פחד וגבורה בשישה ימים
יהודה רבס, הוצאת אופיר ביכורים, 2011, עברית (128 עמודים) ובתרגום לאנגלית (178 עמודים) בכריכה רכה.
ספר חדש, קצר ומרתק של יהודה רבס, יש בו, כדברי המחבר, "הסתכלות ביקורתית דרך כוונת של בזוקה על הפחד, הגבורה והגאווה, על המוות והאהבה, על הרעות והשנאה, על המציאות, המיסטיקה וההזיה, על החילוניות והאמונה, על הסוף וההתחלה."
מדברי המחבר: מה יש כאן? תקציר של הספר: "פחד וגבורה בשישה ימים".
הסתכלות ביקורתית דרך כוונת של בזוקה על הפחד, הגבורה והגאווה, על המוות והאהבה, על הרעות והשנאה, על המציאות, המיסטיקה וההזיה, על החילוניות והאמונה, על הסוף וההתחלה.
בספר זה מרוכזים כתבים, ספורים והגיגים, שנכתבו בעקבות יומן לוחם שנרשם בעת הקרבות של מלחמת ששת הימים ולאחריהם לסירוגין במשך יותר מארבעים שנה – בחטיבת השריון 45 בפיקודו של משה בריל (בר כוכבא) ז"ל. מתוארת כאן מציאות מרה ואכזרית; איך הורגים, נפצעים ונהרגים חיילים בשדה הקרב. מציאות המעורבת בדמיון וחלומות, תיאור המציאות ממחישה את אופייה של חברת הגברים הישראלית בצבא, את הערמומיות, הגסות והתמימות המשולבות זו בזו.
ספר זה נכתב בחזית הקרבות של צפון השומרון; כפר דאן, ג'נין, טובס, הג'יפטליק, שכם וגשר דמיה. בצפון הגולן; תל פאחר, תל עזזיאת, זעורה, ברכת רם, מסעדה וסחיטה. כל הכתבים הללו "נתקעו בקנה" במשך יותר מארבעים שנה עד שהבשילו וצומצמו לקובץ אחד שכולל את ניסיון החיים והפרספקטיבה של ארבעים שנה נוספות.
המחבר; יהודה רבס, זה אני, היערן שמתבונן באנשים, בעצים, בשיחים, באדמה, ובסלעים הדוממים במשך כל החיים, בפשטות ובפליאה. הייתי אחראי על איסוף הזרעים, ריבוי ושתילה של עצים באגף היעור של הקרן הקיימת לישראל ועדיין מטייל ועובד בריבוי צמחי בר השייכים לחורש הטבעי הים תיכוני. מלאתי חובתי כקצין זוטר במילואים במשך 32 שנה והשתתפתי בארבע מלחמות. נשוי למירי רעייתי שגידלנו ביחד שתי בנות ושמונה נכדים.
סקירת הספר – אל"ם (במיל') שאול נגר
אין זה יומן מלחמה רגיל של מהלכים צבאיים, קרבות, ניצחונות וזעקות הפצועים. יהודה רבס, המחבר, היה לוחם בחטיבת השריון 45 של משה בר-כוכבא (בריל), לימים חטיבה 188, שהגיע למלחמת ששת הימים (1967) כקצין חרמ"ש במילואים, כאדם בוגר ובשל המתקרב לגיל 30 (גיוס 1957). זהו סיפור אנושי בעיקרו ויומן המלחמה הוא מעין רקע לסיפור חיים מעניין ומרתק החושף לפנינו את המחשבות הפילוסופיות של מי שהשתתף במלחמת ששת הימים, ראה והתפעל מההישגים חסרי התקדים של מדינה צעירה שהייתה מאוימת על ידי נשיא מצרים גמאל עבד-אל-נאצר, שהקים קואליציה של צבאות ערביים ונקט מהלכים ממשיים לממש את חלום מחיקת המדינה הצעירה מעל המפה, "כולל נשים וטף", ולצד זה היטיב לראות את הפן האנושי של המלחמה בצד המכוער של התנהגות חיילינו לצד התרוממות הרוח שסחפה את כל תושבי המדינה וחייליה. אף שהייתה זו מלחמת בזק עם מהלך פתיחה עתיר הישגים של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את חילות האוויר שמסביב על הקרקע עוד לפני שהמריאו מטוסיהם, היו גם היו לנו נפגעים לא מעטים בהרוגים ובפצועים:
"קודם שהגענו למגע קרב עם האויב בכפר זעורה עצמו חלפנו על פני תל פאחר. שם, במעלה ההר, מצאתי את הזחל"ם, עליו היה כתוב באותיות של קידוש לבנה: "ישיר לדמשק". בדופן האחורית שלו עוד אפשר היה להבחין בכתוב, אלא שעכשיו כל יתר הרק"ם היה שרוף ומפויח. בתוכו נראו גוויות חרוכות של לוחמים שלנו. נראה שמהזחל"ם הזה לא נשאר חייל אחד בחיים… "תל פאחר בידינו". מוסה הגיבור ז"ל היה כאן המפקד, וחייליו, הצעירים, חיילי חטיבת "גולני", ישבו לצד הדרך עצובים ומתאבלים".
ועוד הוא כותב על הנפגעים:
"בקרבות חטיבת השריון שלנו, 45, בפיקוד משה בריל נהרגו במשך המלחמה כולה 51 לוחמים. תמונותיהם מופעיות בחוברת פנימית בשם עוצבת ברק, המוקדשת ללוחמים של העוצבה ששחררו את השומרון והגולן. אני מסתכל על הלוחמים שמסרו את נפשם. עכשיו, אחרי הרבה שנים, עדיין נשארו כולם צעירים ורעננים. הו, כמה עצוב…"
המחבר מבטא את הערכתו העמוקה לראש הממשלה לוי אשכול שהכין את הצבא כהלכה ליום פקודה, ועשה כל מאמץ למנוע את המלחמה ומצטט בהרחבה את דבריו בימים שקדמו למלחמה. סמל המחלקה של המחבר היה בנבנישתי, איש כלבבו שאיתו ניהל שיחות רבות במהלך המלחמה וגיבש לעצמו תובנות שונות על תוצאותיה.
"השיחות עם הסמל בנבנישתי, המחשבות על אודות התנהגות הלוחם בשעת קרב, המחשבות על הלבטים המוסריים והריגת לוחמי אויב בשעת קרב לא מסתיימות אף פעם. הסמל בנבנישתי הולך איתי לאורך כל הדרך, פעם חולק עליי ופעם מסכים איתי."
לאחר שהחטיבה לחמה בגדה המערבית היא עלתה ללחימה ברמת הגולן ובדרך עברו סמוך לקיבוץ דן:
"אני, החייל הקרבי הצעיר, חשבתי על חברינו לנשק מהקיבוץ, אנשי ההגנה המרחבית; אלה הם בעצם מגיני הקיבוץ והמדינה האמיתיים, שעצרו את האויב בשער…"
לצד יומן המלחמה המיוחד שנכתב בעצם ימי המלחמה, יש בספר הרהורים ומחשבות של המחבר בכל התקופה שעברה מאז המלחמה, במשך למעלה מארבעים שנה, ועד ימינו ממש.
מומלץ בכל לב לקריאה.
להלן הפרק הראשון מתוך הספר:
צבא המילואים לפני מלחמת ששת הימים
אנחנו, חיילי המילואים הקרביים של שנות השישים למאה הקודמת, הופקדנו על המשימה לתת תשובה לדוקטרינה הסובייטית:
ברית-המועצות סיפקה נשק ותחמושת למצרים וסוריה, כולל את דוקטרינת המלחמה הסובייטית. בצה"ל הכינו תשובות, ואנחנו התאמנו במציאת שיטה לקראת פריצת "קו ההגנה הסובייטי". בגיוס של כוחות המילואים העבירו "הסבה" את יחידות החי"ר (חיל רגלים) לחרמ"ש (חיל רגלי משוריין). האימונים היו שריון משולב עם חיל רגלים מוסע על גבי הזחל"מים המשוריינים. היינו מתאמנים בשיטת הפריצה החזיתית של תעלות ההגנה ה"סובייטיות". הפתרון הצבאי של קציני הצבא, הממונים על הלוגיסטיקה שלנו, היה לנסוע במהירות מקסימלית שהזחל המשוריין והמיושן מסוגל על פני קרקע של דיונות חול בניצב לתעלות ההגנה של האויב. התעלות ייצגו את קו ההגנה של הדוקטרינה הסובייטית. הזחל"מים הוותיקים שלנו היו עוד שאריות של מלחמת העולם השנייה, שם השתמשו בהם בעת הפלישה המפורסמת לנורמנדי שבצרפת – הפלישה של הגנרל אייזנהאואר. הזחל היה כמעט עף באוויר ונוחת בתעלה או בשוליים של התעלות. כך היינו מצליחים לעבור את המכשול הסובייטי, אלא שלעתים היינו נזרקים לאוויר ונוחתים בחזרה על גבי שולי התעלה, ואז היינו נתקלים באחת מפינות המתכת שנמצאות בתוך המבנה הפנימי של הכלי המשוריין. סימני אחת המכות הללו אני נושא על גופי עד היום. נפלתי על פינת מתכת של ארגז כלים, והוא פגע באחת הצלעות של פרק גופי הימני. מעוצמת המכה והכאב הפכתי חיוור כל כך, שמפקד הגדוד, אשר ישב באותה עת בתוך הזחל, נבהל עד כדי כך שפנה אלי בצעקה : "מה קרה לך, יהודה ?". סיפור זה ממחיש ומזכיר לי עד כמה היה המפקד הבכיר מעורה, נמצא ובודק את כל פרטי האימונים. התנהגות זו הוכיחה את עצמה בעת המלחמה והקרבות שהשתתפנו בהם בעתיד.
בשטחי הנגב הצפוני, בין משאבי שדה וביר עסלוג', נרתמנו, אנו חיילי המילואים, לתוך הרק"ם (רכב קרבי משוריין). קיבלנו טנקים ת"פ (תחח פיקוד), למדנו לחצות תעלות, עמדות מוגנות, קווי אויב מאולתרים ולהפעיל כוחות שריון משולבים בסיוע אווירי.
באחד התרגילים של סיכום שירות האימונים על גבי הגבעות הצחיחות והאפורות שם בנגב, ליד ביר עסלוג', לא רחוק מקיבוץ משאבי שדה וצומת ירוחם, ערכנו התקפה עם שחר על "מוצב אויב" – תרגיל גדול ומשולב של סיכום האימונים המפרכים והממושכים. הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, עם צוות קציני המטה באו לצפות בתרגיל המסכם, לבקר ולתקן את יכולת הביצוע שלנו.
היה לילה קריר של מדבר. נסענו באורות שיירה (אורות קטנים) על גבעות החמדה, הנושאות על גבן את אבני המדבר המעוגלות, חרוצות ושרוטות, חרוכות וצרובות בצבע שחום מבריק משפשוף אבק הרוחות. בין אבני החמדה המדברית הללו, בערוצים ובוואדיות, היו פזורים שיחי הזוגן הגלדני, הבשרני (סוקולנטי) והיבש. אדמת הלס הצחיחה של הנגב נשחקת ונטחנת תחת שרשראות הרכב המשוריין, המעלה אבק דק ומחניק שנראה כערפל הצובע את השמים ואת פני הלוחמים. אבני החמדה, הצרובות מקרני השמש הקופחת, מקשות על התנועה של הרכבים, ובלילה האבק מקטין את הראות עד למרחק של מטרים ספורים.
עלי הוטלה המשימה להוביל את ההתקפה אל גבעת האויב. תחת פיקודי מחלקת טנקים ומחלקת זחל"מים, בסך הכול תשעה כלי רכב. מאחוריי בשיירה נעים באטיות הלילה המדברי עוד שתי מחלקות, ובסך הכול 27 רכבים משוריינים. כל הזמן שאלתי את המ"פ, שישב בג'יפ לפניי:
"תראה לי במפה או בתצלום אוויר היכן הגבעה שאנו תוקפים". גדי מיטר, המ"פ, היה יוצא דופן בהתנהגותו החברית והסימפטית, לעומת אסף יגורי המקביל שלו, שהיה פונה אל חבריו לנשק במעין התנשאות וביטחון עצמי מוגזם.
הוא, המ"פ שלי, השיב: "אין לי עדיין נתונים. גם אני לא קיבלתי את המקום המדויק של הגבעה עליה יושב 'האויב האכזר'. אני פשוט לא יודע". לאט-לאט נסענו בעקבות הסיירים עד אור השחר הראשון. נכנסתי ללחץ וניסיתי בכל דרך לקבל נתונים ולהבין היכן "גבעת האויב", כי עוד מעט קט צריך לכוון את נהגי הטנקים להיערך במבנה קרב חזיתי, להסתער על יעד האויב ולפתוח באש חיה. מפקד פלוגת הטנקים ת"פ שואל אותי כל הזמן היכן מתקיפים ולהיכן לכוון את האש. לבסוף השחר הפציע והתרגיל החל לנוע, עדיין לא קבלתי נתונים היכן יש לתקוף. אני צופה במטוסי סילון מסוג "מיסטר" צרפתיים, היורדים ביעף על אחת הגבעות ממול ומפילים פצצות נפל"ם (אז עוד השתמשו בהן). החלטתי שזו כנראה הגבעה וכיוונתי את הרכבים לשם. לפתע שמעתי במכשיר הקשר פקודה לתקוף את יעד האויב מבלי להגיד היכן הוא. מיהרתי להעביר הוראות גם לפלוגת הטנקים, ופתחנו במתקפה וירי תוך כדי נסיעה עם אש מכל הכלים. "כבשנו" את היעד, "גירשנו" את האויב ודיווחנו לפיקוד. נתתי פקודת "חדל אש !" וכל הגזרות השתתקו. נעשה דיווח שגרתי על פצועים ונפגעים, מצב תחמושת – הכול כנהוג בתרגולת.
בלבי ספק הקלוי ספק חשש – שמא לא התקפתי את הגבעה הנכונה. לפתע אני צופה ומבחין שסמל המחלקה משלח פגזי תאורת לילה באמצעות מרגמה קטנה מתוך הזחל שלו. אני צורח לכיוון הזחל הסורר ואומר: "מה אתה יורה פגזי תאורת לילה באור היום – מה עוד כשהתרגיל כבר הסתיים ! " סמל המחלקה מיהר להתנצל ואמר: "אבל נשארה לי תחמושת עודפת"… תשובתי הייתה : "הרמטכ"ל צופה בנו מטווח קרוב, מהגבעה הכי שולטת באזור. דע לך, שאם אני נכנס לבית הסוהר, אתה יושב אתי"…
שקט משתרר בשדה הקרב, מעין אנטי-קליימקס, והחיילים מתחילים לנקות את הנשק ולהתכונן לקראת החזרת הציוד של סוף תקופת שירות המילואים. סיכום התרגיל על-ידי הקצינים והרמטכ"ל רק החל, שם על הגמעה הצופה עלינו מלמעלה.
בראש הגבעה, בנקודת התצפית, מוצבים שני אוהלים גדולים, שם מצטופפים קצינים רבים כדי לשמוע מילות סיכום ולהיות קרוב לפיקוד הגבוה. לפתע נשמע קולו של הקשר בוקע ממכשיר הקשר הגדודי:
"המפקד על הכוח המסתער על הגבעה מתבקש אל הרמטכ"ל".
הרגשתי שיום הדין הגיע, וכנראה פספסתי את הגבעה ו/או יריתי פצצות תאורה לאחר גמר הקרבות.
התנעתי את הרכב ונסעתי לגבעת התצפית, אל ראש המטה הכללי של צה"ל. שם, סביב השולחנות, הסתופפו קצינים בעלי כל הדרגות. עד כדי כך צפוף היה שם, שלא ניתן היה לראות לא את שולחן המפות ולא את פניו של הרמטכ"ל, יצחק רבין. כך עמדתי מאחורי גבם הרחב של הקצינים הבכירים, שומע חצאי משפטים הנעלמים ברוח המדבר עם אבק אדמת הלס העדין, הצורב את העין ומייבש את הפה.
סוף-סוף נשמע קול רם עמוק וסמכותי: "המפקד של הכוח הקדמי הפורץ ראשון מתבקש לחשוף עצמו למרכז האוהל". נפתח פתח מעין שביל צר בין חומת הקצינים, אל מרכז השולחנות הבנוי בצורת ח, ואני נדחק פנימה, ספק רץ ספק הולך בעל כורחי, בהססנות ובחוסר ביטחון בולט. "אתה המפקד של הכוח התוקף הראשון ?" שאל הרמטכ"ל. "כן, אני הוא". "רציתי לומר לך", המשיך הרמטכ"ל בקולו העמוק, "שההתקפה שלך הייתה יוצאת מן הכלל טובה : בדיוק במועד הנכון, פריסת הכוח הייתה אחידה וטובה מאוד, קצב האש וניהול המערכה. כך יש לעשות את המלאכה". כולי המום ומבולבל ומופתע משטף התשבחות השבתי : "כן, המפקד".
חזרתי למחלקה והתכוננתי להחזרת הציוד והשחרור משירות המילואים.
דוא"ל המחבר יהודה רבס, reves@netvision.net.il
