המסע לאוטופיה
מיכאל אחי עמוס (הרשקוביץ), הוצאת ע. נרקיס, 2013, 159 עמודים
במסע ייסורים ארוך נדד מיכאל הרשקוביץ, המשתמש בשם העט מיכאל אחי עמוס, מאז התייצב בג'וליס באוקטובר 1973, ושובץ בגדוד 100, בפיקודו של אהוד ברק. שעות האימה בחווה הסינית ב-17 באוקטובר, בניסיונות חילוץ הצנחנים משדה הקטל, והעיסוק הבלתי פוסק בביקורת הקשה על דרגי הפיקוד הגבוהים וראשי ההנהגה המדינית, הולידו את ספרו "מראה סדוקה" (הוצאת נרקיס, 2007). נראה כי אותו ספר קשה ונוקב, בישר, עם סגירת החשבון, תחילתו של תהליך חדש, חיובי במהותו, אשר הבשיל והגיע לשיאו בספר "המסע לאוטופיה".
דבורי בורגר (פורסם בגיליון "שריון, 45, יוני 2014)
"יקי" [יקי יעקב לוי, מ"פ צנחנים שנפל בקרבות החווה הסינית], פניתי אליו, "שמי הרשקוביץ מיכאל ואני אחד מלוחמי השריון של כוח הטנקים שנשלח לחלץ אתכם מהחווה. הייתי עסוק עכשיו, בערב יום כיפור, בעיון קצר במאורעות הקרב ההוא בחווה ולפתע, לתדהמתי, מצאתי את עצמי כאן, יחד אתכם".
תשובתו של יקי, המפקד הצעיר במדים, לא מאחרת לבוא: "אתה בטוח שאתה אחד מאלה שהגיעו לחלץ אותנו בחווה…? בגילך המופלג? וואללה, אין בושה לצה"ל ואין כבוד אם הוא מגייס מבוגרים כמוך למשימות התאבדות של חילוץ, כפי שנשלחת לחלץ אותנו […] על כל פנים, ברוך הבא לחברתנו, ידידי מיכאל. אני בטוח שהיית מת להיראות כמונו אחרי 40 שנה" (עמוד 30). אהרון מרגל, קצין הצנחנים, הסביר לו בפשטות: "בוא ואספר לך כיצד התחלנו לחיות בממלכת אוטופיה דווקא. לפני ארבעים שנה, בעקבות השתתפותנו בקרבות החווה, הגענו לכאן – כול אחד בזמנו החופשי […] לבקשתנו הוקצתה לנו שכונת לוחמים עם דיור ציבורי מאובזר בשלמות […] המלאך האחראי פתח ואמר שמעתה, עם הגיענו לאוטופיה, אנו יכולים לחיות לנהוג כרצוננו. מגבלה אחת בלבד הוטלה עלינו […] חל איסור מוחלט לריב, להתעמת או להתווכח […] הוראה זו גרמה לכך שכול תושבי אוטופיה, ללא יוצא מן הכלל, חיים בשלום איש עם זולתו." (עמוד 38).
במסע ייסורים ארוך נדד מיכאל הרשקוביץ, המשתמש בשם העט מיכאל אחי עמוס, מאז התייצב בג'וליס באוקטובר 1973, ושובץ בגדוד 100, בפיקודו של אהוד ברק. שעות האימה בחווה הסינית ב-17 באוקטובר, בניסיונות חילוץ הצנחנים משדה הקטל, והעיסוק הבלתי פוסק בביקורת הקשה על דרגי הפיקוד הגבוהים וראשי ההנהגה המדינית, הולידו את ספרו "מראה סדוקה" (הוצאת נרקיס, 2007). נראה כי אותו ספר קשה ונוקב, בישר, עם סגירת החשבון, תחילתו של תהליך חדש, חיובי במהותו, אשר הבשיל והגיע לשיאו בספר "המסע לאוטופיה". רגשות הזעם וחיצי הביקורת כמו נהדפו לקרן זווית, ואלומה גדולה של אור הוסטה להצדעה לגיבורי המערכה בחווה הסינית. האלטרנטיבה לממלכת אוטופיה היא ממלכת ריאליטי, המקום בו חי מיכאל לאורך שנים. תובנה זו ממרקת אותו ושמה קץ למסע הייסורים הארוך והמייגע. בסוף המסע האישי הגיע מיכאל למקום מזוכך, החף מאותן תחושות שליליות, שהעיבו עליו כצל לאורך עשורים שלמים בחייו.
ביצירה ספרותית, המשלבת בִּדְיון בצד יסודות אוטוביוגרפיים ועובדות היסטוריות מובהקות, מתעמת אמנם המחבר עם קברניטי המדינה, שהיו מעורבים במחדל מלחמת יום הכיפורים. בעולם הפנטסטי-אוטופי שיצר, הוא מאפשר להם דריסת רגל זמנית בלבד, כדי לתת להם, במחווה אנושית, הזדמנות הוגנת להסביר לגיבורי החווה הסינית, את השיקולים שהנחו אותם, ובמידה רבה מגלה גם את הצדדים האנושיים והנוגעים ללב באישיותם. בזַמְּנו את הדמויות ההיסטוריות להציג את גרסתן בפני לוחמי החווה, מתגלות תעצומות הנפש שגייס המחבר המעורב, שגם ההומור לא יכול להסתיר את הקושי שבגיוסן, כמו במפגש של ראש הממשלה גולדה מאיר עם הלוחמים, כשהיא נשאלת על עדותה בוועדת אגרנט, שנחשפה לאחרונה. "אני שמחה שלאחר ארבעים שנה הפשירו אותי ושחררו את עדותי. אפשר לחשוב איזה סודות מדינה גיליתי אז לוועדת אגרנט" (עמוד 98). המחבר מקשה עליה "מדוע לא אישרת את תגבור הכוחות לחזיתות מצרים וסוריה, כפי שביקש דדו וכן נמנעת מלהכריז על כוננות ג' של לפני המלחמה כפי שהוא דרש […] ושאלה נוספת […] נשאלת בוועדה: מדוע, למרות כול הסימנים שהיו כבר לפתיחת מלחמה על ידי המצרים והסורים, לא דרשת מדדו להורות לחיל האוויר לפתוח במכת מנע ממש לפני פרוץ המלחמה, ובכך אולי, למנוע את הגעתם של רוב הלוחמים לאוטופיה – ומדובר בקרוב ל-3000 לוחמים שהגיעו לכאן, הודות למחדל שלך […]" (עמוד 99). משה דיין מתנדב להשיב במקומה. הוא שוטח בפני הלוחמים את השתלשלות האירועים, שהובילה למה שמקובל לכנות "המחדל" וחותם סקירה זו בדברים "לא יכולנו לצפות כי תיפתח עלינו מתקפה משולבת בעוצמה ובאיכות צבאית כזו שתגרום לכמות רבה כול כך של לוחמים להגיע לאוטופיה. זו האמת המרה ואין להתחמק ממנה […]" ובהמשך כשמתעשתת גולדה מאיר מהשאלות הקשות היא מוסיפה "אם הייתי יכולה למנוע את בואו של לוחם אמיץ אחד לכאן, כבר ב-1973, ביום כיפור הארור ההוא, הייתי עושה את כול המאמצים למנוע זאת […] מהות האחריות שנשאתי על כתפי […] כראש ממשלה הייתי חייבת לשקול בראש ובראשונה את השיקול הכללי של טובת המדינה, ואסור היה לי להתייחס לשיקולים צרים של החלטות מידיות […] האמן לי כי אם היינו פותחים במתקפת מנע נגד מצרים וסוריה ובכל זאת הן היו מחליטות לפתוח במלחמה נגדנו, מצבנו היה רע ומר […]" (עמידים 103-102). את ההכרה המוחלטת וסיום תהליך הפיוס מבטא מיכאל, לאחר שזיהה את אמונתם המלאה של לוחמי החווה הסינית בשליחותם, בהצהירם כי לא היו מהססים לשוב לשדה המערכה לו נקראו שוב. "כנראה שלא סתם אתם נקראים כאן גיבורי יום כיפור […] אני שמח שהצלחתי לפגוש בכם ולשוחח אתכם כאן. למדתי מכם הרבה, ובעיקר מה זה להיות לוחמים חדורי אמונה וללא דרישות מיוחדות […] ריגשתם אותי, חברי הצעירים, ואם בכל זאת אצליח לחזור לארץ בקרוב, אני מתכוון לפרסם ולהעביר את רשמי הפגישות שלי עמכם בהרבה תהודה […]" (עמודים 148-147).
בעולם האוטופי זוכה מיכאל גם לביקורם של בני משפחתו הקרובים – תחילה עם אחיו עמוס, שנפטר בשנת 1988 ממחלה קשה. בעקבותיו מגיעים הוריו, ובמפגשו עמם מסתיימת החוויה המכוננת על רקע קולות מן המציאות "סבא, קום. סבא מיכאל, תתעורר" (עמוד 154).
את הספר מקדיש מיכאל לעמותת "מצדיעים לנכי צה"ל", בראשה הוא עומד, המסייעת למימוש זכויותיהם של נכי צה"ל ובהשגת הכרה בלוחמים פצועים כנכי צה"ל.
