לסקוב
מרדכי נאור, יצא לאור על ידי כתר , בשנת 1988, 418 עמ'
ביוגרפיה של הרמטכ"ל החמישי של צה"ל ומפקד גייסות השריון.
לסקוב נולד בשנת 1919 ברוסיה ובגיל שש עלה עם הוריו ובני משפחתו לארץ. למד בבית ספר הריאלי בחיפה.
החל את פעילותו ב"הגנה" בגיל 16, כרץ אישי של יעקב דורי, שהיה אז מפקד מחוז חיפה. לאחר מכן שימש כמפקד כיתה וכבר בתפקידו זה גילה רוח מנהיגות, תקיפות, מרץ וכוח שכנוע. אחד מפרקי חייו המרתקים של חיים לסקוב היה במחיצת "הידיד" – המפקד הבריטי צ'רלס אורד וינגייט. לסקוב הושפע רבות מדמותו כאדם וכמפקד.
בשנת 1941 התנדב לצבא הבריטי, ועם הקמת הבריגדה היה למפקד פלוגה מסייעת בגדוד השני. בשירותו בצבא הבריטי הגיע חיים לסקוב לדרגת מייג'ור, מן הדרגות הבכירות שהשיגו מתנדבים מארץ ישראל. עם שובו לארץ התמנה לקצין הדרכה של "ההגנה". במסגרת זו היה אחראי על קורס הקצינים הראשון של צה"ל.
עם פרוץ מלחמת העצמאות מילא תפקידי פיקוד במבצעים שונים. תחת פיקודו של האלוף דוד מרכוס, מפקד חזית ירושלים, פיקד על גדוד החרמ"ש 79 בחטיבה 7, שתפקידו היה לכבוש את משטרת לטרון. בלילה נטול הירח של ה-30 במאי 1948, במסגרת מבצע בן נון ב', פרצו שריוני הגדוד שלו לחצר משטרת לטרון. על פי רעיון של לסקוב הפעילו הזחל"מים להביורים לעבר עמדות הלגיונרים שעל הגג והציתו אש עזה בחזית תחנת המשטרה. בסיכום מבצע הנפל כתב אלוף מרכוס: "השריון (בפיקודו של לסקוב) היה מעולה שבמעולים, ואילו החי"ר היה בשפל המדרגה".
השתתף עם גדודו במבצעי "דקל" ו"חירם" בחזית הצפון ששיאם היה שחרור נצרת ואזורים שהיו בשליטה ערבית מוחלטת. בשנים 1948 – 1951 היה לסקוב ראש אגף ההדרכה של צה"ל וקבע דפוסים לבניית יחידות חי"ר ושריון.
בשנת 1951 התמנה על ידי הרמטכ"ל יגאל ידין לתפקיד מפקד חיל האוויר, אף על פי שלא היה טייס ולא היה מקורב לנושא זה. ידין סבר כי מפקד ברמתו של לסקוב אשר המשמעת המבצעית היא עבורו ערך ראשון במעלה, יוכל להעניק דפוסים בבניית חיל אוויר מודרני. בתקופת כהונתו של לסקוב הוכן החיל לקליטת מטוסי הסילון הראשונים, הם מטוסי ה"מטאור". ב-1955 שב לארץ מלימודים באנגליה, ומונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם.
ביוני 1956 התמנה למפקד גייסות השריון.
ב"מבצע קדש" היה מפקד אוגדה 77 שנלחמה בציר רפיח – אל עריש – קנטרה. אחרי מותו של האלוף אסף שמחוני בתאונת מטוס התמנה לאלוף פיקוד הדרום, ובמסגרת זו פיקד על נסיגת כוחות צה"ל מסיני.
אחרי המלחמה הודה דיין, כי בוויכוח העקרוני עם לסקוב על דרך הפעלת השריון, היה הצדק עם לסקוב. הייתה זו ראשית הזינוק של השריון לחיל המוביל של כוחות היבשה. ב-1 בינואר 1958 מונה חיים לסקוב לרמטכ"ל החמישי של צה"ל. בתקופתו שררה רגיעה בגבולות, למעט מספר תקריות אש בחזית הסורית, שאירעו על רקע מאבק השליטה בשטחים המפורזים.
חיים לסקוב חשב שהמפקד אינו יכול למלא את תפקידו ולבצע את משימותיו כשהוא פועל לבדו. הוא תלוי בשיתוף הפעולה של חייליו ובנכונות שלהם לעשות את המוטל עליהם ואף לסכן את חייהם. הסיכוי להגיע להזדהות כזאת של החייל עם מפקדו ועם יחידתו, לדעת חיים לסקוב, קיים רק כאשר החייל יודע שהמפקד רוחש לו כבוד ויחסו אליו הוא אישי וכן. הרמטכ"ל לשעבר רב אלוף (מיל) משה לוי כתב בהקדמה לספרו של לסקוב "מנהיגות צבאית": "מחיים לסקוב למדנו, כי מנהיגות מתבססת על נורמות וערכים חיוביים ומי שאינו מאמין בהם ואינו נוהג על פיהם, איננו יכול להיות מנהיג."
חיים לסקוב השקיע רבות בבניית הצבא תוך טיפוח מיוחד של גייסות השריון כאגרוף ההולם של צה"ל. ב-1 בינואר 1961, פרש מצה"ל וכיהן כמנכ"ל רשות הנמלים משנת 1961 עד 1970. בנובמבר 1972 התמנה לנציב קבילות החיילים, בתפקיד זה שימש עד יום מותו. כנציב קבילות החיילים קבע את האמרה: "חייל העומד על זכויותיו, הוא חייל הממלא את חובתו". נמנה עם חברי ועדת אגרנט לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים.
נפטר בשנת 1982. על שמו נקרא בית הספר לקצינים של צה"ל.
לדף על רא"ל חיים לסקוב ראו כאן.
