הרכב הפיקוד העליון של צה"ל
רוב הקצינים ששירתו בצה"ל באו מארגון ה"הגנה" או שהיו יוצאי הצבא הבריטי, ורובם המכריע היו קציני חי"ר. כתוצאה מכך היה הפיקוד העליון של צה"ל מורכב בעיקרו מקצינים יוצאי מערך החי"ר. עקב זה נטה המטכ"ל להעריך יותר את תרומת החי"ר ללחימה, והתקשה להבין את הצרכים של השריון ולהעריך את יכולתו.
מדיניות הביטחון והאסטרטגיה של צה"ל
מדיניות הביטחון שמטרתה היתה לשמור על הישגי מלחמת העצמאות, פסלה מראש ומטעמים מדיניים נקיטה ביוזמה צבאית רחבה והתמקדה במניעת האויב מהישג קרקעי במקרה של התקפה. האסטרטגיה של צה"ל היתה הגנתית והושם דגש על הקמת מערכי הגנה בכל גבולותיה של ישראל, כאשר ניהול קרב הגנה ייעשה בתחילה על ידי הכוחות הסדירים ולאחר מכן עם כוחות המילואים. אסטרטגיה זו חייבה הסתמכות רבה על כוחות חי"ר כאשר השריון (שעד 1954 מנה רק חטיבה אחת) היה אמור להשתלב בקרב ההגנה ולאחר מכן להעביר את המלחמה לתוך שטחו של האויב. כישלון של ההגנה היה עלול לסכן את קיומה של ישראל וההצלחה בהגנה היתה תנאי מוקדם למעבר להתקפה. משום כך ניתנה קדימות ראשונה לחיזוק מערך החי"ר
השפעת הביטחון השוטף
לאחר מלחמת העצמאות סבלה ישראל מפעילות עוינת של מסתננים, שנהגו לחדור לשטחה למטרות מודיעין, גניבה, חבלה ורצח. מלבד מניסיונות מניעה הגיב צה"ל גם בפעולות תגמול, תחילה על יעדים אזרחיים ובהמשך על יעדים צבאיים. יחידת הצנחנים שנשאה בעול פעולות התגמול, פיתחה שיטות ביצוע מקוריות וקבעה סטנדרטים גבוהים ללחימה ולהתנהגות בקרב. היא שימשה דגם חיקוי לצה"ל כולו והגבירה את האמון של המטכ"ל ביכולתו הקרבית של מערך החי"ר.
קשיים בהתפתחות השריון
דעות והשקפות אחרות של אנשי שריון, ששאפו להקנות לשריון תפקידים מרכזיים יותר ככוח התקפי המביא להכרעת האויב, לא עלו בקנה אחד עם התפיסה הרווחת בצה"ל. תנאים בסיסיים אלה הציבו מראש את השריון בעמדה נחותה ונטל ההוכחה היה מוטל עליו.
בתמרונים שנערכו ב-1951 וב-1952 הצליח השריון, לחדור לעומק ולערער את ההגנה של כוחות החי"ר. הצלחות אלה לא הביאו לשינוי בתפיסת התפעול של צה"ל והישגי השריון הוערכו יותר כתכסיסים המבוססים על חוסר משמעת וניסיון לעקוף את הכללים של התמרונים, מאשר דגם לפעולה מעשית בשדה הקרב. במהלך השנים הבאות, במקביל להצלחות ההולכות וגוברות של יחידת הצנחנים נכשל השריון בהצגת יכולתו. תרגיל דו-חטיבתי בשם "פלט", שהיה אמור לסכם את הקמת חטיבת השריון הראשונה במילואים, הבליט את מגבלותיו בהתקפה על יעדים קרקעיים ואת היכולת הטכנית הנמוכה של הרק"ם, כאשר מתוך 60 טנקים 40 יצאו מכלל פעולה מסיבות טכניות.
רק"ם וכוננות למלחמה
כחיל קרבי המבוסס במידה רבה על אמצעים טכניים אי אפשר לנתק את יכולת הביצוע של השריון מההצטיידות הכמותית והאיכות ברק"ם. רכש הטנקים סבל מהגבלות מדיניות והתבסס על טנקי שרמן שרובם נקנו כגרוטאות ושופצו בארץ. עניין זה היה מותנה בכושרו של המערך הטכני, שגם הוא היה בתחילת דרכו, וברכישת חלקי חילוף בחו"ל, שהיתה מותנית בתקציבים. יחסים שהחלו להירקם עם צרפת אפשרו להצטייד בטנקים קלים חדישים מסוג אי-אם-אקס-13 שלא פעלו כיאות בתנאי האבק והחום. רכישתם הייתה יותר בבחינת רכישת המצוי מאשר הרצוי. בספטמבר 1955 כלל כוחו של השריון כ-76 טנקי שרמן המצוידים בתותח קצר 75 מ"מ והתחילה ההצטיידות ב-60 טנקי אי-אם-אקס-13 המצוידים בתותח חדיש 75 מ"מ, אך רובם היו במצב טכני גרוע.
המתיחות הביטחונית בין ישראל למצרים צברה תאוצה בשנים 1956-1955. בחודש מארס 1956 התגלה שלסיני הועברו שתי חטיבות שריון מצריות. האימונים המוגברים של השריון לפני כן ובתרגיל "פלט" הנזכר לעיל, שחקו את הרק"ם של השריון. בסוף מאי 1956 מנה היקף הטנקים הכשירים של גייסות השריון רק 30 טנקי שרמן ו-9 טנקי אי-אם-אקס-13. שאיפת השריון להגביר את כוחו באמצעות אימונים רבים ומגבלותיה של המערכת הטכנית פגמו מאוד ביכולת השריון לתת תשובה נאותה לאיום הקיים, והמעיטו בהערכת כושרו של השריון לפעול בטווחים ארוכים.
