לשבור את הקונספציה
דני אשר,צה״ל, הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 2003 – 400 עמודים
תקציר ספרו של אל"ם (במיל') ד"ר דני אשר (כיום תא"ל במיל')*
במלאות 30 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, יצא לאור בהוצאת "מערכות" ספר חדש העוסק במחקר הרקע למלחמת יום הכיפורים ועיקריו המענה התורתי-צבאי המצרי לבעיות שהציבה מערכת ההגנה הישראלית בחזית סיני ערב מלחמת יום הכיפורים.
במבוא לספר כותב האלוף שלמה גזית – מי שהיה ראש אמ"ן מייד לאחר המלחמה ואסר על מחקר של האירועים, מתוך כוונה לאפשר למודיעין הצבאי להשתקם – את הדברים הבאים: "לשבור את הקונספציה" הוא סיפורה של מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של הצד המצרי. ספרו זה של אל"ם (מיל') ד"ר דני אשר בא להשלים פן מכריע בהבנתנו את מלחמת יום הכיפורים. פן אשר ועדת אגרנט לא עסקה בו ולא בחנה אותו. מאז אותו יום גורלי, 6 באוקטובר 1973, אנו דשים שוב ושוב בשאלות הממשיכות להטרידנו – כיצד מסבירים את המחדל החמור של אמ"ן ושל קהילת המודיעין? כיצד מסבירים את חוסר יכולתנו לתת התרעה בזמן על הכנותיהן של מצרים וסוריה לצאת למלחמה? פן חסר זה עוסק במישור האסטרטגי של יריבתנו – באי-הבנתנו את כוונותיה האמיתיות של מצרים.
"לשבור את הקונספציה" הינו ספר חובה לא רק להבנה טובה יותר של מה שקרה לנו לפני 30 שנה, יש בספר מסר חשוב ממדרגה ראשונה – עלינו להיות קשובים וערים לאפשרות של שינוי בתפישה האסטרטגית של הצד השני. הקונספציה הרווחת מניחה קיבעון בתפישה האסטרטגית הערבית. הסכנה הרובצת לפתחנו – סכנה בה נכשלנו לפני 30 שנה – היא הקיבעון אצלנו. מי שחוזר שוב ושוב על המנטרה "הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים" מסתכן בנפילה לתוך הפח אותו הוא כרה לעצמו.
תקציר התפיסה המוצגת בספר:
התפיסה הכוללת בדבר המלחמה בישראל ביום הכיפורים תשל"ד (אוקטובר 1973), יעדיה ומטרותיה, כפי שהתגבשה בדרג הקברניטים במצרים, עברה בשנים שלפני המלחמה מספר שינויים. מלחמת ששת הימים הביאה לפגיעה קשה בכבוד הערבי. בסיבוב זה איבדו לראשונה מדינות ערב שטחי מולדת, שאינם שטחי פלסטין. התבוסה והנסיגה המצרית מסיני, וניסיונות הכושלים לפתוח במהלכים מדיניים כדי לשנות את המצב, הולידו, לאחר זמן, ראייה נאצרית של מלחמה כלל-ערבית שיעדיה הם "להחזיר בכוח את מה שנלקח בכוח".
חוסר היכולת הצבאית והניסיונות הלא מוצלחים לפתרון מדיני, בשנים שלאחר התבוסה, הביאו לפנייה מצרית לשימוש במכשיר הצבאי, בצורתו המוגבלת, בדרך של מלחמת ההתשה. שנות המלחמה חשפו נקודות חולשה לא מעטות אצל האויב הישראלי, אך זה המשיך להחזיק בגדת תעלת סואץ, ולא אפשר פתיחתה. שנות המלחמה הצביעו על חוסן מצרי, אך הוכיחו לקברניטים כי יש לחפש דרך אחרת.
סאדאת פעל לשבירת הקיפאון והיציבות שנוצרה בשל ישיבת ישראל בשטחים בכלל ובסיני בפרט, קיפאון שהיה להערכתו פועל יוצא מקיום המצב של "לא שלום ולא מלחמה". מהלכים מדינים, יוזמות וניסיונות תווך, הן מצריות והן חיצוניות, עלו בתוהו. סאדאת, שבחן גם אופציות צבאיות, ראה, כבר בשלב זה, בהפעלת העוצמה הצבאית רק מעין מאיץ (קטליזטור) לקידום הסדר פוליטי ביסודו, שיושג תודות להנעת הליכים מדינים.
איומים לחדש את המלחמה בהיקף מלא, נתקלו בהססנות של הדרגים השונים שנבעה מחולשה או אולי מחוסר בשלות של המערכת הצבאית. הצבא המצרי שנמצא אשם בתבוסת מלחמת ששת הימים לא היה כשיר לבצע משימות צבאיות רחבות היקף. סאדאת שירש מנאצר צבא בתהליך שיקום והכשרה חלקית למבצע צבאי התקפי בהיקף מלא, בחן ללא הרף אופציות מכל הסוגים. מרגע הגיעו לשלטון לא חדל סאדאת להתריע נגד כניסה הרפתקנית למלחמה, ללא ההכנות החייבות להתבצע על "בסיס מדעי". בחינת המערכות הולידה בסוף שנת 1972 את התפיסה הסאדאתית המאוחרת, שעיקרה מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה כתוכנית צבאית הנותנת מענה לבעיות שמציבה מולה המערכת הצבאית הישראלית ובכך מאפשרת שימוש בה כמנוף להנעת התהליך המדיני.
ההחלטה שקיבל סאדאת הייתה לפנות ל"אופציה הצבאית". המבצע הצבאי שנועד רק להניע את גלגלי הדיפלומטיה כנגד התגבשות הדטאנט, ולשרת אינטרס מצרי, מבלי להתחשב יותר מדי במטרות כלל ערביות, יכול היה בעצם להיות מצומצם ומוגבל ביעדיו. השינוי הקונספטואלי הביא בעקבותיו גם שינוי וצמצום במטרות המלחמה ואלה הועברו למפקדי הצבא שהתבקשו לתרגמן לתכניות מבצעיות לקראת המלחמה הבאה.
אם שבירת הקיפאון נקבעה כמטרת היסוד של המלחמה, הרי את ההתמודדות בין מצרים וישראל הגדיר סאדאת כ"התמודדות ישירה עם דוקטרינת הביטחון של ישראל". על בסיסה של האסטרטגיה ובהתאם להגדרת המטרה, הוגדרו המשימות שכללו את שבירת הקיפאון, גרימת אבדות רבות ככל האפשר ושחרור האדמות הכבושות בשלבים, בהתאם ליכולות ולאפשרויות. על פי המטרה והמשימות שנקבעו על ידי הדרג המדיני, פעל הדרג הצבאי הבכיר של צבא מצרים. דרג זה הכין את תכנית המלחמה, פיתח את תורת הלחימה שנדרשה לביצועה, אימן והכשיר את הגייסות כדי שיוכלו לעמוד במשימותיהם.
בדרכם לבניית התכנית המבצעית, איתרו המתכננים את הבעיות שהציבה מולם המערכת הצבאית הישראלית. מלבד הבעיות בתחום האסטרטגי אותן הייתה אמורה לפתור עצם היציאה למלחמה, עמדו בפני המתכנן בעיות ברמה האופרטיבית, כמו: עליונות אווירית, יכולת תמרון משופרת של הכוח המשוריין היבשתי, מערך הגנה סדור עם עתודה חזקה בעורפו וכן הצורך להישאר דרוך ומוכן להגן מפני מתקפת נגד ישראלית מקבילה. גם ברמה הטקטית נאלצו המצרים להתמודד עם סוגיות מורכבות כמו: מכשול התעלה, סוללת העפר המזרחית, מתקני ההצתה, המעוזים, וביתרון הצה"לי במספר הטנקים, בשרידותם, בניידותם ובכוח האש שלהם.
הבעיות שהציבו הישראלים, בצד מחסור באמצעים וליקוים או מגבלות בכישורים וביכולות של הצבא המצרי, הולידו במערכת הביטחון הישראלית קונספציה שאותה היה המצרי צריך לנפץ.
הצורך למצוא מענה הולם לבעיות הפנה את המתכננים לתורת המלחמה הסובייטית, זו שנולדה בשדות המערכה האירופאים, והותאמה לצורכי הצבא המצרי בחזיתו המזרחית. בדרך לאימוץ ולהתאמה לקחו חלק לא מבוטל היועצים הצבאים הסובייטים שישבו במצרים. אלה, על אף חוסר האהדה שהופגן כלפיהם, פעלו רבות בדרגים השונים לתרגום, להתאמה ולהטמעה של התורה ולשימוש בה כבסיס לתכנית המבצעית של המלחמה.
העיסוק הממושך הוליד בסופו של דבר תוכנית מפורטת ביותר בכל הקשור לפתרונות בדרג הטקטי או אפילו רק ברמה הטכנו-טקטית. ברמה האופרטיבית הכינו המצרים תכנית פשוטה ככל האפשר, ששלביה השונים משמשים עדיין נושא לוויכוח, לא רק בין החוקרים והפרשנים אלא גם בין המתכננים עצמם, מפקדיו של הצבא המצרי באותה מלחמה.
אחת השאלות השנויות במחלוקת היא האם יצאו המצרים למתקפה במלחמת יום הכיפורים? או אולי היה זו רק אקט התקפי של צליחה ובניית ראשי גשר, ובעקבותיו, בעצם, מערכת הגנה מצרית שהועתקה לעברה המזרחי של תעלת סואץ.
בחינת תורת קרב-ההתקפה המצרית, והשוואתה עם הורתה הסובייטית, מגלה תאימות כמעט מלאה. הספרות התורתית, ששימשה את המתכננים ברמות המטה הכללי, ארמיות השדה, הדיוויזיות והחטיבות, שימשה גם את המפקדים שהופקדו על הביצוע. אלה התאימוה, כבר בשלבי קליטתה הראשונים, לצרכים, לתנאי הזירה וליכולות של הצבא המצרי. בהמשך ועם גיבושה של התוכנית המבצעית המצרית הכוללת למלחמת יום הכיפורים, ערבבוה המצרים למעין "קוקטיל". הם התאימו את הפתרונות התורתיים לתוכנית המבצעית.
ה"קוקטיל" שהתקבל לא היה, למעשה, תוכנית התקפה נטו. התפתחה כאן תוכנית שצעדיה הראשונים נגזרו אמנם מתורת ההתקפה אך אלה הפכו במהרה לצעדים הגנתיים. רק אקט הצליחה המורכב ותחילת בניתם של ראשי הגשר היו מהלכים התקפיים. מרגע זה העדיפו המצרים, בתכנון כבביצוע, את התפיסה ההגנתית.
הטנקים הראשונים מאוגדת שרון צולחים את התעלה בבוקר שלאחר חציית הצנחנים
המצרים ויתרו מראש על המדרגיות ועל העומק בתפיסת ההתקפה. ראשי הגשר הורחבו באיטיות. הם אורגנו לתת מענה מול התקפות הנגד, בעיקר מול התקפות הנגד המשוריינות של צה"ל, שהמצרים כה חששו מהם. יחידות "הדרג השני" תרמו, לא רק את מערך האש שלהם, אלא גם נתחים ניכרים מכוחם, לטובת הכוחות בדרג הראשון. בכך וויתר ,למעשה, המתכנן המצרי מראש על יכולתו לפרוץ מתוך ראשי גשר אלה ולהמשיך בתנופת ההתקפה.
המטרה המדינית ותרגומה לתוכנית המלחמה לא חייבה פיתוח המתקפה לעומק. שיטת הפעולה שנבחרה והיקף המשימות שנגזרו מהתוכנית, לא חייבו תפיסת יעדים בעומק. המתכנן המצרי יכול היה כעת לוותר על הטלה מסודרת ורצופה של כוחות הדרג השני לשמירה על תנופת ההתקפה. הוא קיצץ כמעט כליל את משימותיהם של כוחות קדומניים יבשתיים, מונחתים מהאוויר או מושטים, בכל הקשור להתקדמות מהירה ולתפיסת יעדים חיוניים בעומק מערך ההגנה הישראלי.
למעשה, היה כאן מעבר מהיר וחד מצורת קרב-ההתקפה, שהוטלה לכל רוחב החזית, להגנה, שעל בסיסה יישברו התקפות הנגד ותרוסק עליונותו המוחצת של השריון הישראלי. המצרים התחמקו מקרב בתנאים שאליהם שאפה ישראל. הם הכתיבו תנאים משלהם – זו שיטת וולינגטון בלחימתו בספרד: התקפה אסטרטגית עם הגנה טקטית.
המצרים ויתרו על צורת ההתקפה המועדפת תורתית של הסובייטים, של "התקפה מתוך תנועה". הם בחרו בזו של ה"התקפה מתוך מגע" אך גם כאן צמצמו את ממדיה ומדדיה, בעיקר בכל הקשור לעומק המשימות. כל דיוויזית חי"ר יצאה להתקפה מתוך מערכי ההגנה שלה, ממערב לתעלה, זינקה לצליחת תעלת סואץ וחזרה, מהר ככל האפשר, לקווי הגנה חדשים המוגברים ביחידות, במערכים ובעתודות נ"ט ומוגנים נ"מ, בתוך ראשי גשר מצומצמי-השטח.
במהלך התמרון ה"טכנו-אופרטיבי" של פעולת הצליחה, כיבוש ובניית ראשי הגשר, השכילו המצרים לשלב בהצלחה מרובה את מערכי הסיוע של צבאם. הם הפעילו את מערך הארטילריה בהכנה רחבת היקף ובסיוע לכוחות הצולחים, התוקפים והמגנים, הם שילבו את כוחות ההנדסה בכלל ואת יחידות הגישור בפרט במהלך הצליחה, כמו גם במהלכים המכינים ובבניית ראשי הגשר, הם זכו לגיבוי מוצלח של המערכים הלוגיסטיים לסוגיהם בכל שלבי הלחימה.
חלקים ניכרים מהכוחות המשוריינים והממוכנים של הצבא המצרי, מקרב אלה המיועדים תורתית לתגבר, לתמרן ולנוע להמשך פיתוח ההתקפה, צרפו המצרים מראש לעיבוי מערכי דיביזיות הרגלים בראשי הגשר. כאן יצרו כוחות אלה עומק, אך שוב עומק במערך ההגנה של ראשי הגשר ולא במערך הקרבי ההתקפי של הדיביזיה, או של הארמייה.
את יתרת הכוחות המשוריינים והממוכנים העדיפו המצרים להשאיר ולערוך ממערב לתעלה, בראש ובראשונה כדרג שני ארמיוני במערך ההגנה. הכוחות ממערב לתעלה דולגו ונפרסו מגמה אחת קדימה, אך נשארו, על פי הראייה המצרית, ככוחות להחזקת המערכים ברצועת ההגנה השנייה.
העברת חלק קטן מהם לגדה המזרחית בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, ושילובם בהתקפה הספורדית, המגומגמת של ה-14 באוקטובר, מהווה סלע מחלוקת בין המתכננים המצרים לבין עצמם, עד עצם היום הזה. סטייה זו החלישה את עומקו של מערך ההגנה ואפשרה, כידוע, לכוחות צה"ל לחדור, לאחר צליחת התעלה, לעומקו, לכבוש שטחים בגדה המערבית ולכתר את ראשי הגשר של כוחות הארמייה השלישית המצרית בגדה המזרחית.
המצרים בפעילותם ובמהלך הכנותיהם לקראת המלחמה העריכו נכונה את המצב. הם הכירו היטב את השטח בגזרת התעלה ולמדו לנצל אותו לטובת מהלכיהם בשדה הקרב. הם איתרו את הבעיות שהציב מולם המתכנן הישראלי וכוחות צה"ל בחזית סיני. הם הכירו ביתרונותיהם, אך בעיקר בחולשותיהם והשכילו להתאימם ולנצלם לתכנית מלחמה שאפשרה לגבור על יתרונותיו של המגן הישראלי. המכשיר הצבאי המצרי הופעל בשלביה הראשונים של המלחמה, כמכונה משומנת, על פי מתכונת תורתית סדורה. ברגע המבחן אפשרה, "תורה מצרית" זו, כפי שהוצאה לפועל על ידי הגיסות בשדה הקרב, לפצח את "יסודותיה" של הקונספציה שהתגבשה בצד הישראלי ולהביא להישגים צבאיים, ובהמשך גם לאלה המדיניים בהם זכו המצרים במהלך המלחמה, ולאחריה.
* אל"ם (במיל') ד"ר דני אשר (כיום תא"ל במיל') הוא היסטוריון וחוקר צבאי. הוא משמש כמרצה במכללות של צה"ל מטעם האוניברסיטה העברית. בעקבות ניסיונו רב-השנים כקצין מודיעין הוא אחד ההיסטוריונים היחידים בארץ שעסק במחקר צבאי של פעולות הצבאות הערבים במלחמות השונות. ספרו הקודם "הפעלת כוח משוריין בהר – המעורבות הצבאית הסורית בלבנון (1976-1975)" ראה אור בשנת 1985 בהוצאת "מערכות".
הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון "שריון" 19 באוקטובר 2003
זכה בפרס יצחק שדה לשנת תשס"ד – 2004
