עוד ניצחון כזה…
על רוח הלחימה במלחמת לבנון השנייה
אלישיב שמשי, בהוצאת מודן, 2013
ספר זה של תא"ל (במיל') אלישיב שמשי מנתח קרבות ממלחמת לבנון השנייה, מצביע על גורמי כשל של יחידות, בעיקר ברמת הגדוד, ואף מצביע על מקרי הצלחה. לעיונכם סקירה של האלוף (במיל') חיים ארז ושתי כתבות על הספר
קטעים מתוך הספר
במלחמת לבנון השנייה נחשפה בעיית יסוד כוללת בכל הקשור ביישום ערכי הלחימה בצה"ל. במספר גדודים התגלו נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמות העבר ובהן: חוסר יוזמה ותעוזה; דוגמה אישית רופפת של מפקדים; המתנה ארוכה בתוך בתים מחשש להילחם באור יום; היסוסים ותירוצים מפוקפקים מדוע משימות לא בוצעו; דחיית משימות עד שאבד הצורך בביצוען; בעיות משמעת שמפקדים עברו עליהן לסדר היום; הזדקקות מוגברת לקב"נים (קציני בריאות נפש) תוך כדי המלחמה. ועוד…
נורמות וערכים שהצבא אמור היה לנהוג לפיהם, נשחקו במהלך השנים, בין השאר, בגלל הלחימה הממושכת בטרור. היו מפקדים אשר העדיפו שלא להסתכן בעצמם ולא לסכן את חייליהם, ולכן לא גילו יוזמה ולא דבקו בביצוע המשימות שקיבלו. נראה היה שמפקדים יצאו למלחמה מבלי שהיו מוכנים לשלם את מחירה…
גדודים דיווחו על הצלחות לאחר הריגת מספר מחבלים או לאחר ששטח או כפר ננטש על ידי חיזבאללה. רבים לא הבינו שלוחמי גרילה לא מחפשים התנגשות חזיתית ולכן לא הגנו בחירוף נפש על שטח מסוים. ההישג מבחינת החיזבאללה היה בעצם ההישרדות, בהתארכות הלחימה, בהמשך ההפגזות על העורף, בגרימת אבדות ובפגיעה במורל הישראלי…
אי אפשר להתעלם מכך שרוב מעשי הגבורה ואומץ הלב שגילו הלוחמים במלחמת לבנון השנייה, היו בחילוץ ובפינוי נפגעים ופחות בביצוע המשימות ובהסתערות על אויב. מצב עניינים זה הוא בלתי נסבל מבחינה צבאית. יש לשבח חילוץ נפגעים תוך כדי ביצוע מעשי גבורה, אך במלחמה מנצחים בקרבות שבהם נכבשים יעדים והאויב מושמד…
האזרחים ביישובי הצפון הביעו נכונות להמשיך ולסבול תחת הפגזות הטילים ככל שיידרש, כדי לאפשר לצה"ל להשלים את המלאכה. אך במקום שהיחידות הלוחמות יתנפלו על המשימות ויעקרו את האויב ממקומו, רבות מהן היו חסרות יוזמה ורוח לחימה ושיגור הטילים בגזרתן נמשך. מבחינתם של חלק מהמפקדים, כל התקדמות לביצוע המשימות הייתה מלווה בבירורים חוזרים ונשנים – "האם באמת מתכוונים לזה" – אולם מנגד, כאשר רק נדמה היה להם שניתנה הוראה לסגת, הנסיגה בוצעה במהירות הבזק, אף מבלי לוודא שנית אם זו הייתה באמת הכוונה. כך יום רדף יום מבלי שהושגו המשימות שהוטלו על יחידות שונות בשטח, המלחמה התארכה שלא בצדק והעורף המשיך לספוג שיגורי טילים.
סקירתו של האלוף (במיל') חיים ארז
הספר "עוד ניצחון כזה…" של תא"ל שמשי אינו רק מחקר היסטורי של פרקי מלחמה בלבנון השנייה, אלא גם ספר לימוד לקחים לגבי העתיד
ספרו של תא"ל (במיל') אלישיב שמשי "עוד ניצחון כזה… על רוח לחימה במלחמת לבנון השנייה" הוא ספר חובה לכול מפקד בצה"ל, החל ברמטכ"ל ועד למפקד המחלקה, ואף לשר הביטחון. בספר זה חוקר המחבר עשרה קרבות במלחמת לבנון השנייה, של גדודי שריון, גולני, צנחנים, נח"ל והנדסה, ומנתח כול קרב לאור "ערכי הלחימה" שצה"ל אמור ללמד.
בפרק הראשון מציג הסופר את "ערכי הלחימה" המבטאים את רוח הלחימה של המפקדים והלוחמים בשדה הקרב, ומסביר מנקודת מבט של מפקד מנוסה את המשמעות של כול ערך, וכיצד אמורים ערכים אלה למצוא את ביטויים בשדה הקרב. פרק זה יכול לשמש כחוברת הדרכה למפקדי צה"ל הלומדים על "ערכי הלחימה" של צה"ל.
בפרקים השני עד האחד-עשר מציג המחבר את מחקרו על הקרבות של אותם עשרה גדודים שנטלו חלק במלחמה. לצורך כך הוא ראיין את מפקדי הגדודים ואת מפקדי המשנה והלוחמים הכפופים אליהם, למד את המשימה, למד את השטח, צירף מפות של מהלכי הקרב, ובסוף כול פרק מנתח את הקרב. התמונה המצטיירת מניתוח הקרבות קָשָה מאד. חייליים ומפקדים לא התאמנו תקופה ארוכה, לא תורגלו לקראת אותן צורות הקרבות שבהם לחמו, מפקדים איבדו אמון במפקדיהם בכול הרמות, השמירה על חיי אדם הייתה חשובה יותר מאשר הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. יחד עם זאת – בכול הקרבות היו גילויים של אומץ לב וגבורה של יחידים. בפרק האחרון של ערכי הלחימה, כפי שבאו לביטוי במלחמת לבנון השנייה – קובע המחבר שמניתוח מלחמות ישראל מתברר שיש קשר מובהק בין רמת היישום של ערכי הלחימה, לבין ביצוע המשימה והמחיר בנפגעים. כשרמת הדבקות במשימה גבוהה – קַטֵן המחיר בנפגעים.
ואשר לתפקוד המפקדות ברמות הבכירות, מרמת המטכ"ל דרך הפיקוד, האוגדות והחטיבות, נמצא כי פקודות ומשימות לא ברורות שהורדו לדרגי הביצוע, שינויי משימות והגדרה לא ברורה של היעדים – השפיעו קשות על המג"דים ועל נחישותם לבצע את המשימה.
מסכם המחבר: "המג"ד ניצב בעמדה ייחודית בהיררכיה הפיקודית, לכן מצפים ממנו שישמור על ערכי הלחימה שהיו טבועים כה חזק בצה"ל. המג"ד מנהיג את המסגרת הלוחמת הקובעת ביותר את תוצאות הקרב, ובו אצור סוד ההצלחה של צה"ל."
סיכום
התפקוד הלקוי של צה"ל בכול הרמות במלחמת לבנון השנייה, ההשלכות הקשות על כמיליון אזרחי צפון הארץ שספגו הפגזות ואבדות מעל לחודש, פגיעה חמורה בכושר ההרתעה של צה"ל ובתדמיתו – הם תוצאה ישירה של תהליך קבלת החלטות ותפיסת ביטחון מוטעית של ההנהגה הביטחונית שעמדה בראש מערכת הביטחון וצה"ל, לפני מלחמת לבנון השנייה. בעקבות החלטות אלה הופסקו אימוני יחידות השדה, פורקו חטיבות ואוגדות, מפקדים שלא עברו הכשרה מתאימה מונו למפקדי אוגדות וחטיבות. צה"ל הפסיק ללמוד את לקחי המלחמות הקודמות בטענה שהם לא רלבנטיים.
ספרו זה של תא"ל שמשי הוא לא רק מחקר היסטורי של פרקי מלחמה בלבנון השנייה, אלא גם ספר לימוד לקחים לגבי העתיד.
הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ מעיין בעותק הספר שהגיש לו תא"ל במיל') אלישיב שמשי. צילום: דובר צה"ל
קב"נים במקום מפקדים
(יהודה וגמן, מאתר מעריב, 9 באוגוסט 2013)
ניתוח קרבות ממלחמת לבנון השנייה מעלה כשלים בערכי הלחימה של הלוחמים. אך הגורמים לכשל נעוצים בתפיסות שהנחילו האנשים שעומדים בראש המערכת גם היום. שבע שנים למלחמה.
אלישיב שמשי היה מ"פ בחטיבה שבע במלחמת ששת הימים ומג"ד שזכה בעיטור המופת על תפקודו בלחימה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. על פי המתכונת המוצלחת של ספריו הקודמים, גם בספרו החדש מציג שמשי מספר קרבות שמהם הוא מנסה ללמוד על מימוש ערכי הלחימה בצה"ל והפעם במלחמת לבנון השנייה. הבחירה דווקא ברמת הגדוד מתבססת על הנחת המחבר שעל פיה גם בהינתן מצב של בלבול ועמימות – מאפיין בולט של אותה מלחמה – עדיין נתונה בידי המג"ד מספיק עוצמה פיזית ואישית כדי להטות את תוצאות הקרב לטוב או לרע. כדרכו בחקר קרבות, גם בספר זה, לא הניח המחבר פרט כלשהו וכך יכול הציבור ללמוד לראשונה ובאופן מרתק ובהיר על חלק ממה שהתרחש בלחימת הקרקע בלבנון בקיץ 2006. לא רק מסיבה זו, אבל בעיקר בגללה, ראוי שהספר יהפוך לקריאת חובה של כול מי שעוסק באותה המלחמה. לצד הכשלים בלחימת חלק מהיחידות, מלמד הספר גם על הנחישות שהפגינו יחידות אחרות, שביצעו את המשימות שהוטלו עליהן בשלמות, תוך הפגנת יוזמה והתקפיות. מהספר ניתן ללמוד שוב על תקפותם של עקרונות המלחמה המסורתיים, הנשענים על הבנת טבע האדם ומציאות הלחימה. מתברר שגם במלחמה הנחשבת כחוסר הצלחה בולט מצד כוחות היבשה, בכול מקום שבו יחידה כלשהי הפגינה יוזמה והתקפיות היא התגברה על האויב, שיתקה את אשו והביאה לנסיגתו. כך למשל גדוד מילואים 7012, שבלחימתו בגזרה המערבית הפגין רוח לחימה, מורל גבוה ודבקות במשימות, כמו גם לחימת פלס"ר הצנחנים במרון א-ראס.
עם זאת, היו אלה חריגים בתמונה כוללת, שהייתה בעייתית וזאת בלשון המעטה. מכיוון שהמטרה הכוללת של המבצע לא הוגדרה, לא ניתן היה לחבר את ההצלחות הטקטיות שהושגו פה ושם לכדי הצלחה מערכתית כלשהי וכך לא הייתה כול תועלת בהן ובמחיר ששולם בביצוען.
יותר ממאה הראיונות שערך המחבר עם מפקדים ולוחמים לימדו אותו כי "במלחמת לבנון השנייה נחשפו בעיות יסוד כוללות בכול הקשור ביישום ערכי הלחימה בצה"ל. בכמה גדודים התגלו נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמות העבר והן: חוסר יוזמה ותעוזה, דוגמה אישית רופפת של מפקדים… היסוסים ותירוצים מפוקפקים מדוע משימות לא בוצעו, דחיית משימות עד שאבד הצורך בביצוען, בעיות משמעת שמפקדים עברו עליהן לסדר היום, הזדקקות מוגברת לקב"נים תוך כדי המלחמה ועוד".
טענתו העיקרית של שמשי היא כלפי המפקדים שתירצו את ביצוע המשימות בפקודות הסותרות והמבולבלות שירדו אליהם, מה שהביא לכך שהן נתפסו ככאלה שלא ראויות לסיכון חיים עבורן. המחבר תוהה מה בדיוק לא ברור למג"ד שמגזרת אחריותו נורית אש על יישובים אזרחים. לטענתו, "דווקא במצבים כאלה נדרשות יוזמה מצד מפקדי הגדודים. המג"דים אמורים לחוש אחריות ומחויבות אישית לא רק כלפי הלוחמים שאותם הם מנהיגים, אלא גם לגבי מצוקתם של האזרחים בעורף שהיו באותה העת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל". מכאן מסקנתו שללא כול קשר לאיכות הפקודות שקיבלו המג"דים, היה עליהם לנקוט כול יוזמה כדי להפסיק את אש האויב. חיזוק לטענה זו מוצא המחבר בעובדה שביחידות שבהן נשאלו שאלות בלתי פוסקות בדבר חיוניות המשימה והצורך לתקוף, לא נשאלה כול שאלה על הפקודה לסגת חזרה לשטח ישראל, גם כאשר משימת שיתוק אש האויב לא בוצעה.
אספסוף לובש מדים
דווקא לאור אבחון זה, לוקה הספר בהעדרו של ניתוח מעמיק יותר על מקורותיה של התרבות הארגונית שהביאה את המג"דים לפעול בניגוד להיגיון הצבאי הפשוט שמציג המחבר. נראה ששמשי מנתח את מה שהתרחש ב-2006 דרך עיניה של התרבות הצבאית שאותה הוא הכיר ובה פעל בשנות ה-70, תוך שהוא מתעלם מהשינויים שהתחוללו בצה"ל מאז, בכול מה שקשור הן להפעלת הכוח והן לערכי הלחימה. תקצר הידיעה מלתאר כאן, שוב, את כול עיוותי החשיבה הצבאית שייצג ובעיקר ייצר, רעיון האש שתכריע את האויב במקום התמרון, כפי שהונהג בצה"ל החל מאמצע שנות התשעים. אציין כאן רק שלוש השפעות מרכזיות של אותה תפיסה על התנהלות המפקדים ב-2006.
במספר מקרים מציין המחבר את העובדה שהיחידה הנדונה בפרק כלל לא התאמנה בשנים שלפני המלחמה, אך הוא איננו דן בהשלכות העמוקות שיש לעובדה זו על תפקודה בלחימה. מעל לפני השטח פגעה הפסקת האימונים בכשירות הקרבית, אבל מתחת להם היא יצרה נזק גדול הרבה יותר ברמות המסר שהועבר דרכה ליחידות על כך שהן לא חשובות לצה"ל מספיק כדי שהוא יאמן אותן כראוי. מכאן הייתה קצרה הדרך לאובדן האמון של מפקדים וחיילים בחיוניות פעולתם בלחימה בפועל. גדוד שאינו מתאמן הוא לא יותר מאספסוף לובש מדים. ואם היו במלחמת 2006, כפי שמוצג בספר, כמה גדודים שתפקדו למרות זאת באופן סביר, יש בכך להעיד, ככל הנראה, או על היכולת האישית החריגה של מפקדי צה"ל וחייליו או על איכותו הירודה של האויב או על שני אלה ביחד.
הגורם השני המוזכר בספר, אך השפעתו איננה נדונה בו מספיק, הוא המהפך הערכי שעבר על צה"ל בעשרים השנים האחרונות בהתייחסותו לערך חיי אדם אל מול ערך השלמת המשימה. לא כאן המקום לדון במקורות התופעה אך אין עוררין על כך שהמסר מטעם ראשי צה"ל למפקדיו בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה היא להימנע מנפגעים, גם אם הדבר יביא לאי ביצוע המשימה. כך אכן נהגו חלקם כפי שמתואר בספר.
הגורם השלישי שפגע בכשירות היחידות בלחימה הוא העברת חלק מתחומי העיסוק המסורתיים של המפקדים אל היועצים הארגוניים והקב"נים, שבמקרים רבים הפכו למפקדי הצללים של היחידות. הנזק שגורמת ליחידה ממעורבות היתר של גורמי חוץ במעשה הפיקוד היה ברור לכול מי שעיניו בראשו והיו מי שהתריעו על כך – ללא הועיל. על פי הספר, במקרה של מלחמת לבנון השנייה התברר כי מג"דים שהורגלו להעדיף את הקב"ן על פני המפקד בטיפול בחיילים שלקו בהלם או בפחד, הביאו על עצמם נזק לא ישוער בדמות שחרור המוני של לוחמים מהמשך הלחימה. שוב התברר כי לטוב ולרע אין תחליף לדמות המפקד וכן שכול העברה של חלק מאחריותו אל בעלי מקצוע חיצונים תפגע קודם כול ביחידתו שלו ובעיקר במוכנותה להמשיך להילחם.
לא למדו דבר
אל שלושת מייצגי התרבות הצבאית שלעיל, יש לצרף את העובדה שערב מלחמת לבנון השנייה היה צה"ל שרוי בתוך תוהו ובוהו תפיסתי בכול מה שקשור להפעלת כוחו. הקקפוניה הקונספטואלית (כפי שמכנה זאת החוקר דימה אדמסקי) שהתרחשה בצה"ל תחת פיקודו של יעלון הרמטכ"ל וממשיך דרכו דן חלוץ יצרה תרבות ארגונית שבה אין כללים ועקרונות מחייבים. העדרן של דרישות חד משמעיות, גם ברוח המסרים הפוסט מודרניים מבית מדרשו של צוות החשיבה המערכתית, שיעלון הפך אותו למורה הנבוכים של צמרת צה"ל, הוא שיצר את העדר התגובה הנחרצת כלפי מפקדים שכשלו, כמו גם את אינפלציית הצל"שים של 2006, שרובם המכריע ניתנו עבור חילוץ נפגעים ולא עבור דבקות במשימה.
זו הייתה התרבות שבה פעל גדוד מילואים 7002 המתואר בספר: "הגדוד היה צריך ללכת כשלושה קילומטר בלבד עד ליעד, אך הוא נכשל בביצוע ונדרשו לו עוד שני לילות נוספים כדי להגיע אליו. בלילה השלישי, לאחר שהגיעו הלוחמים אל היעד, הם נסוגו ממנו עוד באותו היום בגלל הרוג ועשרים פצועים ונפגעי הלם… במקום לקחת אחריות פיקודית ערכית מלאה ולהכין את החיילים לקרבות הבאים… השאירו המפקדים את עיקר הטיפול ביד הקב"נים. התוצאות לא איחרו לבוא. מספר המשתמטים גדל והפגיעה המורלית בחיילים הרבים הייתה קשה". כך גם גדוד צנחנים מילואים בכפר רשף, שהפגין "אזלת יד, חוסר יוזמה וחוסר תעוזה מול קומץ לוחמי חיזבאללה, שניהלו קרב השהיה והביאו לכך שהכפר נפל לידי צה"ל באיחור של שתי יממות…".
כהונתו של יעלון הרמטכ"ל קוצרה, ולאחר מלחמת לבנון השנייה נראה היה שצה"ל הפיק את לקחיה. היחידות שבו להתאמן ורוח חדשה החלה לנשוב בין שורות הארגון. למרבה הצער והתסכול נראה שכול זה עומד להיעלם עקב מינויו של יעלון לשר הביטחון. כאילו שדבר לא נלמד מקיץ 2006, שוב אנו מתבשרים על הכוונה לצמצם את אימוני היחידות, להקטין את סדר הכוחות ולבסס את הכרעת האויב בעיקר על הפעלת אש מנגד הנתמכת במודיעין מדויק. במקום לקצץ במפקדות, בפנסיה התקציבית, בשיקום ובעיקר ובאבריו המנופחים של הדינוזאור המכונה משרד הביטחון, בחר יעלון שוב לפגוע בכוחו הלוחם של צה"ל. ספרו של אלישיב שמשי מלמד היטב על התוצאות העגומות הצפויות לביטחון ישראל כתוצאה מאותן החלטות בדיוק, שהתקבלו על ידי כמעט אותם האנשים רק לפני כעשור.
תא"ל (במיל') אלישיב שמשי מגיש לרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ עותק מספרו. צילום: דובר צה"ל
שבוזים בלבנון
(יובל פיס, מגיליון סופשבוע של מעריב, 9 באוגוסט 2013)
"ברוב הגדודים נעלמה רוח לחימה", קובע תא"ל במיל' אלישיב שמשי, שבוחן בספרו "עוד ניצחון כזה" את התנהלות כוחות צה"ל בשטח במלחמת לבנון השנייה. "גיליתי נורמות לחימה ירודות שלא היינו רגילים אליהן במלחמות קודמות. חלק מהמפקדים יצאו למלחמה מבלי שהיו מוכנים לשלם את המחיר"
הררי מילים נכתבו כבר על מלחמת לבנון השנייה. על הימ"חים החסרים, רפיסות הצבא בשלבים רבים של הלחימה, אי המוכנות של החיילים, מחדלי ההגנה על העורף וכמובן הפצועים וההרוגים הרבים בקרב האוכלוסייה וצה"ל. אבל גם שבע שנים לאחר המלחמה ולאחר ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט לשעבר אליהו וינוגרד, מרבית הציבור לא ממש יודע מה באמת התרחש שם בשטח, בין מרג' עיון לבינת ג'בייל, בין שיחין אל ג'יבין לעין דוריה.
בדיוק מסיבה זו החליט תא"ל במיל' אלישיב שמשי, קצין שריון בעל עיטור מופת ממלחמת יום כיפור שכתב עשרה ספרים המנתחים נושאים ואירועים צבאיים, לחקור את אירועי המלחמה ולנסות להבין לעומק, מתוך השטח, מה באמת אירע שם, בארץ החיזבאללה. התוצאה היא הספר "עוד ניצחון כזה" (הוצאת מודן) שהתפרסם לאחרונה.
לשמשי חשוב להבהיר כי מטרת הספר היא לא העברת ביקורת אלא הפקת לקחים, בעיקר בנושאים ערכיים שמבטאים את רוח הלחימה. "בלי רוח לחימה אי אפשר לנצח בקרב. אני לא כותב מטעם אף אחד, אלא מטעם עצמי ובנושאים שלדעתי חשובים לצבא. עם תום המלחמה רוב ההתייחסויות של התקשורת היו בעיקר לגבי הרמות הבכירות של המטה הכללי, פיקוד הצפון וכו'. אותי עניין לראות מה קרה בשטח, בתוך לבנון. במחקר שביצעתי התגלו נורמות לחימה ירודות, שלא היינו רגילים אליהן במלחמות קודמות. בעצם, הדבר העיקרי שבלט היה העדר רוח לחימה. לא בכול הגדודים אבל ברובם".
"כשמנסים לבדוק מה קרה, היו הרבה נסיבות מקלות לכאורה מבחינת המג"דים. למג"ד יש גזרת פעולה, יש לו אויב והוא צריך לבצע את המשימה שלו. חשוב להדגיש – המג"דים הם דרג הפיקוד המשפיע ביותר על תוצאות הקרב. הם, במידה רבה, סוד ההצלחה של צה"ל".
מהי בעצם מטרת הספר?
"הכוונה שלי הייתה לנתח את כול נושא הערכים הקשורים לרוח הלחימה, יוזמה, תעוזה, דוגמה אישית וכן הלאה, וגם לגרום לציבור להכיר את הקרבות. כולם יודעים שהיה בלגן, אבל לא מה קרה בשטח. קיימות דוגמאות רבות לנורמות לחימה לא תקינות במלחמה הזאת. אנחנו צריכים לזכור את הסיטואציה, כאשר אזרחים ישבו במקלטים וספגו הפגזות כדי לאפשר לכוחות בשטח לבצע את המשימה".
בעיה בטווח הבינוני
דוגמאות, כאמור, לא חסרות לשמשי. למשל "מג"ד שריון שהיה בקרבת אזור שיגור של רקטות והעדיף לסגת ולסייע לפלוגה שלו שהסתבכה מאחור, במקום לקחת יוזמה ולהסתער על המשגרים. או גדוד חי"ר שהיה צריך לחצות כפר ולהגיע לאזור שיגור, אבל נעצר בגלל קומץ של לוחמי חיזבאללה ולא המשיך במשימתו. המג"ד הסביר שהמשימה לא הייתה ברורה, ושהעיקר מבחינתו היה להחזיר את החיילים בשלום. יש פה משהו שהוא קצת צורם, כשמהאזור שאתה אחראי עליו נורים רקטות וטילים, האזרחים מוכנים לסבול את זה ואתה לא עושה כול מה שאתה יכול כדי להקל על האזרחים".
מהדברים שלך עולה תחושה שמשהו השתנה – במקום להגן על האזרחים, הצבא מגן על החיילים.
"ניסיתי לא לעסוק בסיבות שהביאו למצב, אבל בהחלט – הייתה אווירה שכשאזרחים נהרגים זה חלק מהמלחמה וכשחיילים נפגעים קמה זעקה. שמענו בתקשורת "למה אתם מכניסים את הילדים שלנו ללבנון?" אומנם אני לא סוציולוג או פסיכולוג ולא זה מה שחקרתי, אבל בהחלט הייתה אווירה כזאת – כשחיילים נהרגו, התקשורת תקפה וחקרה. מי אתם רוצים שיעשה את המלאכה? אם החיילים לא ייכנסו ללבנון, מי ייכנס? הם לוחמים וזה תפקידם: להגן עלינו. מה רוצים – שהצבא לא יעשה כלום? שהתושבים יישבו במקלטים וימשיכו לספוג פגזים בלי סוף? העובדה היא שהפגזים נחתו בישראל עד היום האחרון של הלחימה".
ההצהרות של קצינים בכירים ובראשם הרמטכ"ל דן חלוץ, היו שחיל האוויר יוכל להכריע את המלחמה במהירות. אז ברור שההעדפה הייתה להימנע מחזרה לבוץ הלבנוני.
"זה אחד הדברים שתמיד מאכזב אנשים, כי הציפיות הן שאנחנו – כצבא גדול, מודרני וחזק – נסיים את המערכה צ'יק צ'ק. אבל נגד לוחמי גרילה זה לא עובד ככה, העסק הרבה יותר מתמשך וצריך לעבוד בפינצטה. אם צה"ל היה מתנהג בצורה בלתי מוסרית, כפי שהצד השני מתנהג, אז אין בעיה לדרוס, להשמיד ולסיים את המלחמה במהירות. בגלל הערכים המוסריים שלנו, לחימה בלוחמי גרילה שעושים שימוש באזרחים כמגן אנושי היא בעיה. אין חוכמות".
מה הייתה הבעיה העיקרית?
"את עיקר הלחימה ביצע חיל האוויר, עם השמדת הרקטות הרחוקות. אבל לרקטות הבינוניות לא היה פתרון ולכן חיזבאללה המשיכו לירות. נוצרה עוד בעיה – לא התייחסו מספיק לתמרון היבשתי והתמקדו יותר מדי בנשק מדויק וטכנולוגי. לא לקחו בחשבון שבלי תמרון יבשתי אתה לא יכול לחסל את המשגרים. המטרה של התמרון היבשתי היא לכבוש שטח, להתייצב, באגפים או בעורף כדי לערער את מערך האויב ואז אפשר לפגוע בו עם כול האמצעים המתקדמים מכיוונים אחרים. רק בסוף המלחמה דיברו על תמרון גדול, אבל אז נכנסה כבר הפסקת האש לתוקף".
שמשי מספר כי במחקר שביצע לפני כתיבת הספר גילה בעיות רוחביות בנושא נטילת היוזמה. "גדודים שהמשימה שלהם הייתה פתיחת מעברים המתינו ליד גדר הגבול כאילו מדובר באימון במקום לקחת יוזמה, לפרוץ מעבר ולעמוד בזמנים. אחר מגדודי החי"ר נדרש לכבוש שטח שולט במרחק שלושה ק"מ מהגבול בלילה אחד. הגדוד הגיע לאזור רק בלילה השלישי, כשכול לילה הוא התקדם ק"מ אחד בלבד. ביום הם לא עשו כלום, הסתתרו בבתים מחשש להיפגע. כשכבר הגיעו ליעד, חיזבאללה ירו והיו כמה נפגעים. המג"ד חשש מנפגעים נוספים וביקש אישור מהמח"ט לחזור לארץ וכך היה. זו ממש דוגמה לאיך לא אמורים לפעול".
"אחרי זעזוע כזה, מתקנים"
כמובן, כמו בכל מלחמה, היו גם סיפורי הצלחה וגבורה, "דוגמאות חיוביות", כפי שמגדיר אותן שמשי. "היה מג"ד באלכסנדרוני, רונן בן חיים, שסיים את המשימה הראשונה שלו בתוך לבנון והיה צריך להגן על הגזרה באזור שיחין אל ג'יבין. הוא לקח יוזמה וסרק את האזור, הצליח לתפוס שבויים, חשף אמצעי לחימה. זאת בניגוד למג"דים אחרים, שלעיתים הכול היה להם מתחת לאף והם נמנעו מפעולה. הוא הרחיב את הגזרה, הגדיל ראש".
"באירוע נוסף, מג"ד נח"ל אבי דן, שפעל בגזרת עין דוריה, הנהיג את הלוחמים מלפנים, שימש דוגמה אישית ולמרות שהיו לו נפגעים לא נעצר, דבק במשימה וביצע אותה יפה מאוד".
שמשי מציין סיפורי גבורה גם בקרב חיילים בדרגות נמוכות יותר. "ישנו קמב"ץ בגולני, יוני שטבון (היום ח"כ מטעם הבית היהודי – י"פ), ששמע על ההסתבכות בבינת ג'בייל, שהיו בה הרוגים ונפגעים וביקש מהמג"ד לגשת לשם כדי לסייע. הוא לקח כיתת חי"ר, ביצע תמרון בתוך שטח אויב והגיע לכוח. זו הייתה אחוות לוחמים, יוזמה ותעוזה. פשוט להצדיע לבחור".
"היה גם מ"מ טנקים, חיים גפן, שבמעבר הסלוקי היה בטנק המוביל, הראשון. הוא חטף טיל בתותח, שנקטע ויצא משימוש. היו לו כל הסיבות לעצור ולחזור לתיקונים, אבל הוא החליט להמשיך כדי לשמש דוגמה לחבר'ה שלו, בהמשך, המ"פ שלו נהרג והוא עסק בפעולות חילוץ. הוא ממש פעל לתפארת".
"אני אתן עוד דוגמה של חייל פשוט, נהג דחפור בשם אושרי סיבוני מגדוד הנדסה. הבחור היה מותש, אחרי שהפלוגה שלו עבדה קשה מאוד. בשלב מסויים רץ אליו חייל ודיווח שטנק נפגע ונמצא בטווח הטילים. הבחור נסע עם הדחפור וחילץ את הטנק ולאחר מכן חילץ טנקים נוספים. אחר כך הגיע מסוק והוא כיוון אותו לאן לירות כדי להפסיק את ירי הטילים לכיוון הטנקים. והוא "רק" נהג דחפור. היה מקום לתת לו צל"ש".
איך אתה מסביר את ההבדלים בהתנהגות בשטח בין המפקדים, שבסך הכול קיבלו חינוך דומה בצבא?
"הייתה סיטואציה שבה חלק מהמפקדים יצאו למלחמה מבלי שהיו מוכנים לשלם את המחיר. בכול מלחמה משלמים מחיר, אין מה לעשות, מלחמה זה לא דבר טוב. אבל אם אתה מהסס, מגמגם ולא יוזם, אתה משלם מחיר גבוה יותר. מי שלוקח יוזמה ותעוזה, מציל יותר חיי אדם ומשפיע על התוצאות. הרבה מפקדים לא הבינו את זה. היו המון היסוסים. הם חשבו שבזה הם יצילו חיים, אבל המציאות הפוכה. יוזמה מקצרת את התהליך".
מה אתה חושב על דוח וינוגרד ומסקנותיו?
"אני לא מבקר את הדוח, הוא עלה על כמה נקודות חשובות. למשל שלרמות הבכירות הייתה סובלנות יתר לגבי ביצוע המשימות ומה שהיה חשוב להם בעיקר זה שלא יהיו נפגעים. ביצוע המשימות היה בחשיבות משנית, מה שהקרין כלפי מטה. דאגו שלא יהיו הרוגים. הדוח ציין גם את נושא הפקודות המעורפלות: במקום לדבר במונחים צבאיים פשוטים, המסרים לא היו ברורים. במקום להגיד "המשימה היא לכבוש את השטח ולהשמיד משגרים", התחילו לדבר בשפה לא מובנת, לאנשי מילואים בעיקר".
אתה אופטימי לגבי עתיד הצבא?
"בוודאי. מאז היה גם מבצע 'עופרת יצוקה' ואני מאמין ומקווה שהצבא השתפר. אני בהחלט סבור שהמצב היום הרבה יותר טוב. המלחמה נתנה מכה חזקה מאוד וניערה את הצבא. אחרי זעזוע כזה, מתקנים".
מה יהיו השלכות הקיצוץ בתקציב הביטחון?
"גם כלכלה וחברה זה ביטחון. באילוצים הקיימים בהחלט יש מקום לבצע קיצוצים, אבל הם צריכים להיעשות בחוכמה. אני קצין שריון, אז אתן לך דוגמה מהחיל המוכר לי. אין שום סיבה לא להוציא טנקים ישנים מפעילות, אבל חשוב להישאר עם מספיק עוצבות וטנקים מודרניים ומתקדמים. צריך להיזהר לא לקצץ לגמרי מכוח התמרון. שמעתי מומחים שאמרו שאין עלינו איום של דיוויזיות שריון שיסתערו לעברנו, אבל חשוב שהצד השני ידע שיש עליהם איום של דיוויזיות שריון. בלי גופים מתמרנים לא נוכל לזעזע את מערך האויב. צריך למצוא את האיזון וזה בהחלט ניהול סיכונים, אין מה לעשות".
מה דעתך על פרשת הרפז?
"תמיד היו בעיות וחיכוכים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, אבל אם לכאורה היה כאן מה שאומרים, משמע שאספו חומרים בצבא נגד דרג נבחר, זו שערורייה חמורה מאוד, אבל זה צריך להיות מוכח".
עפר דרורי.
"עוד ניצחון כזה…" ואבדנו, הוא יצירת מופת בכתיבה צבאית. שמשי ביצע תחקיר מפורט לעשרה קרבות במלחמת לבנון השנייה תוך שהוא מתמקד בתפקודם של מפקדי גדודים. הממצאים מדאיגים ובחלק מהמקרים מזעזעים ממש.
עוד ניצחון כזה…, אלישיב שמשי, הוצאת מודן, 2013, 321 עמודים
רוח הלחימה כפי שהתגלתה בקרבות רבים פשוט נעלמה בכל הקשור לתפקוד המפקדים בדרג המג"דים ולעתים גם בדרג המח"טים. התמהמהות בביצוע המשימות עד כדי אי ביצועם, חוסר חתירה לביצוע משימות שהוכתבו ע"י הדרגים הממונים, שימוש בתירוצים שונים לאי ביצוע המשימה, הימנעות מסיכון הכוחות תוך כדי הפקרת העורף האזרחי למטחי טילים חוזרים ונשנים ועוד.
הרבה מהכשלים של מלחמת לבנון השנייה נחשפו גם בוועדת החקירה שאחריה וגם בחומר כתוב שפורסם תוך כדי המלחמה ולאחר מכן אבל מעולם לא נחשפתי להיקף בעיות כזה המנותח בצורה קרה ומקצועית כפי שהספר של שמשי מביא.
שמשי שהיה מג"ד טנקים במלחמת יום הכיפורים ואף זכה לעיטור המופת על תפקודו, יכול לדבר ולבקר בצורה חופשית ומוסרית. הוא כבר היה שם, הוא תפקד חת אש תוך סיכון חייליו ויש לו את מלא הזכות לכתוב את שכתב. שמשי מביא בספרו תחקיר של כל קרב בנפרד ולאחר מכן מעלה סוגיות פיקודיות וערכיות בקרב עצמו. הוא מציין את הפעילויות הראויות לשבח תוך שהוא מציג את האפשרויות שניצבו בפני המפקדים ואת ההחלטות שקיבלו לבסוף. הוא לא חוסך את שבטו מחד גיסא אבל גם מעלה על נס את תפקודם של המפקדים שהצטיינו בניהול הקרב בין אם זכו לצל"ש על מעשיהם ובין אם לא.
ניתוח קרב הסלוקי של גדוד 9 הוא מרשים ביותר. אני שכבר קראתי לא מעט על קרב זה נחשפתי לראשונה לפרטי האירועים כפי שחשו המפקדים הזוטרים והחיילים שהיו תחת האש, סיכנו את חייהם בהצלת חבריהם ונקלעו לסיטואציות בלתי אפשריות כפי שרק קרב מסוגל לייצר.
לא קראתי תחקירים צה"ליים על הקרבות אבל לתחושתי עבודה מעין זו לא נעשתה תוך התמקדות בסוגיות פיקודיות ופחות בחילוץ נפגעים.
ערך חילוץ הפצועים זכה למקום נכבד במלחמת לבנון השנייה וכך גם מרבית הצל"שים שחולקו אחריה עסקו בנושא זה, מאידך גיסא ערך השגת המטרה נשכח וגדודים רבים, שקיבלו משימת כיבוש של כפר בודד עם מספר קטן של אנשי חיזבאללה, לא ביצעו את משימתם כלל או ביצעו אותה בלוחות זמנים ארוכים מהמתוכנן. נושא זה עלה מעט מאוד בתקשורת והשאלה המרכזית הנשאלת היא האם צה"ל למד את הלקח, האם הופנמו הלקחים הדורשים שינוי?
שמשי מעלה מצבים לא מעטים בהם החיילים הפשוטים או המפקדים הזוטרים חשו שניהול הקרב אינו סביר. בחלק מהמקרים הם צייתו לפקודות ובחלק אחר שאלו שאלות. במצבים שהתמיהה על הגיון הפקודות חזרו על עצמם שוב ושוב היו גם סירובי פקודה והתעמתות עם מפקדים בכירים. צבא בנוי על משמעת וציות כמעט עיוור, מאידך גיסא מפקדים מצופים לתת פקודות הגיוניות וברורות. כאשר מפקדים בכירים (בדרג של מפקדי אוגדות, מפקדי חטיבות ומפקדי גדודים) נותנים פקודות, שהם עצמם אינם מבינים את פשרם, אל להם להיות מופתעים שחייליהם העומדים להסתער מול האויב ישאלו שאלות ואף יגנו על חבריהם מפני פקודות הרסניות. זה לקח משמעותי שעל הפיקוד בצבא להפנים.
ביקורת אחת יש לי על הספר. בניגוד לתחקיר צבאי שבדרך כלל לא זוכה לפרסום בציבור, תחקיר זה יצא כספר המפורסם לכל. שמשי מציין את שמות המפקדים בדרגים השונים ואת תפקודם. נראה לי שמפקדים אשר תפקודם היה חלש, שלא לומר בעייתי, זכאים לפרסום שמם בצורה חלקית בראשי תיבות או בכל דרך שתשמור על פרטיותם. אף אדם, כולל מפקד בצבא, אינו יודע כיצד יתפקד תחת אש, ורבים מהמפקדים במלחמת לבנון השנייה נכנסו לקרב אמיתי בפעם הראשונה בחייהם, הם זכאים ששמם לא ירשם לדיראון בציבור בוודאי כאשר לא פעלו כפי שפעלו ברשלנות או בכוונה רעה.
שמשי בספרו זה מהווה פה למרבית הדרג הקרבי בציבור שלחם במלחמת יום הכיפורים ואף לפניה. דור זה ואני ביניהם חוו תסכול כבד לפני מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה על זניחת עקרונות לחימה ידועים, על חוסר אימון של הגייסות כנדרש ועל לחימה מתמשכת לא הגיונית מול כוחות אויב קטנים משמעותית ביחס לכוחות צה"ל התוקפים. מאז מלחמת לבנון השנייה עברנו סבבי לחימה נוספים שתוצאותיהם לא משדרים אופטימיות.
ספר זה ראוי שיקרא בעיון רב על ידי כל הדרג הפיקודי של הצבא, לפחות מרמה של מפקדי פלוגות, ובמערכת צבאית היררכית כמו צה"ל הייתי מטיל משימה זו ודיון בעקבותיה, תוך בקרה שאכן בוצעה. גם זה חלק מהלקחים שעל הצבא להפיק.
מומלץ ביותר.
