סואץ אינה סטלינגרד
תא"ל (מיל') חיים זקן, הוצאת מערכות, 2021, 232 עמ'., כריכה רכה.
סואץ אינה סטלינגרד סא"ל (במיל') דוד כספי כותרת המשנה של שם הספר המרתק שכתב תא"ל (במיל') נחום זקן היא "סיפור הלחימה של גדוד 433 במלחמת יום הכפורים". הספר אמנם מביא את קורות הגדוד מראשית המלחמה, אך גולת הכותרת היא סיפור הלחימה של גדוד 433 מחטיבה 500 ,בפיקודו של המג"ד סא"ל נחום זקן, בעיר סואץ בציר סרג' (רחובה הראשי של העיר. בקרב בעיר סואץ השתתפו גם כוחות נוספים). "למרות המכה האנושה שחטף במרכז העיר, כאשר מחצית מלוחמיו נפגעו וכול שדרת הפיקוד שלו חוסלה, המשיך נחום לחתור להשלמת המשימה. מבחינתה של יחידה לוחמת, מילוי משימה הוא חזות הכול. מקם שכבשנו אסור לנטוש, התקפה שהתחלנו צריך לסיים. למרות הנפגעים היה צריך להמשיך את התקיפה ברמת האוגדה, כפי שעשה נחום ברמת הגדוד, עד להשתלטות על העיר ולהשלמת הכיתור של הארמיה השלישית"(מדברי הפתיחה של רב־אלוף במיל' אהוד ברק, לשעבר הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון).
עוד כותב אהוד ברק בהקדמה: "זהו ספר עמוק ומבריק, מרתק וסוחף, זורם, קלוח ומ עורר מחשבה. המחבר מצליח להנגיש ולהאניש תופעות לא אנושיות של מלחמה והרג, תעוזה והקרבה, נחישות ודבקות במשימה. הספר עשיר בעדויות של לוחמים המתארות את המצבים הבלתי נתפסים שחוו בגופם ובנפשם… נחום ולוחמי 433 ראויים שיהיו לדוגמה ולמופת על עוז הרוח והאומץ, היוזמה, התושייה, תעצומות הנפש וההקרבה".
בליל 24 באוקטובר 1973 התכנסה אוגדה 162 של ברן במרחב העיר סואץ, עם שלוש חטיבותיו: 500 של אריה קרן, 460 של גבי עמיר ו־217 של נתקה. לאחר תשעה עשר ימי לחימה קשים וחציית התעלה, נערך גדוד 433 בפאתי העיר סואץ עם 19 טנקים, 12 נגמ"שים וזחל"מים, כשהכוחות מותשים, שחוקים וכואבים, כאשר הפצועים וההרוגים הרבים ((כ-16) נותרו מאחור. עדיין לא שיער אף אחד בגדוד שהגרוע מכול עוד לפניו.
על לחימתו הנועזת ותעצומות הנפש שנדרשו מהמג"ד נחום זקן, לעמוד במשימה על אף מציאות נוראה מכול, הוא עוטר בעיטור העוז.
הפקודה
בעקבות הפקודה שהעביר סגנו של אלוף פיקוד דרום למפקד האוגדה אברהם אדן "ּבְ ֶרן", "לכבוש את סואץ אם אינה סטלינגרד", הורה "ברן" לחטיבה 500 בשעה 20:05 בבוקר, להיערך לכיבוש העיר, תוך שהוא מוותר על נוהל קרב סדור, בגלל לחצי הזמן להפסקת האש. דיין שנחת באוגדה עדכן שלא תהיה כול אפשרות לסיוע אווירי או ארטילרי, כי ב־0700 תיכנס לתוקפה הפסקת האש.
גדוד 433 ,קיבל הפקודה לפרוץ ראשון בציר סרג', לאורך 5־4 ק"מ ברחובה הראשי של העיר, ולהתייצב מול פורט איברהים. לא תיאום בין הכוחות, לא סיוע, לא מפות, לא מודיעין מינימלי… וחטיבת הצנחנים שנועדה לסייע בטיהור העיר תקועה מאחור. לחימה בתוך שטח בנוי, אינה משאת נפשם של שריונרים, אך כאמור הכול היה בחיפזון וללא כול הערכת מצב מינימלית.
אירועי הפריצה והלחימה
נחום נכנס עם גדודו לאחר שתידרך חייליו לנסוע צמודים ולא לסטות לסמטאות צדדיות. לא לקח זמן רב והגדוד נלכד בתוך "התופת והגיהינום" – יריות מכול חלון ומרפסת, טנקים החלו להיפגע, מפקדים שהיו חשופים בצריח נהרגו וכול המ"פים נפגעו, זעקות שבר בקשר, אנשי צוות החלו לתאר את מצבם הקשה, המג"ד איבד את השליטה על הגדוד והוא עצמו נפצע והרגיש "שכוחותיו הפיזיים והנפשיים אוזלים". בכוחות אחרונים הצליח ליצור פחות או יותר קשר כלשהו עם יחידות המשנה והחליט להמשיך קדימה וגם פינוי נפגעים לפנים. יום מקולל זה הסתיים סוף סוף כשהגדוד מילא את משימתו במחיר נוראי של 64 נפגעים, מהם 18 הרוגים ו־46 פצועים. האם היה כדאי?
מסקנות ולקחים
נחום מחבר הספר מביא כמה תהיות, לקחים ומסקנות שלו מן האירוע, להלן בניסוח שלי ולמיטב הבנתי:
- הפקודה שירדה לאוגדונר ברן לכבוש סואץ, נראתה כאילו הבחירה בידיו -אם יתרשם שסואץ כמו סטלינגרד, יוכל להחליט לא להיכנס – האמנם?
- האמנם 18 הרוגים חשובים פחות מכיבוש העיר, שלא היה כול יתרון טקטי או אסטרטגי משמעותי בכיבושה?
- במרחב הלחימה, שהו כוחות נוספים, מדוע לא נעשה בהם שימוש כדי לסייע לגדוד?
- לא נוהל קרב, לא תיאום בין כוחות, לא סיוע אווירי או ארטילרי, לא מודיעין מינימלי, לא סיוע חי"ר, ושר הביטחון דיין מורה בקור רוח וללא הערכת מצב לפרוץ!
- האם לא הייתה מוטלת החובה על מפקד האוגדה "ברן" להעריך ולעדכן בסיכונים את אלוף הפיקוד? על מי נופלת האחריות לכול המהלך הזה??
- עצומות הנפש שנדרשו מהמג"ד נחום זקן, לעמוד במשימה על אף מציאות נוראה מכל, היו לא אנושיים ועל כך עוטר נחום בעיטור העוז.
- גלוי נאות – בהיותי מ"מ בפלוגת הסנטוריונים הראשונה, בפיקודו של גורודיש הייתי מפקדו של נחום. כאשר נתבקשנו להמליץ על מועמדים לקורס מט"קים המלצתי על נחום, כאשר נזכרתי באמרתו של נפוליון לאמור:
- "בציקלונו של כל חייל נמצא שרביט הגנרל" ואכן נחום הגשים זאת.
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
