השריון במלחמת ששת הימים

"…מלחמת 1967 היא באמת מלחמת בזק מהסוג שהתנסינו בהשפעותיה בכל מקום ב-1940, אלא שהפעם הזאת מסגרת הזמן שבה הוכרעה המלחמה הייתה לחוצה מכל שידענו בעבר".
השנים שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים היו בשביל צה"ל תקופה מהפכנית שהתאפיינה בשינויים משמעותיים בתו"ל, בפו"ש (פיקוד ושליטה), בארגון, בחשיבה המבצעית ובאימונים. השפעתו המצטברת של תהליך זה הייתה בהפיכת צה"ל למכונת לחימה מודרנית המסוגלת לנהל לחימה מהירה וניידת לעורפו של האויב באמצעות עוצבות שריון גדולות המסתייעות בחיל אוויר. התפתחות זו מסבירה את התבוסה המהירה והמכרעת שהיכה צה"ל את שלושת צבאות ערב ב-1967, והיא פרספקטיבה לניתוח הגורמים שהשפיעו על המערכה, לדוגמה: כיבוש סיני והשמדת הצבא המצרי בחצי האי ב-1967.

תוצאות מלחמת סיני

באביב 1957 פינה צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה לאחר מאבק דיפלומטי ממושך. הכוח הבין לאומי UNEF תפס עמדות בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח'. נתיב המים במפרץ אילת נשאר פתוח לשיט עם ישראל. ממשלת ישראל לא הותירה כל ספק שכל הפרה של הזכות הזאת תהווה "קזוס-בלי" – סיבה למלחמה.

היסחפות מצרים למלחמה

הגבול המצרי – השקט ביותר

הגבול המצרי היה מאז 1957 הגבול השקט ביותר. גמאל עבד אל נאצר חתר להכין את כוחותיו למלחמה ביוזמתו הוא, ולכן השתדל למנוע בטרם עת כל הסתבכות צבאית עם ישראל. מצרים הייתה מאז 1962 מעורבת באופן פעיל במלחמת האזרחים בתימן, דבר שאומנם הקנה לכוחות המזוינים שלה ניסיון קרבי, אך ריתק כוחות צבאיים רבים לתימן. נאצר השקיע מאמצים עצומים כדי לחמש את צבאו בציוד הטוב ביותר וכדי להגדילו, לשם השגת יתרון על ישראל. ב-13 בינואר 1964 הצהיר נאצר בפומבי: "על מדינות ערב להתכונן להשמיד את כוחותיה המזוינים של ישראל".

שלב א'

החל ב-15 במאי נסחפה מצרים בחמישה שלבים בזה אחר זה לתוך המלחמה: בשלב הראשון תוגברו הכוחות המצריים בחצי האי סיני באופן ניכר כדי לסייע לסורים, שלהם נשקפה כביכול הסכנה של מתקפה ישראלית. שופרות התעמולה של המצרים הודיעו בקולי קולות על ריכוזי גייסות של ישראלים בגבול הסורי. מידע זה התקבל ממוסקבה (לצורכי פוליטיקה פנימית), והוכחש הן על ידי ישראל והן על ידי סוכנויות הפיקוח של האו"ם.
ב-9 ביוני 1967 גילה נאצר בנאומו, שבו גם הודיע על ה"התפטרות" בתום המלחמה, שברית המועצות דרבנה אותו לפעולה. הוא הזכיר, כי למשלחת פרלמנטרית שביקרה במוסקבה נמסר כי ישראל מתכננת צעדים תוקפניים נגד סוריה. ההתקדמות והכניסה של גייסות מצרים לחצי האי סיני פורסמו בגל תעמולה רועש.
ב-14 במאי 1967 ביקר הרמטכ"ל המצרי את עמיתו הסורי לבדיקת נכונות הידיעות הרוסיות, והסתבר כי אין בהן ממש. לעומת זאת, סאדאת (סגנו של נאצר) חזר מביקור ברוסיה עם אישוש של טענות אלו.
ב-17 במאי הודיעו בקהיר, כי יום קודם לכן השקיף המרשל עאמר על צליחת תעלת סואץ על ידי אוגדת שריון, וכן שמונה "מפקד עליון של הגייסות בחזית המצרית עם ישראל".

שלב ב'

הגנרל מוחמד פאוזי, הרמטכ"ל המצרי, שלח ב-16 במאי שדר למפקד העליון של כוחות האו"ם עם דרישה לנסיגה מיידית של האו"ם וריכוזו בעזה.
ב-18 במאי הודיע הרדיו המצרי ששר החוץ המצרי שלח מכתב למזכ"ל האו"ם, או טנט, כדי להודיע לו כי ממשלת מצרים החליטה לשים קץ לנוכחות האו"ם בתוך תחום מצרים וברצועת עזה. או טנט נדרש לנקוט את הצעדים הדרושים לפינוי מוקדם של האו"ם. מזכ"ל האו"ם או טנט אכן נתן את ההוראות לכך בלי להיוועץ במוסדות האו"ם המוסמכים, ולאחר מכן נמתחה על צעד זה ביקורת חריפה בעולם. בכך סולקו הכוחות שחצצו מאז תום מערכת סיני בין ישראל לבין מצרים, והכוחות המזוינים של מצרים עמדו עתה על הגבול נוכח ישראל.

שלב ג'

השלב השלישי החל ב-20 במאי, כאשר הגייסות המצריים תפסו את העמדות בשארם א-שייח' לאחר פינוייו על ידי האו"ם. בכך נשקפה מחדש הסכנה לשיט הישראלי לאילת, אשר ניתנו לו ערובות על ידי מעצמות-העל מאז 1957.
תוך כדי מהלכים דיפלומטיים בין לאומיים קדחתניים, ובעוד מזכ"ל האו"ם נמצא בדרכו למצרים כדי לדון במצב, הודיע נאצר ב-22 במאי על סגירת מיצרי טיראן. באותו נאום הוא גם הכריז בפני טייסים בבסיס חיל האוויר המצרי בביר-גפגפה: "היהודים מאיימים במלחמה, ואנו אומרים 'אהלן וסהלן' – אנו מוכנים למלחמה". תותחי חופים ויחידות צי מצריות הוצבו מחדש במצרי טיראן.
באותה עת ניהלה מצרים פעולות הסתה פרועות נגד ארצות הברית ובריטניה בשל תמיכתן ב"אימפריאליזם" הישראלי, במגמה למנוע תמיכה זו ולבודד את ישראל מהבחינה הפוליטית. התקבל הרושם שעקב כך מצרים הייתה מוכנה ליוזמות נוספות. התעמולה המצרית התרכזה בשני נושאים: שלב ההתנגשות בין מצרים לבין ישראל הוא בלתי נמנע והבלטת בידודה של ישראל. המצרים הדגישו בתוקף כי בשל סגירת המייצרים לא תהיה לישראל ברירה זולת מלחמה.

שלב ד'

בשלב הרביעי הגדיל נאצר את מצבת הכוחות המצריים בקדמת סיני עד כדי כ-100 אלף חיילים וכ-900 טנקים שתפסו עמדות זינוק לעבר ישראל.

שלב ה'

בנאומו ב-29 במאי אמר נאצר: "היות שהצלחנו להחזיר את המצב לתקופה שלפני 1956, אין כל ספק שהאל יעזור לנו לחזור אל המצב שלפני 1948".
בנוסף לברית הצבאית המצרית – סורית מנובמבר 1966 חתמה מצרים ברית צבאית עם ירדן (ב-30 במאי) ועם עיראק (ב- 4 ביוני), והכוחות הערביים נפרסו בקרבת הגבולות עם ישראל. יחידות עיראקיות וגם יחידות של ארצות ערביות אחרות הובאו למצרים; כוחות יבשה וכוחות אוויר עיראקיים ומצרים באו לירדן תחת פיקודו של גנרל מצרי. סוריה תגברה את כוחותיה על גבול ישראל. בהנהגת מצרים ותחת פיקודה היו מדינות ערב עסוקות בהכנות למלחמה נגד ישראל.

המערכה בחזית המצרית – סיני

קרקע – מרכז הכובד של הגנת סיני בקדמתו (בצפון-מזרח)

חצי האי סיני משתרע על פני 61 אלף קמ"ר. הוא מאופיין בתרכובת של מדבר ורכסי הרים צחיחים, מישורי חמדות ודיונות חול. אוכלוסייתו, בין 100 אלף ל-400 אלף נפש, מעולם לא היוותה האוכלוסייה בעיה כלשהי לצבאות לוחמים. העיר היחידה בעלת משמעות כלשהי הייתה אל עריש, בירת החבל. מרכזה הניהולי שוכן לחוף הים התיכון, ומספר תושביה ב-1967 הגיע לכדי 40 אלף.
חצי האי סיני תחום בצפון בים התיכון, בדרום – בים סוף, במזרח – בקו רפיח – אילת ובמפרץ אילת, ובמערב – בתעלת סואץ ומפרץ סואץ. גזרות המשנה העיקריות של סיני הן אזורי הדיונות בצפון, מחוף הים ועד רכסי מע'רה והילל, מישורי החמדות במרכז בין ג'בל יעלק ובין נאחל והשטח ההררי בדרום עד שארם א-שיח'. אפשרויות התמרון הטובות ביותר הן במרכז, אך רק לרכב בעל הינע רב-גלגלי ולרק"ם. באותה תקופה הייתה התחזוקה בכל חצי האי מרותקת בעיקר לצירים, ומכיוון שמלאי הדלק ברק"ם היה בסביבות 10-9 שע"מ (שעות מנוע) בלבד, התלות בצירים הייתה רבה.
הצירים העיקריים בגזרה: שני הכבישים רפיח – קנטרה וניצנה – איסמעילייה וכן כמה דרכי עפר מניצנה לסואץ, מניצנה לנאחל, מניצנה לכונתילה ומאילת לסואץ. כביש הרוחב העיקרי היה אל עריש – אבו עגילה-קסיימה.
מכאן ששטח המפתח להגנת סיני היה בבירור מוצא כל צירי האורך בקדמתו, היינו המשולש רפיח-אל-עריש – קסיימה, ומכאן שאזור זה היה מרכז הכובד הקרקעי של הגנת חצי האי.

יחסי עצמה – הצבאות היריבים

לעומת השקט ששרר לפני מלחמת סיני, גרמו האירועים בחודשים מאי-יוני 1967 להתדרדרות כה חמורה בין ישראל לשכנותיה, עד כי פרוץ הקרבות ב-5 ביוני לא הפתיע כלל. בגבול סיני עמדו שני צבאות פנים אל פנים, מגויסים גיוס מלא וברמת כוננות גבוהה. ואולם האירועים המידיים שהביאו לפרוץ המלחמה החלו למעשה ברמת הגולן.
ב-7 באפריל 1967 התפתח דו קרב אווירי בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר הסורי ובמהלכו הופלו שישה מטוסים סוריים. בגמר הקרב ביצעו מטוסי חיל האוויר "בום" על-קולי מעל דמשק. תקרית זו הביכה את הממשל הסורי. במקביל מתחו מדינות ערב ביקורת חריפה כלפי נשיא מצרים עבדול נאצר, על שאינו מכבד את הסכמיו עם הסורים ועומד מנגד, כשצה"ל עושה מעל אדמת סוריה כבתוך שלו. בתוך כך הוצג נאצר כפחדן המתחבא מאחורי כוח האו"ם שנערך בסיני לאחר 1956. עם עליית המתח החלו מגיעות למצרים ידיעות ממקורות סובייטים על היערכות כוחות צה"ל מול רמת הגולן, כדי לתקוף את סוריה. מידע זה נתקבל כהתרעה מוחשית בכל רחבי העולם הערבי.
נאצר, שחש בירידת קרנו בעולם הערבי עקב מעורבותו במלחמת תימן (מלחמה שהיו מעורבים בה 50 אלף חיילים מצריים מאז 1962), הסיק כי עליו לפעול בהחלטיות. ב-14 במאי הוא הורה על גיוס כללי וכניסה מידית של הצבא לתוך סיני; מתוך כך עלה רצונו להפגין את תמיכתו בסוריה. יתר על כן, הרמטכ"ל המצרי, גנרל מוחמד פאוזי, נשלח לסוריה לשם הערכת המצב שם וכדי לתאם פעולות בין הצבאות בעתיד.
פאוזי, כפי שכתב מאוחר יותר בזיכרונותיו, לא מצא כל הוכחות לריכוזי כוחות ישראליים לאורך הגבול הסורי. למעשה הוא הופתע מכך שהממשל הסורי נהג רצינות כה מועטה כלפי הידיעות על ריכוז הכוחות, עד כי אפילו לא החל לגייס כוחות מילואים. על כן חזר פאוזי למחרת היום לקהיר והעריך כי הסבירות למלחמה היא נמוכה ביותר.
בעת הזאת הרחיק נאצר לכת מכדי לרדת מהעץ שטיפס עליו. הצבא המצרי היה בדרכו לסיני לאחר מצעד מרשים לפני המון מריע בקהיר. קריאתו לכוחות האלה לשוב הייתה מסבה לנאצר מבוכה קשה, והביקורת כלפיו בעולם הערבי הייתה מנצלת אירוע זה למקסימום, ומתוך כך המסקנות הפוליטיות והצבאיות היו רציניות ביותר. ברגע שמצרים החלה לפעול לעזרת סוריה, חשו שאר מדינות ערב שאף הן מחויבות להפגין סולידריות כלפי העניין הערבי. סוריה לדוגמה הכניסה את צבאה לכוננות עליונה לאחר שחזתה בצעדים המצריים.
בתוך שבועיים ימים גדל היקף הצבא המצרי בסיני הרבה מעבר להפגנת סיוע לבעלת ברית. לפני פרוץ המשבר, בתחילת מאי, היו לצבא המצרי בסיני שתי דיוויזיות בלבד: דיוויזית חי"ר 20 ברצועת עזה ודיוויזית חי"ר 2 בקדמת סיני ביוני כבר היו למצרים בסיני שש דיוויזיות ובהן דיוויזיה 4 המשוריינת וכוח משוריין נוסף בעוצמה כמעט דיוויזיונית – זה של שזאלי. צבא זה שעוצמתו כ-100 אלף חיילים וכ-990 טנקים נערך בסמוך לגבול ישראל, מה שאפשר לו לתקוף תקיפה ישירה ואף ממגע קרוב. כדי לרכז כוחות אלה בסיני, נאלץ נאצר לגייס את המילואים ואף להחזיר מספר יחידות מתימן למצרים. ההתפתחויות במדינות ערב האחרות גם הן העלו את הסבירות לפרוץ מלחמה. ב-30 במאי טס המלך חוסיין לקהיר לחתום על הסכם הגנה הדדי עם מצרים, מעשה שהפתיע רבים שידעו על היחסים הגרועים ביניהם בעבר.
ב-2 ביוני הגיע לעמאן לוטננט גנרל עבד אל מונעים ריאד המצרי, לקבל פיקוד על הצבא הירדני. למחרת באו אחריו שלושה גדודי קומנדו מצריים. אך בכך לא נסתיימה תזוזת הכוחות. כוחות עיראקיים החלו אף הם לנוע לעבר ירדן, ומדינות ערב אחרות הכינו כוחות למשלוח לשלוש מדינות העימות.
נוסף על כניסת הצבא המצרי לסיני, קיבל נאצר שתי החלטות חשובות אחרות שדרדרו את המצב למלחמה. ב-16 במאי הוא הורה לרמטכ"ל גנרל פאוזי לשגר איגרת למפקד כוחות האו"ם, בדרישה לפנות את כוחותיו מגבול ישראל – מצרים. ב-18 במאי חזרה מצרים ודרשה באופן רשמי ממזכיר האו"ם, או-טנט, לפנות את כוחות האו"ם, וב-18-17 במאי החלו הכוחות המצריים נכנסים לתצפיות של האו"ם בסיני לאורך גבול ישראל. בלי קשר לכוונותיו האמיתיות של נאצר, נענה או-טנט לדרישתו והורה לפנות את כוח האו"ם מסיני מ-19 במאי ואילך. מרגע זה לא הפריד עוד שום כוח בין-לאומי בין צבא ישראל לצבא מצרים. עד לרגע זה היה הרמטכ"ל הישראלי רגוע למדיי, אף שהמודיעין בישראל עקב בערנות אחר המתרחש. אך משהסכים או-טנט לדרישה המצרית, לא הייתה ברירה לצה"ל אלא לגייס כ-70-60 אלף חיילים ורובם הופנו לפיקוד הדרום.
ב-22 במאי שגה נאצר עוד שגיאה חמורה, כשהורה על חסימת מצרי טירן לשייט ישראלי, הוראה שמשמעותה ניתוק נמלה הדרומי של ישראל מהקשר הימי לאוקיינוס ההודי. המנהיגות בישראל החשיבה צעד זה לפרובוקטיבי וראתה בו עילה מספקת למלחמה. כל המאמצים הבין-לאומיים בשבועיים שאחר כך להביא פתרון מדיני לבעיה לא נשאו פרי. ב-4 ביוני, כשאישרה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח במתקפה לתוך סיני, היה צה"ל מוכן מכל הבחינות – מנהלתית ומורלית – לפתוח במה שהיה אמור להיות תקיפה מהירה ומכרעת לתוך סיני.

היערכות הצבא המצרי בסיני

בתחילת מאי, היו לצבא המצרי בסיני שתי דיוויזיות בלבד: דיוויזית חי"ר 20 ברצועת עזה ודיוויזית חי"ר 2 בקדמת סיני. ביוני כבר היו למצרים בסיני שש דיוויזיות ובהן דיוויזיה 4 המשוריינת וכוח משוריין נוסף בעוצמה כמעט דיוויזיונית – זה של שזאלי (ובסה"כ 7 דיוויזיות). צבא זה שעוצמתו כ-100 אלף חיילים וכ-990 טנקים נערך בסמוך לגבול ישראל, מה שאפשר לו לתקוף תקיפה ישירה ואף ממגע קרוב. כדי לרכז כוחות אלה בסיני, נאלץ נאצר לגייס את המילואים ואף להעביר יחידות מספר מתימן למצרים.

יצירת נקודות התורפה המערכתיות בצבא המצרי

בבוקר 5 ביוני, כשתקף חיל האוויר את שדות התעופה המצריים, הצבא המצרי היה ערוך במגננה במשימתו להתכונן לספוג מכה ישראלית ראשונה. אף שנראה כי התנאים בשלים למלחמה קשה וממושכת על אדמת סיני, סבל למעשה הצבא המצרי מידה רבה של ערעור עצמי שנוצר בשלושת השבועות הקריטיים שקדמו לפתיחת המלחמה. הבלבול הזה פגם מאוד בהתקדמות הרבה שהשיג הצבא המצרי בתקופה שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים. תחלופת מפקדים, יצירה בלתי צפויה של דרג פיקודי נוסף, שינוי תכנית המגננה של סיני ומחויבות להיערכות כוחות ספציפית – כל אלה גרמו לערפול בצבא המצרי והחלישו צבא שעלה על אויבו במספר. מצב עניינים זה יצר היערכות מצרית גרועה הרבה יותר מול ישראל משהייתה במלחמת סיני.
במהלך מלחמת ששת הימים קרס מערך הפו"ש (הפיקוד והשליטה) המצרי עד לרמת האוגדה והחטיבה. שורשי בעיה זו נעוצים בשלושת השבועות שקדמו לפרוץ המלחמה. קודם לכן, ב-1966, הכינו המצרים תכנית חדשה להגנת סיני שנקראה "קאהר" (המנצח). לפי תכנית זו היה על הכוחות בסיני להיות כפופים למפקדת ארמיית שדה שכפופה לפיקוד העליון בקהיר. אך ב-15 במאי, בשל סיבות בלתי ברורות, הפתיע הפיקוד העליון המצרי את מפקדי העוצבות הבכירים שלו ביצירת דרג פיקודי חדש – מפקד חזית ומינוי גנרל עבד אל מוחסיין קאמל מורתג'י למפקד.
כעת ירדה שרשרת הפיקוד המצרית מהמפקד העליון, הנשיא נאצר, ל: (1) הפיקוד העליון בקהיר בניהול פילדמרשל עבד אל חכים עאמר והרמטכ"ל, גנרל מוחמד פאוזי; (2) מפקד חזית סיני, גנרל מורתג'י; (3) מפקד ארמיית השדה בסיני, גנרל סלח א-דין מוחסיין; ולבסוף (4) מפקדי הדיוויזיות בסיני. מיד עם מינויו של מורתג'י לתפקידו החדש כמפקד חזית הוא נתקל בכמה בעיות. על אף היותו קצין מקצועי וחייל מנוסה, הוא היה לפני כן מפקד חיל המשלוח המצרי בתימן והיה חסר ידע בסיסי בתכניות המגננה של סיני. יתר על כן, כמפקד חזית בסיני הוא נשא באחריות רבה ביותר, בלא שהובטחה לו הסמכות הדרושה למילוי תפקידו.
מורתג'י נדרש לנהל את המבצעים נגד ישראל, עד שיגיע פילדמרשל עמאר לסיני לקבלת הפיקוד, ובינתיים היה יכול לקבל רק החלטות שתאמו לחלוטין את הנחיות הפיקוד העליון. סידור זה השאיר סמכות מועטה למדיי ליוזמתו של מורתג'י, אם כי באופן רשמי הוא היה בעל התפקיד החשוב ביותר במערכת. לבסוף התייצב מורתג'י במפקדתו (ליד ביר תמדה) ב-29 במאי, שבוע בלבד לפני פרוץ המלחמה, ועמו מטה מצומצם של 20 קצינים בלבד. מערך הפו"ש המצרי ספג טלטלה נוספת כשהחליף הפיקוד העליון את כל שנים עשר מפקדי הדיוויזיות וראשי המטה שלהם בשבוע שבועיים שלאחר הקמת מפקדת החזית. מתוך כך נוצר בלבול גם ברמת החטיבה ואף למטה ממנה.
המצב החמיר עוד יותר בשל ארבעה שינויים שהחיל הפיקוד העליון המצרי בתכניתו להגנת סיני. אלה הוסיפו על המבוכה שכבר חוללו השינויים הארגוניים והאישיים ערב המלחמה. על פי תכנית "קאהר" נדרש הצבא המצרי להיערך לעומק סיני ולחסום את צירי הפריצה העיקריים. ואולם התכנית הבסיסית הייתה צריכה לכלול רצועת אבטחה לאורך הגבול עם ישראל, מאוישת ביחידות סיור גדודי מג"ב וצנחנים שיתריעו מפני ההתקפה הישראלית. בעורף מרחב זה נבנו הדרגים הטקטיים והאופרטיביים שנחלקו לשתי גזרות.
רצועת ההגנה הראשונה נבנתה בקו תמד – קסיימה – אום כתף – אל עריש ונתפסה על ידי דיוויזית חי"ר ועוד שתי חטיבות ממוכנות וגדוד שריון. רצועת ההגנה השנייה נבנתה בקו ג'בל הילל – ג'בל ליבני ונתפסה אף היא על ידי דיוויזית חי"ר. העתודה המערכתית קבעה את מקומה בשלושה אזורים: גדוד שריון אחד מצפון לנאחל, מפקדת דיוויזיה ועוד שתי חטיבות חי"ר בביר חסנה וחטיבת שריון לאורך הציר המרכזי. כל הכוחות האלה היו בפיקוד מפקדת ארמיית השדה בביר תמדה.
בעורף הכוחות האלה הייתה ערוכה עתודת הפיקוד העליון המצרי, שכללה דיוויזית שריון וחטיבת צנחנים בשני מרחבים מערכתיים משני צדי המעברים. הכוחות בשתי רצועות ההגנה הקדמיות היו אמורים להחזיק בעמדותיהם ולהיות מתוגברים לפי הצורך, בעוד דיוויזית השריון הייתה אמורה לשמש כוח עיקרי להתקפות נגד לשבירת ההבקעה הישראלית.
אולם במהלך חודש מאי 1967 ביצע הפיקוד העליון המצרי ארבעה שינויים בתכנית "קאהר", ותפישת המגננה לבסוף דמתה אך מעט לתכנית המקורית. למעשה במהלך השבועיים האחרונים של מאי אף הכין הצבא המצרי תכנית לתקוף את ישראל כדי לכבוש את אילת. אך לבסוף לא אישר נאצר לצבאו להיות הראשון שיפתח באש. בעת הזאת נערך הצבא המצרי בסיני בסדר עדיפויות שונה משתואר בתכנית "קאהר" המקורית. בתכנית המקורית העריכו המצרים כי את המאמץ העיקרי ישקיע צה"ל לאורך הציר המרכזי, ועל כן הקימו את המערך העיקרי שלהם באזור אל עריש – אבו עגילה – קסיימה – תמד. לעומת זאת ההיערכות הקדמית החדשה הושתתה על קו רפיח – קסיימה – כונתילה. היערכות זו הפכה למעשה את רצועת ההגנה הראשונה הקודמת לרצועה שנייה.
שינויים אלו בתכנית "קאהר" כבר לא הזכירו כמעט לחלוטין את התכנית המקורית. כעת נערך חלק הארי של הצבא המצרי בסיני בהיערכות קדומנית בקרבת הגבול הישראלי ולאורכו. היערכות זו הפכה לפגיעה מאוד בהיבט האסטרטגי, אם יצליח צה"ל להבקיע ולהתקדם במהירות לעורף המצרי. ואכן צה"ל הכשיר את הקרקע למהלך כזה ממש, בהפעילו תכנית הונאה שתסייע אף היא להפר האיזון של הצבא המצרי.
כדי לייעל את תכניתו, הציב פיקוד הדרום חטיבת שריון כמאמץ הטעיה משני מול כוניתלה, וצפונה ממנה – אוגדת הונאה 49, שכללה רכיבי דמה רבים ובהם טנקים. ריכוז זה היה אמור ליצור אצל המצרים רושם כי המאמץ העיקרי יונחת בדרום.
המודיעין המצרי נפל בפח ההונאה הזאת והחל מדווח על ריכוזי כוחות גדולים של צה"ל בדרום הגזרה. בפיקוד העליון המצרי שקלו בזהירות דיווחים אלו ולבסוף החליט פילדמרשל עמאר, שלא לפי עצותיהם של אחדים מקציני המטכ"ל, שלצבא המצרי דרושים כוחות נוספים באזור כונתילה – תמד – נאחל. בסוף חודש מאי, בשל החלטה זו, הועבר כוח משימה שזאלי – שהוקם שבוע קודם – מהג'ירדי בצפון לדרום. לאחר שינוי היערכות זה הגדיר עמאר את אזור ג'בל חרים "שטח השמדה לשריון הישראלי". תוצאה נוספת הייתה עבודת מטה מאומצת של המטכ"ל המצרי, כדי להכניס את השינויים הנחוצים בתכניות האופרטיביות.
תכנית ההונאה של צה"ל אכן הצליחה להסיט כוחות ממערכי ההגנה המצריים בצפון, מקום שבו תוכנן המאמץ העיקרי של פיקוד הדרום. העובדה כי המצרים הצליחו לרכז בסיני בשלהי חודש מאי דיוויזית שריון אחת, ארבע דיוויזיות חי"ר מתוגברות ועוד כוח משוריין בעוצמה דיוויזיונית, סייעה מעט מאוד בנסיבות אלו.
כעת, כשנעשתה ההיערכות המצרית לקדומנית הרבה יותר מזו שבתכנית "קאהר", ומשנמתחה היערכות זו כלפי דרום, יכול צה"ל לנצל את יתרונו האסטרטגי על ידי תמרון מערכתי, שיאפשר לבודד חלק ניכר מהצבא המצרי מאזור הקרב העיקרי.
מלבד השינויים בפו"ש, החלפת המפקדים הבכירים, התכניות האופרטיביות והיערכות הכוחות, נדרשה המצרים להסתמך על כוחות מילואים הרבה יותר ממה שנכלל בתכניות "קאהר". כדי להגדיל את הצבא בכמותו – בייחוד מכיוון ששלוש דיוויזיות עדיין שהו בתימן – גייס המטכ"ל המצרי את המילואים והם שימשו גייסות קו ראשון. ערב המלחמה גדל הצבא המצרי ב-130 אלף חיילים (מלבד חיל-המשלוח לתימן), מהם כ-80 אלף חיילי מילואים שבהם למעלה מאלף קצינים.
גיוס המילואים הציב לפני הצבא המצרי כמה וכמה בעיות. רבים מהם קיבלו אימון עלוב למדיי, בשל הקיצוצים בתקציב הביטחון המצרי והשקעת מרביתו במלחמת תימן. יתרה מזו, שיטת השימוש במילואים להשלמת תקני היחידות הסדירות החלישה יחידות סדירות רבות. במקרים אחדים גדל גדוד לממדי חטיבה שהרכבה שליש סדיר ושני שלישים מילואים.
שילוב המילואים ליחידות המצריות הסדירות החלישה את הלכידות של היחידה ופגעה בביצועיה בשדה הקרב. שלא כמו בשנת 1956, ב-1967 לקו חלק מהעוצבות המצריות בהפרת איזון מסוג זה. אחד הלקחים העיקריים שלמדו המצרים ממלחמת ששת הימים היה הצורך לשמור על לכידות היחידה בתקופת אימונים ארוכה.
הנה כי כן, ערב המלחמה החליש הפיקוד העליון המצרי, בחלקו בהנחיית הדרג המדיני, את מערכת הפו"ש שלו:
* נחלשו הכוחות המצריים בשטחים החיוניים.
* נחלשה שרשרת הפיקוד בשל יצירת מפקדת חזית חלשה.
* נחלשה אחדות המטרה מחמת שינויים תכופים בתכניות ובאסטרטגיה.
* נחלשה לכידות הכוח, בגלל התבססות חסרת פרופורציה על כוחות מילואים שזה עתה נקראו לשירות ואומנו אימון בלתי מספק.
כל פעילות ההרס העצמי הזאת יצרה נקודת תורפה מערכתית בשלשלת הפיקוד והשליטה המצרית – מהפיקוד העליון ועד לרמת החטיבה. למפקדים המצריים הבכירים לא הייתה נהירה מטרת הדרגים שמעליהם. במצב עניינים כזה כל הפתעה או תגובה ישראלית היה בכוחה לגרום לכל מערך הפו"ש המצרי לאבד שליטה באירועים בשדה הקרב. יתר על כן, לא יעמוד למצרים זמן מספיק כדי לתקן את שגיאותיהם במהלך ניהול הקרב. לרוע מזלם, צה"ל היה מוכן להוציא את תכניותיו לפועל בלי שיסבול כשלים דומים.

תכנון המערכה

ב-1967 התכוון צה"ל להביס את הצבא המצרי מהר ככל האפשר, כדי להימנע מלחימה בשתי חזיתות או יותר בעת ובעונה אחת. להשגת מטרה זו, שונתה התכנית המערכתית פעמים מספר בשלושת שבועות ההמתנה. היא עוצבה לבסוף בשם "נחשונים" ואושרה על ידי שר הביטחון החדש משה דיין ב-1 ביוני. מטרת התכנית הייתה להביס את הצבא המצרי בשלושה עד חמישה ימים, שבהם יימנע צה"ל מלכבוש את רצועת עזה או מלהגיע לתעלת סואץ. זאת כדי להימנע מלשלוט על אוכלוסייה ערבית רבה ועוינת, וכדי שלא ליצור משבר בין-לאומי בשל הגעה לתעלה. תכנית "נחשונים" תוכננה לפרטים רק בשלבה הראשון, שלב ההבקעה, ואילו שלבי השמדת עתודות האויב וניצול ההצלחה נשארו כיוונים כלליים בלבד.
גישה זו שיקפה את התו"ל של צה"ל, שגרסה כי "כל תכנית היא בסיס לשינויים", וציפתה מהמפקדים ליזום בתגובה לגורם החיכוך שבמלחמה. אך צה"ל גם למד מלקחי מלחמת סיני (1956), שאם ברצונו להבקיע את ביצורי המצרים, עליו לתכנן שלב זה בדקדקנות. ב-1967, בעת שפיקוד הצפון ופיקוד המרכז עסקו במגננה, רוכזו שלוש אוגדות צה"ל להבסת מצרים.
התכנית המבצעית של פיקוד דרום הושתתה על מאמץ עיקרי של שלוש אוגדות שיפעל בשלושה שלבים. בשלב א' תובקע רצועת ההגנה הראשונה בקו אל עריש – אבו עגילה; בשלב ב' תיכבש רצועת ההגנה השנייה בקו ג'בל ליבני – ג'בל חרים ויושמד שריון האויב שיתקוף התקפת נגד; בשלב ג' תנוצל ההצלחה על ידי התקדמות מהירה למעברי הג'ידי והמתלה, למנוע את נסיגת הצבא המצרי. מאמצי משנה יכוונו לרצועת עזה ולכונתילה.
אלוף פיקוד הדרום היה אלוף ישעיהו גביש, בוגר "אקול דה-גר" בצרפת וראש מה"ד לשעבר. תכניתו הייתה לתקוף במאמץ העיקרי ברפיח, באמצעות אוגדת שריון בפיקודו של אלוף ישראל טל, מפקד גי"ש שכללה את חטיבת טנקים סדירה 7, חטיבת מילואים ממוכנת 60 וחטיבת הצנחנים הסדירה 35. לאחר כיבוש רפיח היה על אוגדה זו לכבוש את אל עריש, במבצע משולב מהים ומהאוויר ובסיוע חטיבת צנחנים נוספת – חטיבה 55 של מוטה גור. בגמר שלב זה היה על טל לשגר כוח אחד לעבר קנטרה בציר החוף, ואילו המאמץ העיקרי האוגדתי נועד לסוב דרומה ללחום בשריון המצרי במרחב ג'בל ליבני.
אלוף אריאל שרון, ראש מה"ד, פיקד על אוגדה שמשימתה לכבוש את מתחם אבו עגילה. באוגדה זו היו חטיבה ממוכנת, חטיבת חי"ר וחטיבת צנחנים. אלוף אברהם יפה פיקד על אוגדה בת שתי חטיבות שריון, שנועדה לנוע בוואדי חרידין בין אוגדת טל לאוגדת שרון, ולמנוע התקפות נגד של השריון המצרי מג'בל ליבני לאל עריש. במהלך כיבוש אבו עגילה בידי אוגדת שרון, היה על חטיבה 520 לעבור דרכה, והאלוף יפה ושתי חטיבותיו עם אוגדה 84 של טל יחד, נועדו להשתתף בקרב נייד פיקודי כנגד דיוויזית חי"ר 3 ודיוויזית שריון 4 המצריות. בד בבד היה על אוגדה 38 של שרון לכבוש את קסיימה ולנוע לנאחל, כדי לנתק את דיוויזית חי"ר 6 המצרית באזור קסיימה. תכנית זו שיקפה את הפשרה שהושגה בין הפיקוד למטכ"ל, בדבר ריכוז המאמץ במערך הקדומני או בעומק מערכי האויב. תכנית זו ראתה בשבירת מערכי האויב בגזרת רפיח – אל עריש – אבו עגילה קדימות ראשונה.
בשלב זה ההצלחה הייתה תלויה בתיאום מרכזי של המאמצים האוגדתיים והחטיבתיים, בעת שיתוף פעולה של חי"ר, שריון, תותחנים והנדסה, לכיבוש המערכים הקדמיים. המפתח לקרב במערך הקדומני, כמו במערכי העומק, התבסס על התמרון של חטיבה 200 לאזור ביר לחפן, כפתרון לציפיות המטכ"ל לגלילת דיוויזית חי"ר 3 וניהול קרב שב"ש (שריון בשריון) עיקרי בהתקפת הנגד של דיוויזית שריון 4. התכנון לשלבי הלחימה הנוספים התבסס בעיקר על השימוש בחטיבות הטנקים של אוגדות 84 ו-31 (של יפה).
צה"ל היה יכול להימנע כליל מכיבוש המתחם החזק של אבו עגילה. לדוגמה, היה אפשר להניע את אוגדה 31 כולה בוואדי חרידין, ולחלופין היה אפשר להניע את חטיבה 520 דרך רפיח ואל עריש בעקבות אוגדה 84. בדרך זו יכולה אוגדה 31 להימנע כליל מתנועה בציר המרכזי, בשעה שאוגדה 38 מרתקת את המצרים באבו עגילה. ואולם בעדותו טען גביש שהפיקוד העליון אמנם רצה לתקוף לעומק, אך לא עד כדי חשיפת אגפי עוצבה כלשהי להתקפות הנגד המצריות. בהקשר זה המשיך מערך אבו עגילה לשמש באותו תפקיד כפי שהיה ב-1956, ועודנו השער העיקרי לסיני.
כפי שתואר קודם לכן, הפעיל צה"ל תכנית הונאה שבגללה האמינו המצרים שהמאמץ העיקרי של צה"ל יהיה בדרום בין קסיימה לכונתילה. בתגובה לכך פרס הפיקוד העליון המצרי יותר ויותר כוחות בדרום ואף שינה את התפיסה ההגנתית כלפי אבו עגילה, בכך שהעביר את מפקדת דיוויזית חי"ר 2 לקסיימה, מקום שנשארה בו עד לפרוץ המלחמה. פעולה זו בודדה את מפקד הדיוויזיה המצרית מהמערכה ביממה הקריטית הראשונה.

מבצע נחשונים – השיטה

אלוף פיקוד הדרום היה אלוף ישעיהו גביש, בוגר "אקול דה-גר" בצרפת וראש מה"ד לשעבר. השיטה שבחר: מאמץ עיקרי של שלוש אוגדות שיפעל בשלושה שלבים.
* בשלב א' הבקעת רצועת ההגנה הראשונה בקו אל עריש – אבו עגילה.
* בשלב ב' כיבוש רצועת ההגנה השנייה בקו ג'בל ליבני – ג'בל חרים, והשמדת שריון האויב שיתקוף התקפת נגד.
* בשלב ג' תנוצל ההצלחה על ידי התקדמות מהירה למעברי הג'ידי והמתלה, למנוע את נסיגת הצבא המצרי.
מאמצי משנה יכוונו לרצועת עזה ולכונתילה.

משימת אוגדת האלוף ישראל טל – מפקד גייסות השריון

לשאת במאמץ העיקרי הפיקודי בגזרת רפיח, באמצעות חטיבת הטנקים הסדירה 7, חטיבה ממוכנת 60 וחטיבת הצנחנים הסדירה 35 בפיקודו. לאחר כיבוש רפיח היה על אוגדה זו לכבוש את אל-עריש, במבצע משולב מהים ומהאוויר ובסיוע חטיבת צנחנים נוספת – חטיבה 55 של מוטה גור. בגמר שלב זה היה על טל לשגר כוח אחד לעבר קנטרה בציר החוף, ואילו המאמץ העיקרי האוגדתי נועד לסוב דרומה ללחום בשריון המצרי במרחב ג'בל ליבני.

הפריצה בציר החוף

אוגדת טל הבקיעה את החזית בין חאן יונס לבין רפיח. היא נלחמה נגד דיוויזיה 7 וחלק של דיוויזיה פלשתינית. האלוף טל הדגיש מפורשות את חשיבות ההתנגשות הראשונה בין צה"ל לבין צבא מצרים לאחר הפוגה בקרבות של 11 שנים. עוצבותיו הגיעו כבר באותו ערב (ב-5 ביוני) לחוצות אל-עריש, לאחר שהבקיעו את המערכים המבוצרים של שיח' זוויד וג'ירדי, תוך סיכון מחושב שעמדות אלו ייתפסו שוב על ידי האויב לאחר מעבר השריון.
מהלומה זו שהיכתה בשטח המפתח של הגנת סיני ובנקודת התורפה של ההיערכות המצרית, תרמה יותר מכל לקריסת המערך המצרי. הבקעת השריון המהירה לאל עריש הפכה את הנחתת חטיבת הצנחנים 55 למיותרת ושחררה אותה ללחימה בגזרות אחרות.

טיהור קדמת סיני

הטיהור הסופי של האויב בוצע במשך הלילה ובמהלך יום המחרת על ידי גדוד חרמ"ש. מאל עריש התקדם טל בשני כיוונים:
* נקודת הכובד של ההתקפה הייתה בכיוון דרום לעבר ביר לחפן.
* צוות קרב מאולתר, שתוגבר לאחר מכן בצנחנים (כוח גרנית) נע בכביש החוף לעבר תעלת סואץ.
* עוצבה עצמאית המורכבת מיחידות חי"ר, שריון וצנחנים כבשה וטיהרה בינתיים את רצועת עזה.

המשימות של אוגדות האלופים שרון ויפה

אלוף אריאל שרון, ראש מה"ד, פיקד על אוגדה שמשימתה לכבוש את מתחם אבו עגילה. באוגדה זו היו חטיבה השריון 14, חטיבת חי"ר וחטיבת צנחנים. אלוף אברהם יפה פיקד על אוגדה בת שתי חטיבות שריון, שנועדה לנוע בוואדי חרידין בין אוגדת טל לאוגדת שרון, ולמנוע התקפות נגד של השריון המצרי מג'בל ליבני לאל עריש. במהלך כיבוש אבו עגילה בידי אוגדת שרון, היה על חטיבה 520 (מאוגדת יפה) לעבור דרכה, ואלוף יפה ושתי חטיבותיו עם אוגדה 84 (אוגדת טל) יחד, נועדו להשתתף בקרב נייד פיקודי כנגד דיוויזית חי"ר 3 ודיוויזית שריון 4 המצריות. בד בבד היה על אוגדה 38 (של שרון) לכבוש את קסיימה ולנוע לנאחל, כדי לנתק את דיוויזית חי"ר 6 המצרית באזור קסיימה.

קרב אבו-עגיילה

ב-5 ליוני חצתה אוגדת שרון בגזרה המרכזית את הגבול משני צידי הציר המרכזי ניצנה – אבו עגילה. היא באה במגע קרבי עם המערך הצפוני של דיוויזיה 2 המצרית באום כתף, ובלילה תקפה את מערך אום כתף:
חטיבת חי"ר 99 תקפה מצפון.
חטיבת שריון 14 תקפה מהחזית.
גדוד טנקים (שפעל ככוח עצמאי) איגף את המערך המצרי מצפון ותקף אותו מאחור.
גדוד צנחנים מחטיבה 80 הונחת במסוקים ופגע בארטילריה.
התקפה זו מהווה דוגמא קלאסית של תכנון וביצוע.

אוגדת יפה

חטיבת השריון 200 מאוגדת יפה נעה בדרך לא דרך באזור חוליות שבין שתי האוגדות האחרות, והגיעה למרחב ביר לחפן מכיוון בלתי צפוי ובזמן מפתיע: היא הגיעה ממזרח דרך חוליות שהיו מסומנות על מפות המצב המצריות כבלתי עבירות לשריון, והופיעה שם כבר בערבו של יום הלחימה הראשון. בכך היא ניתקה את צירי הרוחב המצרים הן לצפון בכיוון אל עריש והן בין אל עריש לאבו עגילה. במהלך הלילה הראשון נהדפו כל הניסיונות המצרים להזרים תגבורות לאל עריש.

התמוטטות הצבא המצרי

ב-6 ביוני, זמן קצר לאחר השעה 6:30, נודע לפיקוד העליון המצרי על אובדן אבו עגילה. הקריסה המהירה של מערך מבוצר זה היכתה בהלם ובהפתעה את הפיקוד המצרי הבכיר וגרמה לנפילת המורל בקרבו. היא גם השפיעה על פילדמרשל עמאר בהוראתו על נסיגה כללית של הכוחות המצריים מהגדה המערבית של התעלה. הלם נוסף נגרם כשנתבהרה בקהיר הטעות החמורה כשלא אותרה תנועת חטיבה 200 לעבר ביר לחפן. הפיקוד המצרי כשל מלכתחילה בהבנת האיום לעומק מערכי ההגנה שלו. במהלך 5 ביוני עדיין ציפה עמאר להתקפה העיקרית של צה"ל בין קסיימה לכונתילה, ולכן נשמר חלק גדול מהצבא המצרי כדי לענות על איום זה.
לקראת צהרי 6 בחודש, כבר היה עמאר בפניקה. חטיבת שריון מצרית 141, שנשלחה מדיוויזיה 3 לעבר אל עריש נתקלה בחטיבה 200 בביר לחפן, הושמדה ברובה והחלה נסיגה כללית מרצועת ההגנה במרחב ג'בל ליבני – ביר חסנה. בשעה זו נתברר למטכ"ל המצרי גודל השגיאה באי-הנחתת התקפת נגד חזקה לאורך ציר ג'בל ליבני – ביר לחפן. כעת ניצבו המצרים לפני שני כוחות ישראליים המתקרבים לג'בל ליבני, האחד מכיוון ביר לחפן והאחר מכיוון אבו עגילה.
בשעה 16:30 הורה עמאר – אשר טולטל בחוזקה על ידי הדיווחים משדה הקרב – על נסיגה כללית בלא קווי ביניים. הוא רק ציווה על הצבא המצרי בסיני להגיע לגדה המערבית של התעלה בתוך יממה. החלטה זו לא אפשרה עוד לנהל קרב בצבא המצרי. אז החלה נהירה של יחידות לעבר התעלה והרבה פעמים קדמה לכך תנועת מפקדיהן לאותו כיוון.
לפיקוד העליון של צה"ל נודע ממקורות מודיעין על פקודת הנסיגה הכללית שניתנה לצבא המצרי. מיד אחר כך טס גביש לאוגדות 84 ו-31, לתאם עם מפקדיהן את המשך הלחימה, בעוד למפקד אוגדה 38 שיגר הוראות בקשר. הפיקוד הישראלי החליט לנצל את שנראה 'ההתמוטטות המצרית', וליחידות צה"ל ניתנו הוראות לחסום את המעברים ליחידות המצריות הנסוגות. על אוגדה 84 היה להגיע לביר גפגפה ורומני ועל אוגדה 31 להגיע למעברי הג'ידי והמתלה, ואילו אוגדה 38 נצטוותה לנתק את הכוחות המצריים בדרום. בהתאמה, נדרש חיל האוויר לתקוף את המעברים כדי למנוע מהצבא המצרי לסגת דרכם. בשלב זה היו לצה"ל תכניות להצניח חטיבת צנחנים במעברים כדי להחזיקם עד לחבירה עם שריון, אך תכנית זו לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל בשל תעסוקת יחידות אלה במקומות אחרים.
הערכת המצב המהירה בפיקוד דרום הניבה הצלחה. יחידות מספר מאוגדה 31 הגיעו למעברים וחסמו אותם לנסיגה המצרית, אם כי מצרים רבים הצליחו לברוח כפרטים למערב התעלה.
ב-7 ביוני ויתר דיין ואישר להגיע לתעלה ולכבוש את ראס סודר לחוף מפרץ סואץ. בערב 8 בחודש, לאחר ארבעה ימי לחימה, הצבא המצרי היה ממוטט לגמרי, ואיבד 80 אחוז מציודו. הניצחון הישראלי בהבקעת המערך הטקטי הקדומני (רצועת ההגנה הראשונה) של רפיח – אל עריש – אבו עגילה היה המפתח לרדיפה המוצלחת של צה"ל אחר הצבא המצרי לעבר המעברים, אזור שבו הובס לבלי שוב. חצי האי סיני עבר כולו לידי ישראל.

המערכה בחזית הירדנית

שתי מערכות בשתי גזרות

במלחמת ששת הימים ריכז צה"ל את המאמץ העיקרי לזירה המצרית במגמה להכריע את הצבא המצרי בסיני ולהסיר איום חמור זה מעל מדינת ישראל. בזירה הירדנית לא הייתה כל כוונה להילחם, ואף לא לתקוף, על אף התגבשות חזית מזרחית שמפקדתה בירדן (מפקדה היה גנרל ריאד המצרי) ושכללה את צבאות ירדן, עיראק, מצרים וסוריה.
לראשונה הוקמה חזית מזרחית למבצעים כנגד ישראל. חזית זו החלה להיות פעילה בבוקר 5 ביוני, במקביל לתחילת המלחמה בזירה המצרית. הירדנים השתלטו על ארמון הנציב (מפקדת כוח משקיפי האו"ם) בירושלים ופתחו באש לאורך כל החזית עם ישראל. ניסיונות ישראלים לעצור פעילות זו באמצעים דיפלומטיים בסיוע האו"ם לא צלחו וכאשר נדמה היה למודיעין הישראלי בשעות הצהריים כי קלטו פקודה ירדנית לתקוף את הר הצופים, קיבל אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס אור ירוק לתקיפה במרחב ירושלים. זמן מועט אחר כך קיבל גם אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר אישור לתקוף בצפון השומרון כדי להפסיק את הירי הירדני והאיום לעבר ש"ת רמת דוד ויישובי העמק.
הנה כי כן התפתחו שתי מערכות נפרדות בזירת ירדן עם תיאום מועט ביותר ביניהן.

מערכה מאולתרת לכיבוש ירושלים

כאשר קיבל עוזי נרקיס את האישור לצאת למתקפה ב-051300 לא הייתה בנמצא שום תכנית אופרטיבית (תכנית מגירה) כוללת לכיבוש ירושלים בהרכב הכוחות שתחת פיקודו ברגע הנתון. עם זאת ההיכרות רבת השנים של אלוף הפיקוד, המפקדים והכוחות עם הזירה אפשרה נוהל קרב חפוז ביותר תוך מיצוי מרבי של עוצמת הפיקוד.
לרשות הפיקוד עמדו 4 חטיבות ועוד גדוד שריון פיקודי כלהלן:
* מפקדת פיקוד המרכז – ברמלה.
* חטיבה חי"ר מילואים 16 ("חטיבת ירושלים") בפיקוד אל"ם אליעזר בן אמיתי – ערוכה להגנת העיר ירושלים וה"פרוזדור".
* חטיבה ממוכנת מילואים 10 ("הראל") בפיקוד אל"ם אורי בן-ארי – עתודת הפיקוד – בתנועה משטחי כינוס על ידי בן שמן, לכוון ירושלים.
* חטיבה חיר"ם (חיל רגלים מעולה) מילואים 55 בפיקוד אל"ם מוטה גור – בתנועה לירושלים.
* חטיבה הגמ"ר (הגנה מרחבית) מילואים חי"ר 4 בפיקוד אל"ם מ' יוטבת – ערוכה מול לטרון וצפונה.
* גדוד טנקים פיקודי (גש"פ) 182 – חלקו בירושלים וחלקו בגזרת לטרון.

קצין האג"ם הפיקודי סא"ל אריק רגב עסק בתיאום כל העוצבות הנ"ל והנעתן למתקפה מתמקדת לכיוון ירושלים.
הקרקע בגזרת ירושלים מתאפיינת בשטח הררי מתון ולמעשה הינה אוכף בין הרי יהודה בדרום להרי השומרון בצפון. ירושלים ממוקמת באוכף זה וככזו מהווה צומת צירים המחברים את שפלת החוף עם בקעת הירדן ממערב למזרח ואת קו פרשת המים של רכסי יהודה ושומרון. כיוון שישראל שלטה בעליה ממישור החוף דרך "פרוזדור ירושלים" המפורסם, הרי לרשות הירדנים עמדו שלושה צירים לתגבור ירושלים: מחברון – על גב ההר מדרום (אולם במרחב יהודה לא היו להם עתודות לנייד), מצפון – על ציר גב ההר מכיוון שכם וממזרח – על הציר מיריחו, כאשר במרחב יריחו – מעלה אדומים מרוכזות העתודות הזירתיות. גם ציר מעלה אדומים – יריחו מגיע לצפון ירושלים ומתחבר לציר משכם באזור תל-אל-פול, שהפך לשטח המפתח במערכה על ירושלים כיוון שתפיסתו המוקדמת תמנע הגעת תגבורות לעיר וכן תמנע נסיגה ממנה מצפון ממזרח. האויב הירדני שהיה ערוך בירושלים ובמרחבה כלל את הכוחות הבאים:
* מפקדת החזית של הצבא הערבי הירדני – בביתין.
* חטיבה חי"ר 2 – צפון ה"פרוזדור", מלטרון וצפונה עד ביתוניא.
* חטיבה חי"ר 3 – מזרח ה"פרוזדור", ביתוניא – תל-אל-פול ועד גבעת המבתר ובעיר ירושלים המזרחית.
* גדוד מחטיבה חי"ר 29 (חטיבה הר חברון) – בדרום ה"פרוזדור".
* חטיבה חי"ר 27 מוקטנת (עתודה זירתית) – מרוכזת באזור מעלה אדומים.
* חטיבה משוריינת 60 (עתודה זירתית) – מרוכזת בין יריחו למעלה אדומים.

התכנית הפיקודית אשר התבצעה החל מצהרי 5 ביוני ונמשכה בכל היממה העוקבת התבססה על עיקרון הלפיתה כאשר חטיבות 16 ו-10 תוקפות את ירושלים מדרום ומצפון תוך בידודה ממרחב יהודה ושומרון, חטיבה 55 תוקפת במרכז ומרתקת את מרבית כוחות חטיבה 3 הירדנית, תוך הגעה ללב העירוני של מזרח ירושלים והעיר העתיקה, וחטיבה 4 מופנית ישירות לרמאללה על מנת לאבטח את כל גזרת ירושלים מצפון. בשעה 051320 מופנית הפקודה הבאה לחטיבה 10: "לפרוץ בגזרת מעלה החמישה – מוצא ולכבוש את השטח החיוני של ירושלים בגזרת תל-אל-פול במהירות המרבית, עד 060400".

חיל האוויר במערכה על ירושלים

חיל האוויר שהיה עסוק רובו ככולו בזירה המצרית לא הצליח למנוע תקיפות של חילות האוויר הירדני האוויר והעיראקי על מטרות במרכז הארץ, אולם הפיל את מרבית מטוסי האויב התוקפים לאחר ביצוע זממם. עם זאת הוא הפעיל את טייסת ה"פוגות" לאמנעה על ציר מעלה אדומים – ירושלים ובכך עיכב באופן משמעותי את הגעתן של חטיבות 27 ו-60, העתודות הירדניות, לתל-אל-פול לפני כוחותינו (דבר שהיה מאפשר להן להתערב בקרב בירושלים ואף לרדת מערבה לכוון השפלה).
ליל 6-5 ביוני היה השלב המכריע במערכה על ירושלים. בלילה זה תקפה חטיבה 10 בארבעה צירים ובמקביל לעבר מרחב בידו – נבי סמואל עם 4 צג"מים (צוותים גדודיים משוריינים) ומיגרה את המערך של חטיבה 2 הירדנית והתייצבה ב-060330 בתל א-זהרה, תוך שליטה על צומת הכבישים מצפון וממזרח באזור תל-אל-פול, והכריעה בכך את המערכה על ירושלים. לילה זה עלה לחטיבה ב-20 הרוגים ובכ-70 פצועים. באותו לילה כבשה חטיבה 16 את אבו-טור (לאחר שיום קודם לכן בשעות אחר הצהריים כבשה את ארמון הנציב, מוצב ה"נקניק" וצור-בחר) ובודדה את ירושלים מדרום ואת חטיבה 29 בהר חברון משאר הצבא הערבי הירדני. באשמורת האחרונה של הלילה תקפה חטיבה 55 את המושבה האמריקאית, את שיח ג'רח וגבעת התחמושת תוך פריצה לשטח העירוני של ירושלים המזרחית. בקרב זה, בגבעת התחמושת לבדה איבדה החטיבה 24 מטובי לוחמיה. פריצה זו ריתקה את כוחות חטיבה 3 הירדנית לשטח העירוני, ולא אפשרה להם להתערב בגזרות שכנות או לסגת.
בבוקר 6 ביוני פנתה חטיבה 10 דרומה ועד לשעה 1000 כבשה את תל-אל-פול, הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר. חטיבה 16 התקרבה לעיר העתיקה מדרום וחטיבה 55 לואדי ג'וז וכיתרה את העיר העתיקה מצפון וממזרח. הניסיונות לקדם את חטיבות העתודה הירדניות 27 ו-60 באור יום לעבר ירושלים נתקלו בתקיפות אוויריות רצופות שפגעו בכלים רבים, ושארית הכוחות חוסלו על ידי חטיבה 10 באזור חיזמה.
בשעות הצהריים, כאשר נודע לגנרל ריאד על המתרחש בזירה המצרית ועל הוראת הנסיגה של עאמר ב-1600, הוא הוציא הוראה מקבילה לצבא הירדני – על אף הוראה נוגדת של המלך חוסיין. מכאן ואילך חדל למעשה הצבא הערבי הירדני לתפקד כצבא מאורגן.
המערכה על ירושלים נמשכה 27 שעות בלבד, מ-051300 ועד 061600, מעט יותר מיממה. היה זה פרק זמן מספיק להכרעת המערכה על ירושלים וכלל המלחמה בזירת ירדן, תוך מיגור הצבא הערבי הירדני וכיבוש מרבית השטח של הגדה המערבית.
יחסי העוצמה במערכה זו היו 1:1 לערך כאשר לאויב היה יתרון באיכות אמצעי הלחימה בתחומי השריון, הארטילריה והנשק הקל. האויב היה ערוך בקרקע המוכרת לו ומבוצר היטב ועיקר הקרבות התנהלו בלילה. עליונות חיל האוויר הישראלי לא היוותה גורם משמעותי אחרי הצהרים של 5 ביוני ובלילה.

כיבוש לטרון

הירדנים מפגיזים את תל אביב

ביום 5 ביוני 1967 החל הצבא הירדני בהפגזת מטרות איכות במרכז העורף האסטרטגי של מדינת ישראל (ומרחב חטיבה מרחבית 4):
* מחנה כפר-סירקין.
* שדה התעופה לוד (בן-גוריון).
* תעש-גבעון.
* אזור צהלה – הדר יוסף.
* מחנה פיקוד המרכז ברמלה.
* תחנת הכוח רידינג וככר מסריק בלב תל-אביב.

חטיבה 4 מגיבה

ביום 5 ביוני הגיבה חטיבה 4 באש ארטילרית על מטרות הצבא הירדני ותוגברה בכוחות הבאים:
* הסיירת הפיקודית "אגוז" לפשיטה על תותחי הצבא הערבי הירדני ושיתוקם.
* פלוגת טנקים אי-אם-אקס-13 מגדוד 19 של חטיבה 60.
* פלוגת טנקים שרמן אם-1 מגש"פ 182.
* 5 שריוניות אי-אם-אל-90 בפיקוד הסמ"פ
* גדוד חיר"ם (חיל רגלים מעולה) 98 מחטיבה 80.
לאחר התגבור מנה סד"כ החטיבה 7 גדודי חי"ר ועוד כוחות מסייעים.

כיבוש לטרון

ב-052230 ניתן אישור מהמטכ"ל לכיבוש לטרון. בשעה 060200 החל שלב הפיצוח והריכוך של משטרת לטרון על ידי הטנקים וסוללת מכמ"ת (מרגמות כבדות מתנייעות), ועם סיומו ב-0220 (ממש בשעה שבה נפתחה מתקפת חטיבת חיר"ם 55 בירושלים) פתחו הכוחות בתנועה לעבר יעדם, כשהטנקים מובילים אגב ירי ושתי פלוגות הזחל"מים בעקבותיהם; זאת בעוד פלוגה הנח"ל שבנקודת גובה 314 מעסיקה אח האויב מדרום וחבל ק'/224 מבצע הטעיה מכיוון הראל. הטנקים והזחל"מים נעו על דרך עפר המובילה לכיוון אימואס מצפון-מערב, ורק סמוך למשטרה פנו ממש לעברה. תגובת האויב הבהירה למח"ט כי האויב נטש את אזור המשטרה, ולפיכך זירז את הכוחות והורה אותם לנוע באורות מלאים, כדי למנוע טעויות בניווט

מוצב לטרון והמובלעת

ב-0300 חדרו כוחותינו לתוך המשטרה ללא התנגדות ולאחר שבדקוה דיווח המח"ט לפיקוד בשעה 0330 על כיבוש המשטרה. מיד לאחר מכן החל הכוח בתנועה דדך מנזר השתקנים למוצב לטרון. אף זה נמצא ריק, מאחר וכוחות הקומנדו המצריים (כפלוגה מגדוד 53) שאיישו את המוצב – נפוצו לכל עבר. לאחר מכן כבשו כוחות החטיבה בזה אחד זה וללא כל אבידות את אימואס, שיח אבן-ג'כל ויאלו, תוך הימנעות מפגיעה מיותרת באוכלוסיית הכפרים הערביים הללו (בהתאם להוראת רמ"ח מבצעים משעה 0440). בשעה 060507, דווח המח"ט לקצין האג"ם הפיקודי: "כל המובלעת בידי, אין יריות".
בשעות ספורות וכמעט ללא קרבנות, נפל בידינו היעד שבו הוקז דם ישראלי רב במלחמת הקוממיות בהתקפות חוזרות ונשנות, שכולן עלו בתוהו.

המערכה על צפון השומרון – האוגדה הרביעית

אוגדה 36 בפיקודו של אלוף אלעד פלד הוקצתה מלכתחילה לפיקוד הצפון ותכניות המגירה שלה ברובן כוונו מול האתגר הסורי. אולם כאשר הוברר בצהרי 5 ביוני כי החזית המזרחית מגזרת הגדה המערבית (וירדן) מתחילה להיות פעילה ומגמתה לשתק את שדה התעופה ברמת דוד (באמצעות ארטילריה וגדוד קומנדו מצרי) ולאיים על יישובי עמק יזרעאל והתענכים – ניתנה פקודה לאוגדה להיערך להסרת האיום הירדני מכוון צפון השומרון. לביצוע משימה זו ירדה האוגדה מהזירה הסורית והתרכזה לכיוון הזירה הירדנית מול צפון השומרון.

לרשות האוגדה עמדו לבסוף 3 חטיבות, אולם בהיותה מפקדה משימתית ובשל השינוי המהותי בזירת הלחימה הפיקודית הוכפפו החטיבות לאוגדה בהדרגה ולא מלכתחילה כך שהיא נאלצה לשנות תוכניות כל הזמן ולהלן החטיבות:
* חטיבה ממוכנת 45 בפיקודו של משה בריל (בר-כוכבא), שהייתה הראשונה לתקוף והראשונה שהוכפפה לאוגדה. פעילותה ריתקה למעשה את מרבית כוחות האויב בגזרה.
* חטיבה חי"ר 9 בפיקודו של ברוך גלבוע שהופעלה בעיקר לכיבוש השטח העירוני של ג'נין.
* חטיבה שריון 37 בפיקודו של אורי רום, שהורדה אחרונה מהזירה הסורית והוכפפה לאוגדה, איגפה את מערכי האויב ממזרח והכריעה למעשה את הקרב על צפון השומרון.
* כוחות מחטיבה החי"ר המרחבית (חטמ"ר) 2 נשלחו לבצע מהלך הטעיה בעמק בית שאן.

הקרקע בצפון השומרון היא הררית כאשר עמק דותן ועמק זביבדה הינם שטחי הפריסה המתאימים ללוחמת שריון, דרומה מרכסי ההרים שעל הגבול. העיר ג'נין מהווה צומת תחבורה חשוב של הצירים המתנקזים מהעמקים לעבר שכם ממערב דרך צומת ערבה וסילת-א-זהר, וממזרח להרי השומרון דרך טובס.
האויב בגזרה כלל חטיבה חי"ר וחטיבה שריון שהגיעו במהלך ליל 6-5 ביוני כלהלן
* חטיבה חי"ר 25 וגדוד שריון חזיתי מס' 12 (30 טנקי פטון א-47) הייתה ערוכה בגזרתה ומבוצרת במוצבים מחלקתיים-פלוגתיים ובמתחמים גדודיים בין הר הגלבוע במזרח לאום-אל-פחם במערב כאשר המפקדה בסנור.
* חטיבה שריון 40 – העתודה הזירתית – נעה בליל 6-5 ביוני והתייצבה בעמדות שולטות על עמק דותן עם דמדומי הבוקר של ה- 6 ביוני. החטיבה נעה על שני צירי האורך של השומרון וכללה 90 טנקי פטון אם-48.

ההבקעה והלחימה בעמק דותן

ההבקעה של מערכי חטיבה 25 והשמדתו של הגדוד הקדמי של החטיבה, גדוד 20, בוצעה החל מאור אחרון של 5 ביוני ובמהלך הלילה שלאחריו על ידי חטיבה 45, תוך כיבוש מוצבי יעבד – כפר קוד. עוד באותו לילה (6-5 ביוני) פנתה החטיבה לעבר ג'נין וזה אִפשר לחטיבה שריון 40 הירדנית לחבור למערך העורפי של חטיבה 25 (גדודים 19 ו-21) ולהתייצב בשחר 6 ביוני עם 3 צג"מים (צוות גדודי משוריין) ממערב למזרח, בצומת ערבה, קבטיה וזביבדה תוך שליטה על שטחי הפריסה של עמקי דותן וזביבדה. בשעות הבוקר המוקדמות של 6 ביוני מצאה עצמה חטיבה 45 במצב מאד לא נעים כאשר כוחותיה, לאחר ליל קרבות מתיש, נמצאים בחלקם בשטח ההשמדה של עמק דותן ובחלקם בפאתי ג'נין מול אויב עם טנקים וארטילריה עדיפים. במצב זה נאלצה החטיבה לסגת ולהתארגן מחדש ברכסים שמצפון לעמק דותן. כל יום 6 ביוני עבר בקרב אש עם הירדנים וניסיונות חילוץ של כוחות החטיבה מתוך שטח ההשמדה של עמק דותן.
הכרעה וניצול הצלחה בערב 6 ביוני: בעוד חטיבה 45 מתארגנת, הוחדרה חטיבה 9 לכיבוש ג'נין וחטיבה שריון 37 הוחדרה דרך דיר-אבו-דעיף לאגף את המערך הירדני כולו ממזרח. מהלך זה הפתיע את הצג"ם המזרחי של חטיבה 40 בזביבדה ואת החטיבה כולה בהגיעו מכוון לא צפוי. ההפתעה אפשרה לטנקי אי-אם-אקס-13 של חטיבה 37 להתגבר על הפטונים החדישים של חטיבה 40 הירדנית במהלך ליל 7-6 ביוני ובבוקר 7 בחודש ולהשמיד את הצג"ם המזרחי של חטיבה 40 בסיוע חיל האוויר כאשר ניסה לסגת דרומה. המשך המהלך הוביל את חטיבה 37 לנוע דרומה דרך טובס ולהיכנס למחרת (8 ביוני) לשכם ממזרח, ולהתקבל בה על ידי תושבים צוהלים שהשליכו אורז בהיותם בטוחים שאלה העיראקים שהגיעו לעזרתם.

סיכום

מתקפה מתמקדת של עוצבות הפיקוד מצאה את יחידות הצבא הירדני מקובעות לגזרות ההגנה שנקבעו להן מראש בלא תגובה למאמצים של צה"ל וניוד הכוחות בהתאם. תופעה זו אפשרה לפיקוד המרכז להילחם בחטיבות הירדניות כל אחת בנפרד ולבסוף לרכז 3 חטיבות כנגד חטיבה 3 הירדנית בירושלים. כך שעל אף השוויון הכללי ביחסי הכוחות הצליח הפיקוד להשיג יחסי כוחות עדיפים בנקודת ההכרעה.
מכה במרכז הכובד הקרקעי של מרחב יהודה ושומרון – ירושלים – שהיווה גם מרכז הכובד בהגנת הצבא הערבי הירדני גרם לכך שלאחר הכרעת המערכה על ירושלים (והמערכה בצפון השומרון), שאר חלקי הגדה המערבית נפלו לידי כוחותינו כפרי בשל.
עתודות הצבא הערבי הירדני הוטלו לקרב במהוסס ולשיעורין בעוד חטיבה 10, עתודת פיקוד המרכז, הוטלה לקרב מהתחלה. במצב זה כאשר כבר הוטלו חטיבות 27 ו-60 הירדניות לעבר ירושלים הן אחרו להגיע וכמעט ולא נטלו חלק בקרב. אולם חטיבה שריון 40 על אף האיחור בהטלתה לקרב הגיעה בעיתוי מתאים לצפון השומרון והצליחה לבלום את מאמצי אוגדה 36 במשך כיממה עד אשר האיגוף של חטיבה 37 הכריע אותה.
אמנעה אווירית במיוחד בבוקר 6 בחודש על ציר יריחו – מעלה אדומים – ירושלים עיכבה באופן משמעותי את העתודות הירדניות כאשר כבר הוחלט להטילן לקרב והשמידה את רובן. אולם חטיבה 40 הירדנית הצליחה להגיע מאזור יריחו ועד צפון השומרון בלא הפרעה מצד חיל האוויר, אם כי נסיגתה משם יומיים אחר כך שובשה קשות בשל התקיפות האוויריות לאורך צירי הנסיגה שהשמידו כלים רבים.
הגישה העקיפה תוך ניצול ידע מעמיק על הקרקע במרחב הלחימה אפשרה לפיתה ברמה המערכתית על ידי חטיבה 16 מדרום ו-10 מצפון תוך הימנעות מקרבות מיותרים, ואילו ברמה הטקטית – החדרת גדוד השריון 95 של חטיבה 10 בתוואי לא מסומן לעבר חִרבת קיקא אִפשרה הגעה מהירה לשטח המפתח של תל א-זהרה ללא לחימה באויב אלא רק בקרקע, והחדרת חטיבה 37 בדיר-אבו-דעיף באגף הירדני בצפון השומרון שגרמה גם להכרעה טקטית וגם להכרעה אופרטיבית של המערכה.
הבקעה וריתוק האויב בשתי המערכות על ידי חטיבה 55 בירושלים ו-45 בצפון השומרון היו הקרבות הקשים והעקובים מדם בזירה הירדנית. אמנם הם ריתקו כוחות ניכרים של האויב בשתי הגזרות אולם המחיר היה כבד.
אמצעי לחימה, יחסי כוחות ותורת לחימה: אפשר לומר כי בזירה הירדנית – טנק מול טנק ותותח מול תותח – נהנו הירדנים מעדיפות ניכרת. טנקי הפטון הירדנים עלו באיכותם לאין ערוך על טנקי השרמן ואי-אם-אקס-13 שהיו ברשות צה"ל, ותותחי 155 מ"מ הירדנים (הן הלונג-טום והן אם-115) עלו בהרבה על 25 הליטראות שברשותנו, וגם התומ"תים מסוג אם-52 שהתלוו לחטיבה השריון הירדניות עלו על המכמ"תים 120 מ"מ שהתלוו לחטיבה השריון והממוכנות שלנו. כל זאת כאשר יחסי הכוחות הכלליים בזירה הינם 1:1 צה"ל תוקף והירדנים במגננה.
נראה עם זאת כי העליונות של תורת הלחימה הישראלית, שדגלה בגישה עקיפה, וחולשת מערך הפיקוד והשליטה המצרי-ירדני היו גורמי המפתח לניצחון צה"ל בזירה הירדנית.

המערכה בזירה הסורית

כאשר פתח פיקוד הדרום במבצע "נחשונים" בסיני – בסוריה אפילו לא גייסו מילואים. לסורים היה ברור שאין שינוי משמעותי בשגרת התקריות בין ישראל לסוריה, וישראל לא ריכזה שום ריכוז כוחות ממשי בגבולה (כפי שדיווחו הרוסים).
על אף הסכם הברית בין סוריה למצרים, במסגרת הרפובליקה הערבית המאוחדת המשותפת לשתי המדינות – המעורבות הסורית כנגד ישראל ב-48 השעות הראשונות והקריטיות, לתקיפת צה"ל בסיני – שואפת לאפס. בארבעת ימי הלחימה הראשונים ביצעו הסורים בסך הכל שתי פעולות ביום הראשון, תקיפה אווירית שלא הסבה נזק רב וירי ארטילרי, ובשאר הימים בעיקר ירי ארטילרי ותקיפה אחת קיקיונית של פלוגת חי"ר ו-2 טנקים לעבר תל דן. הנזק שנגרם כתוצאה מפעילות סורית זו הסתכם ב-205 בתים פגועים, 9 לולים, 2 סככות טרקטורים, 3 מועדונים, 1 חדר אוכל, 6 מתבנים, 30 טרקטורים ו-15 מכוניות. ואילו הפגיעה בנפש – 2 הרוגים ו-17 פצועים, מרביתם פצועים קל.

האסטרטגיה הישראלית בזירה הסורית גרסה כי יש לשמור על שקט בזירה זו כיוון שצה"ל יילחם בזירה אחת בלבד. לא ניתן לרכז מאמץ מכריע ליותר מזירה אחת. ובנוסף מצא את עצמו צה"ל, בניגוד לרצונו, מעורב גם בזירה הירדנית החל מצהרי 6 ביוני. על רקע זה הובהר לאלוף פיקוד הצפון כי צה"ל לא מתכוון להילחם בזירה הסורית וכי כוחות רבים, כמו אוגדה 36 (האוגדה האחרונה הפנויה) וחטיבת השריון 37, מופנים ללחימה בזירה הירדנית. האישור שניתן לחיל הים לתקוף מטרות בסוריה (התקפות שכשלו) בליל 7-6 ביוני מהווה חריג באסטרטגיה שננקטה.

כעבור 72 שעות

לאחר 72 שעות היה ברור לסורים שהכרזות הניצחון המצריות-ירדניות של היומיים הראשונים בשקר יסודן ולמעשה הערבים נחלו תבוסות צורבות בשתי הזירות, המוטיבציה שלהם להצטרף למלחמה באופן משמעותי (שלא הייתה גבוהה גם קודם לכן) ירדה לשפל המדרגה. במדינת ישראל לעומת זאת מתחיל להתפזר ערפל הקרב והיקף ההישגים מתחיל להתבהר ובאווירה זו מתגבשת דרישה בקרב ההתיישבות העובדת של עמק הירדן לנצל את ההזדמנות ולעלות על רמת הגולן על מנת להסיר אחת ולתמיד את האיום הסורי שמרר להם את החיים שנים רבות. הלחץ על הפיקוד העליון הופעל דרך הממשלה ובמיוחד ממפלגות השלטון מפא"י ומפ"ם.
הממשלה הייתה איתנה בדעתה שלא לפתוח במלחמה גם עם סוריה בעת שהתכנסה בצהרי 8 ביוני לדון בבקשתם של יישובי עמק הירדן לכבוש את רמת הגולן. לאחר הדיון החליטה הממשלה שלא לתקוף את רמת הגולן. החלטה התקבלה לא מעט על פי המלצת שר הביטחון – משה דיין שהתנגד לכל פתיחה של חזית נוספת לפני סיום המלחמה בזירות האחרות. יש לציין כי עמדה זו הוא הבהיר אישית ובפירוט לאלוף פיקוד הצפון בביקורו בפיקוד ערב המלחמה ב-4 ליוני.

"מקבת צפון"

התכנית האופרטיבית "מקבת צפון" התבססה על חטיבות הקו שהיו חטיבות חי"ר מרחביות (חטמ"רים) מאוישות בבני יישובים מבקעת הירדן, באיכות טובה המכירים היטב את הגזרה. חטיבה 2 הייתה ערוכה בעמק בית-שאן, בקעת כנרות ובעין-גב, האון ותל-קציר. חטיבה 3 הייתה ערוכה מצפון לכינרת ועד גבול לבנון. המבצע אמור היה להיערך עם חטיבת החי"ר הסדירה – גולני וחטיבת השריון של הפיקוד – חטיבה 37. התכנית התבססה על הבקעת שתי החטיבות הללו אחת בסמוך לשנייה במקביל בצפון רמת-הגולן, כאשר חטיבת השריון תוקפת בדרך לא מוכרת לסורים, בזרוע הדרומית לעבר הכפרים זעורה ועין-פיט, ואילו חטיבת גולני (גם כן בדרך מפתיעה) כובשת את התילים עזזיאת ופחר. היעד היה התייצבות בשטח המפתח של צפון הרמה עם שתי חטיבות. תכנית זו נשאה אופי מוגבל, לא כללה את כל רמת הגולן ולא יעדים אסטרטגיים ברורים. התפתחות הלחימה בימים הראשונים גרמה לכך שחסרו כוחות אפילו לביצוע תכנית מוגבלת זו.

האויב הסורי

האויב הסורי היה ערוך עם 3 דיוויזיות, כאשר ברמת הגולן 2 דיוויזיות במערכי הגנה, 12 הצפונית שמפקדתה בעליקה ו-35 הדרומית שמפקדתה בחושניה. דיוויזיות אלה פקדו על 4 חטיבות חי"ר ועוד 2 חטיבות מה"ל (המשמר לאומי) בצפון ו-2 חטיבות חי"ר ו-2 חטיבות מה"ל בדרום, יחד 6 חטיבות חי"ר, 2 חטיבות ממוכנות/משוריינות באל-חארה ו-4 חטיבות מה"ל (סה"כ 12 חטיבות ברמה). חטיבות אלו היו מבוצרות במתחמים פלוגתיים וגדודיים בקרקע לאורך הצירים העולים לרמת הגולן. בנוסף הייתה דיוויזיה 42 בדמשק כעתודה אסטרטגית למעורבות בשעת הצורך.

המודיעין גורם לשינוי

בליל 9-8 ביוני 1967 יירט אגף המודיעין מברק מאת נשיא מצרים, נאצר, ואשר נמענו היה נשיא סוריה נור א-דין אל-אתאסי, ובו נאמר: "אני סבור שישראל עומדת לרכז את כל כוחותיה נגד סוריה כדי לחסל את הצבא הסורי, וטובת העניינים מחייבת אותי לייעץ לכם להסכים להפסקת הקרבות ולהודיע לאו טאנט (מזכיר האו"ם), וזאת כדי לשמור על צבא סוריה הכביר. הפסדנו את המערכה הזאת, אלוהים יהיה בעזרתנו בעתיד. אחיך גמאל עבד אל-נאצר". כתוצאה מיירוט המברק הנ"ל ומשמעותו, שהמלחמה הוכרעה למעשה בזירות האחרות, הורה שר הביטחון משה דיין לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ב-9 ביוני בשעה 0700 לתקוף.
פעולה בקווים פנימיים מאפשרת למטכ"ל להניע עוצבות רבות ולרכזן מהזירות האחרות לחזית הגולן. כך בנוסף לחטיבת גולני והחטמ"רים (הערוכים ממילא בקו), הונעו מפקדת אוגדה 36 וחטיבות 37, 45 ו-10, למעשה כל חטיבות השריון והחטיבות הממוכנות, מהזירה הירדנית לעבר זירת הגולן וכמו כן חטיבת הצנחנים 80 שהשתתפה במערכת אבו-עגיילה בסיני. אולם החטיבה הראשונה שהועלתה צפונה, לאחר ביצוע מאמץ ההטעיה באזור כונתילה בדרום הנגב, היא חטיבת השריון (המוקטנת) 8 שהיא גם הראשונה שנכנסה לקרב ב-9 בחודש במאמץ לכיוון זעורה עין-פיט (שעל פי תכנית מקבת היה מיועד לחטיבה 37 של הפיקוד).
כך ריכז צה"ל בפיקוד הצפון (בהדרגה) בסופו של דבר 7 חטיבות – מול 12 החטיבות הסוריות שאמורות להבקיע מערכים מבוצרים מנמוך לגבוה על מנת לעלות לרמה.

הכרעה בתוך 11 שעות

המערכה על רמת הגולן במלחמת ששת הימים נמשכה 36 שעות. אירועי הלחימה בזירות מצרים וירדן בימים הקודמים אילצו את פיקוד הצפון "לגלגל" את המתקפה על רמת הגולן על פי סדר הגעת הכוחות מזירות הלחימה האחרות. שימוש בכוחות פיקוד הצפון בזירת ירדן וריכוז כוחות נוספים מזירה זו וגם מזירת מצרים גרמו לכך שביממת הלחימה הראשונה והמכריעה נטלו חלק בלחימה והבקיעו את מערכי הסורים ברמה, שתי חטיבות בלבד, שלישית נוספה בצהריים (מתוך 7 חטיבות שעמדו לרשות הפיקוד בסיום הלחימה), חטיבת השריון 8 בפיקודו של אלברט מנדלר וחטיבת החי"ר גולני בפיקודו של יונה אפרת ובמהלך היום חטיבת השריון 37 של אורי רום. שתי החטיבות הראשונות החלו ב-090700 לבצע את תכנית "מקבת" כאשר חטיבה 8 מבצעת את תפקידה של חטיבה 37 בתכנית המקורית.
משימות החטיבות לתקיפת המערך הסורי, היו אמורות לטפל במקביל בשלושת המדרגות של המוצבים הסורים במתלול הגולן, כאשר חטיבה 8 פועלת במדרגה העליונה, במוצבי קלע וזעורה, ומאפשרת לחטיבת גולני לפעול כנגד מוצבי תל-פאחר ותל-עזזיאת במדרגות האמצעית והתחתונה. לכן גם סדר התנועה היה שחטיבה 8 שנעזרה בצוות מפלוגת הסיור של חטמ"ר (חטיבה מרחבית) 3 תוביל בתוואי שהסורים אינם מעריכים שאפשר להעלות בו כוחות גדולים, מכפר סאלד לגבעת האם ולמוצבי גור אל-עסכר ונעמוש ומשם ישירות לזעורה.
לאחר תחילת התנועה קרה בשתי החטיבות מקרה דומה של טעות בניווט, וכתוצאה ממנה גדוד 129 של חטיבה 8 מצא עצמו בשטח ההשמדה של מוצב קלע והושמד כמעט כולו, ורק שני טנקים הצליחו לבסוף להשלים את ביצוע המשימה. ואילו גדוד 12 של גולני גם הוא מצא עצמו בשטח ההשמדה של מוצב תל-פאחר ונאלץ לבצע התקפה חזיתית במדרון. בקרב הקשה שהתפתח ונמשך 4 שעות והתגלו בו מעשי גבורה רבים, נהרגו המג"ד ועשרות רבות של חיילים וכן נפצעו עשרות חיילים. לעומתם גדוד 377 של חטיבה 8 וגדוד' 51 של גולני כבשו את מוצבי זעורה ותל-עזזיאת בלחימה קלאסית וכמעט ללא נפגעים.
ב-091800 הסתיים למעשה קרב ההבקעה של שתי החטיבות תוך התבססות על שפת הרמה בצפון, הכרעת חטיבת הקו הסורית ומוכנות לנצל את ההצלחה מזרחה ודרומה.
חטיבה 37 יצאה בבוקר 9 בחודש משכם ונעה במהירות לרמה. כיוון שחטיבה 8 ביצעה את התכנית שהתכוננה אליה לפני המלחמה, קיבלה החטיבה משימה בגזרה דרומית יותר ונכנסה ללחימה בשעות אחר הצהריים של אותו יום בציר גונן – רוויה. לאחר לחימה לא קשה של מספר שעות נאחזה גם חטיבה 37 עם ערב בשפת הרמה ברוויה.
יום 10 ביוני היה בעיקרו יום של השתלטויות ומרוץ נגד הזמן. הסורים שכנראה נשברו מתוצאות הלחימה ב-9 בחודש וביודעם את שהתרחש בזירות מצרים וירדן, גילו ביום זה התנגדות ספורדית בלבד.
בצהרי היום כבשה חטיבה 45 (שהייתה לאחר הלחימה בצפון השומרון) את רמת הבניס (מצפון לגולני) ותוך מספר שעות התקדמה לעבר מסעָדֶה כמעט ללא לחימה. מפקדת אוגדה 36 שעלתה גם היא מצפון השומרון, עסקה במבצעים דומים עם החטמ"רים 2 ו-3 וחטיבת הצנחנים 80 הובאה מהלחימה בדרום לסדרת השתלטויות מוסקות (עם מסוקים) מאזור פיק אל-על צפונה לצומת רפיד (בותמיה) והלאה, שקבעו לבסוף את קו הפסקת האש על קו התילים חזקה – עכשה.
בשעה 101000 כבר דיווח רדיו דמשק על כיבוש קוניטרה אף על פי שצה"ל נכנס אליה רק בשעה 1415. בדמדומי הערב של 10 בחודש, היה הצבא הסורי כולו בהתמוטטות כללית וצה"ל יכול היה להגיע לשיח-מסכין ולדמשק אילו חפץ בכך.

חיל האוויר במערכה

חיל האוויר שהתפנה מהזירות האחרות ביצע ב-36 השעות של הלחימה בגולן למעלה מאלף גיחות, מהם כ-650 בסיוע אוויר התקפי לקרב ביבשה – יותר ממספר הגיחות שביצע בכל מלחמת סיני. לריכוז מאמץ זה הייתה השפעה רבה על ההתמוטטות הסורית.

סיכום

התכנית האופרטיבית הפיקודית "מקבת-צפון" שהייתה בסיס לפתיחת הלחימה בזירה, התבררה כתואמת את התנאים בשטח ואת ההיערכות הסורית. ההישענות באגף הצפוני על קניון נחל שניר, הר-דוב והחרמון הקנתה אגף אחד בטוח, הצפוני, לכוחות הלוחמים תוך עימות עם חטיבת מה"ל (המשמר הלאומי) 2 וחלקים מחטיבת חי"ר 11 הסוריות בלבד בשלב הקריטי הראשון. ומשזה הצליח אִפשר מהלך זה קיפול מערך המגננה הסורי כולו ברמת הגולן מצפון לדרום.
ריכוז הכוח מול נקודת התורפה תוך ניצול תוואי התקדמות מפתיעים במערכי האויב הוכיח את עצמו ואפשר טיפוס לרמה אל מול מערכים מבוצרים ומנמוך לגבוה. הרחבת גזרת ההבקעה דרומה באמצעות חטיבת השריון 37, שהצטרפה לאחר חמש שעות לחימה, לא אפשרה לסורים לתגבר את הגזרה הצפונית באמצעות כוחות שהיו להם במרכז ובדרום הרמה אך אפשרה ריכוז עוד מספר עשרות טנקים ישראלים ברמת הגולן בליל 10-9 ופתיחת ציר תחזוקה משופר מגונן לרוויה.
עיקרון הנזילות נשמר ברמה המערכתית באופן מעורר השתאות. האויב הסורי לא הצליח להתארגן מחדש לאחר ההבקעה, וזאת בעיקר בשל כך שמדי כמה שעות הגיעה עוצבה חדשה שטרם השתתפה בלחימה ונכנסה רעננה למרחב. הדוגמה המרשימה ביותר הייתה האיגוף האנכי באמצעות חטיבת הצנחנים 80 בפיקודו של דני מט. איגוף זה לא אפשר לסורים להיערך מחדש בגזרת רפיד – תל פארס, וחטיבת חי"ר סורית שניסתה לתפוש את האזור הושמדה כליל על ידי הצנחנים שהקדימו אותם במספר דקות.
לסיכום אפשר לומר כי שלושה גורמים מרכזיים אפשרו את ההכרעה המהירה בזירה הסורית, על אף נחיתות פיקוד הצפון ביחסי העוצמה והנחיתות הטופוגרפית: ידיעת האויב על שהתרחש בזירות מצרים וירדן שללא ספק לא תרמה להרמת המוראל בקרב גיסותיו; הצלחת ההבקעה בזמן קצר; והתייצבות על הרמה כבר בערב יום הלחימה הראשון, והאפשרויות שמהלך זה פתח בצירוף יכולתו של חיל האוויר להתפנות ממבצעיו בזירות הלחימה האחרות ולרכז את עוצמתו במרחב הסורי.

דברי גורודיש בתום מלחמת ששת הימים

אחי גיבורי התהילה
דבר מפקד חטיבה 7, אל"ם שמואל גורודיש (גונן), לחיילי החטיבה, במסדר שנערך באזור המערכה עם תום הקרבות במלחמת ששת הימים

עמנו לְמוּד המלחמה על קיומו – שוב נלחם על חייו, והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האויב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי, בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה. בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים והשמדנו שריוניו בחאן-יונס, מערכי רפיח, שייך-זוייד, הג'ירדי ואל-עריש, ביר-לחפן וביר-חמה, ונתיב הדם והאש בואכה איסמעליה.
בכל מקום שעברנו – השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות.
אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו.
לא הסבנו ראשנו אל יקירינו שעם רכב ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם – ובחמת זעמנו הבאנו ברעם שריוננו את המוות – לתוך לבו של האויב, עד שהכרענוהו כליל, ושחררנו את עמנו מסיוט ההשמדה המידית, שאיים עליו על ידי אויב אכזר. כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים שהתגלתה אצלנו – לא שיערנוה מראש, ועמנו – לא במקרה קיים לעד, ואכן נצח ישראל לעולם יישאר.
רעי הלוחמים, אתם בעצמכם לא ידעתם על הוד גבורתכם. כשראיתי את השריונים נחדרים ועולים באש והאנשים – אתם – ממשיכים מתוכם במלחמה, ידעתי כי האיש הוא הפלדה והשריון – מתכת בלבד. ועֵדִים שבעים הלפידים הבוערים מאחור, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל והמספר הכפול מזה של פצועים. ועֵדָה המנהיגות לפנים, שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך הקרב – ועֵדָה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה – כי לא קלה הייתה המשימה. ידעו הנופלים וידענו כולנו מה המחיר, לקראת מה ולמה אנחנו הולכים לקרב, והלכו בנכונות, בהכרת השליחות, ומתוך תקווה שכולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו. נכונים למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון לא ישכח הפעם האויב. במלחמה זו הניצחון כולו שלכם. חזקו ואמצו ותחזקנה ידיכם – אחי גיבורי התהילה.

מתוך הביטאון "שריון" גיליון 26, יולי 2007

נכתב ע"י אל"מ (מיל') בני מיכלסון