צ-817831
הוצאת אפי מלצר בע"מ, מחקר והוצאה לאור, 2011, 254 עמודים
יאיר ליטביץ, לימים רס"ן (במיל'), היה מפקד מחלקה ומפקד פלוגה במלחמת יום הכיפורים. ספרו "צ-817831 בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים" זוכה לשבחים רבים. הספר מוקדש על ידי המחבר לחללים, לפצועים ולשורדים
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
במקבץ הפרקים הבאים:
הקדמה למקבץ – שאול נגר
פתח דבר לספר שנכתבה על ידי המחבר, יאיר ליטוביץ
הקדמה לספר שכתב אלוף (במיל') יעקב (ג'קי) אבן, שהיה סגן מפקד האוגדה
קטעים מן הספר. ליקט שאול נגר
דברי אפי מלצר בערב השקת ספרו של יאיר ליטביץ צ-817831
מוטב מאוחר: הסיפור של גדוד 87. עמית לוינטל
סקירה של עֹפר דרורי
הקדמה למקבץ – שאול נגר
שתי הפתעות נגלו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, האחת היא עצם פתיחת המלחמה על אף ההערכה לסבירות נמוכה, שעליה הוקמה ועדת החקירה הידועה כוועדת אגרנט, ומצבו של צה"ל ומחסני החירום שלו ערב במלחמה. נושא זה זכה לספרים ולמחקרים רבים. ההפתעה השנייה היא כיצד פעלו הכוחות הסדירים וכוחות המילואים שהוטלו למלחמה בשלביה הראשונים במאמץ לא מתוכנן במיוחד, לסכור את השיטפון שפרץ את הגבולות. הפתעה שנייה זו של אופן הלחימה הנחושה והאמיצה של כל הלוחמים, איננה בעצם הפתעה. הלוחם הישראלי כבר הוכיח את נחישותו וכוח עמידתו במצבים קשים גם בעבר, החל ממלחמת העצמאות. גם העורף אז נתן כתף באופן שהו ידע לספוג את בשורת הנופלים הרבים במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד שפרצה המחאה הציבורית לאחר המלחמה על ההפתעה הראשונה.
ספרו המרגש של יאיר ליטוביץ, "צ-817831 בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים" הוא ספר חוויתי שמתאר את הלוחם הבודד והמפקד הזוטר, מפקד מחלקה ומפקד פלוגה, המוטל לא פעם לקרבות קשים בתנאים קשים של מחסור בתמונת המודיעין של הקרב, מחסור בתחמושת ובאמצעי לחימה אחרים, ועם זאת מבצע את המוטל עליו ממש עד כלות, ולא מהסס בלחימה.
סיפורו של יאיר, הכתוב בגוף ראשון, מתאר את המלחמה החל מהגיוס, בעת שהיה בתורנות ברפת במושב שבו גר, עבור דרך הימ"ח שהנחיל מפח נפש, הנסיעה על שרשרות עד שדה הקרב סמוך לתעלת סואץ, הלחימה העזה שהתחוללה, שבמהלכה חדל גדוד הסיור 87 להתקיים עקב האבדות הרבות, חבירת השרידים לגדוד 79 והמשך לחימה עד סיומה של המלחמה. עוד בספר על כנס ההנצחה של חללי הגדוד כעבור 32 שנים, ועל טיול מאורגן לשדה הקרב משני צדי התעלה בנובמבר 2008. בכל פרקי הספר נחשפים ההרהורים והמחשבות שבמהלך הקרבות ובשנים הרבות שחלפו מאז, כאשר נושאים שונים ממשיכים לעלות בזיכרון ללא הרף.
הספר מסתיים בפסקה המתארת את סיום בטיול:
"התנהלתי לאִטִי לעבר האוטובוס. חשכה ירדה על מוצב "לקקן" ועל גיא ההריגה. החושך העלים את תמונות המחזה, והמסך הורד. האוטובוס החל לעשות דרכו לקהיר. כמה חבל שהחושך אינו באמת מוחק הכול. כמה נפלא זה היה יכול להיות. מגיע למלחמה ההיא שתימחק ותעבור מהעולם ללא שריד וזכר. מגיע גם לנו. אבל החושך לעולם מכסה על המראות רק עד הזריחה. החשכה שכיסתה את ארץ גושן לא כיסתה על ההֶאָרָה, שהאירה את מה שרציתי כל כך לשכוח ולא יכולתי."
פתח דבר לספר שנכתב על ידי המחבר, יאיר ליטוביץ
במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחזית הדרום במסגרת שני גדודים. עם גדוד 87, ששימש גדור סיור באוגדת שרון (אוגרה 143), לחמתי מרגע הגעתו לקו המגע עם המצרים בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר 1973, ועד לבוקר 16 באוקטובר שלמחרת הפריצה אל תעלת סואץ, עת נדם קולו מרשתות הקשר. חייו של הגדוד היו קצרים: הוא הוקם במאי 1973, וחדל להתקיים כיחידה לוחמה בבוקר הנורא שלאחר הפריצה לתעלה עקב אברות כברות שספג, ובכללן אבדן רוב שדרת הפיקוד. ער לאבדנו, כתשע שעות משעת ה"שין" למבצע "אבירי-לב" (צליחת תעלת סואץ), הספיק הגדוד להשיב לאויב המצרי מלחמה שערה, ולהותיר חותמו בשדה הלחימה שבגזרה המרכזית. היטיב לתאר את לוחמיו מפקד האוגדה, אלוף אריאל שרון, בדברים שכתב בשנת 1974 לרגל הוצאת חוברת זיכרון לחללי הגדוד:
עם הפסקת האש, בעומדי באותו ערב במבואות איסמעילייה ובראותי את הטנקים האחרונים של הגדוד בוערים, ראיתי לנגד עיניי את פניהם של לוחמי הגדוד […] זכרתי את מבטם של הלוחמים, את ההחלטה הנחושה שהייתה נסוכה על פניהם, וידעתי שהם לא יאכזבו. ואמנם, היה על מי לסמוך. רבים מהם לא זכו להגיע אתנו אל גמר המלחמה, אבל הם-הם אלה שהביאו את המלחמה לסיומה.
גורלו האכזר של הגדוד, שהבליח כברק בימי המלחמה הראשונים ונגוז במהירות שבה הופיע, גזר עליו אלם משך שלושים ושתיים שנה. גדוד סיור 87 וסיפור לחימתו המופלא נשכחו, ופרט לקומץ לוחמים לא זכר אותו איש. בספר זה, אפוא, ביקשתי לעשות מעט צדק היסטורי, בהבאת סיפור הלחימה וההישרדות של טנק שמספרו צ-817831, שהייתי מפקדו. צ-817831 היה הטנק היחיד בגדור הסיור ששרר עם צוותו המקורי את מלוא מסלול הקרבות במלחמת יום הכיפורים.
ביום השלישי למלחמה, הסתפח גדוד סיור 87 לחטיבה 14. לאחר אבדנו, התפזרו המעטים מבין לוחמיו ששרדו בין יחידות שונות בחטיבה. ער להפסקת האש המשכתי בלחימה רצופה במסגרת גדוד 79 – גדוד סדיר שלחם למן פרוץ המלחמה ועד סיומה. המכות הקשות שספג לא יכלו לו, וכעוף החול שיקם עצמו והפך לסמל של נחישות ואומץ לב, של הקרבה ושל אחוות לוחמים – כל אותם ערכים שבלעדיהם לא ניתן היה לנצח במלחמה הקשה והאכזרית ההיא. הייתה לי הזכות להימנות עם לוחמי גדוד 79 שהתקבצו ובאו יש מאין, שלא ויתרו, שלחמו וניצחו.
בתפקידי כמפקד מחלקה, ומאוחר יותר כמפקד פלוגה, לא היו פרוסות לפניי מפות עם סימנים טקטיים ועם חצי מלחמה, ולא טבלאות של כוחות ומשימות. אך טבעי אפוא שבעבור נושאי הדרגות שאחזו במפות על שלל סימניהן, נחוו אירועי המלחמה אולי מעט אחרת, ובדגשים שונים, מהאופן שבו ניבטו בעיניי, ממקומי בעמדת המפקד שבצריח הטנק. במהלך העבודה על הספר נעזרתי בשיחות שקיימתי עם לוחמים, בקטעי יומנים שהגיעו לידיי, ובכתבות שליקטתי. ברבות הימים נחשפו לראשונה נתונים ופרטים, כגון יומני מבצעים והקלטות של רשתות קשר, אשר יש ומלמדים על שהתרחש בגזרות השונות, ויש ומשרטטים את התמונה שהצטיירה למולי אז, ועושים אותה מלאה יותר. כך או כך, בתהליך הכתיבה נשארתי נאמן לדרך שבה חוויתי ופירשתי אני את האירועים, משום שעל פיה, ועל פיה בלבד, התנהלתי.
רוח גדוד סיור 87 וייחודם של לוחמיו, כמו גם אומץ הלב והדבקות במטרה שהפגינו לוחמי גדור 79, שימשו לי השראה בכתיבת ספר זה. למותר לציין כי כל הנכתב בדפים אלה הוא באחריותי, ואם נפלו אי" דיוקים בתיאור העובדות, או שחלילה קיפחתי ארם בתיאור זה או אחר, אזי נעשה הדבר בשוגג, ועם הקוראים הסליחה.
הספר מוקדש לחללים, לפצועים, ולשורדים.
יהי זכר הנופלים ברוך!
יאיר ליטביץ
מולדת, חורף 2011
הקדמה לספר שכתב אלוף (במיל') יעקב (ג'קי) אבן, שהיה סגן מפקד האוגדה
הקדמה
ספרו של יאיר ליטביץ הוא ספר של מפקד מחלקה ופלוגת טנקים שהשתתף בקרבות הקשים ביותר של קרב הצליחה במלחמת יום הכיפורים אוקטובר 1973 במסגרת אוגדה 143. הספר מתמקד בעיקר בימי הלחימה 8 עד 22 באוקטובר.
זהו ספר שמתאר את לחימתם של אנשי המילואים – אבות, בנים ואחים – שעברו מסלול הכשרה קרבי, אימונים ובעיקר את תקופת מלחמת ששת הימים (1967), מלחמת ההתשה (1970-1969), לפני כניסתם לקרבות המכריעים של מלחמת יום הכיפורים. מלחמת זו הייתה המלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות. מלחמת יום הכיפורים היא בראש ובראשונה סיפורם של יחידות המילואים – עמוד השדרה של צה"ל – ובעיקר זהו סיפורה של התרבות והחברה הישראלית בתקופה ההיא.
מספר מלים על התקופה והחברה והכשרתו של יאיר, כפי שעולה מתוך דפי ספרו: זוהי חברה פטריוטית עשויה ללא חת שיש לה צבא מילואים מאומן בעל ניסיון קרבי עשיר, ששרביט המנהיגות הקרבית של מפקדיו עוברת מדור לדור מאז מלחמת יום העצמאות ועד למלחמת יום הכיפורים, וזאת בהצלחה וההערכה רבה. אין חולק על מעמד הפיקוד הקרבי והנכונות להילחם ולנצח גם בכל מחיר, כי זה צו השעה.
לוחמי צה"ל בכל החזיתות, בצפון מול הסורים על גבול המדינה, ובדרום מול המצרים 300 ק"מ מהבית, נלחמים בעוז ובהקרבה מלאים עם תחושת עלבון שלאחר ההפתעה, ויחד עם זאת עם מורל של צבא העם שיודע שאין לו חלופה פרט לניצחון. ואכן ניצחון עם ישראל של תקופה זו הוא ניצחון גדול במלחמה אכזרית ונוראה.
מלחמה זו הביאה לשתי הצלחות – צבאית ומדינית
האחת – במבצע צליחת התעלה, כפי שמתואר בספר זה, מטרת המבצע הייתה להעביר מהר ככל האפשר את המלחמה לגדה המערבית, למצרים, להפתיע את הצבא המצרי ומנהיגיו ולגרום לו לבקש הפסקת אש ולהודות בתבוסתו במלחמה. יש לציין שעד למבצע הצליחה, שהיה מהלך אסטרטגי מבריק, המנהיגות המצרית לא הסכימה ולא חשבה על הפסקת אש למרות שאנחנו רצינו בה. הצלחת מערכת הצליחה, שהחלה בליל 16-15 באוקטובר ועד ל-22 באוקטובר 1973, שבה צלחו את התעלה לעבר מצרים שלוש אוגדות משוריינות של פיקוד הדרום, כיתרו את הצבא המצרי על אדמת מצרים מדרום ומצפון בגדה המערבית של התעלה – הן שקבעו את תוצאות המלחמה והכריעו אותה.
השנייה – תוצאה זאת היא שקבעה והביאה את הסכם השלום עם מצרים והחלה את תהליך השלום שרק בהמשכו הצטרפה גם ירדן ,ולכך יש חשיבות היסטורית רבה. בפעם ראשונה לאחר מלחמה התחיל תהליך שלום, ועל כך כבר נאמר ונכתב רבות.
מספר מלים על שדה הקרב והלחימה שאותו מתאר יאיר בספרו זה. שדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים בכלל ובחזית הדרום בפרט, היה שדה קרבות בהיקף של כוחות גדולים ללא תקדים ביחס למלחמות העבר, הן של האויב והן של צה"ל. הארמיות המצריות היו בנות מאות אלפי חיילים מאומנים ומצוידים בנשק מתקדם ובאימון למלחמה מיוחדת זו על בסיס לקחים שהפיקו ממלחמות קודמות. הצבא המצרי מצא מענה בשלבים הראשונים של המלחמה ליתרונות צה"ל באוויר ובקרבות השריון באמצעות סוללות טילים נגד מטוסים, שמנעו ממטוסי חיל האוויר שלנו לסייע לכוחות הקרקע, ועל ידי צבא חזק במיוחד נגד טנקים ומצויד בטילים נ"ט שהפתיע ביכולתו את יחידות השריון הטובות ביותר שלנו בפתיחת המלחמה, וגרם לנו אבדות כבדות. לא אמשיך בתיאור זה שגם על כך נכתב רבות.
ומכאן מספר מלים ל"אוגדת הצליחה" 143 בפיקודו של האלוף אריק שרון ששימשתי בה כסגנו. משימתה העיקרית של האוגדה הייתה יצירת "ראש גשר" לצליחת כל כוחות פיקוד דרום, כאשר היא המבקיעה והצולחת הראשונה. הצלחת משימה זו הייתה תנאי לגורלה של המערכה כולה.
עקרי הכוחות והמשימות העיקריות בקרב הצליחה
חטיבת השריון 14 סדיר ומילואים בפיקודו של אל"ם (לימים אלוף) אמנון רשף שבמסגרתו לחם גדוד הסיור 79/87 ובו פקד יאיר כמ"מ וכמ"פ, זו החטיבה שנשאה בעול הקרבות הקשים והאכזריים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. זו החטיבה שהבקיעה את המערך המצרי בצד המזרחי של התעלה ואפשרה את ביצוע מהלך הצליחה.
חטיבת הצנחנים 274 מילואים, חטיבה עם ניסיון קרבי עשיר בפקודו של אל"ם (כיום אלוף במיל') דני מט, מהמפקדים המנוסים ביותר בצה"ל, לוחם במלחמת העצמאות ובכל מלחמות ישראל. חטיבה זו צלחה ראשונה והיוותה את בסיס ראש הגשר על אדמת מצרים.
חטיבת השריון 421 מילואים, בפיקודו של אל"ם (כיום אלוף במיל') חיים ארז, מפקד ולוחמים מנוסים מקרבות קודמים. חטיבת טנקים זו צלחה את התעלה בעקבות הצנחנים והשמידה את בסיסי הטילים נגד מטוסים המצרים ואפשרה לחיל האוויר לראשונה לפעול מעל אדמת מצרים. חטיבה זו הרחיבה את ראש הגשר בצידה המערבי של התעלה.
חטיבת השריון 600 מילואים, בפיקודו של אל"ם טוביה רביב, מפקד ולוחמים מנוסים שנשאו בנטל הכבד של קרבות הצליחה ממזרח לתעלה ואפשרו לכוחות פיקוד דרום לעבור ולצלוח מערבה.
כוח מתחם הגשרים של ראש הגשר שבפיקודי, שהייתי אז סגן מפקד האוגדה, שכלל את כל גדודי ההנדסה והגישור של מבצע הצליחה בשילוב עם כוחות צנחנים, גדודי נ,מ, צוללנים,צ כוחות לוגיסטיים, רפואיים ושריון. כוחות אלה הקימו את מתחם הגשרים לצליחה תחת אש כבדה וחסרת תקדים, ואפשרו את מעבר שלושת האוגדות של פיקוד בדרום מערבה למצרים להכרעת המלחמה.
על רקע זה ברצוני להדגיש את חשיבותו של הספר.
זהו אחד הספרים הבודדים שבהם הכותב הוא לוחם, מפקד ברמת המ"מ והמ"פ, בעל הכשרה וניסיון קרבי, שעמד במבחן הקרבות הקשים ביותר של מלחמה זו. יאיר שימש כמ"מ טנקים בגדוד הסיור 87 במסגרת כוח החוד המוביל את חטיבה 14 המשוריינת בפריצה ובהבקעה, ולאחר-מכן כמ"פ באותה חטיבה בגדוד 79, בהמשך הלחימה ממזרח וממערב לתעלה עד להפסקת האש.
הספר עוסק בצורה פרטנית בצוותי הטנקים בנהגים, בתותחנים, בטענים-קשרים, במפקדי הטנקים, במפקדי המחלוקות, הפלוגות, הגדודים והמח"ט. בעיקר עוסק הספר במנהיגותם וכשירותם של מפקדיו, פיקודיו ושלו עצמו. הספר מתאר בצורה ברורה ובהירה את תפקידם ויכולתם של הלוחמים שאיתם נלחם. הספר מקדיש תשומת לב מיוחדת לכישוריהם המקצועיים, הערכיים ואת דרך הכשרתם, ובעיקר של מחבר הספר עד למלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד במהלך מלחמה זו. ספר זה הוא תמצית המנהיגות הקרבית ברמת המ"מ והמ"פ של יאיר ליטביץ.
חשיבות מיוחדת ניתנת בספר לתיאור לחימתו של גדוד הסיור 87 שאיבד ב-8 לאוקטובר את המג"ד הראשון שלו סא"ל בנצי כרמלי ז"ל, שהגן על שטח חיוני חשוב ביותר שהוא "רכס חמדיה" השולט על "ציר עכביש", דבר שהיווה את אחד מהתנאים להיערכות הכוחות לצליחה.
כמו כן ראוי לציין את תיאור המנהיגות של מג"ד הסיור השני של גדוד 87 – סא"ל יואב ברום ז"ל – שגילה את "התפר" לצליחה ב-9 באוקטובר והיה מג"ד החוד של חטיבה 14 שפרץ לצומת האכזרי "טרטור-לכסיקון". בפריצה זו הבטיח את תחילת מבצע הצליחה. בפריצה זו השתתף יאיר והיה ליד המג"ד סא"ל יואב ברום ז"ל בעת נפילתו, בפריצה זו גם התרסק גדוד מפואר זה. למרות התרסקותו של הגדוד המשיכו לוחמיו וביניהם יאיר את לחימתם הנועזת במסגרת גדוד 79 של חטיבה 14 כמתואר בספר, עד להפסקת האש ב-22 באוקטובר וכבר אמר עליהם בין היתר מפקד האוגדה האלוף אריאל שרון: "ראיתי בימי שירותי גדודים רבים, גדוד הסיור היה מהטובים שבכולם!"
המנהיגות הקרבית כפי שהיא משתקפת בספר זה
מפקדי גדוד הסיור וחייליו לא בחרו את משימותיהם במלחמה זו. משימות אלה הוטלו עליהם ולא ניתנו לשיקולם. ציפו מהם כי יבצעו אותם כרוחם וכלשונם, ביצוע המשימה היה נתון עבורם ובמסגרתו הם פעלו. לוחמי גדוד הסיור הוכיחו אומץ לב, פטריוטיות, משמעת ונכונות להקרבה עילאית כמתואר בספר. חיילי המילואים לא היו לוחמים השׂשׂים אלי קרב, אלה היו לוחמים בעלי משפחות שנקראו לפתע לשדה הקרב. לוחמים אלה המשיכו במשימותיהם עד לסיום המלחמה, גם לאחר שגדודם התרסק.
זהו ספר אנושי שהלוחמים והפלדה מחוברים בו. הצוות והטנק היו נשמת אפו של שדה הקרב במערכה גדולה זו. בספר זה, יאיר המ"מ והמ"פ מביא לידי ביטוי את תכונות המנהיגות הקרבית שלו ושל מפקדיו – האמינות, הערכים, הרמה המקצועית הבלתי מתפשרת, החמימות והאהבה בין המפקד וחייליו, חוש הצדק של המפקד שמנחה אותו בלחימה, חלוקת הנטל האישי והפיזי עם הצוות של מפקד הטנק, מפקד המחלקה והפלוגה. כל אלה תוך ביצוע המשימות הקרביות בדבקות במטרה, באומץ ובעוז רוח כמתואר בפרקי הספר.
ספר זה ראוי להיות גם אחד מספרי ההנצחה של גדוד הסיור 87.
אירועי המלחמה הנלמדים בספר זה והמנהיגות הקרבית המתוארת בספר ראויים להיקרא ולהילמד במערכות החינוכיות, האזרחיות והצבאיות כאחד.
קטעים מן הספר. ליקט שאול נגר
מפרק חמישי: בקרב השריון הגדול
מעמוד 47: לא ידעתי אז שהשגרה היא מסך, שמאחוריו נרקמת מזימת המלחמה האמיתית – מלחמה אכזרית של אנחנו או הם; מלחמה שבה המחר לא יהיה דומה לאתמול, אם בכלל יהיה מחר.
מעמוד 52: ביקשתי מהתותחן שיהיה עם הראש בחוץ, שישמור על קשר עין אתי, ושיצפה לכיוון המצרים. הטען-קשר נחלץ לעזרתי והעמסנו את החלל. הבטתי בחלל וזיהיתי כי זהו חיים לנגזם, חובש בגדוד. כעבור למעלה משלושה עשורים אפגוש, בכנס זיכרון בלטרון, בביתו רויטל שלא זכה להכיר.
מפרק שישי: ליל הצליחה – הפריצה אל התעלה
מעמוד 67: כמה מוזרים הם החיים; לפני פחות מעשרה ימים, בים הכפורים, חלבתי ברפת. גייסו אותי מהרפת ממש לפני סיום החליבה. מהיכן הגעתי והיכן אני נמצא עכשיו, קשה להאמין. בזאת, כנראה, נמדד עוצמתנו, היכולת לעבור מהרפת לטנק, ומאוחר יותר מהטנק לרפת. דומה שאין עוד מדינה שייתכן בה תסריט כזה.
מפרק שביעי: מי אני, או שיעורים ראשונים בהישרדות
מעמוד 75: בהתבוננות לאחור אני מוצא אירועים בילדותי או בנעוריי שתרמו להתחשלותי. […] הנטייה שלי להתבונן, הרצון ללמוד את התנהגות בעלי החיים, לחפש את הצבים בשטח הבוּר, לזהות ארנבת במנוסת פתאום ממקום מסתורה בשדה […] כל אלה סייעו לי במל מות שהשתתפתי בהן, שכן היכולת ללמוד כיצד מתנהג האויב היא המפתח לניצחון. לקולות המלחמה יש להאזין ביום ובלילה, צריך להתבונן ולבלוש, ולדעת לצפות את ההפתעה. אין דרך אחרת מלבד להיטמע, להפעיל את כל החושים ללא הרף ולחיות את אזור הלחימה – זאת למדתי בדרך הקשה והמכאיבה.
מפרק שמיני: אל צומת המוות
מעמוד 81: חוצים באיטיות את צומת "טרטור"-"לכסיקון". […] ללא אזהרה נורית לעברנו אש תופת מהחזית ומהצדדים מטווח קצר של עשרות מטרים. עלינו על מארב, זו המחשבה הראשונה שחולפת בי, […] משמאלנו אני מזהה נותבים שיוצאים מהאדמה. גודל הנותבים והקצב שהם נורים בו מושכים את תשומת לבי, אך בעודי מתבונן בהם אני מזהה את המלכודת האמיתית – טנק במחפורת.איני מהסס, ומורה ליורם שנע משמאלי ובסמוך לפנות לטנק החפור ולהשמידו. יורם מתקרב לטנק המצרי החפור ומודיע לי שאין לו הנמכה עם הקנה. […] אני מסביר ליורם כי עליו לפגוע בטנק המצרי בכל דרך, ואם אין הנמכה, שידרוש אותו עם השרשרות של הטנק. […] תוך כדי התנועה לעבר הטנק המצרי, במרחק מטרים ספורים, עולה הטנק של יורם באקראי על גבשושית, וכשהוא יורד ממה ונטה קדימה – מתאפשרת ההנמכה.
זיהיתי את הפגיעה. אי אפשר היה שלא לראותה. כדור אש ענק מתיז רשף לכל עבר התרומם מהטנק המצרי לגובה של כמה מטרים, ושיתק אותו באחת.
מפרק תשיעי: לבד בלב המתחם המצרי
מעמוד87: האש הפכה מטורפת, האוויר רווי נותבים בגדלים שונים ובשלל צבעים שהגיעו מכל העברים וכוונו לעבר הטנקים הבוערים שלנו ולעבר הטנק שלי. […] מתוך ארבעה טנקים שהחלו את המתקפה באגף הימני של הגדוד נותרתי טנק בודד בחושך.
מעמוד 88: הירי התעצם, ובא מכל החזית שלפניי ומצדי הימני. שנייה אחת של התלבטות: מה לעשות קודם – לחלץ נפגעים, או להמשיך ולהילחם? […] אני בוחר להסתער. ידעתי כי אסור לי להישאר ולעמוד במקום שנעצרתי בו. מטח האר-פי-ג'י הבא יגיע בתוך שניות, ויהיה קטלני. עליי לנוע, ומהר. נראה שהיורה צפה בפגיעה והניח שהטנק יצא מכלל פעולה, שאחרת לא ברור מדוע לא ירה מיד פגז שני. מבחינתו, הייתה זו טעות גורלית. מבחינתי – מזל גדול, ואולי נכון יותר לומר נס.
מעמוד 90: מחול האש האכזרי בעיצומו; כמות אש שלא ידעתי כמוה מעולם נורית לכל עבר. מאחורי הטנק. כמה עשרות מטרים ואלי קצת יותר, בוערים שני הטנקים של מפקדיי, ובמרחק לא גדול מהם בוערים גם הטנקים המצרים. אחזתי בחוזקה במשבת שעל בקר הצריח ודרכתי אצבעי על הדק התותח. המשכתי להנמיך ולירות פגזים בעודי רומס עם השרשרות את החי"ר המצרי. […] אני יודע במי ובכמה פגעתי; לא זיהיתי חיילים בשוחות וטוב שכך, הלוא זה אכזרי, אבל הייתי בתוך מלחמה, וניסו להשמיד אותי אחרי שפגעו בשני מפקדיי.
מפרק עשירי: מבלי דעת הכרענו את המתחם
מעמוד 96: אף אחד לא שחרר אותנו מאחריות. על כך חינכו אותנו תמיד: אם המפקדים הבכירים נפגעים, מפקדים זוטרים מחליפים אותם. ערן ואני הבנו זאת, ונטלנו את הפיקוד. פעלנו במשותף וניהלנו את האש – ערן את ירי הנגמ"שים ואני את אש הטנקים.
מפרק שישה עשר: התרעה והיערכות לקרב שריון בשריון
מעמוד 138: למלחמה פנים רבות והן משתנות בכל רגע. הכול מתערבב: הצפוי והבלתי צפוי, האויב וכוחותינו, והנורא מכל – גם המתים. אלה שוכבים זה בצד זה, חיילי צה"ל בצד חיילי אויב. כל אימת שנתקלתי בגופות, סובבתי את הראש. מחזה נורא. כבר הזכרתי את התחושה הקשה שפקדה אותי למראה הכלים הפגועים הפזורים בשדות הקטל – בעיקר לנוכח אלו שלנו, אבל גם של האויב. רק לאחר המלחמה העזתי לעלות על טנקים מצריים פגועים.
מפרק עשרים: צ-817813, או הכותרת
מעמוד 183: ארבעים ושמונה השעות שעברו עליי היו שעות של שפל ושל גאות, של טלטלות ושל חבטות, שעות שבהן עליך לתת הכול, פשוטו כמשמעו, כי אין מישהו אחר שייתן; שעות שבהן למדתי על בשרי שהלחימה אינה מתנהלת רק נגד האויב; הלחימה היא גם נגד עצמך – נגד הרצון להיכנע לעייפות ונגד הפחדים שמאיימים להשתלט; שעות של לחימה בלתי פוסקת בתשישות, בשמועות ובהזיות, במראות קשים ובפרצופים מפויחים למרדי סבל. אבל למדתי גם שלמרות הכול, אינך לבד; אתה נמצא עם חבורה נפלאה של לוחמים אמיצים ומפקדים מדהימים שנלחמים אף הם בכל מי ובכל מה שאתה נלחם נגדו, ויכולים. כמוהם יכולתי גם אני. היו אלה גם שעות שבהן, בתוך שניות, אתה הופך מקצין זוטר למפקד הכוח. והיו אלה שעות, או דקות – ולעתים אפילו שניות – שבהן אתה חווה אירועים שאחרים אינם חווים משך כל ימי חייהם; שניות שבהן אין ניתנת לך האפשרות לעכל את שעברת, כי בכל שנייה מתווספת עוד חוויה, המציאות משתנה כהרף עין, והזמן מאבד ממשמעותו.
מפרק עשרים ושישה: במנהרת הזמן
מעמוד 219: הייתה מבוגר מהם בכמה שנים טובות, ומנוסה מהם בהרבה. איזה מטען של מלחמות וחוויות חייב צעיר כארץ לצבור לפני הגיעו לגיל שלושים ולפני היותו אב לילדים. בשום מקום על פני הגלובוס לא קיימת ההתניה, שכדי להיות במדינה צריך שתהיינה קבלות על שלוש מלחמות. כרטיס המלחמה שלי הוחתם עד תום: ששת הימים, ההתשה, והמלחמה ההיא. מי שכרטיסו אינו מוחתם כלל, אולי לא מילא חובתו. במקומות אחרים נמדדת התרומה לחברה בהחתמת כרטיסי עבודה; אצלנו מחתימים כרטיס מלחמה. כמה אנשים בעולם יכולים באמת להחתים את כרטיס המלחמה שלהם? קטעתי את המחשבות באחת. הן לא תקדמנה אותי לשום מקום.
דברי אפי מלצר* בערב השקת ספרו של יאיר ליטביץ צ-817831
הטקס נערך ביום 26 באפריל 2011
ערב טוב לכולם,
ברשותכם לא אתייחס לתכני הספר שהרי קטונתי מולכם בתחום הזה. אני מבקש להאיר את המערכה להוצאת ספר זה. נתבקשתי על ידי יאיר לקרוא את כתב היד של ספרו ולהביע דעתי והערכתי עליו. קראתי אותו והייתי די מופתע. מופתע משום שלמרות שכבר קראתי ואף ערכתי ספרים על מלחמת יום הכיפורים – מהספר הזה עלה אור אחר.
זהו אומנם ספר היסטוריה של מלחמה, וגם ספר זיכרון ללוחמים ומפקדים שהיו בה, אך יותר מכל ספר רומן אישי של לוחם ומפקד עם מלחמה עקובה מדם.
הספר נוגע בכל אלה בדקדקנות רבה, בירידה לפרטים קטנים – לכאורה פחות חשובים – והכול ברוח הציווי "והצנע לכת".
כשהפכתי את הדף האחרון של כתב היד הבנתי באיזה אור נתקלתי. הייתה זו הארה שהיטיב יאיר לתאר את סוגה "החשיכה שכיסתה את ארץ גושן לא כיסתה על ההארה, שהאירה את מה שרציתי כלכ כך לשכוח ולא יכולתי".
גברה ההארה על החשיכה וטוב שכך. גם בזכותך יאיר, כי אל לנו את מה שאנו כל כך רוצים לשכוח – את המלחמה – אל לנו לשכוח. למען הנופלים, למען הלוחמים והמפקדים שנותרו בחיים ובעיקר למען הדורות הבאים.
ספרך "צ-817831" הוא שם הפלטפורמה שמשימתה העיקרית הייתה, כנראה או אולי, לעשות את כל אלה אחרי ימות המלחמה. אתה והטנק שלך הצלחתם בכך.
אבל גם להצלחה במערכה הזו, ההוצאה לאור של הספר, שותפים חשובים והעיקרית בהם היא הגב. ענבל גרין שנתנה מכישרונה ומזמנה להולדת הספר אך בעיקר נתנה את נשמתה ורוחה, והצליחה באלה להדביק אל המשימה את כל מי שהייתה לו יד ורגל בהולדתו. כמוציא לאור הרגיל במלאכות מסוג זה יודע אני שאין זה מובן מאליו ועל כך גם תודתי.
ואחתום בראשון ובאחרון, יאיר ליטביץ – לוחם ומפקד, חקלאי ומדריך – מלח הארץ. אתה אחד מאשיות המדינה הזו בזכות מה שעשית לפני המלחמה, במלחמה ואף לאחריה. אני מודה ליד המקרה (ובמקרה זה לידה של ענבל) וגם לך על כך שהלכת בדרך הזו וצירפת אותי אליך, מה שהוסיף לי חוויה, ספר חדש אך בעיקר חבר חדש, שכבוד לי להיות לך,
תודה רבה!
* אפי מלצר הוא בעל ההוצאה לאור שהוציאה את הספר
מוטב מאוחר: הסיפור של גדוד 87
הם סימנו את תוואי הצליחה בתעלה, העבירו לילה בעורף הכוחות המצריים, ולקחו חלק מרכזי במפנה במלחמת יום כיפור. אבל המחיר היה כבד: 45 לוחמים, בהם המפקדים, נפלו בקרבות הקשים ואנשי גדוד הסיור פוזרו בין יחידות אוגדה 143. אחרי עשרות שנים שבהן לא היה מי שיספר את מורשת הקרב, תוקן העוול. אריאל שרון, מפקד האוגדה במלחמה, שיבח: "גדוד זה היה מהטובים ביותר"
עמית לוינטל, צילומים: יהושע יוסף, דוד כהן ולע"מ (מעיתון ישראל היום)
ההיסטוריה כידוע נכתבת על ידי המנצחים אלה שנשארים בחיים. וזו הייתה בדיוק הבעיה של גדוד 87 גדוד הסיור המשוריין של אוגדת מילואים 143 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שהוביל לצליחת התעלה במבצע "אבירי לב" בילה לילה בעורף הכוחות המצריים ולקח חלק מרכזי במפנה במלחמה בגזרה מול מצרים ובקרבות שהכריעו את המערכה. אבל העובדה שהגדוד היה הראשון בחזית ושכל האוגדה נכנסה לקו האש בעקבותיו גבתה מחיר כבד מאוד: 112 מחיילי הגדוד – מחצית מהדרג המסתער – נפגעו בקרבות כשמתוכם 45 נהרגו. הגדוד איבד בין היתר את שני מפקדיו – סא"ל בנצי כרמלי ומאוחר יותר את מחליפו רס"ן יואב ברום. גם רפי מצפון ורפי בר-לב מפקדיהן של שתיים מארבע הפלוגות בגדוד נפלו בקרב.
ללא שלד פיקודי הגדוד הפסיק לתפקד כיחידה עצמאית באמצע המלחמה. כוחותיו ששרדו סופחו לגדודים אחרים ולמעשה הגדוד פורק. בזמן הפסקת האש הוא הוקם מחדש אך כיחידת סיור קלה שאמונה על ביטחון שוטף באוגדה. עם הנסיגה ממערב לתעלת סואץ פורק הגדוד שוב – הפעם לתמיד. וכך לגדוד לא היה בעצם נציג בקרב על הזיכרון ההיסטורי המורשת וההנצחה. "במשך יותר מ30- שנה הסיפור שלנו נעלם ונאלם" אומר יאיר ליטביץ שהיה מפקד מחלקה בפלוגה ג.'
לפני שבע שנים הגיעה נקודת המפנה שאותה הובילו כמה מלוחמי הגדוד שסופחו במלחמה לגדוד 184 ובהם קצין הרפואה של גדוד – 87 דן כצנלסון. "ב-2003 הוזמנו לכנס של גדוד 184 לציון 30 שנה למלחמה" הוא מספר "אנחנו שלחמנו בגדוד 87 הסתכלנו אחד על השני ושאלנו 'איפה אנחנו'? 'איפה הסיפורים שלנו'? 'מה עם ההנצחה של אנשינו .'? הקמנו קבוצה קטנה במטרה לחפש את הלוחמים מגדוד 87 המקורי. חיפשתי ונסעתי בכל הארץ זו הייתה משימה קשה כי בשלישות לא היו מסמכים מסודרים. לאט-לאט התגבש הרעיון לעשות כנס. עבדנו על זה שנתיים וב32 2005- שנה אחרי המלחמה ערכנו את הכנס הראשון שלנו."
משמעות הכנס הייתה עצומה בעיקר עבור משפחות הנופלים. כצנלסון מסביר: "היו הרבה מאוד משפחות של חללים שלא ידעו כלום על נסיבות הנפילה של יקיריהן ובטח לא על חשיבות הקרבות שבהם נפלו. כל מה שהמשפחות ידעו זה שביום כיפור אהוביהן לקחו את הצ'ימידן דרומה ושם נהרגו. בשלב הראשון בכנס שהו המשפחות השכולות לצד הלוחמים שהיו עם יקיריהם עד לרגעיהם האחרונים ואלה יכלו לספר על נסיבות מותם ומשמעות הקרבות. זה היה מרגש מאוד."
ליטביץ מוסיף: "הכנס גילה לי שגם 32 שנה אחרי עדיין כל בדל מידע מאוד חשוב למשפחות החללים. הבנתי אז שלמורשת ולהנצחה אין מימד של זמן. גם הרבה שנים אחרי הדברים האלה נותרים חשובים."
חייל הגדוד דני מזרחי השתתף בקרבות הבלימה מול המצרים. בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר כשגדוד הסיור מוביל את כוחות האוגדה בדרך למבצע צליחת התעלה ")אבירי לב(" הטנק של מזרחי נפגע באזור "החווה הסינית" והוא נהרג עם כל צוותו בקרב האכזרי להקמת ראש הגשר. שבועיים לאחר מכן נמסר לבני משפחתו של מזרחי שהוא נעדר ורק לאחר חודשיים נודע להם שדני אמנם נהרג אבל על נסיבות מותו לא נודע להם דבר. עד לכנס של הגדוד לפני שש שנים כשחבריו של מזרחי סיפרו להם את הנסיבות המדויקות לנפילת יקירם.
"במשפחתו של דני מזרחי אמרו לי: 'החיים שלנו אחרי נפילת דני מתחלקים לשניים – עד שפגשנו אותך ואחרי שפגשנו אותך"' אומר כצנלסון "המשפט הזה יקר לי מהרבה משפטים אחרים."
באותו כנס ב-2005 קיבל גדוד 87 תעודת הערכה בנוסח של צל"ש. באופן חריג התעודה הוענקה באיחור של 32 שנה ובזכות התערבות אישית של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. "זה היה השלב בטקס שסחט דמעות מכולם" מספר כצנלסון "שבוע לפני הכנס הצלחנו לאתר קלטת עם הקלטה של דברי המח"ט (חטיבה 14 אמנון רשף) לגדוד הסיור לפני היציאה לקרב כולל הצעקות: 'עלה קרב.'! השמענו את זה ותאמין לי – לאמנון היו דמעות בעיניים." באותה הקלטה גם נשמע בקשר בפעם האחרונה קולו של המג"ד יואב ברום לפני יציאתו לקרב שבו נהרג.
אריאל שרון עצמו חתם את הכנס בנאום מוקלט שסגר סופית את הקיפוח ההיסטורי והשיב ללוחמי גדוד 87 את כבודם האבוד. וכה אמר שרון: "גדוד הסיור בלחימתו באומץ לב אנשיו בעקשנות לוחמיו ובמסירותם שימש לכולנו דוגמה. ראיתי בימי שירותי גדודים רבים. גדוד הסיור היה מהטובים שבכולם."
גדוד הסיור המשוריין 87 הוקם במאי 1973 חמישה חודשים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. גדוד המילואים הורכב מיוצאי סיירות ויחידות חי"ר מצטיינות והכיל אנשי סיור ותיקים וחיילי שריון צעירים. הוא היה אחד משלושה גדודי סיור משוריינים שהוקמו בשל הידיעה בצמרת הצבא שתפרוץ מלחמה. אנשיו הספיקו לעבור אימון הקמה והשתתפו בתרגיל אוגדתי שלדי לפני המלחמה. גדוד הסיור שהכיל 24 טנקים ו-36 נגמ"שים היה הראשון מכוחות האוגדה להיכנס לשדה הקרב ולהשתתף בקרבות המכריעים כשהוא מוביל את האוגדה למבצע הצליחה ולמפנה במלחמה והיה גם בין הגדודים הלוחמים האחרונים עד הפסקת האש ממש.
לחימה למופת
נפגשתי עם לוחמי גדוד 87 הסמג"ד צבי אבירם הרופא הגדודי דן כצנלסון ומפקד מחלקת טנקים יאיר ליטביץ כדי שישחזרו יחד את האירועים המרכזיים בזירה המצרית שבהם השתתפו. אבירם בן 77 מאשקלון נראה צעיר בהרבה מגילו וצלול מאוד. הוא מסגר בעברו ובעל מפעל מתכת. ליטביץ (67) תושב מולדת וכלכלן עובד משרד החקלאות הוא גם משורר שכתב מקאמות נפלאות לכבוד הגדוד ואף פִרסם לאחרונה ספר על המלחמה.
כצנלסון (69) מקיסריה הוא איש רב-פעלים צנוע באופן קיצוני. הוא עלה מדנמרק לישראל בגיל 21 מטעמי ציונות אחרי שלמד שם רפואת שיניים ורפואה קלינית. ד"ר כצנלסון הוא רופא שיניים וכירורג אף-אוזן-גרון ונוסף על כל אלה בימים אלה הוא משלים דוקטורט נוסף בהיסטוריה על התנהגות הרופאים בדנמרק במלחמת העולם השנייה ביחס ליהודים וקיבל על מחקרו פרס מיד ושם.
שלושתם חיים עדיין את המלחמה חקרו ועדיין חוקרים את האירועים בה משחזרים לפרטי פרטים מה קרה שם עד לרזולוציות של דקות בכל יום קרבות. מדי פעם הם נקלעים לוויכוחים על פרטים היסטוריים כשכל אחד מהם טוען שדיבר עם היסטוריונים צבאיים או מפקדים וחיילים שלחמו איתם בשטח.
כשכצנלסון מתקשר לליטביץ כדי לתאם הגעה לבית הקפה שבו ישבנו האחרון עונה לטלפון בצחוק בז'רגון הצבאי: "קודקוד תורן." ולפני ניתוק השיחה הוא חותם בקריצה: "אם תצטרך חילוץ תודיע." אפילו הם מודים חצי בחיוך חצי ברצינות: "אנחנו שרוטים." ליטביץ מזכיר ש"דני מעבר להיותו רופא מצוין תמיד ניסה לשמור על המורל במלחמה סיפר בדיחה טובה או זרק מילה חיובית." ואז מתחילים לתאר את מעללי הגדוד במלחמה.
ב-6 באוקטובר הכול מתחיל. "קיבלתי טלפון בבוקר מצביקה שאמר לי: 'תבוא מהר תהיה מלחמה"' מספר כצנלסון "ירדנו ועבדנו כמו משוגעים כדי להצטייד ולהכין הכול בלילה שבין 6 ל-7 בחודש. עם אור ראשון יצאנו לדרך על שרשראות בכניסה מטורפת של כל הגדוד לכיוון סיני."
ההצטיידות של הגדוד הייתה חפוזה החיילים לא הכירו זה את זה ")לא הכרתי את פקודיי במחלקה" אומר ליטביץ.( למרות זאת הטנקים והנגמ"שים תיפקדו ככוח אחיד ומלוכד ויצאו לחזית הבוערת. כבר אחר הצהריים הגיעו ראשי הכוח לקו החזית והיו ליחידה הראשונה של צה"ל שהתייצבה מול האויב שכם אחד עם מה שנשאר מהיחידות הסדירות.
ב-8 באוקטובר השתלטו כוחות הגדוד על הגבעות החוליות 'חמדיה' ו'כישוף' ששלטו על אזור דוור-סואר שממנו תוכננה הצליחה העתידית. כאן התבצע הקרב הראשון של הגדוד או כפי שמגדיר זאת כצנלסון – "היום שבו הצבא נכנס לצרות." גדוד 87 עמד לבדו בחלק הדרומי של גיזרת האוגדה וניהל קרב בלימה מול כוחות גדולים שמנע מהמצרים לפרוץ קדימה. על הכוחות פיקד סגן מפקד האוגדה יעקב ג'קי אבן שיחד עם המפקד אריאל שרון החליטו להשאיר את גדוד הסיור על הגבעות השולטות ובשום פנים ואופן לא לסגת. מפקד הגדוד בנצי כרמלי נפל במקום מפגיעת רסיס והפך לחלל הראשון של הגדוד.
"אלמלא היינו נשארים שם המצרים היו משתלטים על הגבעות" אומר כצנלסון "הגדוד עמד מול חטיבה מצרית. בנצי נהרג והמשכנו תחת פיקוד זמני: המ"פ רפי מצפון שנהרג מאוחר יותר (ב-21 באוקטובר – ע"ל) פיקד על הטנקים והסמג"ד אבירם על הנגמ"שים. לאחר מכן יואב ברום מונה למפקד הגדוד."
על מה שקרה לאחר מכן מספר ליטביץ: "קיבלנו פקודה לבצע התקפה משולבת עם חטיבה 600 על רכס מכשיר שהיה השלישי מכיוון צפון לרכס שבו היינו. בינתיים האוגדה נעה דרומה לנצל הצלחה שלא הייתה ואיתה גם חטיבה .600 בשל כך בוטלה ההתקפה המתוכננת וקיבלנו פקודה להגן על שתי הגבעות שנותרו בידינו – 'כישוף' ו'חמדיה.' את היוזמה להישארותנו שם ולביטול ההתקפה יזם מפקד האוגדה יעקב אבן. ההגנה על שני הרכסים אפשרה את הסיור החשוב כל כך ב9- באוקטובר."
ב-9 באוקטובר מצא וסימן גדוד 87 את התוואי לצליחת התעלה נקודת ציון היסטורית במערכה. כוחות הגדוד ביצעו פריצה שקטה דרך החולות לעמדת 'לקקן' על גדות האגם המר הגדול. בגדוד בדקו את צירי הגישה ל'מצמד' – המקום שממנו תתבצע הצליחה. הכוחות הצליחו להתגנב מאחור לקווי האויב בין הארמיות השנייה והשלישית והגיעו לקו המים בשקט. רק עם אור ראשון חזר הגדוד לקו כוחותינו.
"הגדוד זיהה שבין 'מצמד' ל'חורבה' יש 15 ק"מ בתפר בין הארמיות שבהן לא זוהו תנועות מצריות" מספר כצנלסון "בערב כשהגענו לתעלה ולא היה אויב פנינו צפונה. דבר שאני לא יכול לשכוח זה שבאותו הלילה ראינו אש תותחים מצריים ממזרח לנו כשהיינו מאחוריהם. אמרתי לצבי בלילה: 'אתה יודע שאין לי מקלעים.'? הוא אמר: 'אז אם תצטרך תזרוק אבנים.' בכל מקרה המצרים לא גילו אותנו ובבוקר חזרנו בלי שריטה."
ב-1- באוקטובר הגדוד תקף את הארמיה השנייה בקרב שריון גדול שהיווה חלק בשבירת המתקפה המצרית. 100 טנקים מצריים הושמדו על ידי האוגדה 25 מתוכם על ידי חיילי הגדוד שאיבדו שבעה חברים לנשק.
"האוגדה נערכה בין 'מכשיר' ל'כישוף' והייתה ידיעה שהמצרים הולכים להתקרב ולתקוף" מספר ליטביץ "גדוד הסיור שהיה באגף הדרומי של האוגדה קיבל פקודה לבצע התקפת נגד מהאגף. בקרב הזה למדתי שזרקור 'קסנון' יכול להיות טוב נגד טילים אחרי שהוא הסיט טיל שנורה לעברי. לקרב הזה נכנסה המחלקה שלי עם שלושה טנקים וסיימתי אותה עם ארבעה. פשוט אחד נפגע החליף טנק וחזר אלי וטנק נוסף שהוביל פצוע נתקע בדרך ושאל אותי אם פה זה חטיבה .600 עניתי לו: הגעת למקום הנכון. לא דיווחתי כי פחדתי שייקחו לי אותו."
אחד משבעת ההרוגים ביום הזה היה החובש חיים לנגזם שהיה תחת אחריותו של כצנלסון. "ללנגזם נולדה בת בערב יום כיפור הוא היה בחור דתי ולא הספיק לראות אותה" מספר כצנלסון בהתרגשות "הוא כל הזמן אמר לי: 'אני לא אזכה לראות אותה.' עניתי לו: 'מה אתה מדבר שטויות.'בסוף הוא באמת לא זכה לראות אותה."
אבל כצנלסון נזכר באירוע מרגש במיוחד. "הבת של לנגזם התחתנה בגיל .19 אני הייתי בחתונה שלה וישבתי בשולחן החתן והכלה. כשערכנו את הכנס לגדוד היא הגיעה במיוחד מארה"ב והדליקה משואה ברגע מרגש במיוחד." ליטביץ שפינה את לנגזם בטנק שלו מעיד: "הייתה לי צמרמורת."
הצומת הארור
ב-1 באוקטובר התחילה ההיערכות לתפיסת התעלה לקראת צליחה. גדוד 87 היה כוח החלוץ שהוביל את האוגדה כולה אל התעלה מאחורי קווי האויב. הצלחת המהלך כולו הותנתה במהלכים של הגדוד המוביל. המהלך הנועז והקשה מכל היה לפרוץ ראשונים לקו המים מול צבא מצרי עדיף במספר ולאפשר הקמת ראש גשר למעבר האוגדה כולה.
"קיבלנו פקודה להוביל את הצליחה באותו ציר שבו עשינו את הסיור ב-9 בחודש" אומר אבירם "עד היום עומדת לנגד עיניי חטיבה שלמה פרוסה בשדרות בשטח הכינוס תמונה מרוממת לב. המח"ט ביצע קבוצת פקודות שהסתיימה בקריאה 'עלה קרב' ואחר כך הגדוד הוביל את הצליחה."
אחרי הובלת כוחות האוגדה לשפת התעלה פלוגות גדוד 87 התחלקו וביצעו כמה תפקידים: אבטחת אזור הצליחה לטובת הצנחנים שעלו על סירות הגומי ועברו לצד השני של התעלה במטרה לפרוס את גשר הגלילים; והרחבת האחיזה בגדה דרומה וצפונה כולל לחימה קשה ביותר באזור 'החווה הסינית' ובעיקר בצומת טרטור-לקסיקון. בקרבות אלה נפלו 23 לוחמים מהגדוד בהם המג"ד יואב ברום.
"הצומת הארור" מכנה ליטביץ את טרטור-לקסיקון שגבה מחיר דמים כבד. הצומת היה על הציר שבו הוכנס גשר הגלילים. אריאל שרון דרש להשתלט על הצומת אך צה"ל לא ידע שהאויב ערוך שם בכמויות.
ליטביץ מתאר את הקרב המטורף שהיה לו שם: "היה ירי נוראי באותו לילה. טנקים ונגמ"שים של חברים לפלוגה הסתבכו ונקלעו לאש תופת.הטנק שלי נפגע מפגז אר.פי.ג'י והזדעזע. היה לי פה יותר מזל משכל. לא חיכיתי שנייה ואמרתי: 'צוות בזוקה אש' אותה פקודה ארכאית והתחלתי לזוז. הסתערתי עם הטנק עליתי על המתחם של המצרים. הייתה שם מהומת אלוהים ולא היה לנו שום מודיעין. אני עם הראש מחוץ לטנק וכל העולם יורה עלי. התותח שלי היה בהנמכה מקסימאלית וירה בקצב של מקלע כמעט. בשלב מסוים התחלנו לנסוע אחורנית. לא ידעתי את זה אבל נשארתי לבד כשכולם נפגעו או חולצו.
"חזרתי בין טנקים בוערים. בדיעבד הוסבר לי שהאש הסתירה אותי. מאחוריי ראיתי צלליות של טנקים והייתי בטוח שנפלתי על כוחות מצריים. כמעט הרמתי ידיים. אז כבר הבנתי שאני לבד הסתכלתי במשקפת שקיבלתי יומיים קודם לכן והבנתי שאלה טנקים שלנו. בשלב מסוים קרוב לשחר ירד ערפל ולא ראינו כלום. למזלי קצת לפני כן בדקתי מול כוכב הצפון איפה אני נמצא. חזרתי משם אחורה. נותרו לנו חמישה טנקים תקינים אחד פגוע ומצב תחמושת גרוע."
הסמג"ד אבירם ידע שליטביץ שרד את הקרבות אבל לא ידע מי עוד. ולכן עלה בקשר וזעק: "תחנות שקמה כאן משנה. מי שנשאר שיענה עבור." אף אחד לא ענה. אבירם נזכר בטראומה: "לא ידענו מכלום. השמועות היו שאנחנו מכותרים ומנותקים."
הפלוגה של ליטביץ חזרה ב16- בחודש לצומת טרטור-לקסיקון בראשות המח"ט אמנון רשף בלי קרב אמיתי. היא הייתה נטושה אחרי שהמצרים נסוגו והתברר שגדוד הסיור נתן את המכה הסופית בצומת. "לפני חודש הגיע תרגום של מסמך מצרי ובו הם מתארים איך הם מֵגֵנים על ציר הצליחה בטרטור" אומר אבירם "ומתואר שם כוח אש חטיבתית. בדיעבד התברר שיחסי הכוחות שם היו מדהימים. היינו 200 וקצת חיילים ונלחמנו מול אלפים בתוך טנקים. כל הקרבות שם היו קרבות גבורה. תמיד רצנו קדימה והסתערנו. לא ראיתי מורך לב. ראיתי רק גבורות אדירות."
הפגיעה האנושה בשדרת הפיקוד נוסף על נזק עצום לטנקים ולציוד הביאו לכך שהכלים והחיילים ששרדו את הקרבות הקשים צורפו ליחידות אחרות. "ב-16 בבוקר הגדוד כבר לא היה קיים יותר" אומר כצנלסון שהצטרף לגדוד .184 ליטביץ הצטרף עם חמישה טנקים לגדוד 79 כעת כבר כמפקד פלוגה וב-17 באוקטובר הכוח שלו השתתף לצד פלוגה א' מגדוד 97 בהשמדת גדוד החוד של חטיבה 25 שתקפה את ראש הגשר מדרום. כך נוטרלה הסכנה מכיוון זה.
"פעלתי תחת המג"ד השלישי שלי במלחמה נתן בן ארי" אומר ליטביץ שהיה קצין דעתן אך מסודר ומינה את עצמו למפקד פלוגה ח' בגדוד 79 "פלוגה ח' נקראה 'חורף' אבל אחרי שארבעה מ"פים לפניי נהרגו שיניתי את השם ל'חורש' בתקווה לשנות מזל. וזה הצליח. ב17- בחודש בבוקר קיבלנו פקודה לתפוס עמדות תצפית ולצפות בחטיבה מצרית שאמורה לנסות לכבוש את ראש הגשר. היינו בלי תחמושת בלי דלק וכמעט בלי מים. המח"ט הודיע לי שכוח גדול שלו יבוא ממזרח ואכן החטיבה הגיעה ופתחה בירי על המצרים. בין לבין ראיתי ענן אבק אדיר. התפתח קרב מאוד מוצלח מבחינתנו. בלמנו את המצרים עם פגיעות טובות. לנו לא נפגע אף אחד. החטיבה ממזרח גמרה עליהם סופית. הם איבדו 70 טנקים מתוך.90 הכוח במקום הזה היה חיוני כי אם המצרים היו פורצים לראש הגשר זה היה סוף הצליחה." היה על מי לסמוך
הקרבות הגדולים האחרונים של הלוחמים ששרדו מגדוד 87 היו ב-18 ב-19 ב-20 וב-22 באוקטובר. הראשון מביניהם היה בלימת מתקפה של המצרים על ראש הגשר מצפון. גדוד 184 בלם אותם בעזרת פלוגת נגמ"שים ששרדה מגדוד .87 למחרת לאחר הצליחה השתתפו לוחמי גדוד הסיור ששרדו בקרב חטיבתי על מתחם אורחה. יום לאחר מכן השתתפו שני טנקים בכיבוש החיץ החקלאי ומתחם פוקסטרוט (מתחם גדול המכיל רמפה ענקית ששימשה לירי מצרי לעבר כוחותינו.( לקראת סיום המלחמה ב-22 בחודש נכנסו שלושה טנקים למשימה מאוד מסוכנת מדרום לאיסמעיליה וכולם נפגעו: ארבעה הרוגים ושבעה פצועים היו שם לגדוד שניפק מהלכי מופת שהשפיעו באופן משמעותי על המערכה.
מפקד האוגדה האלוף אריאל שרון כתב זמן קצר לאחר המלחמה מכתב הערכה לגדוד 87. בין היתר נכתב: "עם הפסקת האש בעומדי באותו ערב במבואות איסמעיליה ובראותי את הטנקים האחרונים של הגדוד בוערים ראיתי לנגד עיני את פניהם של לוחמי הגדוד שאיתם דיברתי ביום הכיפורים. זכרתי את מבטם של הלוחמים את ההחלטה הנחושה שהייתה נסוכה על פניהם וידעתי שהם לא אכזבו. ואמנם היה על מי לסמוך. רבים מהם לא זכו להגיע איתנו אל גמר המלחמה אבל הם הם אלה שהביאו את המלחמה לסיומה."
שלושת חיילי הגדוד מסכמים את המלחמה ויש להם לא מעט תובנות. כצנלסון מספר על תפקידו: "כדי להיות רופא צבאי אתה צריך שני דברים: לדעת כמה פעולות בסיסיות ולא לאבד את העשתונות. ואז אתה עובד אוטומטי ומתעלם מההיכרות האישית עם מי שאתה מטפל בהם. זה מה שצריך לעשות וזה מה שעשיתי."
ליטביץ מודה כי "המצרים הפתיעו את צה"ל בהרבה דברים אבל צה"ל הפתיע אותם בדבר עיקרי אחד: הרמה המקצועית המעולה של הטנקיסטים ורוח הלחימה של כל הלוחמים. הצבא השקיע באימונים והתוצאות היו בשטח. מה שהמלחמה לימדה זה החשיבות של הפקת לקחים בזמן אמת בשטח. דוגמה אחת פרטנית: לגלות שטנק יכול לתפוס מחסה בשטח מאחורי שיח."
הסמג"ד אבירם מסכם: "הוכח שאין על הטנקים שלנו. מאחר שהמצרים פחדו מהטנקים הם בנו מערך סאגרים גדול. ואף על פי כן הטנקים ניצחו את המלחמה בסוף. לא היה קרב תנועה שלא ניצחנו. אין עוררין על עליונות הטנקים." בנושא המורשת מספר אבירם כי תמיד יש מקום לעוד זיכרונות והעלאת פרטים מהעבר: "יאיר ואני טוחנים כל שבוע כל בדל של מידע ומתווכחים עם כל מי שמנסה לערער על חשיבות הקרב בצומת טרטור-לקסיקון." ועניין אחרון שחשוב לאבירם להתגאות בו: "נושא החילוץ היה בדמנו. לזכותנו ייכתב שפינינו את כל הנפגעים בשטח."
לאחרונה פרסם ליטביץ את הספר "צ-817831" על שם מספר הטנק שלו. ליטביץ שזכה לביקורות מצוינות על ספרו נעזר באוסף שכתב בעיקר בשנים שאחרי המלחמה על אודות חוויותיו בזיכרון הפנומנלי שלו ובכתיבתו הקולחת כדי לתאר את האירועים. "הספר הוא לא יומן מלחמה אלא מתאר את האירועים מנקודת מבטי. ניסיתי לקחת את הקוראים איתי לתוך הצריח" הוא מסביר.
ובתוך ההצלחה הגדולה בהשבת הכבוד ההיסטורי והחשיבות של פעולות גדוד 87 במלחמת יום הכיפורים יש דבר אחד שעדיין מציק לכצנלסון. "יש כישלון אישי גדול שלי" הוא מבכה "הצלחנו להשיג באופן חריג אישור להקים בלטרון אנדרטה לגדוד ולא הצלחתי לגייס את הכסף עד היום הזה." חברי הגדוד מקווים שיימצאו תורמים להקמת האנדרטה. זה חשוב עבורם ועבור משפחות הנופלים אבל גם עבור עם ישראל כולו שצריך לזכור ולהוקיר את גיבוריו.
צבי אבירם. "לזכותנו ייכתב שפינינו את כל הפצועים מהשטח"
יאיר ליטביץ. "גם עשרות שנים אחרי המלחמה – כל בדל מידע חשוב למשפחות"
מפקד אוגדה ,143 אריאל שרון, עם שר הביטחון משה דיין
דן כצנלסון. "עבדנו כמו משוגעים כדי להיות מוכנים"
מפת הלחימה של גדוד 87
הטנק של יואב ברום ז"ל (בתמונה משמאל) מפקד הגדוד, סמוך לצומת הארור
סא"ל בנצי כרמלי ז"ל, המפקד הראשון והחלל הראשון
גשר הגלילים על תעלת סואץ
סקירה של עפר דרורי על הספר
צ-817831 – אוטוביוגרפיה של לוחם במלחמה
סיפורו של מפקד טנק יאיר ליטביץ שנקרא למילואים בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. תיאור הקרבות של ליטביץ הוא תיאור לחימתו של גדוד הסיור 87 במלחמה ועד לשחיקתו המלאה ב-16 באוקטובר 1973 לאחר קרב הדמים בכיבוש התפר שבין שתי הארמיות המצריות וסיומו בקרב הנורא של כיבוש צומת טרטור לכסיקון. ספר מרגש, כתוב היטב וקולח
צ-817831 הוא לכאורה סיפורו של טנק במלחמת יום הכיפורים אבל הוא בפועל סיפורו של מפקדו, יאיר ליטביץ. יאיר טנקיסט, מ"מ טנקים מגדוד הסיור 87 שהיה גדוד הסיור של אוגדת אריק שרון נכנס למלחמה מהרפת שם תפסה אותו הקריאה למילואים בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הגדוד הוזעק ואתו לוחמיו. ליטביץ מתאר בשפה ציורית וקולחת את ההתגייסות, התנועה אל הבלתי ידוע ולבסוף את התנועה על זחלים של הגדוד מבאר שבע עד לחזית סיני והכול בהעדר מובילי טנקים.
המעבר החד מהרפת לקרבות השריון שליטביץ שותף אליהם הם המאפיינים את ההלם של תחילת המלחמה. ליטביץ מתאר בצורה מעניינית את ההיסטוריה הצבאית שלו, את לחימתו בגזרות האלה כבר במלחמת ששת הימים כקצין מילואים ואת ניסיונו הקרבי שצבר במהלך שתי מלחמות. ליטביץ אדם צנוע מטבעו מציג את העובדות ואנו הקוראים יכולים להתרשם עד כמה נסך ניסיונו הקרבי ביטחון אצל חייליו ועד כמה היו מוכנים ללכת אחריו באש.
תיאור הקרבות של ליטביץ הוא תיאור לחימתו של גדוד הסיור 87 במלחמה ועד לשחיקתו המלאה ב-16 באוקטובר 1973 לאחר קרב הדמים בכיבוש התפר שבין שתי הארמיות המצריות וסיומו בקרב הנורא של כיבוש צומת טרטור לכסיקון שיאיר ועוד שלושה טנקים היו שותפים אליה. לאחר קרב נורא זה ליטביץ מתאר את הצטרפותו לגדוד 79 שנלחם באותה הגזרה ואת הפגישה היפה שהייתה לו עם רמי מתן מ"פ בגדוד, פגישה בחולות שהובילה לחברות של שנים. ליטביץ התחיל את המלחמה כמ"מ וסיים אותה כמ"פ עתיר ניסיון המשרה תחושה של ביטחון ורוגע סביבו גם בזמנים הקשים ביותר.
תיאור הקרב בצומת טרטור לכסיקון פותח רשומון שרבים כמותו במלחמת יום הכיפורים. התברר לי שהייתי כמה מאות מטרים מהטנק של ליטביץ באותה צומת ובאותם שעות לערך והזיכרונות שלי בקטעים מסוימים מהקרב מעט שונים אף שגם אני רשמתי לעצמי ביומן הקצר שניהלתי במלחמה שזה היה הלילה הקשה מכולם.
זהו ספר אוטוביוגרפי של לוחם במלחמה ההיא שמצטרף למספר ספרים נוספים בתחום שרק דרכם ניתן להבין את פרטי המלחמה בעיקר מעיניהם של הלוחמים היותר זוטרים. ליטביץ לא חושש מרגשות ומביע אותם בהזדמנויות שונות. בהחלט מרגש לקרוא את הדברים. הספר כתוב היטב וקולח. מומלץ ביותר.
המקור: http://www.news1.co.il/Archive/0014-D-59137-00.html
סקירה של ד"ר ישראל בן-דור שהתפרסמה בגיליון "מערכות" האחרון מספר 440
"אצלנו מחתימים כרטיס מלחמה"
על ספרו של יאיר ליטביץ, צ-817831 בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, אפי מלצר (2011)
ד"ר ישראל בן-דור, היסטוריון (מגיליון מערכות,
בזיכרון ההיסטורי הישראלי לגבי מלחמת יום הכיפורים, לא זכה עדיין גדוד הסיור 87 למקום הראוי לו. בימי קדם, כאשר צבאות ערכו מצור על ערים בצורות, מקובל היה לפאר את הראשון שהצליח לעבור את החומה ולהלל את שמו ואת גבורתו בדפי ההיסטוריה. אולם ממלחמת יום הכיפורים נשארו קולות מעטים שבעוצמתם השפיעו על הזיכרון ההיסטורי הישראלי וטבעו את חותמם. הסמלים המוכרים לאדם הממוצע ברחוב אינם כוללים את גדוד 87. אחד הדימויים המוכרים ביותר הוא תמונתו של אריק שרון, שראשו חבוש; הציבור הרחב מקשר בדרך כלל את "החווה הסינית" ואת הצליחה עם הצנחנים ומפקדיהם; גם תמונתו של גשר הגלילים, הפרוס על פני תעלת סואץ, מוכרת למדיי. אולם המסה הכבדה של חטיבה 14 ובראשה גדוד הסיור 87, שחדרה בעוצמה רבה לתוך המערכים המצריים באגף הדרומי של הארמייה המצרית השנייה ובכך פתחה את מרחב ראש הגשר ואִפשרה את הצליחה, אינה מוכרת במידה הראויה לחשיבותה ההיסטורית. סיפורה של חטיבה 14 בכלל וסיפורו של גדוד 87 בפרט, לא זכו עדיין למקום הראוי להם בזיכרון ההיסטורי הישראלי. אולם בשנים האחרונות נוצרת בהדרגה תמונה מורכבת ומפורטת יותר של הקרבות במרחב "החווה הסינית" ושל הצליחה. בהדרגה מתקבלת המידתיות הנכונה של מערכת הצליחה ושל קרבות "החווה הסינית" ובתמונה זו גוברת ההתייחסות ללחימתה של חטיבה 14 וגדוד 87 במסגרתה.
באפריקה עם חלק מאנשי הצוות יאיר ליטביץ (משמאל) על הטנק בפאתי פאיד
סגן יאיר ליטביץ פיקד על הטנק היחיד מגדוד 87 שצלח את כל מסלול הלחימה מראשיתה ועד סופה ונותר שלם יחד עם הצוות המקורי. ספרו, הכתוב היטב ומסתמך על החוויות שעבר בגופו, הוא עדות מרגשת לאיכותם המיוחדת של אנשי המילואים בזמן המלחמה כלוחמים וכאנשים. ב-6 באוקטובר, לאחר שסיים לחלוב את הפרות, גויס יאיר, שהיה אז מ"מ טנקים, למילואים. לאחר התארגנות חפוזה וללא ציוד חיוני והכנות בסיסיות, יצאו הטנקים של הגדוד על שרשראותיהם, דרך באר שבע, אל תעלת סואץ. אריק שרון כתב על לחימתו של הגדוד:"ראיתי בימי שירותי גדודים רבים. גדוד הסיור היה מהטובים שבכולם" (עמ' 227). גדוד 87 איבד במלחמה מאה ושמונה ובהם שני מפקדי הגדוד, בזה אחר זה. ב-8 באוקטובר בלם הגדוד את התקדמות הכוחות המצריים בגבעות "חמדיה"- "כשוף" ובכך מנע אובדן שטחים חיוניים ביותר לצה"ל להמשך הלחימה ולצליחה. בלחימה באותו יום נהרג סא"ל בנצי כרמל. ב- 9 באוקטובר ערך הגדוד סיור שבו התברר מעל לכל ספק כי ב"תפר" שבין הארמיה השנייה מצפון לארמיה השלישית מדרום, ובאזור שמצפון לאגם המר הגדול, שבו תכנן צה"ל לצלוח את תעלת סואץ, לא נערכו כוחות מצריים. מידע זה הניח את התשתית לתכנון הצליחה ובכך השפיע על תוצאות המלחמה בחזית הדרום ותוצאות המלחמה כולה. ב-14 באוקטובר נטל הגדוד חלק בשבירת ההתקפה של הדיביזיה המצרית המשוריינת 21, במסגרת ההתקפה המצרית האחרונה שנועדה לשנות את תמונת המצב. בליל 16-15 באוקטובר, במבצע "אבירי לב", הוביל גדוד 87 את ההתקפה של חטיבת שריון 14 שעליה הוטל לפרוץ לתוך המערכים המצריים ולהכין את ראש הגשר שיאפשר את הצליחה. בהיתקלות בצומת טרטור-לכסיקון, לפנות בוקר ה-16 באוקטובר, נהרג המג"ד סא"ל יואב ברום, שהחליף את סא"ל בנצי כרמלי. מפקד הפלוגה של יאיר נפצע. יאיר לקח עליו את הפיקוד וניהל קרב נגד האויב מ- 0300 ואילך. רס"ן (במיל') צבי אבירם, סמג"ד 87, כתב בעניין זה: "אין לי ספק שהמלחמה העיקשת בפיקודו של יאיר הכריעה את האויב בצומת" (עמ' 237). בבוקר ה-16 באוקטובר נסוגו המצרים ופינו את הצומת וההשתלטות עליה נעשתה מאוחר יותר בפיקוד המח"ט אל"ם אמנון רשף ועם הכלים המעטים שנשארו מגדוד הסיור. באותו בוקר, גדוד הסיור לא היה קיים עוד למעשה. יאיר, שפיקד על חמשת הטנקים שנותרו, לראשונה בחייו כמ"פ, הצטרף כפלוגה שלישית לגדוד 79. ב-17 באוקטובר נטל חלק בבלימת המתקפה של החטיבה המשוריינת המצרית 25, שנועדה לשבש את הצליחה, ביחד עם כוחות נוספים. אנשי הגדוד התמידו בלחימה עד הקרב האחרון של האוגדה. שלושה טנקים של גדוד הסיור נלחמו ונפגעו במבואות איסמעילייה עם תחילתה של הפסקת האש בשעות הערב של 22 באוקטובר.
הספר מזמן לקורא כמה מסעות השלובים זה בזה. יאיר חוזר ב"מנהרת הזמן" למלחמת יום הכיפורים ומשתף את הקורא בדוח קרבי ייחודי המפרט בגילוי לב את שיקוליו כלוחם וכמפקד. בד בבד עם התיאור של מלחמת יום הכיפורים, הוא מתאר את דרכו במלחמת ששת הימים ומעמת בין הרשמים משתי המלחמות. לפעמים הוא משתמש בביטויים ממלחמת ששת הימים כדי לתאר את מה שקרה במלחמת יום הכיפורים. כך, למשל, תיאר את הקרב שבו הגדוד נשחק לחלוטין:
"במהלך המלחמה חוויתי את ארבעים ושמונה השעות הקשות בחיי: ראשיתן, בעבורי, כמפקד מחלקה…עת היה גדוד הסיור במלוא כוחו והוביל את הפריצה של צה"ל אל התעלה. הן נמשכו עם קריסתו של הגדוד, שהייתי עד לה, ועם הפיכתם של הטנקים הבודדים שנותרו ממנו לפלוגה בגדוד 79, פלוגת "חורש" הנפלאה, שהייתי למפקדה. הן הגיעו אל קיצן בחניון לילה של הגדוד, כשכל טנקי הפלוגה, על צוותיהם, עומדים אחרי בשורה, לאחר שהפליאו מכותיהם בשריון המצרי. …היו אלה ארבעים ושמונה שעות שבמהלכן הילכתי על שפת הגיהינום – ולא החלקתי לתוכו, ראיתיו מנסה בכל כוחו לבלוע אותי, ולא יכול לי…ראיתי את המוות מהנקודה הקרובה ביותר האפשרית, הישרתי אליו מבט, והוא השפיל עיניו" (עמ' 183). במסדר הניצחון של חטיבה 7 אמר האלוף שמואל גונן ("גורודיש") מפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים ואלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, את המשפט הנודע מאז: "אל המוות הישרנו מבט – והוא השפיל את עיניו". יאיר הצטרף גם במלחמת ששת הימים לגדוד 79, שהיה במקור גדוד של חטיבה 7.
באופן מעורר כבוד, מבחין יאיר בין מה שהיה ידוע לו אז לבין מה שנודע לו לאחר מעשה. גם בכך ספרו הוא יוצא דופן לטובה. בדרך כלל, נוטים הכותבים, ככל שהתארך הזמן בין האירועים לכתיבה, לערבב בין חוויותיהם מעת הקרב עם מה שנודע להם לאחר מכן. הנטייה הטבעית של כל כותב היא להגיע לתמונה מלאה ככל האפשר וכמעט שלא ניתן לעמוד בפיתוי זה, אולם יאיר מקשה על עצמו ומשתדל להבחין בחדות בין הדברים.
שריון וחי"ר באפריקה
מדובר בספר ייחודי על המדף ההולך ומתמלא בספרים על מלחמת יום הכיפורים. במדף המתמלא רבים ספריהם של המפקדים הבכירים, הנלחמים עדיין את "מלחמות הגנרלים" ואת המלחמות על כבודם של החילות השונים; עיתונאים שהצליחו להגיע לחלקים מהחומר ולפרסם "חידושים ותגליות" לאחר למעלה משלושים שנה מהמלחמה; היסטוריונים צבאיים, הנלחמים על יוקרתם ועוד. הספר משמיע את קולם של הלוחמים ובכך הוא מצטרף למעטים מסוגו.
מסע מיוחד במינו שהספר מזמן לקורא הוא המסע בעקבות הזיכרון, על פני העשורים שחלפו מהמלחמה. מהרגעים הכואבים בזמן הקרב, שבהם נצרבו בו המאבק להישרדות בזמן הלחימה והכאב מנפילתם של רבים מחבריו לקרב, ואחר כך השתיקה הממושכת, רבת השנים. לאחר כשלושה עשורים, התעוררו שרידיו של הגדוד לטפל בזיכרון ההיסטורי ובהנצחה ויאיר הצטרף למאמצים אלו. עיבוד החוויות מזמן המלחמה מגיע לשיאו במסע לשדות הקרב ב-2008, ביחד עם חבריו הלוחמים ועם בני משפחתו. יאיר מיטיב לתאר את תחושותיו על ידי רישום אירועים קטנים מזמן המסע המעידים על ההבדל שבין 1973 ל-2008. כך, למשל, כאשר ירד בזהירות במורד הבונקר של מוצב "הנברונים" רצו לעברו שלושה חיילים מצריים צעירים ומחייכים, שהציעו באדיבות את עזרתם:"דחיתי אותם באדיבות וביקשתים לצעוד לצידי. המחווה שהפגינו ריגשה אותי. צעירים מילדיי, חיילים שלא חוו מלחמה. חיוכם היה חיוך של טוב לב ושל הכנסת אורחים. כמה סמלי, הרהרתי, אנושי כל כך, פשוט ומרגש. תודה לכם, חיילים מצרים צעירים, ריגשתם אותי עד מאוד". (עמ' 214). לכל אורך הספר, נשען יאיר על זהותו המוצקה כחקלאי, אוהב טבע ואדם וגם אופטימיסט נִצחי. לחימתו העיקשת בסדרת המלחמות שבהן נלחם כאיש מילואים נבעה מרצונו להגן על כל מה שנבנה בישראל ולא מאהבת המלחמה והאלימות שבמסגרתה. הקריאה בספר מזמנת, אם כך, גם מסע בנתיב החיים של האזרח הישראלי הממוצע, איש המילואים, הנאלץ לשמור על כשירות קרבית במשך עשורים ולהתגייס למלחמה מעת לעת. עם זאת, נשמרת בו תמיד התקווה לחיים אחרים לגמרי, שבהם לא יהיה צורך, אחת לכמה שנים, להחתים "כרטיס מלחמה".
מכתב תודה ליאיר ליטביץ
10 באוקטובר 2012
יאיר יקירי,
קראתי את הספר שלך ברצף ולא יכולתי לעצור לרגע.
הספר הוא יצירת מופת שבה נחשפתי לאישיותך, למקורותיך, לערכיך ולדאגתך למשפחה.
בתיאור הציורי המאפיין את איש ההתיישבות העובדת, על הזחל של הטרקטור שהופך לזחל של הטנק, יכולתי לחוש את ריחה של האדמה מחד ומאידך את ריחם של הגריז ופלדת הטנק.
השעון של סבתא מקשר בין המלחמות על קיום העם היהודי, וממחיש את העברת המורשת בין הדורות. גם שהוא אובד וכאילו נגמרת התקווה – הוא צץ משום מקום ומחזק אותך לעמוד בתלאות המלחמה.
הספר ממחיש את האדם והמפקד שבך. את האחריות הבלתי מתפשרת לאנשים שבמכונות הפלדה, ואת המאמצים הבלתי נלאים שלך לשמור עליהם בחיים. זהו ספר של מנהיגות נטו הבאה לביטוי בכתיבה רגישה ואנושית .
תודה רבה על ששיתפת אותי בחוויית המלחמה שלך. אני מקווה שדורות של אזרחים ומפקדים יוכלו גם הם ללמוד ממך מהי מנהיגות.
בידידות
דוד זיו*
* הכותב לחם במלחמת יום הכיפורים בפלוגה ח', עוד כשזו הייתה בגדוד 96 (לפני האיחוד עם גדוד 79), ואחיו נפל במסגרת גדוד 582.
