סיפורו של גדוד הטנקים 95; תולדות גדוד 95 מהקמתו ב-1960 ועד לפירוקו ב-1988
בעריכת יעקב מורג, עמותת גדוד 95, 2007, 171 עמ' [פורמט אלבומי]
"אפשר לומר שחטיבה זו או אחרת נלחמה על ירושלים. לי אין ספק ש"הראל" הכריעה את הקרב על ירושלים וגדוד 95 הוביל אותו. ואם אתם צנועים מדי, אז דעו שיש לכם חלק גדול באיחוד ירושלים". מדברי תא"ל (מיל') אורי בן-ארי, מפקד חטיבת הראל במלחמת ששת הימים, בפתח הספר (עמ' 7).
ספרים רבים נקראים בהערכה רבה יותר, כאשר לומדים על תהליך הולדתם. כזה הוא ספר גדוד 95 של חטיבת הראל, שהושק באירוע מרגש שהתקיים ב"יד לשריון" ב-26 באפריל 2007. אנשי הגדוד, שהוקם בשריון בשנת 1960 כגדוד מילואים ופורק בשנת 1988, הם אנשים מגובשים שאינם חדלים לטפח כבר 47 שנה את מורשת הגדוד ולהנציח את הנופלים בשורותיו בקרבות ובנסיבות החיים.
תחילתו של הגדוד באווירת התהילה של חיל השריון שלאחר מבצע קדש. הייתה זו החטיבה הראשונה בצה"ל שהוסבה מחטיבת חי"ר מילואים לחטיבה ממוכנת בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך. מראשית הקמתו נמנו על מפקדי הפלוגות והגדוד שריונאים שהוכיחו את עצמם במערכת קדש, ואנשי שריון שרכשו ניסיון קרבי רב.
מפקד הגדוד הראשון היה משה בר-כוכבא (בריל). לאחריו לפי הסדר פיקדו קלמן מגן, מוטקה ציפורי, צביקה דהב, יעקב נויפלד, משה הדרי, איזיק ויינשטיין, ראובן שגיא, דוד ארגמן ואהוד לבנה.
קורותיו המופלאים של הגדוד במסגרת חטיבה 10 – הראל במלחמת ששת הימים מתוארים בספר בהרחבה. אורי בן-ארי התמנה ימים ספורים קודם לכן למפקד החטיבה, ומפקדה הקודם מנחם (מנדי) מרון התמנה לקצין השריון הראשי בתקופת המלחמה. צביקה דהב היה מפקד הגדוד במלחמה. הגדוד פרץ קדימה תחת בפני הפגזות ירדניות בלתי פוסקות. עמידתו מנעה הגעת התגבורת הירדנית מרמאללה לירושלים. הגדוד כבש את תל אל-פול (גבעת שאול) על מערך מוצביו, מוצבי הראדאר, מוצב בידו, עבד אל-עזיז וח'רבת לאוזה ותל א-זהרה ופינה צירי תנועה. כשפלוגותיו חוברות לגדודים נוספים של החטיבה כבש את הכפרים נבי סמואל ובית חנינא ובהמשך התחבר עם כוחות בירושלים הצפונית.
בגבעת המבתר התרחש אחד הקרבות ההירואים ביותר. בעיצומו של הקרב נקראה פלוגת החרמ"ש של הגדוד לתרום דם, בעקבות קריאת רופא הגדוד, בגלל ריבוי הנפגעים. הזחל"מים הסתדרו בשורה והלוחמים הושיטו זרועותיהם. כך ניצלו חייהם של לוחמים רבים (עמ' 41). רופא הגדוד, ד"ר חנוך בר-און, שפעל בתושייה ובאומץ בשדה הקרב, קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על מעשה זה. כך נכבשה גבעת המבתר ומכוח הכניעה נפלה גם הגבעה הצרפתית בידי כוחותינו.
הגדוד השתתף בכיבוש רמאללה ובהמשך חבר לכוחות הצנחנים בקרב על אוגוסטה ויקטוריה, א-טור, מוזיאון רוקפלר והעיר העתיקה. בהמתינו לאישור מפקד פיקוד המרכז להיכנס לעיר העתיקה, אמר מח"ט הצנחנים מוטה גור למג"דים בחטיבתו בין היתר "הטנקים של איתן מתקדמים משמאל, הם ייכנסו לשער האריות. לנוע! לנוע! אל השער! מסדר הסיום יהיה על רחבת הבית" (עמ' 47). הטנקיסטים שלא היו עדים להתרגשות שאחזה בצנחנים בכותל המשיכו בתנועתם, וכך מצוטט מפי סמ"ר איציק זיסמן, שהוביל עם הטנק שלו את הצנחנים עד שער האריות: "שמעתי את שדר 'קול ישראל' רפאל אמיר מודיע 'הר הבית בידינו'. הייתה זו הפעם הראשונה שידעתי איפה אני נמצא, ואני לא מתבייש לומר שבכיתי. היינו בטנק אחד ביחד, כל הטנקיסטים, ובכינו כמו ילדים קטנים" (עמ' 49). הידיעה נפוצה בקרב חיילי הגדוד וההתרגשות הייתה רבה, כל פלוגה היכן שנמצאה.
הגדוד המשיך בכיבוש חברון ויריחו וחִיפה על חבלני מחלקת ההנדסה בפיצוץ גשרי אלנבי, מנדסה ועבדאללה שעל הירדן. הגדוד המשיך לרמת הגולן תוך שהוא מפנה מוקשים בצירים ועוסק בפעולות הגנה וטיהור.
במלחמת ההתשה פעל הגדוד בתעסוקה מבצעית בבקעה ובסיני. בשנת 1972 הועבר גדוד 95 לחטיבה 4, שעברה הסבה מחטיבת חי"ר לחטיבה ממוכנת. החטיבה התברכה בגדוד בעל הישגים וניסיון רב. במלחמת יום הכיפורים לחם הגדוד ברמת הגולן במעלה גמלא, ציר הנפט, חושניה ובמוצבים בקו הגבול כדי לחפות על האוגדה. המג"ד יעקב נויפלד נפל בקרב במוצב 110. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוצב הגדוד בסיני עד לנסיגת כוחותינו משם. מאוקטובר 1974 ועד פירוקו היה הגדוד בתעסוקות מבצעיות ובאימונים, וייעודו היה לשמש כוח שריון בכוננות לעת צורך.
ב-28 שנות קיומו איבד הגדוד 17 לוחמים, המונצחים בפרק "דפי חללים" החותם את הספר. ספר זה הינו מקור חשוב לתיאור הקרב על הדרך לירושלים במלחמת ששת הימים, מעבר למטרתו המוצהרת להנציח את מורשתו של גדוד 95.
דבורי בורגר