"עפיפון בשמי קריית שאול" – ספר חדש של יעקב צור
עפיפון בשמי קריית שאול, יעקב צור, הוצאת "אופיר ביכורים" 2014, 286 עמודים, כריכה רכה
עןרכות הספר: ד"ר מיקי כץ ומירי ליטבק.
ספר המכיל מקבץ סיפורים קצרים נוגע בשכול ובהתמודדות עם האסון. הסיפורים ניחנו בעוצמות גבוהות של רגש ורגישות, בעודם עוסקים במציאות המוכרת לכולנו מחיי הארץ, העיר, הקיבוץ, החגיגות, השמחות, העצב והשכול, אשר לעתים מתערבבים אלו באלו.
"בחלקות הקברים כבר ניכרים סימני האביב. שיחים מלבלבים ופרחי העונה זוקפים ראש בכתמי צבע מרהיבים, בשלל גוונים. היופי הזה, כאן, בבית הקברות הצבאי, גורם לרחל לחוש כאב בחזה".
אלו הן מילים הלקוחות מאחד הסיפורים המופיעים בספר "עפיפון בשמי קריית שאול", שאותו כתב אל"ם (במיל') יעקב צור, אב שכול, לבנו הבכור סגן אייל צור, אשר נפל בלבנון בשנת 1982.
הנושא המשותף לכל הסיפורים הוא נושא השכול. הסיפורים מספרים על הורים, אחים, רעיות ובנים אשר שכלו את יקיריהם במערכות ישראל, ועל דרכי ההתמודדות של כל אחד מהם עם האסון ועל החלל שנפער בחייהם בעקבותיו. הספר כולל 14 סיפורים ונובלות, כאשר כל סיפור נוגע ברובד אחר של החברה הישראלית ובפן שונה של ההתמודדות עם השכול.
הסיפורים מרגשים עד דמעות ושזורה בהם נימה של חמלה, של אמפתיה ושל הומור דק ולעתים יש בהם גם רמז לאופטימיות זהירה. כמו שמשתמע משמו על הקובץ כולו, המאגד את הקלילות, הצבעוניות והתום של העפיפון, יחד עם הנחרצות וכובד המשקל של טורי המצבות בבית הקברות הצבאי.
דברי המחבר על הספר
הספר נכתב על ידי במשך זמן רב. הנושא מוכר לי היטב מתוך החוויות האישיות שלי והיכרות נרחבת עם משפחות שכולות רבות.
הספר כולל 14 סיפורים ונובלות, שכולם עוסקים בתהליכים המתחוללים במשפחות השכולות, לאורך השנים, הן בתוך המשפחה והן ביחסים עם הסביבה. כל סיפור נוגע ברובד אחר של החברה הישראלית ובפן שונה של ההתמודדות עם השכול.
להלן כמה מילים המופיעות בגב הספר
"הסיפורים מרגשים עד דמעות, ושזורה בהם נימה של חמלה, של אמפתיה ושל הומור דק ולעיתים יש בהם גם רמז לאופטימיות זהירה, כפי שמשתמע משמו של הקובץ כולו, המאגד את הקלילות והצבעוניות והתום של העפיפון, יחד עם הנחרצות וכובד המשקל של טורי המצבות בבית הקברות הצבאי".
להלן קטעים מתוך חוות הדעת לכתב היד , כפי שנעשתה על-ידי הלקטורית ד"ר מיקי כץ
כתב יד זה מכיל מקבץ של סיפורים קצרים שנושאם העיקרי הוא האבל ובעיקר – השכול. הסיפורים כתובים בכישרון רב ובחן וניחנו בעוצמות גבוהות של רגש ורגישות. הכותב חודר אל נבכי נשמתם של הגיבורים, אך עושה זאת במשיחות מכחול דקות, מבלי לטייח דבר ומבלי להזדקק לגסותה של המברשת העבה.
המספר אינו "לועס" את החומר עבור הקורא. הוא מגיש לו את החומרים (הרקע, קווי היסוד של העלילה) ומניח לו למצוא בעצמו את ההקשרים, את התובנות ואת ההתפתחות הפנימית שעוברים הגיבורים מראשית הסיפור ועד סופו. טכניקה זו, המסתפקת ב"הראיה" של הדברים ולא באמירתם במשפטי חיווי ישירים, מגביהה את הסיפור ומעניקה לו גוון אמנותי ייחודי.
בסיפורים נשמרת רוח זו של אנטי-דרמה, מסירת הפרטים הנחוצים לקורא מתוך הנחה, המחמיאה לאינטליגנציה של הקורא, כי הוא יידע לעשות את ההקשרים ולבנות את הדרמה מתוך החומרים הצנועים שנמסרו לו.
הסיפורים קולחים, מעניינים ועוסקים במציאות המוכרת לכולנו מחיי הארץ, העיר, הקיבוץ, החגיגות, השמחות, העצב והשכול, אשר לעתים מתערבבים אלו באלו.
פלדלת
(סיפור מתוך הספר "עפיפון בשמי קריית שאול" מאת יעקב צור)
החצר חשוכה, אורי חוזר הביתה בשעה מאוחרת בלילה. הוא מגיף בזהירות את השער הקטן, פוסע בשביל המרוצף אל המרפסת הקדמית ומניח את התרמיל והרובה ליד הדלת. מכיס הירך במכנסי הצנחנים שלו הוא שולה את המפתח, נועץ אותו במנעול ומנסה לסובב אותו. אבל המפתח איננו מתאים. הדלת מתעקשת, נותרת סגורה. אורי הנבוך מתבונן בשלט הנחושת שעל הדלת, חושש שמא טעה בכתובת. אבל – לא. כתוב שם באותיות נאות וברורות:
דיטה וד"ר לודביג אופנהיים
לוּדי עוקב אחריו במבטו, כשהוא מוסתר מאחורי הווילונות. נפשו יוצאת אל הנער שסוף סוף שב הביתה. הוא רוצה לרוץ אליו, לפתוח לו את הדלת, לחבק אותו, אבל איננו מסוגל לזוז ממקומו. הרגליים לא נענות לו, ונשימתו כבדה, עד מחנק. הוא מושיט את ידיו הרועדות לעבר החלון, ומנסה לקרוא אליו, אורי! אבל קול צעקתו לא נשמע.
אורי מנסה שנית, משתהה מעט, ואז פונה ומקיף את הבית, כדי להיכנס דרך חלון חדרו, כמו שנהג לעשות כשהיה ילד. אבל שם הוא עומד נדהם מול החלון המוכר, הכלוא כעת בסורג מתכת חדש, מסולסל. אורי חוזר אל הדלת, מניח את כף ידו עליה כמלטף, משתהה מעט לידה בראש מוטה, מאוכזב. דמעות עולות בעיניו. פתאום הוא נרכן, אוסף את חפציו, מדלג כמרחף על שלוש המדרגות, יוצא ונעלם ברחוב החשוך.
לוּדי מתעורר בבהלה ומתיישב באחת, רגליו על השטיח הקטן וראשו מיטלטל הנה והנה. בהולם לב הוא מגשש בחשכה אחר נעלי הבית, ולבסוף רץ יחף אל הדלת, נתקל בכסא שמתהפך ברעש, ונעצר. הוא עומד רגע, מתעשת, אוסף את נשימתו. אחרי שנרגע מעט, הוא פונה בגרירת רגליים אל חדר השינה, ושוב, כמו בכל הלילות האלה, הוא מדליק את מנורת הלילה, מתבונן בשעון, פותח את התריס הישן ומביט אל החצר. הכול חשוך, שקט, אין סימן לתנועה. רוח קרירה רוחשת בענפים הנמוכים של עצי האורן ומכה בפניו היוקדות.
הוא חוזר ויושב, מותש, על המיטה הזוגית הסתורה, מליט את פניו בידיו. כתפיו השמוטות, הזקנות, רוטטות. הוא מתייפח בשקט. אחרי שעה ארוכה, הוא קם, גורר רגליים אל המטבח וחולט לעצמו כוס תה. בחוץ מטפס אור ראשון בחרכי התריסים, והוא יוצא אל המרפסת האחורית, מתיישב בכבדות בכיסא הנדנדה הישן וממתין לציוץ הציפורים המקדים את הזריחה.
מיום שדיטה שלו חלתה במחלה קשה והועברה למחלקה הסיעודית, הוא חי לו לבדו בביתם הישן, המוקף בעצים גבוהים ובגדר חיה סבוכה ופרועת ענפים. מאז, גם תכפו הביקורים של גליה, שבאה לפקוח עין על אביה העקשן, שאיננו מוכן לשמוע על מטפלת פיליפינית.
כשלוּדי שומע את קול שקשוק מפתחותיה בכניסה, עולה חיוך בפניו. הוא ממהר לסדר את לבושו וליישר בכף ידו את מעט השערות שעוד נותרו על פדחתו. בעודו ממשיך לשבת בכורסה שבמרפסת, הוא מקשיב לצעדיה הזריזים, ושומע כיצד היא מניחה את שקיות הפלסטיק עם המצרכים על שולחן המטבח, ואת תיבות האוכל המבושל בתוך המקרר. אחר כך היא יוצאת אליו, מתכופפת ונושקת ללחיו המושטת, וסוקרת אותו במבט בוחן, מהיר.
"שלום אבא חמוד שלי," היא אומרת. "יופי למצוא אותך כזה רענן, מגולח, ונראה ממש טוב!"
"תפסיקי להתחנף," הוא אומר לה בעליזות, אך בטון מעושה של נזיפה.
"גם את נראית לא רע בשביל גברת בת ארבעים ושבע, עם שלושה ילדים ובעל שתמיד עסוק."
"ארבעים ושש, אבא," היא צוחקת, "ותודה על המחמאה."
גליה גוררת כיסא מהבית ויושבת לידו במרפסת. אישה נאה ומטופחת, לבושה לפי צו האופנה, מדיפה ניחוח עדין, שמזכיר לו את בקבוק הבושם הראשון שהביא לה מצרפת, בעודה נערה. היא מספרת לו על הביקור אצל אמא, במחלקה הסיעודית, עם שני הנכדים, ועל נירה, החיילת, שמשרתת בגדוד של צנחנים ברמת הגולן. הוא מקשיב בנחת לשטף הדברים, אבל כשנופלת לבסוף שתיקה, הוא יודע בדיוק מה יבוא עכשיו:
"תסלח לי, אבא, שאני שוב מנדנדת, אבל מה יהיה עם המנעול והדלת?"
"מה צריך להיות?" הוא מיתמם.
"לא רק אני, גם עמוס חושב שזה לא בסדר מצדך להמשיך לחיות ככה, לבדך בבית הזה, עם דלת ישנה ומנעול יֵל עלוב מלפני שלושים שנה."
"ארבעים שנה," הוא מתקן אותה, ומחווה בידו תנועה של ביטול. "מה הילד הזה, עמוס, מבין?"
"הילד שלך הוא מהנדס, אבא, כבר כמעט בן ארבעים! איך אתה מדבר?"
לוּדי מניד בראשו. "שטויות," הוא אומר.
"אבא, זאת כבר לא השכונה של פעם. צריך לחשוב על בטיחות. כל ילד יכול לפרוץ את הדלת או להיכנס דרך החלונות. למה שלא נחליף כבר לפלדלת עם מנעול חדש? למה שלא נתקין לך סורגים בחלונות? תראה מסביב, כבר אין אף אחד שחי כמוך. כולם החליפו."
ולוּדי בשלו. "שטויות," הוא חוזר ואומר.
"אבא, זה לא שטויות," גליה מרימה את קולה. "זה מסוכן. אצל משפחת שוורץ פרצו לבית והכו אותם באכזריות, ולגברת כהן חטפו את התיק, ממש כאן ברחוב."
לוּדי מקשיב, רגוע. שיחה כזו הפכה כבר לטקס קבוע.
"גליה, אני לא צריך פלדלת, גם לא סורגים," הוא פוסק בעקשנות. "אני לא חושש מכלום."
"אתה סתם אומר את זה. לפי הקול שלך, אני יודעת שזה לא ככה."
היא צודקת, הוא אומר לעצמו, האמת היא שהוא חושש. לא פעם, הוא נחרד באישון לילה ומתכווץ במיטה כשהוא שומע רחשים חשודים בחצר, וקרה שכמעט טלפן אל עמוס מרוב בהלה.
אבל מעבר לפחדים, שוכנת בלבו הציפייה האבודה לאורי, ולא נותנת לו מנוח. הוא יודע שלא יוכל להחליף את המנעול הישן, ולחסום את הבית בפניו. אך הוא גם אינו יכול לומר את הסיבה הזו לילדיו, כי איך אפשר להסביר?
מדי פעם, הוא שב והופך בדבר בינו לבינו. הוא יודע שהכול זה רק חלום, אבל החלום שב ופוקד אותו, מכה בו כל פעם מחדש, מריץ אותו אל הדלת ואל אפלולית החצר. אל אורי ששב ובא בלילה, ונשאר אצל הדלת הנעולה.
"אז מה אתה אומר?" גליה מוזגת לו מיץ, "עמוס כבר בדק, וזה לא יעלה הרבה כסף. תוך יום-יומיים נסדר הכול."
"גליה, תפסיקי להציק לי." הוא נעשה קצר רוח.
דבריו לא הפתיעו אותה, אבל היא הרכינה את ראשה ושתקה. עיניה שוטטו על פני החצר האחורית הקטנה, התחומה בשיחי הבוגונביליה הפורחים בסגול-אדום. מעל לראשה, בין שני העמודים של המרפסת, ראתה את צינור המתכת השחור שאורי התקין שם, לפני שהתגייס, כדי לחזק את שריריו בתרגילי כושר וכפיפות מרפקים. איך צחקנו לו, חשבה, לנער הכחוש עם הבלורית הגדולה, כשהזיע מרוב מאמץ. איך אהבנו אותו.
כל כך הרבה דברים נעימים אירעו להם כאן, במרפסת הזאת, היא חשבה לעצמה. אבא היה מקריא להם בערב סיפורים מהספר הגדול של האחים גרים, כשהוא מתרגם אותם מגרמנית והם סונטים בו בצחוק על העברית שבפיו. והשיחות הסודיות עם אמא, גם הן היו כאן, ועמוס התינוק למד ללכת פה, בין העמודים, כשאורי והיא מוחאים לו כפיים.
למרגלותיה, במשטח הבטון הקטן שבין המרפסת והגינה, ראתה את מִטְבַּע כף היד הקטנה, ואת האותיות שנחרטו בבטון הרך בכתב ילדותי מעוגל, באצבע מושטת: אורי אופנהיים 1965. היא זכרה את אבא יוצק את הבטון, ואת אורי בן העשר כורע שם על ברכיו, ואימא צוחקת: פעם, כשתהיה כבר זקן, תבוא לכאן ותראה את כף היד שלך בבטון.
גליה הסבה את עיניה הדומעות אל הגינה, אל שבשבת הפח שאורי התקין על עמוד מעץ. שבשבת רבת כנפיים עם זנב תרנגול אדום.
"זה עוד מסתובב," אמר לודי פתאום, כאילו קרא את מחשבותיה. "לפנות בוקר, כשבאה רוח מהים, אני שומע את השבשבת מסתובבת, כמו איזו דרישת שלום מאורי."
נשימתה של גליה קשתה עליה. היא הניחה יד על זרועו של אביה, שעל מסעד כיסא הנדנדה, ופתאום חשה שזו העת להעז ולומר לו את הדברים ששמרה בלבה.
"אבא," אמרה בשקט, "אורי איננו, הוא לא יבוא הביתה. עברו הרבה שנים של געגועים, ואף פעם לא העזתי לדבר. קשה לי להגיד את המילים האלה. אורי שלנו לא ישוב, לא יפתח את הדלת. צרור המפתחות שלו מונח בין החפצים שבשידה, עם הדסקית והכומתה. אבא, למה אתה לא יכול להשלים עם זה? לְמַה אתה עוד מחכה בלילות?" קולה גבר, אך היא עצרה בעצמה ולחשה, "למי אתה עוד מחכה?"
לוּדי שמע וחשק את לסתותיו. הוא הפנה את ראשו הצדה, הסתכל אל הציפורים שניתרו בגינה, אל מטבע כף היד הקטנה בבטון.
אולי גם גליה חולמת כמוני, את אותו החלום, הוא הרהר בפליאה.
שמש רכה האירה את החצר. אפשר היה לשמוע את משק כנפי הדבורים העמלות מסביבם, ואת הרוח משחקת בשבשבת הפח.
"לא נשארו לי הרבה שנים לחיות," אמר בשקט. "ואני מבקש לחיות אותן כמו שטוב לי, כאן, בבית שבניתי כשהייתם ילדים קטנים. תנו לי לחיות במנוחה, בלי סורגים, בלי פלדלת. אני והחלומות."
הוא השתתק, וגליה המתינה, חשה שדבריו טרם תמו.
"נכון," המשיך, "את צודקת. אורי לא יבוא. אני יודע, אבל…"
רעד עלה בקולו שנסדק. הוא פשט את זרועו, רכן מעט, ובתנועה רכה, מלטפת, הצביע לעבר טביעת כף היד בבטון ולעבר השבשבת.
"אורי לא יחזור, אבל הוא כאן אתי. אורי נמצא בבית, בכל פינה של החצר. את לא רואה שהוא כאן?"
נטל לוּדי בעדינות את כף ידה המטופחת, הביאה אל שפתיו ונשק אותה ברוך.
"תודה לך, חביבה שלי, תודה על הדאגה ועל הכול, ואני באמת לא צריך סורגים ולא פלדלת."
וגליה, נסערת, רכנה והביטה מקרוב אל עיניו הכחולות, וכל התסכול והצער, שאין להם שיעור, עלו והציפו אותה. היא הניחה את מצחה על זרועו הגרומה, המנומרת בכתמי זקנה, ודמעותיה פרצו וירדו בלי הפוגה, נוטפות ומרטיבות את ידו המלטפת בחמלה את שערה הזהוב, כמו שָבָה והיתה ילדתו הקטנה.
"אוי, אבא," אמרה לו מתוך הבכי. "כמה שאתה עקשן, כמה שאתה עקשן."
http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?itemId=6396&levelId=63829&itemType=0
