אחרי שלושה חודשים בשבי, באו לקחת אותנו למקלחת בפעם הראשונה. יצאנו בקבוצות של שמונה, עם שקים שחורים על הראש. הסורים עשו לנו חמאם: אנחנו הלכנו בטור והסוהרים, שעמדו משני הצדדים, נתנו לנו מכות, אגרופים ובעיטות. בדרך למקלחת שמענו פתאום שירי שבת בקולי קולות. מסתבר שהקצינים דיברו עם הסוהרים והבטיחו להם כל מיני דברים מהחבילות שהם יקבלו. בתמורה להבטחה למכונת גילוח, בגדים ומצרכים אחרים, הסוהרים היו מביאים לקצינים אוכל קצת יותר טוב והגמישו להם את תנאי המשמעת, וכך הם יכלו לשיר שירי שבת בלב כלא אל-מזה בדמשק. אנחנו, לעומת הקצינים, היינו באפלה לגבי העתיד, ולא ידענו אם נקבל חבילות ומה יהיה בהן, אבל אחרי ששמענו את השירה שלהם התחלנו גם אנחנו לדבר בקולות רמים מעט יותר.
החיים באל-מזה
אחרי המקלחת הראשונה היינו יוצאים להתקלח כל שבוע. חיילי המודיעין שהיו אצלנו ביקשו מאיתנו להביא מהמקלחת את חתיכות העיתון שעטפו את הסבונים של האסירים הסורים. היינו מביאים את העיתונים ומייבשים אותם. את העיתונים היבשים היינו מחברים כמו פאזל ואנשי המודיעין, שהבינו ערבית, היו קוראים אותם. הבעיה הייתה שהעיתונים האלה היו של "תשרין", השופר של השלטון הסורי. היו שם רק כתבות על מדינת ישראל שנכבשה, חיילים ישראלים שנהרגו ועניינים כאלה. הידיעות הללו היו מייאשות אותנו עוד יותר, ובשלב כלשהו חיילי המודיעין אמרו לנו: "חבר'ה, אל תביאו יותר עיתונים".
בתוך התא לא היה מישהו שנחשב כמנהיג, או בעמדה בכירה יותר מאחרים. ההחלטות התקבלו באופן דמוקרטי וכל הדעות היו שוות. למרות זאת, היינו מחולקים לקבוצות בתוך הקבוצה הגדולה. מצד אחד של החדר היו החיילים האשכנזים, שחשבו את עצמם לחכמים, אבל לא תמיד התייחסו בכבוד לזולתם. מהצד השני היינו המזרחיים, השקטים, מנסים לשמור על יחסים תקינים בתוך התא. בדרך כלל היחסים היו טובים, אבל מפעם לפעם היו חיכוכים על רקע עדתי, וקרה שדיברו אלי בצורה גזענית. במיוחד זכור לי מקרה שחייל אחד אמר לי, במפתיע ובלי שום סיבה נראית לעין שכל העולים מהודו באו לישראל רק כי לא היה להם מה לאכול, והם היו מורעבים.
עניתי לו: "בוא נראה אותך. אם אתה אכלת כל כך הרבה, ואתה כזה גיבור, תוכיח את זה." הוא לא רצה לבוא, אז אני קמתי אליו.
"לא, לא, אל תתקרב אלי!"
"או שאתה בא, או שאני בא אליך, וכשאני אבוא יהיה לך רע מאוד". תפסתי אותו והצמדתי אותו אל הרצפה, ואמרתי לו: "אנחנו צריכים לחיות פה ביחד, אז יותר אתה לא תתעסק איתי ולא תתגרה בי".
אחרי הסיפור הזה הסתדרנו ולא היו לנו יותר תקריות כאלה.
לא הכרתי לפני המלחמה אף אחד מהחיילים שישבו איתי בשבי, ולכן בהתחלה היה לי קשה להשתלב חברתית בתוך חבורות של חיילים ששירתו יחדיו, אבל עם הזמן נפתחנו והתגבשנו. האדם הקרוב אלי ביותר בחדר היה סורין קובליו. הוא היה צנחן צעיר בעל פני ילד, וכולם קראו לו "הילד" של החבר'ה. הוא שירת במוצב החרמון, ושם נפל בשבי. סורין היה שותפי לשינה, ועם הזמן נהיינו חברים טובים, חברות שרק התחזקה אחרי השחרור והחזרה ארצה, ונמשכת עד היום.
שבוי אחר איתו היה לי קשר טוב היה מאיר סוויסה, חייל מאוד נחמד וסימפטי שכולם אהבו. מכיוון שהרגל שלי הייתה מגובסת, מאיר היה מחזיק אותה במקלחת, על מנת שלא תירטב. בשארית הזמן הוא היה מתקלח, אם הספיק.
חיילי המודיעין התבדלו מאיתנו מבחינה חברתית, אבל היה לזה גם רקע בטחוני- במהלך השירות שלהם הם הפעילו כל מיני מכשירים והיו חשופים למידע רגיש, ולא רצו לשתף אותנו, מחשש שנסגיר את הסודות לסורים במהלך החקירות.
באופן כללי, היו חשדות וחוסר אמון בתוך החדר. כל אחד חשש שאם הוא יספר משהו לחברו, החבר עלול לספר את זה בחקירה. כולם ניסו לשמור על דיסטנס, כדי לא להגיד יותר מדי. היה בינינו חייל מהמודיעין שנולד וגדל בדמשק וברח לארץ. הוא סיפר לסורים שהוא הגיע מכפר בלבנון, ואת אותו סיפור סיפר לנו. אם אנחנו היינו יודעים את זה ומישהו היה פולט את זה בחקירה, הוא עלול היה להיות בצרות, אולי אפילו היו מוציאים אותו להורג כבוגד.
היה אצלנו מילואימניק אחד מהתותחנים, שסיפר לנו שלפרנסתו הוא מוביל להקות מוסיקליות ואת כלי הנגינה שלהן, ושהרכב שלו עומד במחנה צריפין. אחרי השחרור התברר לנו שהוא היה מהנדס טילים בתעשייה האווירית. אם הוא היה מספר לנו את זה, יכול להיות שהסורים היו מוציאים את זה ממישהו, ואז גורלו לא היה טוב.
העינוי נמשך
בכל פעם ששמענו את דלת הברזל נפתחת באמצע הלילה, ידענו שאחד הסוהרים מגיע כדי להכות אותנו, ונכנסנו לכוננות ספיגה. הסוהר היו מגיע בלילות מצוידים במכשירים שונים – אלות, נעליים צבאיות, זרדים או מקלות במבוק – מעמיד אותנו ומרביץ לנו לפי התור. אנחנו נתנו לסוהרים שמות, ולכל אחד מהם היו העדפות ומידת אכזריות שונות. אחד הסוהרים הרכים יותר היה "אבו ח'ליל" (זה היה כינויו גם בקרב הסורים). הוא היה מעמיד אותנו ומורה לנו לעמוד בעיניים מושפלות. אז הוא היה עובר משבוי לשבוי, סוטר לכל אחד מאיתנו, מחייך מתחת לשפמו, כאילו אומר לעצמו "הרבצתי לחייל ישראלי".
אבו ח'ליל אהב מאוד שירים הודיים, וכשהוא הבין שאני דובר הינדית, התחיל לבקש ממני לשיר. הוא היה נכנס ואומר לי: "יאללה, רני הינדי, רני הינדי" ("יאללה, שיר בהודית, שיר בהודית"). ההתחלה של השיר הייתה בסדר, אבל לא ידעתי את המילים של ההמשך. הייתי שר את הלחן וממציא את המילים. לאבו ח'ליל וחבריו זה לא הפריע, והם נהנו מאוד מהמזמורים שלי. לפעמים הם היו קוראים לי בשמות כמו "הינדי אלערס" וכינויי "חיבה" שונים. אני מאמין שהסורים התייחסו אליי יותר יפה בגלל מוצאי ההודי, והתעללו בי קצת פחות. ייתכן שהיחס המועדף הזה נבע גם מכיוון שהצהרתי בחקירה על הזדהותי עם מפלגת רק"ח – תמיד חשדתי שבשלב מסוים הסורים ינסו לגייס אותי לשירותי המודיעין שלהם.
לעומת אבו ח'ליל המתון, היה סוהר שקראנו לו "הערס", בגלל אכזריותו הרבה. הוא היה פוקד עלינו להושיט את כפות הידיים קדימה ומכה אותן עם אלת האסיא שלו, עשר מכות לכל כף יד. המכות האלה היו נוראיות, ורוב חברי לתא היו מזיזים את הידיים וצועקים בכאב. אני לא רציתי לתת לו את הסיפוק. הייתי עוצם את העיניים, נושך את השפתיים ומשתדל להתעלם מהמכות. החברים בתא שאלו אותי: "איציק, אתה נהנה מהמכות? תצרח, תצעק, תזיז את הידיים". הייתי עונה להם שלא מכבודי לצעוק או התחנן לפני איזה סורי. אחרי המכות של "הערס" הידיים היו מאבדות תחושה ומתנפחות. היינו מצמידים אותן אל קירות הבטון הקרים, כדי להרגיע את הכאב.
"הגמל", היה סורי גבוה וחזק במיוחד שנהג לתפוס את קורבנו בצווארון החולצה ולהטיח אותו ברצפה. סוהר נוסף היה "הפלסטיני", שנקרא כך כי ידענו שהוא ברח מעכו ב-1948, והתיישב במחנה פליטים בדמשק. הפלסטיני היה לוקח נעל צבאית ומכה אותנו בפנים בעוצמה. כל ביקור של הפלסטיני הותיר אותנו בפנים אדומות וכואבות.
אלה היו הסוהרים הקבועים שלנו, אבל מדי פעם היו נכנסים לחדר סוהרים אחרים, בוחרים את אחד השבויים, מלבישים על ראשו שק שחור ולוקחים אותו לחקירה בעינויים. השבוי היה חוזר אחרי שעתיים או שלוש כשהוא חבול, נפוח ומושפל.
לפעמים הסורים היו מורים לנו לעמוד ערים כל הלילה. מאחר ולא הייתה לה דרך לבדוק אם אנחנו אכן עומדים, היינו מציבים שומר תורן, שהיה מעיר את כולנו בכל פעם שסוהר סורי התקרב.
כל בוקר הסורים היו מביאים את הסירים של ארוחת הבוקר, ואנחנו היינו מחלקים אותה בינינו. הסורים היו נותנים לנו אוכל מקולקל במתכוון. מרק התרד תובל בכל כך הרבה מלח, שהוא היה בלתי אכיל לחלוטין. נאלצנו להוציא את עלי התרד ולשטוף אותם בברז של השירותים לפני שאכלנו אותם. כשהביאו לנו אורז, הוא הכיל כמות אדירה של שומן כבש, ואנחנו ניסינו לדוג את גרגרי האורז מבין חתיכות השומן.
אחרי הארוחה כל אחד היה מתפנה לשגרת יומו, כאשר לכל אחד היו עיסוקים משלו. אני הייתי מתחיל כל יום בכמה שעות של כושר גופני. ישב איתנו בשבי חייל מסיירת מטכ"ל בשם יוסי תור, שהיה בחור חזק ועזר לי להתאמן למרות רגלי המגובסת. הוא לקח אותי בתור הפרויקט האישי שלו: התאמנו כל יום מספר שעות, כאשר אני קופץ על רגל אחת במקום לרוץ במקום, ומצליח לעשות שכיבות שמיכה רבות. הגעתי לכושר גופני טוב מאוד, על אף התנאים, ולראיה, כשהיו נערכות תחרויות היאבקות או הורדת ידיים בחדר, אף אחד לא היה רוצה להתמודד מולי. היו מי שכינו אותי "טרזן ההודי", על שם סרט פופולרי באותן שנים ומכיוון שהייתי עסוק בפעילות גופנית כל כך הרבה שעות.
לאחר האימון הגופני, הייתי מתיישב ליד הקיר ועובד על המסבחה שלי. מסבחה היא שרשרת תפילה מוסלמית המורכבת מחרוזים. הייתה לנו מעין תחרות בתא, מי יכין את המסבחה הגדולה ביותר. הייתי משייף על קיר הבטון המחוספס גרעיני זיתים שקיבלנו לארוחת הבוקר, עד שנחשף הגלעין הרך שבתוכם. אז הייתי עושה חור במרכז הגרעין בעזרת סיב ממטאטא הקש שלנו, משחיל את הגרעין על חוט שפרמתי מאחת המגבות המסריחות שהסורים סיפקו לנו, וכך יוצר שרשרת חרוזים. הכנת המסבחה סיפקה לי תעסוקה לשעות רבות כל יום, וגם סיפקה את היצר התחרותי שלי. בתום תקופת השבי הייתה לי מסבחה באורך של כמטר וחצי- חברי לתא אפילו לא התקרבו להישג הזה.
כשהתעייפתי משיוף גרעיני הזיתים, הייתי מתכסה בשמיכות ונרדם לזמן מה. הייתי מתעורר לארוחת הצהריים, ובהמשך היום עיקר התעסוקה שלי סבב סביב הכנת המסבחה. כשהסוהרים הסוריים שמעו את השיופים על הקירות, הם חשדו שאנחנו מנסים לחפור מנהרה ולברוח. הם היו נכנסים פנימה בבהלה והופכים את כל השמיכות שלנו.
שיעורי העשרה
עיסוק נוסף שהעביר את זמננו בשבי היה לימוד אנגלית. היה איתנו בחור בשם בני מזוז שזכה לכינוי "החכם". את הכינוי הזה הדביקו לו הסורים, שראו בו איש הדת שלנו, ובתור שכזה התייחסו אליו בכבוד. בני היה בוגר ישיבה משכיל מאוד, עם אנגלית מצוינת וצרפתית לא רעה. הוא היה מש"ק דת שעלה למוצב החרמון בערב יום כיפור כדי לערוך את התפילה, ונשבה כשהמוצב נכבש. בני היה מנהל טבלאות ייאוש, כך שידענו תמיד איזה יום זה, היה מנהל את קבלת השבת ועורך את התפילה וביומיום היה מלמד אנגלית, ולפעמים גם צרפתית ומתמטיקה. אני השתתפתי בשיעורים האלה במשך זמן מה, וגם שיפרתי את יכולות הדיבור שלי, אבל בגלל חוסר היכולת לכתוב את החומר הנלמד איבדתי עניין בשיעורים.
ניצלנו כל חומר גלם שהיה בנמצא על מנת להעשיר את החיים ולהעביר את הזמן בשבי. מישהו לקח את הקרטון בו הביאו לנו מזון וסימן עליו משבצות באפר שהיה בחדר, וכך נוצר לוח שחמט. הכלים הוכנו מקליפות תפוזים ועטיפות של גבינה משולשת (גבינה מותכת הולנדית) שקיבלנו. לפני השבי לא ידעתי לשחק שח, דמקה או שש-בש, כי המשמעת הקשוחה בפנימייה בה למדתי לא אפשרה לנו להכיר אותם. בשבי הסורי למדתי להכיר ולאהוב את המשחקים הללו, וגם כאן התחרותיות וההתמדה שלי הוכיחו את עצמן: לקחתי על עצמי את המשימה הזו ותוך זמן לא רב נהייתי אחד הטובים בחדר בשח, ואחר כך בדמקה ובשש בש. אחרי ביקור אנשי הצלב האדום קיבלנו קלפים, ואז למדתי לשחק פוקר.
היה לנו עוד עיסוק מעניין: איסוף תולעי עובש. מאחר והחדר שלנו לא נוקה במשך חודשים, הוא היה מטונף ושרץ תולעי עובש, שהמקום החביב עליהן היו התפרים של בגדי הדגמ"ח שלנו. אנחנו היינו פולים את התולעים מהבגדים, ומתחרים מי תופס את התולעים הגדולות ביותר. תולעת קטנה כונתה "ג'יפ", בינונית הייתה "נגמ"ש", ולתולעת גדולה קראנו "טנק".
מלבד הניסיונות להעביר את הזמן במשחקים, לימודים וחידונים, היו כמובן שיחות שהתנהלו ללא הפסק בתא, חלקן שיחות פרטיות שהתנהלו בשקט לצד ההמולה הכללית, וחלקן מרובות משתתפים ודעות. רוב השיחות היו על השירות הצבאי. מישהו סיפר על תפקידו במוצב החרמון, אחר על המכשירים שהוא הפעיל וחבר שלישי תיאר כמה "פייטר" הוא היה בלחימה. חיילי המודיעין סיפרו שהסורים כשכבשו את החרמון ולקחו אותם בשבי, ירו בחיילים פצועים, על מנת שלא יעכבו אותם. היו גם שיחות על המשפחה והחברים שבבית ועל החברות שנשארו מאחור. אני הייתי מספר על המכתבים והחבילות שאילנה, ארוסתי, הייתה שולחת לי, ועל כמה שהם חסרים לי. בסך הכל אלה היו שיחות חולין, ללא גילויי נפש של ממש. השיחות בינינו כיום הן הרבה יותר אינטימיות מאלו שהיו בשבי. מאחר וחשבנו שמדינת ישראל אינה קיימת יותר ולא הייתה לנו תקווה לצאת מסוריה, אף אחד לא דיבר על העתיד, ולא נשמעו תכניות לתקופה של אחרי השבי. מאותה סיבה גם לא ראינו טעם לשיחות על פוליטיקה.
היו איתנו אנשים שהיו סנובים, ולא ממש רצו קשר עם השאר. חיילי המודיעין, כאמור, שוחחו בעיקר ביניהם. היו בחורים שכשהאוכל חולק היו הולכים מיד לפינה שלהם לאכול, ולא נותנים לאף אחד להתקרב.
היה אצלנו מילואימניק, שהיה מתכסה בשמיכות שלו ומנתק כל קשר עם העולם החיצון. בדרך כלל לא היו מפריעים לו, אבל קרה מקרה שמישהו הציק לו, ונתן לו מכות קטנות דרך השמיכה. הוא לא ראה מי עשה זאת, חשב שאני הרבצתי לו, ניגש אלי ורצה לריב איתי. אמרתי לו שזה לא אני, אך הוא לא האמין לי. הייתי חזק בהרבה, אבל לא רציתי להכות אותו, אז דחפתי אותו אל הקיר, הסברתי לו בנימה מאיימת שלא אני הצקתי לו, והזהרתי אותו שלא ינסה לעשות לי כלום. זה היה האירוע הקרוב ביותר לאלימות שהיה לי עם חבריי לתא.
התנאים הסניטריים הגרועים והתזונה הלקויה נתנו את אותותיהם, והמצב הבריאותי שלנו החל להתרופף. לא צחצחנו שיניים כל התקופה הזו, ולכן דימומים בחניכיים היו עניין שבשגרה. אחת השיניים שלי כמעט ונפלה בגלל המכות שחטפתי, ועד היום אני נזקק לטיפולי שיניים תכופים כתוצאה מהמכות ומההזנחה הדנטלית של תקופת השבי.
הרגל המגובסת שלי החלה להדיף ריח רע מאוד, והחבר'ה אמרו לי: "איציק, תעשה הצגה, תיפול, כדי שייקחו אותך לבית חולים ויורידו לך את הגבס". אחרי שלושה חודשים בשבי אכן עשיתי את ההצגה הזו. הסוהרים שמו לי שק שחור על הראש ולקחו אותי למרפאה, שם הורידו לי את הגבס, וניקו את המקום. הם לא חבשו לי את הרגל מחדש, אבל הריח הרע עבר.
ככל שהזמן בכלא חלף, הסורים כנראה הבינו שהם יצטרכו לשחרר אותנו ביום מן הימים, והחלו לשנות את הגישה. המכות והעינויים נפסקו אחרי כחודשיים וחצי, התחלנו להתקלח אחרי שלושה חודשים ואחרי כשלושה חודשים וחצי התחילו לפטם אותנו. עד אז, האוכל הובא במשורה, והיה כמעט בלתי אכיל. כולם איבדו משקל ואני הייתי מאוד רזה. אחרי כשלושה חודשים וחצי הארוחות שלנו השתפרו גם בכמות וגם באיכות. כולנו העלינו חזרה את המשקל שאיבדנו, ונהייתי בריא למדי, בזכות האימונים הגופניים היומיים שלי.
כנראה שהסורים חשבו שהתדמית היא הכי חשובה, ולא חשוב מה אנחנו נגיד, כי הם דאגו יותר למראה ולמשקל שלנו מאשר לדעה שלנו עליהם ועל מתקני הכליאה שלהם.
ביקור מפתיע
יום אחד כשהיינו ברחבת הכלא, אחרי המקלחת השבועית, ראינו עצירים סורים מנקים לנו את החדרים ומרססים ב-די-די-טי הסורים הכניסו לנו מזרוני קש עבים לחדר. תהינו במה זכינו שאנחנו מקבלים את תנאי הלוקסוס האלה, ואז החבר'ה התחילו להתלחשש שיכול להיות שנציגי הצלב האדום מגיעים. נכנסנו פנימה וראינו שבקצה החדר, בפינה הימנית הרחוקה, נמצא מישהו שאנחנו לא מכירים. ניגשתי אליו וזיהיתי מיד את הפציעה שלו – קרע בבטן, קרע ביד – זה היה קובי אריאל, החייל שחבשתי בתל סאקי.
"תגיד לי", שאלתי אותו, "תפסו אותך ליד תל סאקי?"
"כן, אתה חבשת אותי". קובי היה תשוש והגיב באדישות, ונראה שלא הבין מה קורה מסביבו.
"מה עם החבר'ה שהיו בתוך הבונקר של תל סאקי?"
"אל תשאל, תוך כדי החדירה, הסורים פייחו את כל הבונקר, וכל החבר'ה נהרגו".
היה לי קשה לשמוע שכל החיילים בבונקר נהרגו. כל צוות הטנק שלי היה שם, חברים שליוו אותי לאורך כל השירות הצבאי ונלחמו איתי שכם אל שכם. שאבתי נחמה מסוימת בכך שמדינת ישראל אינה קיימת עוד, וממילא כל תושבי ישראל סובלים כעת תחת כיבוש ערבי אלים, ומותם של החיילים הללו הוא בוודאי רק טיפה בים הפורענויות שמתחוללות בארץ.
קובי סיפר שהוא נשאר בשטח אחרי שחבשתי אותו, והסורים שבו אותו בבוקר שלמחרת. כדי שלא יהרגו אותו במקום, הוא סיפר להם שהוא נווט סאקייהוק, שמטוסו התרסק. הוא ידע שמטוס כזה נפל זמן קצר לפני כן, ושהסורים מחפשים את צוות המטוס. מה שקובי לא ידע, זה שבמטוס סאקייהוק אין נווט, וכשהסורים גילו, אחרי חקירה ראשונית בדמשק, שהוא שריונר פשוט, הם השליכו אותו לצינוק, שם הוא שהה חמישה חודשים ללא טיפול רפואי הולם. בשלב הזה הוא היה במצב בריאותי קשה, בפצע שלו התפתח נמק והוא שרץ תולעים שזחלו והתפתלו בו. באמצעות חתיכות קש מהמטאטא שלנו, שלינו את התולעים מהפצע – משימה שלקחה שעות רבות – ולאחר מכן שטפנו אותו.
למחרת היום הוציאו אותנו החוצה, ומצד ימין, ליד שולחן, עמדו שני נציגי הצלב האדום וצוות של הטלוויזיה הצרפתית. הצרפתים צילמו אותנו, והתמונות הללו הופיעו אחר כך בעיתוני סוף השבוע בארץ, יחד עם רשימת שמות השבויים. כך, אחרי חמישה חודשים של מתח, נודע למשפחה שלי בוודאות שאני חי ונמצא בשבי הסורי.
אחד מנציגי הצלב האדום חילק לנו סיגריות וגלויות ריקות לכתוב עליהן הביתה, והנציג השני הלך עם יזהר דמרי, הנציג שלנו, לבדוק את התנאים הסניטריים. לקצין הסורי שהשגיח עלינו אסור היה להפריע להם, ולכן הוא הלך מעט מאחוריהם.
הם הלכו מספר צעדים, ואז אמר נציג הצלב האדום "שרון חצה את התעלה, וצה"ל נמצא 101 ק"מ מקהיר". אחרי כמה צעדים נוספים, הוא המשיך: "צה"ל נמצא 36 ק"מ מדמשק".
אחרי הפגישה עם נציגי הצלב האדום, דמרי כינס אותנו וסיפר לנו על המצב. התקשינו להאמין: "לא יכול להיות, הרי ראינו את הסורים נכנסים לרמת הגולן ולא היה אף מילואימניק לנחמה. אולי עובדים עלינו?".
"לא", ענה דמרי, "אלה שני חבר'ה שוויצרים שהיו פעם מתנדבים בקיבוצים דן ודפנה. הם נראים מאוד אמינים וכנראה אומרים את האמת".
השמחה הייתה גדולה. אחרי שהבנו שמדינת ישראל עוד עומדת על תילה אמרנו בינינו שלא אכפת לנו לשבת אפילו עוד עשר שנים בשבי הסורי. כבר לא היה אכפת לי מהסורים וממה שהם יעשו לי, העיקר שהמשפחה שלי בסדר, אילנה בריאה ושלמה והמדינה קיימת.
אבל אז, בתוך השמחה הכללית, יחד עם המחשבות על חזרה לארץ שהתחילו רצות בראשי, נזכרתי בחיילים שהיו איתי בבונקר בתל סאקי, בסיפורו של קובי, לפיו כולם נהרגו כשהסורים נכנסו פנימה. הבנתי שאני, שיצאתי על מנת להיכנע ואמרתי לסורים שכולם בפנים מתים, אחראי למותם של חברי.
המצפון שלי החל להציק לי ללא הרף. איך אעמוד בפני המשפחות של חברי? נכנסתי לדיכאון עמוק. חשבתי על הנושא באובססיה, נכנסתי אל מתחת לשמיכות והייתי כך ימים שלמים, מייסר את עצמי, מריץ בראשי תסריטים אפשריים אחרים: אולי הייתי צריך להגיד לסורים את האמת? ייתכן שהם היו לוקחים את יושבי הבונקר בשבי, אבל לפחות כך הם היו ניצלים. אנשים רבים נהרגו בגללי, ואני, אגואיסט שכמותי, הצלתי את עצמי.
חברי לחדר הכירו את הסיפור וראו את התנהגותי, אבל אף אחד מהם לא ידע באמת מה עובר עלי. לא היה לי שם חבר קרוב מספיק בשביל לשתף אותו בייסורים. חסרונו של אדם כזה הפך את הכל לקשה אף יותר.
נציגי הצלב האדום ביקרו אותנו שוב חודש לאחר מכן ופעם נוספת ואחרונה אחרי עוד חודש. בפעמיים הללו הם הביאו לנו חבילות שנשלחו אלינו ממשרד הביטחון, והיה בהן מכל טוב הארץ: שקיות מרק, אבקת פירה, פירות יבשים ועוד מאכלים. בנוסף שלחו לנו בגדי ספורט ונעליים, וכל מיני משחקים להעביר את הזמן. זה היה מצב כמעט אבסורדי, כשהסוהרים החלו לקנא בנו על כל הטוב הזה. "איך המדינה שלכם דואגת לכם כל כך הרבה?" הם היו שואלים.
כל יום היו מוציאים אותנו לרחבת הבטון של הכלא לרבע שעה, ואנחנו היינו מביאים איתנו את המשחקים שלנו ומשחקים עם הסוהרים בקליעה למטרה ובמשחקים שונים. מבין הסוהרים שהכו אותנו נשאר איתנו בשלב הזה רק אבו ח'ליל, שגם לפני כן ראינו בו סוהר מתון ונחמד, והוא אהב לשחק איתנו. בתקופה ההיא הסורים היו חברותיים, ומי שידע ערבית היה מדבר וצוחק איתם.
רגשות האשם לא נתנו לי מנוח, בימים ובלילות, והתחלתי לחשוב ברצינות על התאבדות. אמרתי לעצמי שמוטב לי למות מאשר לחזור לארץ ולהתעמת עם משפחות החברים שלי, שאחרי מה שעשיתי אין בכלל זכות קיום. המחשבות האובדניות התרוצצו בראשי כל הזמן, אבל לא יכולתי להוציא אותן לפועל: איך אפשר להתאבד, כשחיים בתא צר עם 35 איש, שרואים כל תנועה שלך? ויתרתי על האפשרות הזו, נשארתי בדיכאוני וקיוויתי שלא נחזור לעולם לארץ, כדי שלא אצטרך לתת דין וחשבון על מעשי. חשבתי שכשיגיע היום לחזור ארצה, אני אסרב לעזוב ואשאר בכלא הסורי.
השיבה המיוחלת
והנה, בוקר אחד, בערך בשעה שלוש וחצי או ארבע, נכנס קצין הקישור הסורי אל החדר שלנו ואמר: "אתם נוסעים הביתה. קחו את כל הציוד שלכם ותזרקו אותו ברחבה". כבר עשו לנו כמה פעמים בעבר את התרגיל זה: מלבישים לנו שקים שחורים על הראש, מוציאים אותנו לרחבה, עושים לנו סיבוב ומחזירים אותנו אל התא. כדי לא להתאכזב, הפסקנו להאמין לכל סורי ש"משחרר" אותנו הביתה.
אבל הפעם זה היה שונה- הקצין רצה שניקח את כל הציוד שלנו ונשליך אותו ברחבה. הבנו שיש פה משהו חריג.
כשהבנו שאנחנו באמת הולכים הביתה הייתה התרוממות רוח גדולה. אנשים קראו קריאות שמחה וצעקו בקול רם. אני זוכר את הקריאות "סוף כל סוף!", ו"מדינת ישראל עושה הרבה בשביל לשחרר אותנו!". בתוך כל אלה אני הייתי עצוב ומבולבל, לא יודע מה אעשה.
הקצין הסורי העביר לנו "שיחת מוטיבציה", וניסה לשכנע אותנו לומר בארץ שהסורים התייחסו אלינו יפה. אני בקושי זוכר את הסיטואציה הזו, שהייתי אדיש לה לחלוטין. פתאום צפו ועלו בראשי תמונות החיילים שהיו בבונקר. את רובם לא הכרתי, אבל תמונת החיילים הפצועים והעייפים שבה והופיעה במחשבותיי. נזכרתי בצוות הטנק שלי – ניר עתיר, המט"ק, גדעון הנהג ועמי התותחן – כולם היו בבונקר. היו שם גם שני צוותים אחרים מהמחלקה שלי, חברים שהכרתי לאורך כל השירות הצבאי. איך זה קרה, חשבתי לעצמי, שכל כך הרבה אנשים טובים, מלח הארץ, נהרגו בגללי?
אחרי שיחת המוטיבציה לקחנו את הציוד והשלכנו אותו ברחבה. זרקתי את כל הציוד ברחבת הבטון, ולקחתי איתי רק שני דברים: את המסבחה הגדולה שלי ורקמת גובלן בגודל של חצי מטר על חצי מטר, ועליה ציור של הפטרייה של הדרדסים. את הגובלן הזה הכנתי במשך שלושה ימים ושלושה לילות, עם החומרים שקיבלנו מהארץ, ותכננתי לתת אותו לאילנה כשאחזור לארץ. שמתי את הגובלן והמסבחה בתוך שקית, יחד עם בגדי הספורט ונעלי הספורט שנשלחו אלינו מהארץ, אבל הסורים, שערכו חיפושים בתיקים שלנו, לא הסכימו לי לקחת אותם. לא הייתה לי ברירה, וזרקתי אותם בצער לרחבה. זה כאב, כי השקעתי בהם הרבה זמן ומאמץ, ורציתי להביא איתי איזו מזכרת למה שהספקתי לעשות. בשלב הזה היו בי רגשות מעורבים רבים. השמחה על היציאה לחופשי והכאב על מותם של חברי, ההתרגשות לקראת הפגישה עם משפחתי והפחד לקראת הפגישה עם משפחות ההרוגים.
בדרך אל האוטובוסים הצטרפו אלינו עוד ישראלים: הקצינים והטייסים שהיו בחדר אחר ולא יכולנו ליצור איתם קשר, וישראלים נוספים שהסורים שבו במהלך מלחמת ההתשה.
עלינו אל האוטובוסים ושעריו של כלא אל-מזה נפתחו בפנינו. כשהסורים פתחו את השערים ראינו לראשונה את הנוף דרך חלונות האוטובוס: הכלא ישב על מצוק גבוה, מסביבו ואדי עמוק וגשר אחד מחבר אותו לדמשק, שנפרשה לפנינו כמו על כף ידינו. כשעברנו על הגשר, ראינו בתוך הוואדי שמתחתינו צוותי קומנדו סורי, טנקים, נגמ"שים וכוחות רבים. בדיעבד התברר לנו שהם ריכזו שם כוחות כי נפוצה השמועה שמשה דיין מתכנן לחלץ אותנו במבצע צבאי. עברנו דרך כיכר דמשק, שנראתה לי עיר גדולה, צפופה ולא מסודרת, ונסענו על הכביש שמוביל לנמל התעופה, כשסביבנו מתנופפים דגלים סוריים. שדה התעופה, שהיה מחוץ לעיר, היה נקי ומצוחצח.
הגענו אל הטרמינל, שם חיכה לנו מטוס יווני של חברת "אולימפיק", שהגיע מטעם הצלב האדום. עלינו על המטוס, ומיד זרקנו את מדי הדקרון המסריחים שנתנו לנו הסורים ולבשנו את בגדי ונעלי הספורט ששלחו לנו מהארץ. האווירה באוטובוס, ואחר כך במטוס הייתה טובה וחופשית- מכל כיוון היו צחוק ושמחה. ישבתי עם החבר'ה, אני זוכר החיוכים וההתרגשות הכללית מסביב. רוב הזמן הייתי שקט, ניסיתי להראות שהכול בסדר, אבל המחשבות על החברים מהבונקר רדפו אותי.
טסנו מערבה, ונכנסנו לישראל דרך לבנון
הגענו לנמל התעופה בן גוריון, שם חיכתה לנו קבלת פנים שמחה של המשפחות, שהתנפלו עלינו בחיבוקים ונשיקות. בני, אחי, היה הראשון שפרץ את הגדר של המשטרה הצבאית ורץ פנימה, עד המדרגות של המטוס, ובכך נתן את האות לגל של משפחות שהגיע אחריו. פגשתי את אילנה, את אבי והאחים, אבל לא הרגשתי שמחה רבה. צחקתי עם המשפחה וחייכתי, אך בתוכי אכלתי את עצמי: בעוד זמן לא רב אצטרך להתעמת עם משפחות החיילים ההרוגים. לא ידעתי מה אעשה.
אחרי הפגישה עם המשפחות לקחו אותנו לבח"א 7, הביתנים של חיל האוויר בשדה התעופה. הכניסו אותנו לחדר מעופש, שם חיטאו אותנו מהכינים ושאר הטפילים שצברנו בשבי הסורי.
אחר כך הגיע התחקיר הראשון של השב"כ: הראו לנו תמונות של נעדרים ושאלו אותנו אם אנחנו מזהים מישהו. אנשי השב"כ גם ניצלו את ההזדמנות הזו להזהיר אותנו: "אתם יודעים שאתם בוגדים במדינת ישראל", הם אמרו. "לא הייתם צריכים ליפול בשבי, אלא להילחם עד הכדור האחרון. זה לא נהוג להיכנע, ואתם הפרתם את כל פקודות המטכ"ל". הם רשמו את הסיפורים שלנו, חיילו אותנו ונתנו לנו מדים.
בשורות טובות
אחרי החיול הגיעה קצינה כלשהי, הצטרפה אלי ואל המשפחה שלי ולקחה אותנו לכיוון המוניות שחיכו לנו. היינו זקוקים ליותר ממונית אחת, כמובן, כי היינו משפחה גדולה למדי.
הלכנו לכיוון המוניות, כשפתאום ראיתי מישהו נשען על מכסה המנוע של המונית, יושב עם היד על הסנטר. כשהזר ראה אותי הוא הזדקף מיד ובא לקראתי.
נעמדנו אחד מול השני והוא שאל אותי: "איציק, אתה זוכר אותי?"
"לא".
"אתה זוכר את תל סאקי?"
"כן, אני זוכר".
"אתה זוכר את החבר'ה בתוך הבונקר של תל סאקי?"
"כן, אני זוכר, אבל כולם נהרגו".
,מה פתאום כולם נהרגו? כולנו חיים, ואתה הצלת אותנו. חיכינו שתחזור בשביל לערוך את החאפלה שמנחם אנסבכר הבטיח בבונקר של תל סאקי".
זה היה לייזי אגסי, נח"לאי מגדוד 50, שבא לבשר לי את הבשורה המשמחת. מסתבר שמכל החיילים ששהו בבונקר, רק חייל אחד, שלום פחימה, שריונר מחטיבה 188, נהרג מהתפוצצות הרימון. שאר החיילים שרדו את המלחמה, ולייזי סיפר לי שהם מחכים לי בבית ביבנה, כי אי אפשר היה להביא את כולם לשדה התעופה. כל פעם היה מישהו מגיע לבקר אותי, שמחתי לראות אותו ולהבין שהוא באמת חי. הבשורה של לייזי שיחררה לי המון קיטור ושימחה אותי מאוד. פתאום הרגשתי שלא נפלתי סתם בשבי. הרגשתי גאווה על הלחימה שלנו לפני הנפילה בשבי, ועל שהצלחתי להציל את החבר'ה בבונקר. הבנתי שאני לא צריך לחוש פחיתות כבוד על הנפילה בשבי.
בקרב ובשבי: זיכרונות של לוחם
הרומן הגרפי החדש "בקרב ובשבי" מתעד את סיפורו של יצחק נגרקר, שלחם במלחמת יום כיפור ברמת הגולן ונפל בשבי הסורי
עדי כץ (מאתר מוטק'ה, 2 באוקטובר 2014)
בקרב ובשבי: זיכרונות של לוחם
גם אחרי 41 שנים, זיכרונות מלחמת יום כיפור עדיין חיים ומייסרים את מי שעבר אותה. רבים מוצאים מזור בכתיבת זיכרונותיהם, וחלק אף הוציאו אותם בספר. עבור אחרים הוקם לפני כמה שנים אתר "כיפורים" (www.kippurim.co.il), שמספק הזדמנות למי שהשתתף במלחמה ההיא לכתוב את זיכרונותיו ולספר את סיפורו, לצד פורום לדיונים בנושאים הקשורים בה.
את האתר הקים יוגב נגרקר (35), יזם אינטרנט, בעקבות תהליך הנצחת סיפורו של אביו יצחק, טען קשר בחטיבה 188 של השריון, שלחם במלחמת יום כיפור ברמת הגולן ונפל בשבי הסורי. סיפורו של האב, "בקרב ובשבי", יצא בימים אלה לאור בהוצאת "עם עובד" כרומן גרפי, עם טקסטים של אלעד שובל ואיורים של דותן גולדווסר.
"חייתי עם הסיפור של אבי מגיל צעיר", מספר יוגב, "מהיום שהבחנתי כילד בצלקות על גבו, שרידי המכות שספג בשבי. עם השנים ההתעניינות שלי גברה. הצטרפתי להרצאות שהוא העביר והתחלתי לקרוא על הנושא. זה עניין אותי גם כיוון שאני אוהב היסטוריה וגם כיוון שחשוב מאוד בעיני לתעד את הסיפורים האלה. אחרי שהתגייסתי וסיימתי קורס קצינים, התחלתי להבין את הסיפור של תל סאקי שבו לחם אבי, גם מנקודת המבט הצבאית.
"בנוסף, ראיתי אצל אבא סוג של אכזבה מזה שלא מתעכבים על הזווית של הלוחמים מהשורה. רק קולם של הקצינים נשמע. מאוד היה חשוב לו שהדברים יסופרו, ובצורה מדויקת".
7 באוקטובר, 13:30. יום אחד אחרי. המעבר היה עמוס בכוחות סוריים שנכנסו לישראל, אז שלחו אותנו לחצות צפונה משם
בעזרת אלעד שובל, בוגר לימודי היסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, העוסק בכתיבת ספרי זיכרונות, החל לפני כשש שנים בהעלאת זיכרונותיו של אביו על הכתב. "הרעיון בהתחלה היה ספר זיכרונות בנוסח המקובל", מספר שובל. "ראיינתי את יצחק וכתבתי, אבל הייתה הבנה שהסיפור חשוב ומעניין מכדי שיישאר בתחום של המשפחה והחברים, והחלטנו לעשות משהו שמעבר.
"בשלב מסוים עלה לי רעיון של רומן גרפי, שמבחינתי היה שתי ציפורים. גם להמשיך לעבוד עם הסיפור ולקחת אותו הלאה וגם ליצור משהו עם דותן, שהוא חבר ילדות ואנימטור מוכשר. יוגב התלהב ועניין בזה את אביו, שקסמה לו ההזדמנות להמחיש את הדברים בצורה ויזואלית, מה שלא ניתן לעשות בהרצאות. הוא ישב עם המאייר וממש צייר לו איך נראו הדברים.
יצחק נגרקר. רב"ט. מספר אישי? 4130721. איפה תפסו אותך? בתל סאקי
"העברה של הסיפור לרומן גרפי הוא חלק מאג'נדה כפולה. גם להביא את הסיפור לקהלים שלא ייחשפו אליו בדרך אחרת וגם להציג את המדיום של הרומן הגרפי לאנשים שלא חשבו עליו כדרך לכתוב זיכרונות".
באחרית הדבר לספר כותב יצחק נגרקר כי השנים שעברו עליו מאז המלחמה לא היו קלות, בעקבות הטראומה. "מובן שאחרי כל מה שעבר עליו, אין ספק שהוא סבל מפוסט טראומה", אומר הבן, יוגב, השני מבין ארבעת בניו של נגרקר. "לי אין לי למה להשוות, כי כך גדלתי, אבל אני בטוח שזה השפיע עליו בכל תחומי החיים".
מאיזו יחידה אתה? מהשריון. מהטנקים? לא יכול להיות. אתה טייס. אני רב"ט, איך אני יכול להיות טייס?
בשנת 2010, לאחר שהחלה העבודה על הספר, הקים את אתר "כיפורים". "כמו אבא שלי, היו לוחמים רבים שלא ניתנה להם הבמה, למרות שהם היו אלה שניצחו את המלחמה. אנשים שולחים אלי את הסיפורים שלהם ואני מעלה, והתגובות מאוד חיוביות. אלה אנשים שעברו מלחמה קשה, ואני חושב שלא מספיק תיעדו את המלחמה הזאת"
