ג'וני שב משדה הקרב
דלטון טרמבו, תרגום חדש, אחוזת בית, 2022, 232 עמודים
תורגם לראשונה לעברית בשנת 1974 בהוצאת ”תמוז”
"ג'וני שב משדה הקרב" הוא יצירה שלא תיגמר לעולם (ומופיעה כעת בתרגום מחודש לעברית), כנראה משום שבני האדם לא יפסיקו להילחם לעולם, כי גם בתוך הזוועות הבלתי נמנעות תמיד נלחמים "למען משהו." המלחמה גובה מהחיים מחיר בלתי נסבל. אבל המלחמה נמשכת. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. מרבדי הפרגים והכלניות ודם המכבים הם האסתטיקה שהטבע מציע לאידיאולוגים הרומנטיים, כדי שיכסו על הדם שנשפך. המלחינים עמלים ומזיעים על המנגינה ההיא, שאי אפשר להפסיק.
בא אחד כמו דלטון טרמבו, לא מהסופרים והתסריטאים הגדולים, ועקר את כול אשליית מרבדי הפרחים. שלא יכסו על המציאות של המלחמה. והוא מביא את מהדורת החדשות: במלחמה צעירים נהרגים, לעיתים בהמוניהם; מהקרב חוזרים פצועים ונכים והלומי קרב. סביב טנק אחד שנפגע מאש אויב ומפקדו נפגע ונהרג, כפי שטנקיסטים נפגעים כשנשק נ"ט פוגע ברכבם, תמצא לעיתים עוד שלושה הלומי קרב לפחות. אלה יחוו עליות וירידות לאורך יותר מ־50 שנה וימשיכו לפזר על סביבותיהם את הרסיסים. תחשבו מה זה עושה לחברה כמו החברה הישראלית.
ייתכן שמה שעזר לטרמבו להתגבר על המעצורים של הכתיבה על הדברים הקשים היא העובדה הפשוטה שגם הוא היה תועמלן אידיאולוג, אם כי בעל יכולות וירטואוזיות. הפצוע שלו, ג'וני בונהם, מעיירה בקולורדו, כלוא כדברי הסופר בגופו הקטום. הוא סגור שם באפלה כמו בקבר חתום. היומרה הספרותית גבוהה ביותר, וההצלחה החלקית, המבעיתה, של טכניקת הכתיבה היא זו שהשאירה אותו כיצירה שלא תיגמר כנראה לעולם, מאז נכתב ויצא לאור בספטמבר 1939.
היומרה הספרותית גבוהה כי הטרגדיה הנוראה היא קפקאית. כשמדובר במלאכה יצירתית, הביטוי "להיכנס לעורה" של דמות מסוימת מקבל מובן של פשוטו כמשמעו. מי היה מעז להיכנס לתודעתו – הדבר היחיד שנותר לדמות אחרי פציעתה הנוראה בקרב במלחמת העולם הראשונה – של אדם במצבו של ג'וני? טרמבו עושה את זה. לאט־לאט ובהדרגה הקורא לומד גם הוא על מה שקרה לו. אבל טרמבו חוזר שוב ושוב לימי הנעורים בעיירה, לאהבות, לבילויים, לחגים המשפחתיים, לעבודה הקשה שחווה ג'וני בטרם נקרא על ידי הדוד סם בנוסח "הצבא קורא לך, מותק".
והמטרות נעלות ונשגבות: "הם תמיד נלחמים למען משהו, המנוולים, ואם מישהו מעז לומר לעזאזל עם הלחימה… הם צועקים 'פחדן, פחדן'. אם לא נלחמים למען החירות אז נלחמים בשביל העצמאות או הדמוקרטיה או החופש או ההגינות או הכבוד או המולדת או משהו אחר שאין לו שום משמעות". במקום אחר הוא מזכיר את "זכות ההגדרה העצמית" ואת "14 הנקודות" – שני נושאים המזוהים עם הנשיא הדמוקרטי הפרוגרסיבי ווילסון, שהכניס את ארצות הברית למלחמה ובכך הביא לסיומה.
טרמבו חזה בספר את המלחמה האיומה שתפרוץ, שנקראה אחר כך מלחמת העולם השנייה. אבל גם הוא העדיף שהספר הפציפיסטי האנטי־מלחמתי יישאר החל משלב מסוים במחסנים ולא יופץ לחנויות. מועד ההתמרדות של הסופר נגד ספרו אומר הרבה: זה היה ב־1941 ,כאשר היטלר החליט לתקוף את סטלין ולפלוש לברית המועצות. טרמבו פשוט היה חבר מפלגה, וחבר ממושמע, מהבציר של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב שאִפשר את תחילת המלחמה והשואה שבאה בעקבותיה. חברי מפלגה סברו, כמו שניתן להבין מ"ג'וני שב משדה הקרב", שאסור להתגייס למלחמה, שסטלין והיטלר הם חברים, ושהמלחמה היא "אימפריאליסטית". רק כשרוח ההשמדה פנתה לפתע נגד ברית המועצות הקומוניסטית, אז הקומוניסטים – שהפיצו תעמולה אנטי־מלחמתית – התגייסו ושבו אל שדה הקרב. הקומיסר של התסריטאים הקומוניסטים בהוליווד, ג'ון הווארד לוסון, הורה לחבריו שבכול תסריט יכניסו חמש דקות של הטפה קומוניסטית. גם בספר של טרמבו אפשר למצוא את ההטפות התעמולתיות האלה, והן החלק הפחות טוב בספר.
החברה הישראלית נפתחה בהדרגה לספר המחאה הזה במפגש ישיר. לא מפתיע שזה קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהספר תורגם לראשונה(ב־1974) ויצא בהוצאת תמוז הבלתי נשכחת של אהרון בר, שגם תרגם את הספר. התרגום החדש, של יותם בנשלום, מעולה ועדכני ולא מורגשת שום חריקה של השפה. היא קולחת כזרם תודעה ללא פסיקים, אבל עם נקודות.
אמנון לורד, ישראל היום, 22 בדצמבר 2022
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
