הטנק
אסף ענברי, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, כריכה רכה, 271 עמודים, 2018
הטנק של דגניה הפך לסמל בתולדותיה של מדינת ישראל. הוא נכנס להיסטוריה כסמל למעשה גבורה בקרב הגנה של מעטים מול רבים, ליכולת האדם מול הפלדה ולנחישותם של מתיישבים בהגנה על ביתם. הטנק היה שייך לצבא הסורי שתקף את צפון עמק הירדן מכיוון מזרח, ממורדות הגולן במלחמת העצמאות, כדי לחדור למרכז הגליל התחתון בדרכו לחיפה, ולחצות לשניים את המדינה שבדרך.
כיום נמצא הטנק במקום שבו נעצר על ידי חברי דגניה ולוחמים נוספים מחטיבת גולני וחברי קיבוצים שכנים במלחמת העצמאות, ומאז הוא משמש אנדרטה לגבורת המֵגינים.
הספר המצוין שכתב אסף ענברי מביא את "סיפורם של חמישה אנשים, שכול אחד מהם בטוח שהוא האיש שהכריע את מלחמת העצמאות, לא פחות. ההתפכחות המרה של מלחמת יום הכיפורים מטילה את חמשת הגיבורים למערבולת של חשבון נפש נוקב. המאבק על המיתוס אינו רק מאבק אישי על הכרה ותהילה, אלא מאבק על האתוס: האם זה סיפור על גבורה או על עורמה? על מצוינות או על נס? המשמעות שכול אחד מהם יוצק לסיפור – ובעקבות זאת לקיומו שלו – היא פעימת הרגע הנצחי בחיים זמניים וחולפים. הטנק לוקח את הקוראים למסע דרמטי בעקבות אחד מסיפורי היסוד של ישראל". (מדברי דב אלבוים, עורך הספר
"הגרסה שענברי גדל עליה היא זו שהונחלה במשך שנים רבות בדגניה, ומשם גם בחברה הישראלית כולה. על פי הגרסה הזו בולם הטנק היה שלום הוכבאום, חבר הקיבוץ, ניצול שואה, שהשליך שני בקבוקי מולוטוב לעבר הטנק והבעיר אותו". (מתוך כתבה של אלישיב רייכנר ב"מקור ראשון").
"גם בהקשר של הטנק, יש אתוס שונה לכול גרסה. מה שחשוב הוא לא איך קוראים לאיש שעצר את הטנק, אלא על איזה סיפור אנחנו מחנכים. אם דוד זרחיה (דוידסקו) עצר את הטנק לא בירי מרחוק אלא מתוך חתירה למגע והשלכת רימון לתוך הטנק, אז לפנינו סיפור שמחנך לגבורה, לחירוף נפש. לעומת זאת, אם זה היה יצחק עשת, שלדבריו ירה ּפיאט מהמותן, אז לפנינו סיפור של תושייה, של אלתור, של 'סמוך, יהיה בסדר': אדם נקלע לזירה, ידחפו לו ּפיאט והוא יעשה את כול הטעויות, ייפצע וכמעט ייהרג מהכלי עצמו, ועדיין ינצח. לעומת זאת, אם זה הסיפור של שלמה אנשל, הּפיאטיסט המיומן, שהפליא לתפעל לבדו את הּפיאט (שנועד להפעלה בידי שניים) ולקלוע בכיפת הצריח, אז יש פה סיפור שמחנך למקצוענות, למצוינות – האתוס של 'הטובים לטייס' ו'אומת הסטארט־אפ'. ולעומת זאת, אם הטנק נעצר בזכות התחבולה של ברוך (בורקה) בר־לב, שהציע לפתוח את השער של דגניה כדי לגרום לסורים לחשוב שטמנו להם מוקשים או מארב, אז יש פה סיפור על ניצחון 'הראש היהודי' ו'כוחנו במוחנו'. (מתוך כתבה של אלישיב רייכנר ב"מקור ראשון").
(עשת ואנשל הם היחידים מחמשת גיבורי הספר שעדיין בחיים. שלום הוכבאום שם קץ לחייו בשנת 1976 .דוד זרחיה, שאיבד את בנו במלחמת יום הכיפורים, נפטר לפני עשרים שנה. ברוך (בורקה) בר־לב, שהיגר ללוס־אנג'לס, נפטר בשנת 2007.)
"הספר כולו טעון בהברקות ביקורתיות מושחזות. הסיפור החסכני אינו מתיימר להיות רומן, אולי כדי שלא לאבד את חדות אמירתו. מן הספר הזה עולה זעקה מעודנת, שעברה פילטרים תובעניים בדרכה אל הנוסח האחד. כל הדמויות אמינות, ישראליות כמו אנשים שהכרנו כאן תמיד, וכל ההתרחשויות יושבות היטב על קרקע המציאות, כפי שתוארה בספרי ההיסטוריה. ועם זאת, במאבק על זהותו של גיבור הקרב על דגניה, ענברי מטה מעט את מפת המורשת ומרחיק אותה מעינינו, שהתרגלו לראות גרסה מסוימת". (מדברי תלמה אדמון ב"מעריב").
כול שריונר חייב לקרוא את הספר, לא מפני ששמו הטנק, אלא מפני שזה הסיפור עלינו, על מדינת ישראל, שאלמלא נחישותם ואומץ ליבם והקרבתם של רבים, גם במלחמת העצמאות ומאז, לא היינו שורדים. אנחנו מחנכים על אתוס הגבורה, הגם שמתקיימים גם מעשי נסים. אפילו דוד בן־גוריון אמר לפני שנים: "ּכָ ל יְהּודִי ׁשֶאֵינֹו מַאֲמִין ּבְ נִּסִ ים אֵינֹו ֵראָלִיסְטִי".
"תעלומה: מי עצר את הטנק הסורי במלחמת העצמאות" לכתבתו של יגאל מוסקו בערוץ 2 לחצו כאן
הערת המערכת:
באוקטובר 1991 נעשתה במעבדות חיל החימוש בדיקה בליסטית בטנק המוצב בדגניה א', בעקבות פנייתו של ד"ר אהרון שפירא ממגיני דגניה אל האלוף ישראל טל. בתמצית ממצאי הבדיקה צוין שבטנק השרוף נמצאה חדירה בליסטית אחת בכיפת הצריחון של מפקד הטנק וכן רסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה. בחור החדירה נמצאו שרידי נחושת בריכוז גבוה. מסקנות הבדיקה הינן שהרסס ההיקפי ושרידי הנחושת בחור החדירה, יחד עם צורת החור, נגרמו ממטען חלול. הממדים של סימני הרסס ההיקפי ועובי השריון הנחדר מתאימים לפצצת מטול מסוג "PIAT." עם זאת, אין מניעה שהטנק נפגע בשלב כלשהו גם מבקבוק מולוטוב (אחד או יותר). סימני פגיעה של בקבוק מולוטוב אינם נחרטים בגוף המתכת.
הטנק בשערי דגניה א'
הטנק מסוג "רנו" מתוצרת צרפת משנת 1934. לטנק שני אנשי צוות, מפקד היושב בצריח והוא גם מפעיל התותח והמקלע, ונהג היושב מתחתיו בקדמת הטנק. הטנק חמוש בתותח 37 מ"מ ובמקלע מקביל, והמנוע בן 85 כוח סוס עם מהירות מרבית של 20 ק"מ בשעה.
הטנק הסורי "רנו" ב־1948 לאחר שנעצר על פני התעלה בקובוץ דגניה א' | צילום: לני זוננפלד
הטנק בדגניה כיום
מטול אנטי־טנקי ּפיאט
פִיאַט (נכתב גם פיא"ט או PIAT) הוא מטול חי"ר נגד טנקים (ראשי תיבות של: Tank Anti Infantry Projector) שפותח בידי הבריטים במלחמת העולם השנייה. הפיאט היה נשק העיקרי נגד טנקים של צה"ל במלחמת העצמאות. הפיאט היה מעין "מרגמה" אופקית שירתה פצצות בעלות מטען חלול, שפותח במיוחד כדי לחדור שריון של רק"ם ובפרט טנקים. משקל המטול הריק היה 15 ק"ג, משקל הפצצה כ־4.1 ק"ג וכושר החדירה כ־100 מ"מ פלדת שריון.
מטול אנטי טנקי פיאט
בקבוק מולוטוב
בקבוק המכיל נוזל, המתלקח בבואו במגע עם חומר כימי (אשלגן־"פוטאש") הספוג ביריעת בד העוטפת אותו. נקרא על־שם ויאצסלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי. הומצא והופעל לראשונה במלחמת האזרחים בספרד. יועד לתקיפת שריון מטווח קצר. הנוזל הדליק והבוער חודר לחרכי השריון, מפיץ עשן וגורם לעתים להתלקחות המנוע ומכלי הדלק. בראשית מלחמת העצמאות, בהעדר נשק מתאים אחר, היה בקבוק המולוטוב נשק אנטי־טנקי עיקרי. במספר קרבות השתמשו אנשי ההגנה בבקבוקי מולוטוב נגד שריון האויב.
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
