תוצאות מבצע קדש
באביב 1957 פינה צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה לאחר מאבק דיפלומטי ממושך. הכוח הבין לאומי UNEF תפס עמדות בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח'. נתיב המים במפרץ אילת נשאר פתוח לשיט עם ישראל. ממשלת ישראל לא הותירה כל ספק שכל הפרה של הזכות הזאת תהווה "קזוס-בלי" כלומר עילה למלחמה.
המלחמה על המים
המצב נעשה מתוח בשנת 1964, מפני שמדינות ערב התנגדו להפעלת מוביל המים הארצי של ישראל. הן החליטו בשתי ועידות פסגה באותה שנה (בינואר בקהיר ובספטמבר באלכסנדריה) להטות את מקורות הירדן ולהקים פיקוד משותף לפיקוח הדוק על המאבק נגד ישראל, וכן להקים את אש"ף (הארגון לשחרור פלשתין). בתגובה לכך פעלה ישראל לסיכול ההטיה.
1965 – 1966, התדרדרות בגבול הסורי
מצבי מתח נוספים התהוו ב-1965 עקב החמרת המלחמה הזעירה על ידי ארגוני הטרור הערביים (בעידוד סורי גלוי). התנאים הגאוגרפיים המיוחדים בגבול הסורי-ישראלי אילצו את צה"ל להפעיל את חיל האוויר באופן תדיר כדי לשתק את הארטילריה הסורית, שהציקה מאוד לישובי הגליל העליון. ב-14 ביולי 1966 הופעל שוב חיל האוויר כדי למנוע את הטיית מימי מקורות הירדן על ידי סוריה. הממשלה הסורית פנתה למצרים בקריאות לעזרה, וב-6 בנובמבר 1966 נחתם חוזה הגנה בין סוריה לבין מצרים.
מתח בגבול הירדני
כיוון שממשלת ירדן לא נקטה כל צעד למנוע מעשי טרור של הפת"ח מתחום השטח הירדני, חצה צה"ל ב-13 בנובמבר את קו שביתת הנשק והנחית מכת גמול נגד הכפר סמוע מדרום לחברון.
הפלת מטוסי סוריה
במהלך תקרית סורית יזומה ב-7 באפריל 1967 הפילו טייסים של חיל האוויר הישראלי שישה מטוסי מיג סוריים בקרב אווירי, ומטוסי ישראל טסו בשמי דמשק.
חילות-האוויר והשריון של צה"ל בשנים 1967-1956
בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, חשש צה"ל כי על ישראל יהיה להילחם לבדה בכמה חזיתות במקביל ובלא כל עומק אסטרטגי. מגמה זו גרמה לשינויים בחשיבה אודות ניהול המלחמה הבאה. אף שהמשיך לדבוק באסטרטגיה רבתי, שקראה להעברה מהירה של המלחמה לשטח האויב, החל הפיקוד העליון לעצב תפיסה של מלחמה קצרה, שתושג בניידות ובעוצמת אש גדולה מבעבר. אולם היה על צה"ל להגדיר באיזו דרך אפשר לבצע זאת.
המערכה בסיני ב-1956 הדגימה לפיקוד הבכיר בצה"ל את חשיבותה הקריטית של העוצמה האווירית בלחימה מודרנית: לשליטה בשמים הייתה השפעה ניכרת על המבצעים ביבשה במדבר סיני. כלקח ממסקנה זו פיתח צה"ל את חיל האוויר בשנים 1967-1956 לחיל ראשי, עד שב-1967 הוקצתה לחיל האוויר מחצית תקציב הביטחון. עדיפות זו בתקציב הביטחון אפשרה לחיל האוויר לרכוש את מטוסי הקרב הצרפתיים החדישים ביותר ובהם:
"מיראז' 3C, "ווטור", "מיסטר 4A ו"סופר מיסטר". למטוסים אלה היה תפקיד נכבד ביכולתו של חיל האוויר להשמיד את חיל האוויר המצרי על הקרקע בתקיפת פתע, תפקיד שמילאו אותו הבריטים והצרפתים ב-1956. כדי לוודא את הוצאתו לפועל של מבצע כה מסובך, הכתיב האלוף עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר בשנים 1966-1958, רמה גבוהה ביותר של מיון טייסים והכשרתם: בתקופה זו עברה הבכורה של הטובים ביותר מהצנחנים לטיס.
עקב שינויים מפליגים אלה, פיתח לבסוף צה"ל תפיסה של מכה אווירית מקדימה כאבן יסוד של האסטרטגיה הצבאית שלו. מיד לאחר השגת העליונות האווירית התכוון המטכ"ל להשתמש בחיל האוויר לסיוע למבצעים ביבשה. גישה זו דרשה תיאום רב יותר בין חיל האוויר לכוחות היבשה. על כן לאחר מלחמת סיני הועברה מפקדת חיל האוויר מרמלה למטכ"ל בתל אביב. העברה זו אפשרה למפקד חיל האוויר ולרמטכ"ל לעבוד תחת קורת גג אחד.
רעיון המלחמה הקצרה שהושתת על חיל אוויר מודרני דרש שינויים נרחבים בכוחות היבשה. במקום צבא חי"ר בעיקרו, ראו המתכננים במטכ"ל בעיני רוחם צבא המתקדם במהירות, שמובילות אותו עוצבות שריון גדולות המפיקות עוצמת אש גדולה וניידות רבה. ייעודם של כוחות אלה היה להבקיע אל עורף האויב ולמוטט את צבאו וניתוק מערכת הפו"ש (הפיקוד והשליטה) וצירי התחזוקה שלו.
תפיסה זו סימנה את סופה של המחלוקת הנושנה בדבר תפקידי החי"ר כנגד השריון בשדה הקרב. דיין, שלאחר מלחמת סיני נעשה למאמין אמיתי בשריון, אימץ בחום את תפיסת השריון שאת עיקרה ייצג חיים לסקוב. לפי תפיסה חדשה זו הפך השריון לחיל המכריע בקרב היבשה, המסתייע בחיל-האוויר, בצנחנים ובחי"ר, במקום לספק סיוע אש לחי"ר.
אלוף דוד אלעזר (דדו), שפיקד על חטיבת חי"ר ברצועת עזה במלחמת סיני, עזר בפיתוח תו"ל לשריון בהיותו מפקד גי"ש בשנים 1961 – 1964. לאחר מלחמת ששת הימים תיאר דדו את תפקידו החדש של השריון: "שימת הדגש על השריון בקרב היבשתי מאפיינת היום כל צבא מודרני. לאחר חיל האוויר, השריון הוא הגורם הקובע את תוצאות הקרב ביבשה. אין גורם היכול למנוע מן השריון את ההכרעה – להוציא שריון האויב. פיתוח השריון הוא אפוא אחד הסימנים להפיכת צה"ל לצבא מודרני. אנו, שאין לנו עומק אסטרטגי ואיננו יכולים להרשות לעצמנו אף מפלה בקרב רציני, שמנו את הדגש בחיל האוויר ובשריון. הנחות אלה והצבת שני החילות בראש הסולם – הוכיחו את צדקתן במלואן במלחמת ששת הימים."
הפיתוח, התורה והמעשה של השריון בצה"ל הושפעו במידת מה מכִּתבי התיאורטיקנים הבריטיים פולר (J. F. C. Fuller) ולידל הארט וכן מהמעשה הגרמני במלחמת העולם השנייה. עם זה התנגד המטכ"ל בתוקף להעתיק מצבאות זרים ולחלופין אימץ תו"ל מקורית להפעלת שריון, שהתאימה טוב יותר – לדעת הפיקוד הבכיר – לתנאים ולדרישות צה"ל.
ה"סנטוריון" הבריטי וה"פטון" האמריקני, בעלי הגנת השריון הטובה יותר, אם כי האטיים יותר, נבחרו והועדפו על פני טנק ה"ליאופרד 1" הגרמני והטנק AMX-30 הצרפתי, כדי לענות על דרישות גייסות השריון של צה"ל.
ההנחה הייתה שהשימוש בטנקים אלה יאפשר לעוצבות השריון של צה"ל, המסתייעות בחי"ר ובתותחים ארטילריים מתנייעים להבקיע את מערכי ההגנה. לאחר מכן יהיה על הטנקים לנוע במהירות, לעתים אף בלי החי"ר שתפקידו לטהר אחריהם, בשטח המדברי הפתוח, כדי לזכות בעמדות המקנות יתרון על שריון האויב וכדי לחבור ולהשתלט על שטחי מפתח בעורף האויב, שיכריחו אותו לצאת בהתקפת נגד אל תוך מארבי הטנקים של צה"ל. על מנת לאפשר ביצועים כאלו (בלי סיוע חי"ר) נדרש שיפור משמעותי במיומנויות צוותי הטנקים בכלל ושל התותחנים בפרט. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים נעשה מאמץ קדחתני להשיג זאת בגייסות השריון (גי"ש) באמצעות משמעת נוקשה ואימונים קפדניים.
בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים אף גדל הכוח המשוריין מ-350 ל-1,300 טנקים. די במספרים אלו בלבד כדי להבין את היקף המהפכה בכוחות היבשה.
פו"ש, תו"ל ואימונים
אחד הלקחים שהופקו ממלחמת סיני היה שיש לשפר את הפיקוד והשליטה על עוצבות גדולות. במלחמת סיני שימשה האוגדה, עדיין במעמד ניסיוני, מסגרת פיקודית לצוותי קרב שהורכבו משתיים או שלוש חטיבות. היא כללה מטה מצומצם, אך אף לא יחידה אורגנית אחת. דיין התייחס לחטיבות כעוצבות יסוד שצריכות ללחום בעיקרו של דבר, באופן עצמאי ובשל כך מפקדת האוגדה איבדה למעשה את השליטה על הכוחות הלוחמים. עם זה היה ידוע בבירור שצה"ל יזדקק לתיאום הרבה יותר טוב בין החטיבות, אם יהיה עליו להכריע את הצבא המצרי, כדי לעבור מהר ככל האפשר לחזית נוספת.
הגידול הכמותי והצורך במלחמה קצרה אף הם הביאו את צה"ל לשפר משמעותית את מערכת הפיקוד והשליטה שלו. במלחמת ששת הימים, כמו במלחמת סיני, עדיין שימשה החטיבה עוצבת היסוד בצה"ל. אך עוצמת כוחות צה"ל בדרום עלתה מ-45 אלף איש ב-1956 ליותר מ-70 אלף ב-1967. יתרה מזו, בתקופה זו גדל פוטנציאל הגיוס של כוחות היבשה מ-190 אלף ל-250 חיילים. גידול כזה בכוח אדם דרש מפקדות המתפקדות טוב יותר בדרג שבין הפיקוד לחטיבה. לפיכך המפתח לקשר היעיל בשלשלת פיקוד זו היה בהכרח האוגדה – המאגדת בתוכה כוח משימה של שתי חטיבות ומעלה.
הזמן נשאר הגורם הקריטי במבצעי צה"ל. כלכלת המדינה לא הייתה מסוגלת לשאת לאורך זמן במלחמה ממושכת, וצה"ל לא יכול לנהל מבצעי מתקפה בו זמנית בשתי חזיתות בלי לעבור למגננה באחת מהן לפחות. היעדר עומק אסטרטגי הפך את נושא ההגנה בעבור צה"ל לדיון תיאורטי בלבד. גורמים אלה השפיעו על המתכננים בצה"ל לפתח אסטרטגיה שמגמתה התקפה מהירה אל תוך שטח האויב ולעומק מערכיו. מלחמת בזק מסוג כזה דרשה תכנון מדוקדק של שלב ההבקעה המלווה בתיאום הדוק של תנועות עוצבות גדולות בשלב ניצול ההצלחה שלאחר מכן. מתפיסה זו עולה ההכרח שצה"ל יגיע לאיזון עדין בין הנחיה מערכתית ריכוזית לביזור הביצוע הטקטי.
חיים לסקוב, שהחליף ב-1958 את דיין בתפקיד הרמטכ"ל וכיהן במשרה זו עד לסוף 1960, סייע לשפר את מערכת הפיקוד והשליטה בצה"ל. בתקופתו המשיכה תורת הלחימה של צה"ל לדבוק בגמישות וביוזמה בשדה הקרב. אז גם נקבעה האמרה המפורסמת ש"כל תכנית היא בסיס לשינויים". מנקודת מבט זו, כל תכנית צפויה לשינויים מיד לאחר שלב הפתיחה, בשל החיכוך שבמלחמה וחוסר היכולת לצפות, מטבע הדברים, את התנהגות האויב. לפיכך היה לסקוב ער לכך שיש לנהל תמרונים בצה"ל, כדי לוודא שהוא יהיה מסוגל לרכז כוח מספיק בנקודה המכרעת במערכה.
לסקוב פיתח שיטה שמטרתה לנצל את אי הוודאות וערפל הקרב, ובעת ובעונה אחת לדבוק ביעדים המערכתיים והאסטרטגיים, שיטה שנועדה ל"שליטה באמצעות מפקדה משימתית". על פי שיטה זו היה על מפקדי האוגדה, החטיבה והגדוד, בעת מגעם עם האויב, לפקד בגמישות כדי להעסיק ביעילות את כוחות האויב. התערבות הדרגים הגבוהים של הפיקוד והמטכ"ל תיעשה אך ורק כדי לוודא שיש תיאום של העוצבות הגדולות להשגת היעדים האסטרטגיים.
בתחילת שנות ה-60 החל צה"ל לבצע תרגילים ברמת האוגדה כדי להפוך את התפישה הנזכרת למעלה מתיאוריה למעשה, וכדי למסד את היחסים האמיתיים בין דרגי הפיקוד השונים. האוגדה התפתחה למפקדה הטקטית הגבוהה ביותר – מסגרת גג ארגונית שעוצבה להשיג יעדים אסטרטגיים מתוך הפעלה גמישה במבצעיה הטקטיים. בהשתמשו במפקדות האוגדה יכול מעתה אלוף הפיקוד לרכז את כוחותיו ברגע המכריע של המערכה. אף שהאוגדה נשארה ביסודה מפקדה משימתית, במלחמת ששת הימים היא לחמה בכל ההתנגשויות העיקריות והמכריעות של המלחמה בחזית הדרום. שתיים משלוש האוגדות שהופעלו בסיני כללו שתי חטיבות שריון מלאות שפעלו כחודי החנית במבצעים. במלחמת יום הכיפורים הפכה האוגדה לעוצבת היסוד של צה"ל, בתהליך של נטילת מרב אמצעי התחזוקה מהחטיבה.
אשר לשליטה של עוצבות גדולות, עדיין היה על מפקדי צה"ל להתמודד עם הבעיה של הקרב באזור הקדמוני של סיני, כפי שניכר בביצורים המצריים באזור זה סמוך לגבולות ישראל. בטפלו בבעיה זו פיתח צה"ל כבוד רב ליכולת הלחימה של הצבא המצרי ויכולתו להתגונן, כלקח ממלחמת סיני. עקב הביקורת שמתחו לסקוב ואחרים על התיאוריה של דיין, נטען שמלחמת סיני הוכיחה שלא די באיגוף המערכים המצריים והם אינם נופלים אך ורק מפני שבודדו אותם ("די לדפוק בפחים והערבים בורחים"). הדוגמה הטובה ביותר לכך הייתה הקרב על אבו עגילה במלחמת סיני. מכאן שכיבוש מערכים מבוצרים מצריים דרש ארגון נאות ומתואם של עוצמת לחימה, כולל טנקים, כיוון שהמצרים הוכיחו את יכולתם הרבה בהיערכות הגנתית הולמת מפני התקפה מתואמת.
מסיבות אלה החל צה"ל לייחד יתר תשומת לב ולהשקיע מאמצים בפיתוח טכניקות הסתערות על מערכים מבוצרים. המתכננים בצה"ל העריכו שהמצרים ייערכו לפי עצותיהם של היועצים הסובייטיים או לפי ההדרכה שקיבלו בברית המועצות. לפיכך למד המטכ"ל את דוקטרינת ההגנה הסובייטית ופיתח כנגדה פתרונות לחימה ביום ובלילה. בתקופה זו אומנו יחידות רבות, לרבות במילואים, לפי הדוקטרינה הזאת.
לחיזוק רב יותר של חטיבות המילואים, חולק החי"ר לשתי קטגוריות – קו ראשון וחטמ"רים (חטיבות מרחביות). האחרונים אוישו בחיילים מבוגרים יותר, לשם שמירת הכושר הפיזי של יחידות הקו הראשון. צה"ל עשה זאת כדי להימנע מתוצאות פרשת חטיבת חי"ר 10 במלחמת סיני, שביצועיה העלובים היו בחלקם בשל גילם הגבוה, למעלה מ-40, של מרבית חייליה.
בגלל השינויים האלה, היה צה"ל ב-1967 מוכן לפעול בעוצבות גדולות הן בסדיר והן במילואים, טוב הרבה יותר משהיה ב-1956.
אסטרטגיה רבתי ותפיסת הביטחון
בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, חשש צה"ל כי על ישראל יהיה להילחם לבדה בכמה חזיתות במקביל ובלא כל עומק אסטרטגי. מגמה זו גרמה לשינויים בחשיבה אודות ניהול המלחמה הבאה. אסטרטגיה רבתי: העברה מהירה של המלחמה לשטח האויב. עיצוב תפיסה של מלחמה קצרה, שתושג בניידות ובעוצמת אש גדולה מבעבר. הרעיון: מלחמה קצרה המושתתת על חיל אוויר מודרני ושינויים מפליגים בכוחות היבשה.
התפיסה המבצעית
צבא המתקדם במהירות, שמובילות אותו עוצבות שריון גדולות המפיקות עוצמת אש גדולה וניידות רבה. ייעודם של כוחות אלו היה להבקיע אל עורף האויב ולמוטט את צבאו בניתוק מערכת הפו"ש וצירי התחזוקה שלו.
תורת הלחימה
השימוש בטנקי פטון וסנטוריון יאפשרו לעוצבות השריון של צה"ל המסתייעות בחי"ר ובתותחים ארטילריים מתנייעים להבקיע מערכי ההגנה.
לאחר מכן יהיה על הטנקים לנוע, לעתים אף בלי החי"ר שתפקידו לטהר אחריהם, במהירות בשטח המדברי הפתוח, כדי לזכות בעמדות המקנות יתרון על שריון האויב וכדי לחבור ולהשתלט על שטחי מפתח בעורף האויב, שיכריחו אותו לתקוף התקפת נגד אל תוך מארבי הטנקים של צה"ל.
פיתוח סד"כ זרוע היבשה
סה"כ חטיבות: אפריל 1964 – 19; אפריל 1967 – 21.
חטיבות שריון: אפריל 1964 – 4; אפריל 1967 – 5.
חטיבות ממוכנות: אפריל 1964 – 3; אפריל 1967 – 4.
חטיבות צנחנים: אפריל 1964 – 2; אפריל 1967 – 3.
חטיבות חי"ר: אפריל 1964 – 10; אפריל 1967 4.
חטיבות מרחביות: אפריל 1964 – 0; אפריל 1967 – 5.
סה"כ גדודי טנקים: אפריל 1964 – 15; אפריל 1967 – 20.
גדודי טנקים בחט': אפריל 1964 – 12; אפריל 1967 – 16.
גש"פים: אפריל 1964 – 3; אפריל 1967 – 4.
גדודי חרמ"ש: אפריל 1964 – 11; אפריל 1967 – 16.
עוצמת השריון בין סיני לששת הימים
סה"כ טנקים: בשנת 1958 – 585; בשנת 1962 – 747; בשנת 1965 – 945; בשנת 1967 – 1294.
שרמן: בשנת 1958 – 405; בשנת 1962 – 487; בשנת 1965 – 542; בשנת 1967 – 522.
טנקי אי-אם-אקס-13: בשנת 1958 – 180; בשנת 1962 – 178; בשנת 1965 – 184; בשנת 1967 – 184.
טנקי פטון: בשנת 1958 – 0; בשנת 1962 – 0; בשנת 1965 – 40; בשנת 1967 – 250.
טנקי סנטוריון: בשנת 1958 – 0; בשנת 1962 – 82; בשנת 1965 – 179; בשנת 1967 – 338.
זחל"מים: בשנת 1958 – 0; בשנת 1962 – 0; בשנת 1965 – 0; בשנת 1967 – 2500.
שיפור ההכשרה, הפו"ש והאימונים
מיומנות צוותי הטנקים בכלל והתותחנים בפרט. הבקעת מערכים מבוצרים. שליטה באמצעות מפקדות (אוגדה) משימתיות ו"פקודות משימה" – "כל תוכנית היא בסיס לשינויים". האוגדה התפתחה למפקדה הטקטית הגבוהה ביותר – מסגרת גג ארגונית שעוצבה להשיג יעדים אסטרטגיים מתוך הפעלת גמישות במבצעיה הטקטיים.
