עד שיחזור החייל האחרון

עד שיחזור החייל האחרון – סיפורן של היחידות לאיתור נעדרים בצה"ל

ירח פארן, ספריית מעריב, 251 עמודים, כריכה רכה, 2015

לא ינום ולא יישן אית"ן ישראל – "עד שיחזור החייל האחרון"

בכל אירועי הזיכרון של צה"ל מציינים הדוברים הבכירים כי 'נעשֶׂה הכל לאיתור הנעדרים והבאתם לקבר ישראל'. ואכן איתור הנעדרים הוא מאמץ תמידי ורצוף שיש בו גם הצלחות וגם אכזבות רבות. ירח פארן, שנקלע לנושא מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים וממשיך לעסוק בכך, פורס יריעה מקיפה וייחודית על היחידות לאיתור נעדרים בצה"ל

ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר

ירח פארן הוא מראשוני המתנדבים ליחידה לאיתור נעדרים מיד בתום מלחמת יום הכיפורים, שעד היום עוסק בהתנדבות במלאכת הקודש של איתור נעדרי צה"ל. הספר שפרסם זה עתה "עד שיחזור החייל האחרון", מביא את סיפורן המיוחד של יחידות אית"ן (איתור נעדרים) – שאין דומה להן בצבאות העולם. היחידות לאיתור נעדרים בצה"ל תחילתן בקומץ מתנדבים שנשלחו לחולות סיני ולשדות הקרב ברמת הגולן, כדי לבדוק מה עלה בגורלם של יותר מאלף נעדרי מלחמת יום הכיפורים. חלקם "נשלפו" במהלך המלחמה מיחידות אחרות, צוידו ברשימות שמיות ונשלחו לשטח.

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב המחבר במסגרת לימודיו באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי ארץ ישראל.

הספר מציג את נושא השבויים, הנעדרים והחללים בתרבויות השונות, מספר את דבר הקמת הצוות של שלמה בן-אלקנה, שהיה קצין חקירות במשטרה וזכה לפרסומו בעקבות חקירות בעלות אופי היסטורי שערך, ראו בהמשך. עוד בספר על נעדרי מלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום; הקמת היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן); איתור נעדרי מלחמת שלום הגליל; הנעדרים לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה; והשלבים בהתפתחות הטיפול בנעדרים.

הספר מביא סיפורים על הצלחות וכישלונות עד כה באיתור נעדרים, רבים מהם גם שריונאים. בין השאר מובא סיפור הפעילות מיוחדת עשתה היחידה לאיתור הגופה של טייס מצרי שהיה אחיינו של נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת ומציאתה.

הנעדרים מטנק צ-817283 – הטנק על הדיונה

בספר מובא בהרחבה סיפור על לוחמים שאיבדו את דרכם במלחמת יום הכיפורים, ועל מפקדיהם ולוחמים שלא חסכו כל מאמת לחפש את חבריהם במהלך הקרב ולאחריו (מעמוד 121 ואילך). מדובר בצוות מטנק של גדוד 46 שחבר בלחימה לגדוד 52 ליד מעוז "ליטוף" שליד האגם המר הקטן. המקום שבו נמצאו שתיים מהגופות היה מתחת לדיונה בעובי של כארבעה מטרים, שנוצרה עם השנים מעל למקום שבו נפגעו החיילים. החיילים אינם מוזכרים בשמותיהם בספר, רב"ט ליאון כהן ורב"ט נדיב מרדכי ז"ל, מגדוד 46 בחטיבה 401, אך את הסיפור על כך כתב בשעתו תא"ל שמעון חפץ, שהיה השליש של הנשיא עזר ויצמן,

פורסם בביטאון "שריון" בגיליון 8 מחודש מאי 2000 עמוד 46.

תא"ל שמעון חפץ בחפירות בדיונה בסיני, שם נמצאו שרידי גופותיהם של רב"ט ליאון כהן ורב"ט נדיב מרדכי ז"ל, מגדוד 46 בחטיבה 401, 26 שנים לאחר נפילתם

פתח דבר (מתוך הספר)

זה קרה באחת השבתות בינואר 1974. באוויר עדיין ריחפה טראומת מלחמת לום הכיפורים, וברדיו דיברו על הסכם הפרדת כוחות עם המצרים בסיני. יישבתי בחדר האוכל בקיבוץ שלי, קיבוץ האון, כשמישהו קרא לי לטלפון. מעברו האחר של הקו היה יואב שגיא, ידידי מימי מגורינו בבית ספר שדה הר מירון. יואב שאל אם אהיה מוכן לבוא למחרת לשיחה בחלל האוויר, בקריה בתל אביב. הוא לא אמר בשביל מה, אבל הוסיף שזה חשוב מאוד.

למחרת הגעתי לתל אביב ונפגשתי עם שלמה בן-אלקנה, שבדמותו אעסוק רבות בספר זה. "יש כאז תיק עם חומר על חייל נעדר", הוא פתח לאחר שיחת היכרות קצרה, "תקרא, תגיד מה אתה חושב שצריך לעשות כדי למצוא אותו". ישבתי וקראתי וראיתי שבן-אלקנה מחכה לשמוע מה דעתי. לאחר שסיימתי הוא ביקש שאכתוב לו דוח: מה לדעתי צריך לעשות כדי למצוא את החייל הנעדר. כתבתי, ורציתי להיפרד ממנו ולחזור הביתה לקיבוץ. "רגע, אתה לא מתכוון להישאר ולבצע את מה שהצעת?" שאל אותי בפליאה.

נשארתי, ואני שם עד היום.

יותר מארבעים שנים אני עוסק באיתור נעדרים, מכל מלחמות ישראל. במשך השמם התוודעתי לחשיבות העניין, ולגודל הציפיות מאתנו. הבנתי איזו חשיבות אדירה מייחס צה"ל לאיתור הנעדרים, עד כדי כך שהתשובה "אין" לבקשות לקבלת אמצעים לביצוע המשימות כמעט שלא הייתה בלקסיקון של הצבא על כל דרגיו.

חוויתי עבודה עם חבורת אנשים שלא נזקקו לפקודות. מעולם, במשך כל חיי, לא בתקלתי במחויות מוסרית, במוטיבציה, ביצירתיות, ביוזמה ובהתמדה כשלהם. המטרה הייתה ממוקדת והחתירה להשגתה ניזונה מהמוטו שהחדיר שלמה בן-אלקנה באנשים: (א) "החוב למשפחות החללים הוא מוחלט"; (ב) "אין בעדר שאי-אפשר למוצאו. זאת רק שאלה של זמן ואמצעים".

לימים, כאשר עיכלתי את שבעשה בתחום איתור הנעדרים מאז מלחמת לוס הכיפורים, גמלה בלבי ההחלטה שהנושא ראוי להיחקר, להיכתב ולהתפרסם. כאשר התלבטתי בנוגע לנושא עבודת הדוקטור שלי, היה ברור לי שנושא איתור הנעדרים בוער בעצמותי, והוא ראוי לעבודת מחקר יסודית.

מאז המלחמה באוקטובר 1973 ועד הלום נושא זה לא חדל מלהעסיק אותי ואת שותפי לפעילות במשא זה. האם נעשה המיטב? האס נעשה נכון? אלו רק שתיים משאלות רבות אחרות שנדונו בשעות רבות של דיונים ומעשים.

כאשר נקרא שלמה בן-אלקנה לסייע לחיל האוויר באיתור נעדרים מצוותי האוויר בגולן, וכאשר נקרא יעקב הראל, שגס בדמותו אעסוק בספר זה, לסייע לאגף כוח האדם (אכ"א) במטכ"ל לעשות סדר במהומת השליטה בכוח האדם לאחר ימי הלחימה, הם גייסו את ניסיונם האישי והחלו לעבוד. לימים עלו השאלות: מהו נעדר או מי הוא נעדר ואיך יש לטפל באיתור נעדרים משדות הקרב. האם יש ידע וניסיון בצבאות אחרים בעולם באיתור הנעדרים שאפשר להיעזר בהם? האם קיימת תורה סדורה וניסיון באיתור נעדרים בצבאות אחרים שמהם אפשר ללמוד? ועלתה גם שאלה חשובה לא פחות: האם לאיתור נעדרים צריך בכלל תורה סדורה כתובה, או שכל יוזמה יצירתית ומחשבה מקורית שיקדמו את איתור הנעדרים, הן ברוכות.

נעדרות יכולה להיווצר במצבים רבים. חלקם בחיים האזרחיים, אירועים שבהם אזרחים או חיילים תעו בדרכם ולכאורה נעלמו; אירועים פליליים; תאונות אוויר וים ועוד. קטגוריה אחרת היא היעדרות במהלך השירות הצבאי, בתאונות אוויר וים או בפעילות טרור כמו חטיפת חיילים. ספר זה עוסק בטיפול בתופעת הנעדרוּת בצה"ל בכלל ובעת לחימה בפרט.

השאלה איך מגדירים נעדר אינה רק במישור השליטה בכוח אדם, אלא גם בהשלכות על הטיפול בנעדד בתחומים המשפטיים שמהם נגזרת מחויבות הצבא לאיתורו ולטיפול במשפחתו. גם בנושא זה צריך לברר אם יש ניסיון בצבאות אחרים בעולם, ואם למד צה"ל מניסיונם של אחרים. לדוגמה, לארצות הברית היו בעדרים רבים במלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה ובווייטנאם, האם הם פעלו לאיתור הנעדרים? ואם כן, כיצד זה נעשה?

מלחמת יום הכיפורים לא הייתה האירוע הראשון שבו חווה צה"ל את תופעת הנעדרות בהיקף ברחב. במלחמת העצמאות היו לצה"ל מאות רבות של נעדרים, גם לאחר מלחמת העצמאות, בעתות מלחמה וגם בין המלחמות, היו לצה"ל ועדרים. איך טיפלו בתופעה זו בעת הלחימה? ומה עשה צה"ל לאיתור נעדרי הקרבות לאחר תקופת הלחימה?

מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מכונן וקו פרשת המים בנושא הטיפול בנעדרים ואיתורם. אין דומה הטיפול בנושא עד מלחמה זו לטיפול לאחריה. בגלל אופייה המאולתר של היציאה למלחמה, שבה עברו שטחים מיד ליד, הובן בממקדת חיל האוויר ובאגף כוח האדם שיש קושי לדעת מי הם הנעדרים, וקושי גדול עוד יותר למצוא אותם ולהחזירם למשפחותיהם. עקב כך נולדה ההבנה שצריך להקצות לפתרון הבעיה משאבים אנושיים ואחרים, ואז גם נשאלה השאלה אם צה"ל היה ערוך לטיפול בסוגיית הנעדרים וכיצד נערך לטפל בה כאשר עלתה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר התברר שלא כל נעדרי צה"ל נמצאו, ויש אירועי היעדרות גס בחיי הצבא השגרתיים בעת רגיעה, עלתה השאלה כיצד ממשיכים את הטיפול של צה"ל על שלוחותיו באיתור הנעדרים, וכיצד ממסדים לשם כך את הגוף שהוקם אד-הוק לטיפול בנעדרי המלחמה.

בספר זה אעסוק גם בנסיבות הקמתם של היחידה לאיתור נעדרים בחיל האוויר ושל המרכז לאיתור נעדרים באגף כוח האדם – הכחולים מול הירוקים – ואנסה לענות על השאלה מדוע הוקמו שתי מסגרות לטיפול באותה בעיה. בתוך כך אציג את האנשים שגויסו ליחידות איתור הנעדרים, ואבדוק אם היה להם אפיון מיוחד, ומה הייתה רמת הידע המקצועי שלהם בתחום השיטות לאלתור נעדרים.

שאלה סבוכה ומעוללות הייתה תגובתן של משפחות הנעדרים בשעה שצה"ל הודיע להם שבניהם נעדרים ואין הוא יודע מה עלה בגורלם. אילו יחסלם היו בעבר ביל צה"ל לבין המשפחות, ואילו יחסים קיימים היום בין משפחות הנעדרים לבין יחידות איתור הנעדרים? האם הייתה השפעה למשפחות אלה על פעילות צה"ל ועל היחידות לאיתור נעדרים, ואם הייתה, כיצד פעלה?

בספר נסקרת התקופה שעד מלחמת לבנון הראשונה, כולל המלחמה שהחלה ב-1982. הוא מבוסס על מחקר שהוגש לאוניברסיטת חיפה כעבודת דוקטור לחוג ללימודי ארץ ישראל, וכולל חומר שנמצא במסמכי צה"ל ויחידותיו שעניינם נעדרים. חשוב לציין שבבואי לטפל בסוגיה רגישה זו, נתקלתי בכמה מגבלות שאין מנוס מהן. האחת, לא כל החומר הגולמי הכולל מסמכים העוסקים בנעדרים ובאיתורם פתוח לעיון הציבור הרחב, בעיקר מן השנים 1973 ואילך, ולכן הוגבלה גם גישתי למסמכים שעדיין חסויים ואינם נגישים לציבור הרחב. התגברתי על מכשול זה באמצעות ראיונות אישיים עם האנשים שעסקו באיתור הנעדרים, החל בראשי אגף כוח האדם ועוזריהם, ראשי המרכז לאיתור ואחרים שסייעו בהקמה ובארגון המערכת לאיתור הנעדרים. בראיונות רעננתי את זיכרון האנשים באמצעות מידע ממסמכים שעדין אין אפשרות להתבסס עליהם, אולם היו ידועים לי.

מגבלה נוספת שראוי להתייחס אליה היא סוגיית צנעת הפרט. זוהי סוגיה רגישה מאוד מבחינה אנושית. לכן ברוב המקרים שבהם עסקתי באירוע הנוגע לפרט זה או אחר, לא ציינתי שמות של נעדרים, אלא רק את מספר הנעדרים מאירועי קרב כאלה או אחרים. רק בתיאור אירועים שפורסמו בעבר לידיעת הציבור הרחב יש אזכור של שמות בעדרים.

ירח פארן 2015

לדף הבית של הענף לאיתור נעדרים, ראו כאן:

על שלמה בן-אלקנה ז"ל  (מתוך ויקיפדיה)

שלמה אריה בן אלקנה (9 בנובמבר 1921 11 באוגוסט 1993) היה איש משטרה ישראלי, חוקר תעלומות היסטוריות מתקופת היישוב, מומחה לאיתור נעדרים, יוזם ומקים יחידת אית"ן (איתור נעדרים). בעל תואר דוקטור לפילוסופיה.

בשנת 1938, בהיותו בן 17 עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ בית זרע. בעת מלחמת העולם השנייה פעל בסוריה בשליחות ארגון "ההגנה" והמודיעין הבריטי ועסק בפעילות חשאית נגד שלטונות וישי ותוך כדי כך סייע בהברחת עולים ארצה. בעת פעילותו בסוריה הוא נעצר ונכלא. לאחר הקמת מדינת ישראל הצטרף שלמה בן אלקנה למשטרת ישראל בדרגת פקד, ושם עסק בענייני ערבים ורכש ידע בתרבותם ובמנהגיהם. בין היתר שימש קצין קישור של המשטרה ליחידת איסוף של אמ"ן בצפון הארץ, שתפקידה להפעיל סוכנים מעבר לגבול.

במלחמת יום הכיפורים היה אלקנה מניח היסוד להקמת היחידה לאיתור נעדרים לכוחות האוויר שלאחר מיזוגה עם זו של כוחות הקרקע היא יחידת אית"ן. לאחר שסיים את תפקידו ביחידה במלחמת יום הכיפורים נאבק בן אלקנה בשלטונות הצבא על מנת שיכירו בצורך קיומה של היחידה גם בימי שיגרה, מאבק שצלח.

בין הפרשיות שבהן טיפל:

§ בשנת 1964 נעלם חיים יערי, בנו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי, ששירת כסגן משנה בחטיבת הצנחנים, מבסיסו ממנו יצא לבלי שוב. החיפושים שנערכו אחריו בכל רחבי הארץ עלו בתוהו. לאחר ששלמה בן אלקנה הצטרף למחפשים הוא גילה את גופתו של חיים יערי, שמונה חודשים לאחר היעלמו, והסתבר כי הוא שם קץ לחייו.

§ במאי 1966 גילה שלמה בן אלקנה את מקום קבורתם של 13 חללי ההתקפה על גשר אכזיב, שנהרגו בליל הגשרים 17-16 ביוני 1946. למחרת ליל הגשרים נמצאו במקום המעשה רק שרידים מועטים מן הגופות. חקירתו של בן אלקנה הובילה לקבר אחים בחיפה, שבו נקברו החללים בחיפזון ובחשאיות זמן קצר לאחר האירוע ובחלוף השנים נשתכח מעשה הקבורה ומקומה. לאחר גילוי הקבר בחיפה הועברו שרידי הגופות לקבורה סמוך לגשר לידו נפלו החללים.

§ גולת הכותרת של גילוייו של בן אלקנה הייתה גילוי הגופה של אבשלום פיינברג איש ניל"י, שהייתה טמונה חמישים שנה בחולות רפיח. לאחר שאבשלום פיינברג נעלם בראשית שנת 1917 כשברח מפני הטורקים לחולות סיני באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, שמצא בסוף שנת 1967 את השלד בחולות רפיח, והשלד זוהה כְּשלדו של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל.

15 בנובמבר 2015: "האיחול של הורי נעדרים: שתזכה לקבור את הבן"

אנשי היחידה לאיתור נעדרים מוכנים לשלם מחיר אישי כבד כדי שהורים שכולים יישנו טוב יותר. כעת אחד מוותיקי היחידה מספר על ההצלחות העצובות וקובע: גיא חבר ונעדרי סולטן-יעקוב אינם בחיים

יעל (פרוינד) אברהם (מאתר מעריב, 13 בנובמבר 2015)

"לעולם לא מרימים ידיים". ירח פארן צילום: גיל אליהו-ג'יני

"אם יש מקרה שנחקק בי יותר מאחרים? כן, יש אחד כזה, והוא אחד הזיכרונות הקשים שלי. הריח לא עוזב אותי עד היום", אומר לי ירח פארן ונאנח: "מעוז מפרקת".

קילומטרים אחדים מהעיר קנטרה שבצדה המזרחי של תעלת סואץ, ישב מעוז מפרקת. היה זה היום הראשון למלחמת יום כיפור. אנשי החטיבה הירושלמית עשו הכול כדי להשאיר את המעוז בידיהם, אבל נקלעו לקרב אכזרי ומייגע. "בונקרים, סלעים, טונות של סלעים זועזעו ורקדו מעוצמת ההפגזה. הפתאומיות והעוצמה היו בעלות השפעה מהממת כמעט", כתב עלי מוהר בעיתון "במחנה".

ביום השני כבר כבשו המצרים את המעוז ש"לא חס וחמל", כפי שכתב מאוחר יותר דב קציר, חייל החטיבה. ארבעה חללים נותרו אז בשטח, ארבעה מתוך כאלף נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הטראומה וההפתעה של פרוץ המלחמה הביאו לאנדרלמוסיה גדולה ברישום הלוחמים והצבתם, ועוד קודם לקושי להחזיר את הנעדרים, היה קושי לוודא מי הם. המשפחות לחצו לקבל מידע על יקיריהן, המצרים והסורים לא מיהרו לנדב מידע כזה, וגורמים בצה"ל ניסו להבין את מי רואים בתמונות שפורסמו בתקשורת הזרה.

בדרום היה המצב קשה במיוחד: בעוד הגולן שב עם שוך הקרבות לידי ישראל ורוב החללים שהוגדרו שם כנעדרים נמצאו, שטחים גדולים בחזית סיני נותרו בידי המצרים, ורק בהסכמי שביתת הנשק יכול היה צה"ל לדרוש לחפש את נעדריו.

בפברואר של שנת 1974 החזירו המצרים בארון את גופת אחד הנעדרים ממפרקת. חודש אחר כך ערכו אנשי הרבנות הצבאית סריקות יחד עם גורמים נוספים, וכך הוריו של נעדר נוסף קיבלו קבר לבכות עליו. שני נעדרים נותרו בשטח, ולא נודע מה עלה בגורלם.

עוד בעיצומה של המלחמה נקרא שלמה בן-אלקנה – ששמעו יצא כמי שאיתר בחולות רפיח את גופת איש ניל"י אבשלום פיינברג – להקים יחידה שתצא לגולן ותעסוק באיתור נעדרי צוותי האוויר. עתיר ניסיון בפרשיות נעדרים בעלות אופי היסטורי, בחר בן־-אלקנה לגייס לצדו יודעי שטח: אנשי בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע, גיאולוגים, ביולוגים, סוקרים ארכיאולוגים ואנשים דוברי ערבית שהכיר מתקופת שירותו בממשל הצבאי בעזה.

כשסיים עם צוותו את המשימות בגולן התכוון לפרוש, אבל אז התבקש לרדת לחזית הדרום ולאתר נעדרים של חילות נוספים. בן-אלקנה חכך בדעתו, ומששמע שבן של חבר קרוב נעדר בסיני, החליט להמשיך במלאכה. בשלב הזה חבר ליחידה גם ירח פארן, יליד תל-אביב ואיש קיבוץ האון, והפך לאחד ה"פרטיזנים" של בן-אלקנה.

בחזרה למפרקת. אחרי הקרב גבו חוקרי היחידה של בן-אלקנה עדויות מהחיילים שלחמו במעוז. כך התברר להם ששני הנעדרים נפגעו בחילופי האש הקשים, הועברו לבונקר המרפאה וטופלו על ידי הרופא והחובש. לאחר שלא הצליחו להציל אותם, הונחו גופותיהם מתחת למיטות בבונקר, כדי שניתן יהיה לטפל ביתר הפצועים.
בזמן שצוות בן-אלקנה ניסה ללמוד את מבנה המעוז ומיקום המרפאה "על יבש" – כדי להגיע לשטח הרי נדרש תיאום עם מצרים – כוח שסרק כבר את המעוז עדכן אותם שהמקום ספג הפצצות קשות. כעבור כמה ימים נכנס למפרקת צוות המונה את ירח פארן ושני חוקרים נוספים, כדי לגלות שהתיאור היה בלשון המעטה.

"הגענו למעוז ואנחנו ניצבים מול גל אבנים גדול. לא רואים כלום, לא כניסות ולא יציאות", משחזר פארן. "עמדנו פעורי פה וחסרי אונים, מאיפה אתה מתחיל בכלל? לקח לנו זמן להתעשת. פתאום אני קולט בעיניים איזו שקערורית קטנה. אמרתי 'חבר'ה, בואו, אני חושב שזה הפתח'. התחלנו להזיז את האבנים, הכול בידיים, אין שום כלים מכאניים. פינינו אבן אחר אבן, ואחרי כמה שעות מצאנו את פתח התעלה וידענו שאיתה נגיע לבונקר. הכול היה מלא בחול. אתה מוציא דלי חול אחד, וכמות של שני דליים נופלת בחזרה פנימה. עבודה סיזיפית ממש".

אנשי הצוות לא אמרו נואש, והגיעו לשטח מדי יום. כשנחשפה סוף-סוף התעלה, דאגו לאבטח זה את זה. "נקשרנו כדי שאם יקרה משהו למי שבפנים, אפשר יהיה למשוך אותו החוצה. חבר שלי בפנים, ואני פתאום מרגיש שהוא מושך את החבל, אז אני מתחיל להוציא אותו.

"הוא יוצא מהתעלה, ואני אומר לך – קיר זה אדום לידו. הוא היה לבן והוא הסריח שאין לתאר. מתברר שהוא פרץ את הבונקר, ובפנים חיכו לנו שתי הגופות במקום שהן היו אמורות להיות. קשה לתאר את הריח, זה נורא. נכנסתי בזהירות, נתנו למקום להתאוורר, והבאנו את שני החבר'ה משם לקבורה בישראל, אחרי חצי שנה של ספקות מייסרים באשר לגורלם", אומר פארן ומתפנה לקחת נשימה.

אנחנו יושבים במשרדו בצומת צמח. בדלי הסיגריות עוד מלחשים במאפרה. על הקיר ממוסגרות מפת מידבא ושתי תמונות מהאזור שצולמו על ידי רופא הטייסת הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. על קיר אחר תמונה של עין שריר, או כפי שהוא נקרא היום "עין שוירח", על שמו של פארן ששיפץ אותו וממשיך לטפח את המקום במו ידיו.

על אף ששימש במשך 24 שנה מבקר המערכת האזורית בעמק הירדן על מפעליה וארגוניה, רוב האנשים מכירים אותו כטייל ומדריך שטח כרוני, או כמו שאמר לי מישהו – "אחד שמכיר את הארץ יותר מאת כף ידו".

על השולחן קלסרים עבי-כרס, כל אחד מהם נושא את שמו של נעדר שפארן עובד על איתורו בימים אלה. החקירות פתוחות, ולכן אני מתבקשת להימנע מציון השמות.

אני מעיינת באחד הקלסרים. בתוכו מתויקים בסדר מופתי אישור פציעה של הנעדר, העדות כפי שהופיעה בספר שיצא אחרי המלחמה, עדות מפקדו, עדות של ערבי-ישראלי, סיכומי ביניים של פארן, מפה ישנה ועליה סימונים פרי עטו, תיאור הקרב בפרוטרוט ("כל חוקר נדרש להיות במובן מסוים היסטוריון צבאי כדי לדעת איפה משה היה ברגעיו האחרונים"), עוד סיכום ביניים, כתבה שפרסם פארן במטרה לדלות מידע ("טלפון אחד לא קיבלתי"), ועוד מסמכים ומספרי טלפון וגזרי עיתון. עבודת נמלים של איסוף בדלי מידע בלתי מלחשים, ואז ניסיון להרכיב מהם פאזל בלתי אפשרי. כמה זמן לוקח לטפל בכתב חידה הרה גורל כזה, אני שואלת. "כמה שצריך", עונה פארן.

שני כיסאות בשדה מוקשים

מאז הפרטיזנים של צוות בן-אלקנה עברה היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן), או יחידה 5701, אבולוציה ארוכה. כבר במהלך מלחמת יום כיפור החלה לספק את שירותיה לכלל צה"ל, והייתה כפופה מבצעית לחיל האוויר, לאכ"א ולמרכז לאיתור נעדרים (מא"ן). השם אית"ן ניתן לה אחרי המלחמה, קו פרשת המים בכל נושא איתור הנעדרים.

עד מלחמת לבנון הראשונה פעלה היחידה לפי "תורה שבעל פה", שהועברה מבן-אלקנה לדורות של ממשיכי דרך מילואימניקים. חברי היחידה, פרט לגרעין סדיר קטנטן, הם עשרות אנשי מילואים שעובדים כמו פארן במתכונת של חוקרים עצמאיים. חלק מעבודתם מתוגמל בימי מילואים, היתר נעשה בהתנדבות. בראש הענף לאיתור נעדרים עומד היום סא"ל יוסי שמש.

פארן, אב לארבעה וסב ל־14, עוסק במלאכת הקודש כבר למעלה מארבעים שנה. באחת השבתות של ינואר 1974 הוא הוקפץ לטלפון בחדר האוכל בקיבוץ. על הקו חיכה יואב שגיא, מי שהיה שכנו בבית ספר שדה הר מירון כשעוד התגוררו בו ארבע משפחות בודדות.

לבקשתו של שגיא, התייצב פארן למחרת בתל-אביב, שם חיכה לו בן-אלקנה. האחרון הציג את עצמו, ואז הגיש לפארן תיק חקירה של נעדר וביקש ממנו לכתוב דו"ח כיצד יש לגשת לאיתורו. פארן קימט מצח, כתב, וקם ללכת. אלא שאז נפנה אליו בן-אלקנה ושאל בפליאה אם הוא לא מתכוון להישאר וליישם את מה שהציע. כך היה פארן לאחד מראשוני המתנדבים של צוות בן-אלקנה. חי בחיפוש מתמיד, מקבל שֵם ומתחיל במסע שאף אחד לא יודע כמה זמן ייקח ואם אי-פעם יסתיים.

עשרות שנים אחרי הפגישה ההיא חיפש פארן נושא לדוקטורט, במסגרת החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. "המנחה שלי היה פרופ' יוסי בן-ארצי – שאני הייתי המנחה המקצועי שלו ביחידה, למרות שהוא בכיר ממני בדרגה ובתפקיד. אמרתי לו שמדגדג לי באצבעות לכתוב על הנושא שלנו".

גם עבודת הדוקטורט של פארן מונחת במלוא כובדה במשרד. לידה פתוח ספרו החדש "עד שיחזור החייל האחרון" (ספריית מעריב), המבוסס על עבודתו האקדמית ומגולל את קורות היחידה לאיתור נעדרים. "הספר הזה מיועד לציבור הרחב שלא כל כך יודע מה נעשה כדי להביא את חיילי צה"ל הנעדרים לקבר ישראל. יש עשרות אנשי מילואים שיום-יום מתעסקים בדברים האלה על חשבון זמנם הפנוי, וחשוב שיידעו את זה", מסביר פארן.

לכתבה על הספר "עד שיחזור החייל האחרון", ראו כאן:

http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63829&itemId=7978&itemType=0

עיון במקרים שמגולל הספר, נותן בהחלט משנה תוקף לביטוי "להפוך כל אבן". בתוך גללי צבועים, בין שיחי רותם ושבילי יעלים, בטנקים חרוכים ותחת גלי אבנים, אנשי היחידה לא דילגו על אף רמז שעשוי להוביל לפתרון התעלומה המכרסמת, ואכן הגיעו להצלחות מעוררות השתאות. קצות החוט היו לפעמים בלתי צפויים, כמו שעון שהוסתר בקופסת שימורים והוביל לפענוח גורלו של טייס, שמאוחר יותר חזר הביתה בריא ושלם.

ב-13 באוקטובר 1973, במהלך תקיפה ברמת הגולן, נפגע מטוס הסקייהוק של סרן גבי גרזון מאש נ"מ. הטייס נאלץ לנטוש את המטוס ולברוח להרים, כשחיילים סורים דולקים אחריו, והוכרז על ידי צה"ל כנעדר. אנשי הצוות של בן-אלקנה, שיצאו לשטח עוד לפני תום המלחמה, זיהו שני כיסאות מפלט בתוך שדה מוקשים סורי.

מכיוון שידעו שגרזון נטש לבדו את המטוס, סברו שהכיסאות הללו אינם קשורים במקרה שלו. כשדיווחו על כך לבן-אלקנה, הוא שלח אותם בחזרה למקום, הפעם כשהם מלווים ביחידת חבלנים, כדי לאסוף בכל זאת את הכיסאות. על אחד מהם הופיע מספר המזהה אותו עם הכיסא של גרזון. החוקר יוסי לב־ארי, שעבד על המקרה, החל לברר מדוע נמצאו על הקרקע שני כיסאות, וגילה שמכיוון שהמטוס שימש לאימונים, היה בו כיסא נוסף למדריך.

מכאן פנו המאתרים לתחקר את אנשי הרבנות הצבאית, שאספו גופות חללים אחרי קרבות היבשה שהתחוללו באזור. אלה ציינו שלא מצאו כל שרידים שיכולים להיקשר לטייס הנעדר. מאוחר יותר הודה אחד מהם שלקח לביתו כמזכרת קסדת טייסים. הוא העביר אותה לחוקרים, ואלה מצאו עליה את השם גבי גרזון. לא בכדי הפיץ חיל האוויר מאוחר יותר כרוז הקורא ל"ציידי מזכרות" להשיב את השלל לקציני אגף המבצעים ביחידותיהם.

לאחר מציאת הקסדה הציע לב-ארי לבדוק את הבונקר באזור שבו נמצאו כיסאות המפלט, אבל אנשי הצוות לא גילו שם דבר. עם זאת, במחנה שבויים שהה רופא סורי ששירת קודם לכן באותו הבונקר, והוא ידע לדווח לחוקרים על טייס ישראלי שנפצע ברגלו כשנטש את מטוסו. לדבריו, הוא עצמו חבש את הטייס, שנשלח אחר כך לדמשק. כשהציגו בפניו תמונה של גרזון, הרופא זיהה אותו מיד. אז גם נזכר שלקח מהטייס שעון, והחביא אותו בתוך קופסת שימורים באחת מפינות הבונקר.

הרופא נלקח אל הבונקר, שם שלף את השעון, שעליו היה חרוט שמו של גרזון. להגנתו טען השבוי שכאשר שמע קולות בעברית מתקרבים, החביא מיד את שללו כדי שלא יואשם בפגיעה בטייס. עוד סיפר שניתנה פקודה ברורה כי מי שיפגע בשבוי הישראלי, יוצא להורג.

בעבור המאתרים הייתה זו בשורה מזרימת אדרנלין: הטייס הנעדר עשוי להימצא חי. ואכן, בעסקת חילופי שבויים שב גרזון הביתה. סופר "דבר" יונה שמשי כתב ב-7 ביוני 1974 על "החייל הרזה שחגג את יום הולדתו השלושים בכלא בבית החולים בדמשק", והגיע ארצה "קטוע רגל עם רגל תותבת בלתי מתאימה, שהוכנה עבורו בחיפזון רב זמן קצר לפני חזרתו".

גרזון תיאר בכתבה החגיגית כיצד נטש את המטוס שהתרסק באוויר, וצנח היישר לזרועותיהם של חיילי האויב. הוא נשלח לכלא הסורי ועבר עינויים קשים. לשמשי סיפר כי "הייתי כל הזמן בהכרה עם מורל גבוה". שמשי מצדו חש צורך עז לפרשן אותו והוסיף: "רוצה לומר שבר כלי עם מורל גבוה, זו הגדרה שלי בה בחרתי מרוח הדברים ששמעתי מפיו".

במהלך חקירתו בידי הסורים איבד גרזון תחושה ברגליים, אך סירב לקבל עזרה רפואית, מחשש שינצלו אותה להוצאת מידע. לאחר שהגיע אח סורי וקבע שיש לקטוע את רגלו, נלקח גרזון לבית החולים. במשך חודשיים וחצי שכב בבידוד כשעיניו מכוסות, ולא פעם השומרים מכלים בו את זעמם. מבית החולים הועבר לבית סוהר, לחדר זעיר ובו ברז מים וחור לעשיית צרכים.

בסוף פברואר 74', יותר מארבעה חודשים אחרי נפילתו בשבי, התבקש פתאום לאסוף את מעט הציוד שלו, והועבר לחדר אחר עם שבויים נוספים. שמחתו לא ידעה גבול. בריאיון הוא הגדיר את היום הזה כאחד מהשניים המאושרים בחייו, יחד עם יום שובו לארץ, ו"אינני יודע איזה מהם הוא היום הגדול המאושר בחיי". בהמשך הוענק לגרזון אות המופת על גילוי אומץ לב ונאמנות.

ההרוג התגלה כדגנרט

את ספרו הקדיש פארן ל"משפחות הנעדרים שעדיין מחכות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן, בתקווה שבמהרה נדע להשיב את בניהן או למצער לספר מה עלה בגורלן". רוב המקרים המוגדרים כהצלחה, נכנסים תחת קטגוריית ה"למצער" – הבאת הנעדר לקבורה.

שלושים שנה הקפיד פארן שלא לפקוד לוויות, גם אם היה אחד מאלה שאפשרו להן להתקיים. "היה לי כבד על הנשמה. היום אני הולך יותר כי התחסנתי, אבל השריטה עוד ישְנה. הלוויה הראשונה שהלכתי אליה הייתה של ליונל בלוך, נעדר מתש"ח שמצאנו. ללוויות של נעדרי יום כיפור לא הלכתי, פשוט לא יכולתי.

"ללוויות של נעדרי יום כיפור לא הלכתי". גולדה מאיר ומשה דיין במלחמת יום כיפור .צילום:רון פרנקל, לע"מ

"אספר לך סיפור: אחרי מלחמת יום כיפור ביקר אצלי אבא של נעדר שהוגדר 'חלל שמקום קבורתו לא נודע', כדי למסור מידע שהגיע אליו. הוא סיפר לי שהורי נעדרים הולכים ללוויות של חללים שאותרו, ואז הוא שואל אותי: 'אתה יודע מה מברכים בלוויה הזאת? – שתזכה להביא את הבן לקבר'. בסיטואציה אחרת אין קללה יותר גדולה מזאת, ופה זו ברכה.

"בספר משלי יש פסוק שאומר 'שמועה טובה תדשן עצם', והפרשן מצודת דוד מסביר שם ש'אין בעולם שמחה כהתרת הספקות'. וזה נכון. אנחנו עוסקים בהתרת הספק, ומשפחות באות אלינו ואומרות 'סגרתם לנו מעגל'. הנה, בטקס גילוי המצבה של דבל'ה הברברג, מנעדרי הקסטל שקבריהם אותרו לפני חמש שנים, סיפר בן הדוד שלו מוטי קירשנבאום שהאימא הייתה יושבת ומחכה לדפיקה בדלת, אולי הוא יחזור. אחרי שנים התירו לה את הספק".

כמו התיק ההיסטורי של הברברג, בראשית שנות התשעים הועברו תיקי הנעדרים ממלחמת העצמאות לחוקרי אית"ן. בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור, מסביר פארן, נראה היה שרוב החללים נאספו על ידי חבריהם והובאו לקבורה, אך בשלבים מאוחרים יותר התבהרה התמונה.

"רק להמחשה, במהלך מלחמת העצמאות היו 2,400 חללים שנשארו בשטח 48 שעות אחרי שוך הקרב. זה קצת מקלקל את המיתוס שלא משאירים אף אחד בשטח. תוך 48 שעות התבצע איסוף גופות, בדרך כלל על ידי היחידות בשטח שלא תמיד ידעו לזהות במי מדובר. אחרי הסכמי שביתת הנשק נותרו כאלף חללים בשדות הקרב, ואלה היוו לחץ אטומי על בן-גוריון, הורים כתבו לו ולחצו עליו מכל הכיוונים.

"בן-גוריון הוציא פקודה לאסוף את גופות החללים, מפקדי החזיתות לא כל כך ידעו מה לעשות עם ההוראה, והרב שלמה גורן והרב יצחק מאיר נשלחו להושיע. מעל 800 גופות נאספו. שאלו איפה היה הקרב ומה היה, הלכו ואספו, זיהו מה שזיהו, וקברו. בתוך מה שהם אספו היו חמישים-פלוס קברים של אלמונים, ובסך הכול היו 138 הרוגים שלא ידעו היכן הם.

"יום אחד, באיזה כנס של היחידה, בא אלינו רמי יזרעאל שעסק בעדכון ספר יזכור. הוא אמר 'יש פה רשימה של חללים שלא יודעים מה קרה איתם'. המפקד שלנו אז היה פלמ"חניק שייגעץ בשם צחיק יבנה, טייס מעוטר ממבצע קדש. הוא הרים את הכפפה, ויחד עם המרכז לאיתור נעדרים (שהוקם גם הוא במלחמת יום כיפור – י"א) התחלנו לשבת על זה, לחקור מה אירע עם אותם 138. עכשיו תדעי דבר אחד, כשמדברים על מספרים של נעדרים, זה אף פעם לא נכון. כבר מצאנו כל מיני טעויות. ישנם שמות כפולים, קברי אחים, שני קברים לאותו אדם, כך שקשה לנקוב במספר נכון".

אם בטעויות עסקינן, אחת מהן היא סיפורו של ד"ג מכפר הנוער מאיר שפיה. ד"ג הופיע ברשימת החללים מניסיון ההשתלטות הכושל של חטיבת הראל על הכפר נבי-סמואל, אבל גופתו לא נמצאה. לזכרו הוקמה מצבה בחלקת הנעדרים בהר הרצל, שעליה נכתב "נפל ביום 24 באפריל 1948 בקרב נבי סמואל".

במהלך המבצע של אית"ן נתקל רמי יזרעאל במסמך של הפלמ"ח שנשמר בארכיון צה"ל ועליו מתנוסס התאריך 13 במאי, כשבועיים וחצי אחרי הקרב. ד"ג מופיע שם כאחד ה"דגנרטים", כינוי להלומי הקרב באותם ימים, כשהתופעה עדיין לא נחקרה.

המסמך הועבר לחוקר אחר – ההיסטוריון גור אלרואי, שלגמרי במקרה אחת הסטודנטיות שלו כתבה סמינריון על כפר הנוער מאיר שפיה. לשאלה מדוע בחרה דווקא בנושא הזה, ענתה הסטודנטית שהיא מתגוררת שם מזה 15 שנה. אלרואי שאל אותה האם היא מכירה את השם ד"ג, והיא השיבה שבוודאי – מדובר בתושב המקום, אדם מבוגר שהיה אחראי על הספרייה, ונוהג לספר לילדים בימי העצמאות על קרבות הפלמ"ח שלקח בהם חלק.

עוד באותו יום שוחח אלרואי עם ד"ג הנעדר-הבלתי-נעדר. מאוחר יותר סיפר לו האחרון כי שמע באחד מימי הזיכרון כיצד מקריאים את שמו ברשימת הנופלים, וכשניסה לברר את העניין נענה שמדובר בחלל אחר. אלרואי גילה שאכן, לוחם בשם זהה שירת בחטיבת אלכסנדרוני ונפל בקרבות כיס פלוג'ה, והוא קבור בחיפה.

מובן שהמקרה של ד"ג יוצא דופן. מה הסיכוי למצוא היום נעדר משנות הארבעים, כשהזמן ופגעי הטבע עושים את שלהם? אני תוהה בקול. סיכוי גדול, אומר פארן, ובוחר לספר לי על מרדכי פרנקו.

פצעים פתוחים ממלחמת השחרור. בית הקברות בקריית ענבים צילום: yoavr

אחת הסצנות המוכרות מבין סיפורי תש"ח היא פריצת שער ציון, על ידי כוח פלמ"ח בפיקודו של הקצין המבטיח דדו. במרחק מה מהשער התיישבו חיילי הגדוד הרביעי של חטיבת הראל, בזמן שהחבלן מניח מטען של 40 ק"ג חומר נפץ. כשנשמע הפיצוץ האדיר רץ דדו פנימה בקריאת "אחריי", מבלי לשים לב שהחיילים כבר היו שקועים בשינה עמוקה. גם מטען נפץ לא יכול היה להציל אותם מהעייפות המצטברת. דדו עבר ביניהם, העיר אותם אחד-אחד, והם רצו אחרי מפקדם דרך השער. אלא שאז, רימון שנזרק לפנים החומה חזר אחורה ונפל בין חיילי הכוח הפורץ. מרדכי פרנקו נהרג במקום.

"לפרנקו יש לי נגיעה אישית", מספר פארן. "בן דודי שירת איתו באותה מחלקה, ונפצע מאותו רימון. ארבעה חוקרים שלנו ניגשו לבדוק היכן הגופה של פרנקו. גילינו שבמסמך אחד נכתב שהוא נקבר בקריית-ענבים, בבית הקברות של חללי חטיבת הראל, ועל פי מסמך אחר הוא נקבר בירושלים. מה שכן, גילינו שחפציו הוחזרו למשפחתו – כלומר, מי שקבר אותו הכיר אותו וידע לשייך את החפצים לבעליהם. אם הוא היה נקבר בירושלים על ידי החברה קדישא, לא היה להם מושג מי זה. כך הגענו למסקנה שפרנקו קבור בקריית-ענבים.

"עכשיו, בתיאור נסיגת הכוח מירושלים אחד העיתונאים כתב ש'הפלמ"ח צעד עם פצועיו וחללו' – כלומר, חלל אחד. כאן עלתה השאלה איך הגיעה הגופה לקריית-ענבים. אחרי תחקור מעמיק של הלוחמים, שכמובן כבר היו בגיל מתקדם מאוד, גילה החוקר גור אלרואי שהאנשים עלו על משאיות, וכנראה העמיסו גם את הגופה של פרנקו, אין דרך אחרת. הלוחמים סיפרו שנרדמו עם תחילת הנסיעה, עד שבסיבוב מוצא המשאית התהפכה.

"אנחנו יודעים על זה כי נהרג שם בחור נוסף, שקבור בקריית-ענבים, מרדכי אביכזר שמו. אלרואי יצא לקריית-ענבים וראה שבאותה חלקה שבה קבור אביכזר, ישנו מקום ריק, בלי אבן עליו. הוא העלה את ההשערה שפרנקו קבור שם, מכיוון שבבית הקברות הזה לא נמצא קבר של אלמוני שתאם את תאריך הנפילה או את מקום הנפילה שלו. אז כמו שאנחנו רגילים במקרים כאלה, הבאנו חבר'ה מהמכון הגיאולוגי, והם עשו שימוש בטכנולוגיה מסוימת של רדאר חודר קרקע. סרקו ומתברר שבמקום הריק יש גופה. זה היה הוא".

אביו של פרנקו, עולה חדש מטורקיה, שוטט במשך שנים בין קברי החללים בהר הרצל, ניהל תכתובות עם הצבא, וניסה לגלות בשברי עברית רצוצה מה עלה בגורל בנו. בשנת 2007, כמעט שישים שנה אחרי שנהרג, קיבל מרדכי פרנקו מצבה. להוריו זה היה מאוחר מדי; שניהם הלכו לעולמם שבורי לב זמן רב קודם לכן.

אפיק הירדן נחפר

אחת הצלקות העמוקות והכואבות שהותירה מלחמת לבנון הראשונה בתודעה הישראלית היא קרב סולטן-יעקוב. 20 חללים היו בו, יותר משלושים פצועים, ושישה נעדרים. שלושה מהם לא הובאו לקבורה עד היום, והם הנעדרים היחידים מאותה מלחמה – יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן.

חוקרי אית"ן פעלו במהלך המלחמה ככוח הקדמי של המרכז לאיתור נעדרים. "חזי שי ואריה ליברמן, שלחמו לצד שלושת הנעדרים, נפלו בשבי אחרי הקרב הזה – כל אחד בשבי גוף אחר", מספר פארן. "שי היה אצל הארגון של אחמד ג'יבריל, ליברמן אצל הסורים. את ליברמן החזירו קודם, בחילופי שבויים עם סוריה, ואיש משלנו דיבר איתו וביקש שיספר מה היה ויצייר את השטח. שנתיים אחרי זה חזר חזי שי בעסקת ג'יבריל, והאיש שלנו דיבר איתו עוד באווירון. שי אמר לו אותם הדברים בדיוק, וצייר ציור זהה. ושתביני, ליברמן ושי לא ראו זה את זה מיום הקרב, כלומר העדויות שלהם אמינות לחלוטין. מהסיפור שלהם אני אומר שאין שום סיכוי בעולם ששלושת הנעדרים חיים".

"אין שום סיכוי בעולם שהם חיים". נעדרי סולטן יעקב

השנים האחרונות, המדממות פחות משנות מלחמת לבנון, לא הפחיתו מעבודתם של חוקרי היחידה. נקודות הציון מבחינתם היו שני האירועים שבהם הצליח חיזבאללה לחטוף חיילים בגבול הצפון – באוקטובר 2000 בהר דב, וביולי 2006 ליד זרעית. "מהתקריות הקשות האלה צברנו הרבה ניסיון. אלה היו אירועים שבהם נשארו שרידים, והיה צריך לאסוף ממצאים מהזירה. החבורה שלנו, בשיתוף עם המז"פ, למדה איך ניגשים לזירת אירוע, איך אוספים ממנה נתונים. זה לא דבר פשוט. זה לא שבאים ומסתובבים בשטח כל אחד לפי איך שהוא מבין – הכול צריך להיות כתוב, מצולם, מסומן. זו ממש תורה שלמה, ונכנסנו לעבי הקורה".

אני מעלה את השאלה המתבקשת – האם היחידה חיפשה לאורך השנים מידע בנוגע לרון ארד. "ברגע שסוגיה נמצאת במשא ומתן מדיני, היא כבר לא בידינו", מסביר פארן.

גם אורון שאול, שנהרג במבצע צוק איתן ולא זכה לקבר, אינו בחסות היחידה על פי הכלל המופיע מעלה. פארן מרשה לעצמו להגיד רק ש"החבר'ה של איתור נעדרים הם שהביאו את הנתונים שאפשרו לצה"ל להכריז על אורון ועל הדר גולדין כחללים. הם גם אלה שאפשרו להביא את גולדין לקבר ישראל, ומטעמי צנעת הפרט לא אפרט יותר".

ומה באשר לתעלומת גיא חבר, שלא נפתרה זה 18 שנה?

"מת. לא יודע איפה הוא. אין לנו שום קצה חוט, אנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו ולא יודעים למצוא כלום".

חבר'ה שלכם הם אלה שחיפשו?

"אין 'חיפשו', כל הזמן מחפשים. כל פעם מתמנה צוות חדש עם חשיבה חדשה בניסיון למצוא עוד דרכים שלא הלכנו בהן, ואין כלום. מה שעשו הוא הרבה יותר ממה שאת מדמיינת. חפרו את האפיק של הירדן!"

מתי מרימים ידיים?

"לעולם לא".

ובכל זאת, על אחד הקלסרים פה בחדר אמרת "לא יהיה קבר".

"כאשר מגיעים למצב שבו ברור מעל לכל ספק שבמקום מסוים היה צריך להיות נעדר, והנתונים מצביעים על כך שאין שום סיכוי למצוא את הגופה, גם לא בדרכים עקיפות – אין ברירה. ודעי לך שזה תהליך מאוד לא פשוט, להרים ידיים".

"מסתובבים סביב הזנב של עצמנו". גיא חבר. צילום: באדיבות המשפחה

האם אתה יכול להגיד שמדינת ישראל עושה הכול כדי להביא נעדרים לקבר ישראל?

"אני אענה לך כך: ליחידה האמריקאית שעוסקת באיתור נעדרים יש תקציב של 50 מיליון דולר בשנה. לנו אין אפילו 500 אלף שקל. אבל אני יכול להגיד שהאנשים שעוסקים בזה בהתנדבות, עושים את כל מה שניתן לעשות באמצעים שעומדים לרשותנו. עכשיו אני אגיד הפוך: אני לא בטוח שאם יעמידו לנו עוד מיליונים, נוכל לעשות הרבה יותר. אפשר. אפשר לגייס אולי עוד חוקרים, כי ימי המילואים שמשולמים לחלק מהחוקרים, גם הם במשורה.

"יש בצבא בכירים שחושבים שזה מיותר. אחד מהם היה פעם מפקד של 5701. הוא אמר לי 'ירח, אני לא מבין למה צריך להתעסק עם זה'. אמרתי לו 'שמע, אתה מפקד היחידה, אתה צריך להוביל את העולם לזה שימשיכו'. אבל ככה זה, יש גדולים ויש קטנים, ורק בקבר כולם באותו גודל.

"אני יכול להגיד שמדינת ישראל פועלת כדי למצוא את הנעדרים, ואין לי ספק שההתייחסות בצבא היום לנושא הזה היא הרבה יותר רצינית ומקצועית משהייתה פעם. היום מפקד יודע שיש על ידו צוות של איתור נעדרים, וברגע שהוא מרגיש צורך, הוא מזעיק אותו. הוא רוצה את הצוות הזה שם, כי כמפקד הוא אחראי לחיילים שלו. אם נעדרים יימצאו, זה לא ייזקף לזכות המאתרים וגם לא חשוב שייזקף לזכותם, אלא לזכותו של המפקד".

בלי הגנת האדרנלין

אחת הבעיות שמאתרי הנעדרים נתקלים בהן, אומר פארן, היא שאנשים לא תמיד זוכרים את הדברים כהווייתם. "איך אשתי אומרת? הזיכרון האנושי הוא מחלקת השיפוצים של העבר. הרבה פעמים אנשים נושאים נטל של אשמה, החברים שלהם נשארו בשטח וזה משפיע על איך שהם חווים את הקרב היום. לא מזמן תחקרתי מישהו בן 92, צלול כמו בדולח, והוא אומר לי: 'מה שמספרים לכם היום זה פיסטע-מייסעס (סתם סיפורים), אני אחרי הקרב ישבתי בבית וכתבתי הכול, וזו האמת'. אז הוא מוציא לנו מחברת צהובה בכתב יד, וראינו שישנן אי התאמות בין הסיפור שלו היום לבין מה שהוא כתב אז.

"ויש עוד בעיה. כשאתה חוקר צוות טנק, למשל, נהג רואה את הנעשה בחוץ מזווית של 7 מעלות. התותחן רואה דרך הכוונת, לא יותר. הטען-קשר לא יודע כלום. המפקד שיושב למעלה רואה יותר רחב, המפקד הבכיר ממנו רואה עוד יותר רחב, וכן הלאה. והנה, דווקא החיילים הפשוטים, שרואים את השבע-מעלות מהפריסקופ, זה נחרט להם בזיכרון, ולמפקד, בעיקר בקרבות שנכשלו, יש אג'נדה לייפות את מה שקרה. קשה מאוד להגיד את זה, אבל זו העובדה. בעדויות של מפקדים, עם כל הצער, אתה יכול למצוא פוליטיקה. עדות החיילים בדרגים הנמוכים היא פשוטה ואמינה יותר".

"עדות החיילים בדרגים הנמוכים היא פשוטה ואמינה יותר". טנק במלחמת יום כיפור.  צילום: ארכיון יד לשריון

גם המקרים שנחשבים במונחים של היחידה ל"הצלחה", אין בהם הקלה על המעמסה הנפשית שנושאים חברי אית"ן. מי חסין למראות התדירים, לחומרי הקריאה ולעיסוק היומיומי, קדוש ככל שיהיה, במוות? "חלק מוותיקי היחידה פרשו לגמרי, רובם על רקע קשיים נפשיים שהתעוררו עקב פעילות מסוג זה", מציין פארן באמירת אגב בספרו.

"נכון, לא מעט פרשו, בטח מהראשונים", הוא אומר לי. "לא דיברתי עם אף אחד על הסיבות, אבל אני שומע… התעסקנו בדברים שקשה להתעסק איתם. במלחמה נופלים לידך חברים, זה נורא קשה, אבל בסערת הקרב אתה רץ, אתה מסתער, אתה בורח, אתה מלא אדרנלין, אתה בתוך זה. אני כחוקר ביחידה מגיע אחרי הקרב, בדעה צלולה ובראש נקי, ואני צריך להתעסק עם הדבר הכי נורא שקרה בקרב הזה. אחרי יום כיפור מצאנו גופות שאי אפשר היה לזהות. עבר זמן אמנם, אבל זה טרי וזה בידיים שלך. אני מוצא בן-אדם שאבא שלו עבד איתי בבניין בקיבוץ, או מישהו שאנחנו מכירים מבית-אלפא. זה קשה, קשה מאוד".