השריון במלחמת סיני

שלוש שנים לאחר מלחמת סיני סבר יצחק פונדק, שהקים את גייסות שריון בתחילת 1954 ושהיה מפקדם עד ביולי 1956:
"…כי כישלון השריון [קרי: אילו נכשל השריון] במבצע סיני – היה גומר את השריון והפעולה הממשית של השריון, אשר העלתהו על דרך המלך, היתה מבצע קדש!"
מה היה המקור לחששותיו של פונדק ואיזה גורל עגום הוא חזה לשריון, אם כוחותינו לא היו פועלים כפי שפעלו? מתוך דברי מי שעמד בראש גייסות השריון עד שלושה חודשים לפני מלחמת סיני עולה בברור שבאותה תקופה הוטל ספק רב בכושר הלחימה של השריון.

הרקע המדיני

פריצת הדרך ביחסי ישראל – צרפת אירעה ביוני 1956, בדמות ההסכם שהתפרש בישראל כברית של ממש. קשייה הגדלים והולכים של צרפת באלג'יריה, והצלחתה של ישראל לשכנע את הצרפתים כי תוכל להביא להם תועלת רבה – בתחום המודיעין ואף בתחום מבצעים צבאיים – במאבקם נגד נאצר, וכן התייצבותה של הממשלה בפריס בראשותו של ג'י מולה – כל אלה סייעו להשלמתו המוצלחת של משא ומתן ארוך ומייגע בין שתי המדינות. בצרפת הוחלט, על דעת משרד החוץ ומשרד ההגנה גם יחד, לסייע לישראל בעניין הרכש באופן מסיבי. ההסכם נחתם בוורמאר אשר בצרפת וכונה "גיאות". במסגרת זו ביקשה ישראל וקיבלה 200 טנקים מסוג אי-אם-אקס-13 (AMX-13) באותו חודש אף הודח ראש הממשלה משה שרת ואת מקומו תפש שר הביטחון בן-גוריון שהמשיך להחזיק בשני התפקידים. ב-26 ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ והחלה שרשרת המאורעות שהובילה לברית צרפתית-בריטית כנגד מצריים ולמבצע "מוסקיטר" – התקפת שתי המעצמות על תעלת סואץ. ישראל שבתחילה לא ראתה עצמה מעורבת במשבר, "נאנסה" מרצון, בסופו של דבר, להצטרף לברית ואף לספק את העילה לשתי המעצמות לתקוף. בישראל חששו מאז העסקה הצ'כית כי המלחמה כנגד מצרים היא בלתי נמנעת ועל כן יש לנצל הזדמנות זו שאנגליה וצרפת ילחמו במצרים להסרת האיום מדרום.
הסכמתה של ישראל לחבור לברית הצרפתית פתחה סופית את חרצובות הרכש מצרפת במסגרת עסקה שנייה בשם "עזוז", שנחתמה במהלך אוקטובר, שהיתה מקיפה הרבה יותר וכמעט ללא תמורה, ואפשרה לשריון להצטייד בעוד 100 טנקי סופר-שרמן ו- 200 זחל"מים עד לפתיחת המלחמה.

הרקע למלחמה

* פברואר 1955 – בן גוריון חוזר למשרד הביטחון (שרת עדיין ראש ממשלה).
* מארס – ספטמבר 1955 – כמעט התדרדרות למלחמה עם מצרים.
* ההסתננויות ופעולות התגמול.
* הקמת גדוד הפדאיון.
* ספטמבר 1955 – מצרים מכריזה על חידוש ההסגר הימי והאווירי במצרי טיראן.
* נובמבר 1955 – בן גוריון חוזר להיות ראש ממשלה, מורה לצה"ל לעבור לגישה מגננתית.

ישראל וצרפת

יוני 1956 – צרפת וישראל חותמות על הסכם שיתוף פעולה נגד מצרים של נאצר המהווה אויב משותף. הסכם "ורמר" נתן לישראל כמויות ואיכויות של נשק ללא תקדים ותמיכה מדינית. ישראל בתמורה, הסכימה לסייע לצרפת כנגד מצרים בתחומי המודיעין והמבצעים המיוחדים. הוקם מנגנון תיאום ומטה משותף בין שתי המדינות.

השריון במערכה

בספטמבר 1955 כלל כוחו של השריון כ-76 טנקי שרמן המצוידים בתותח קצר קנה מ"מ והתחילה ההצטיידות ב-60 טנקי אי-אם-אקס-13, המצוידים בתותח חדיש 75 מ"מ, אך רובם היו במצב טכני גרוע. האימונים המוגברים של השריון לפני ובתרגיל "פלט", שחקו את הרק"ם. בסוף מאי 1956 מנה היקף הטנקים הכשירים של גייסות השריון 30 טנקי שרמן ו-9 טנקי אי-אם-אקס-13.

הקניית מעמד של זרוע לשריון ומינוי סגן הרמטכ"ל למפקדו

ב-19 ביולי 1956 אמר בן-גוריון למטה הכללי: "מקום התורפה שלנו זה השריון… פה החולשה שלנו מסוכנת. וגם אם נקבל מה שאנו עומדים לקבל בשבועות הקרובים המאזן שלנו לא יוחזר לתיקונו. גם נצטרך לעשות מאמצים גדולים להשיג עוד שריון. והעיקר – נצטרך לעשות מאמץ גדול לעשות שימוש מקסימלי אפשרי בכלים שישנם בידנו."
בן-גוריון עשה מעשה שרק מעמדו המיוחד אפשר זאת. ראש הממשלה ושר הביטחון פעל ישירות, לא דרך הרמטכ"ל, למינוי קצין בכיר – חיים לסקוב – לתפקיד שמשמעותו הורדה בסולם הפיקוד. כפי שהסביר למטה הכללי: "מתוך ראיית החוליה החלשה הזו (השריון) בשרשרת הזיון שלנו – מתוך הצורך לעשות מיזוג מקסימלי ושימוש מקסימלי בכלים שיש לנו והעתידים להתקבל… עשיתי דבר בלתי רגיל, כלומר בלי תקדים אצלנו, ביקשתי את האלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, שהוא ייקח עצמו הפיקוד על השריון… כי זה גם מקום התורפה המסוכן שלנו וגם נחוץ המאמץ הפנימי הכי גדול… אנו הולכים לקחת את הכוחות הכי טובים שיש לנו (חיים לסקוב לשריון). גם אם על ידי כך מחבלים במקום אחר חשוב (אג"ם)… אני מציין בסיפוק רב כי הוא (לסקוב) עשה הדבר הזה. הוא ילך בקרוב לעמוד בראש חיל שריון – ומעמדו יהי כמעמד כל אלוף פיקוד, חיל הים, חיל האוויר".
לדאגתו של בן-גוריון וליוזמתו היה יסוד אובייקטיבי. בתחילת קיץ 1956 הייתה יכולתם המבצעית של גייסות השריון בשפל המדרגה. ב-28 במאי, אחרי תמרון "פלט" (תרגיל משולב של חטיבת השריון והצנחנים), נרשמו ביומן לשכת הרמטכ"ל ההערות הבאות: "התוצאה הממשית היחידה מתמרון זה הייתה חיסולה הסופי של כוננות גייסות השריון מבחינת שמישות הטנקים. טנק שרמן אחד נשרף כליל ורבים אחרים התקלקלו. אולם בעיקר חמור היה המצב בקרב האי-אם-איקסים. מתוך 60 יצאו מכלל שימוש כ-40… ולוּ צריך היה להפעיל את השריון באותה שעה – ספק אם מסוגל היה (צה"ל) להוציא אל שדה הקרב יותר מ-50 טנקים." בדיעבד, המאמץ שעשה צה"ל להכין את שלוש המסגרות החטיבתיות המשוריינות לקראת המלחמה בקיץ (שהיתה כאמור עניין כמעט ודאי בחורף 1956), גרם לשחיקתן המוחלטת כמעט של מסגרות אלה. ברור היה, ערב ההסכם עם הצרפתים ומיד אחריו, שאי אפשר לצאת כך למלחמה. עוד נרשם ביומן לשכתו של דיין: "הרמטכ"ל הוציא פקודה חריפה האוסרת את השימוש בטנקי אי-אם-אקס לתפקידי סיור או תפקידים אחרים המחייבים תנועה רבה. עד אם תימצא הדרך הטכנית למנוע הישחקות הטנק על-ידי האבק והחול, יש לראות באי-אם-אקס תותח נ"ט מתנייע בלבד, וכול תנועותיו הטקטיות תוגבלנה להחלפת עמדות ירי."
גייסות השריון התמרמרו, אך דיין לא נרתע: "עלינו להילחם בבוא העת בעזרת טנקים ולא בעזרת עקרונות תיאורטיים. אל לנו להניע את האי-אם-אקס אף מטר אחד מיותר." היה כאן, מעבר לעניין הטכני, הד ראשון למחלוקת העקרונית בין דיין לבין גייסות השריון בשאלה כיצד עושים שימוש בשריון במלחמה.
דיין קבע כי 100 טנקים יוחזקו בכשירות ובכוננות מלאות בכל עת. פירוש ההוראה, הלכה למעשה, היה הפסקת כל האימונים – לפחות עד שיירכשו טנקים חדשים. דיין הביא את הדברים לפני בן-גוריון, וזה פנה, כאמור, אל לסקוב ב"בקשה" שיקבל על עצמו את שיקום גייסות השריון. ב-23 ביולי, עוד בטרם נכנס לסקוב רשמית לתפקידו, אמר דיין לבן-גוריון: "בינתיים חיים (לסקוב) כתב מסמך על אופן הפעלת השריון (במקרה מלחמה), אשר מאוד מאוד איננו לפי רוחי… זה בדיוק ההיפך ממה שאני חושב, זה מאוד מאוד לא לפי מה שאני חושב. בן-גוריון הסכים, לבקשת הרמטכ"ל, לקרוא את המסמך.
לחילוקי הדעות שעלו והחריפו היו שורשים עמוקים. אפשר לזהות בהם את אותה מחלוקת ישנה שבין יוצאי הצבא הבריטי (במקרה זה לסקוב וזורע), המבקשים להשתית את פעולות הצבא על הזרועות המודרניות, שריון ואוויר, לבין חסידי "התנאים שלנו", המבקשים תחבולות מקוריות ומטילים ספק במקצועיותו של מי שלמד את תורתו בצבאות זרים. ויכוח זה, שראשיתו עוד בשלהי תקופת המנדט, הגיע לשיא בימי מלחמת העצמאות, ונמשך עוד שנים לא-מעטות אחריה.

גיבוש תורת הלחימה השיריונאית

במהלך שלושת החודשים בין מינויו של האלוף חיים לסקוב למפקד גייסות השריון (קודמו בתפקיד, יצחק פונדק, היה אל"ם ובמעמד דומה יותר לקצין חייל ראשי) לבין פרוץ המלחמה התנהל ויכוח נוקב בינו לבין הרמטכ"ל דיין על עקרונות הפעלת הכוח המשוריין. את עיקר המחלוקת ניתן לסכם כלהלן:

• גישתם של הרמטכ"ל והקצינים הבכירים באגף המטה הכללי (בעיקר מאיר עמית, עוזי נרקיס ושייקה גביש) שלא רצו לוותר על בכורת חיל הרגלים וראו בשריון חיל מסייע. דומה כי מעבר לסוגיה התורתית, עמדו מול עיניו של הרמטכ"ל כמה שיקולים שלסקוב, השקוע בבעיות השריון, אולי לא הבחין בהם. דיין כאחראי על המערכת כולה, בנוסף להסתייגותו התורתית מן השריון, נלחם על כבודו של חיל הרגלים. הוא חשש פן יוזנח החי"ר, שהיווה את רוב מניינו ובניינו של צה"ל באותם ימים. מעבר לכך האמין דיין באמת ובתמים כי הרגלים הם שיכריעו את הקרב: "השריון אולי יעשה נפלאות, אבל בשביל לכבוש את היעדים בנקודות הקשות, בנקודות המפתח, יצטרכו את החי"ר, וללא החי"ר לא יוכלו לעשות את זה."
• מנגד עמדה גישתם של לסקוב וזורע, שרצו לראות את השריון כחיל עצמאי המיועד להכריע את קרב היבשה. אחרי ככלות הכול, זה היה המנדט שקיבל לסקוב מבן-גוריון – להפוך את השריון לחיל היבשה העיקרי. מחלוקת זו אף נדונה בפורום סגל הפיקוד הבכיר ב-1 בספטמבר 1956. בדיון זה, שבו השתתפו 43 הקצינים הבכירים ביותר בצה"ל ובנוכחות שר הביטחון ושהיה אחד השיאים בדיונים לגיבוש תורת הלחימה של השריון, היתה קואליציה רחבה של קציני המטכ"ל בהנהגת דיין אשר דגלה בתפיסת הרמטכ"ל.
  למולם עמדו מפקד גייסות השריון האלוף חיים לסקוב וסגנו מאיר זורע שייצגו את גישת השריון. בן-גוריון דחה את ההכרעה במחלוקת ככול שיכל אך לבסוף נאלץ לגבות את הרמטכ"ל. בסופו של דבר הייתה המלחמה חזקה יותר אפילו מהנחיותיו של בן-גוריון – היא הצדיקה בדרך כלל את גישת מפקדת גייסות השריון.

בנין הכח

העימות בכתב ובעל פה בין שני הצדדים נמשך כאמור עד תחילתה של מלחמת סיני. השריון, בפיקודו של חיים לסקוב ובגיבוי מלא של סגנו, מטהו ומפקדי השריון הבכירים, המשיך בפעולה קדחתנית של בניין הכוח המשוריין. טנקים וזחל"מים, ציוד לחימה מבוקר ואחר, כוח אדם מעולה לתפקידי פיקוד בכל הרמות ולוחמים מעולים – החלו לזרום לעוצבות וליחידות. כל אלה לוו בפעילות אינטנסיבית של ארגון הכוחות, הכנת המפקדים בכל הרמות, אימונים מפרכים של הלוחמים במקצועות השריון, אימוני צוות, מחלקה ופלוגה, הכשרת בעלי מקצוע טכניים, בקשר וברפואה. בו בזמן עודכנו פקודות הקבע לקרב, בוצעו תרגילים על שולחנות חול ותטל"גים (תרגולים טקטיים ללא גייסות) בשדה, בוצעו תרגילים שלדיים של כל היחידות ואימון מלא של גדוד טנקים מדרום לבאר שבע.
פעולות האלה בוצעו ללא ידיעה מוסמכת על מועד אפשרי לפרוץ מלחמה ועל החזית הצפויה. המועד המוקדם ביותר לסיום ההתארגנות והגעת מרבית עוצבות השריון לכוננות קרבית מלאה, נקבעה לסוף דצמבר 1956!
סמוך למחצית שנת 1956 נקבעו תקני עוצבות השריון כלהלן:

• מבנה גיסות השריון: מפקדת הגיס, הפועלת בזמן שלום כמפקדת כוחות השריון, וכמפקדת קצין שריון ראשי, מתפצלת בשעת מלחמה למפקדת אוגדה ולמפקדת קצין שריון ראשי.
• עוצבות השריון כוללות: שלוש חטיבות משוריינות (7 סדירה; 27 ו-37 מילואים בהקמה); שלושה גדודי שריון פיקודיים; יחידת קשר גייסית; בית-הספר לשריון וסדנה גייסית.
• מבנה עוצבת שריון: מפקדת חטיבה קבועה ומוגברת. שני גדודי טנקים – בחט' 7 גדוד שרמן וגדוד אי-אם-אקס-13 (בגדוד שרמן שלוש פלוגות בנות 17 טנקים. ובגדוד AMX-13 11 טנקים בפלוגה). גדוד חרמ"ש. גדוד חרמ"ן (חי"ר ממונע). פלוגת סיור (ללא טנקים).
• יחידות חטיבתיות: פלוגת הנדסה, פלוגת קשר, פלוגת רפואה, פלוגת הספקה, פלוגת סדנה, מחלקת משטרה צבאית ויחידת רכב מילואים.

 

מלחמת סיני

התכנית האופרטיבית שהוצאה לפועל בסופו של דבר אפשרה הפעלת הכוחות בריכוזים אוגדתיים. לראשונה פעל צה"ל באמצעות מפקדות אוגדה משימתיות אשר ריכזו בתוכן את מרבית כלי הרק"ם. שתי האוגדות רוכזו בפִתחת סיני, האחת, אוגדה 38 בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך אשר כללה שתי חטיבות חי"ר 4 ו-10 ואת וחטיבת השריון הסדירה.
במהלך הקרבות הוכפפה לאוגדה זו חטיבת שריון נוספת 37 כך שלבסוף מנתה האוגדה שתי חטיבות חי"ר ושתי חטיבות שריון. אוגדה 38 לחמה לכיבוש מתחמי אבו-עגילה ואום-כתף. בציר הצפוני בגזרת רפיח אל-עריש רוכזה אוגדה 77 בפיקוד מפקדת גייסות השריון והאלוף חיים לסקוב. לראשונה נוצר התקדים שהקנה למפקדת גייסות השריון מעמד של זרוע בכך שאינה רק אחראית לבניין הכוח בעיתות שלום אלא אף מפקדת על הפעלת חלק ניכר ממנו בשעת מלחמה. תפיסה זו המשיכה להתקיים בצה"ל עד מלחמת שלום הגליל ועד בכלל. אוגדה 77 כללה שתי חטיבה חי"ר, גולני (1), ו-11 וחטיבת שריון 27. אולם האילוץ אופרטיבי שנבע מהברית עם צרפת ובריטניה לא אפשר הפעלת העוצמה המשוריינת כולה במקביל ובהפתעה. יתרה מזאת, החשאיות שאפפה את התכנון הקואליציוני המשותף, אשר חלק ניכר מהקצינים הבכירים שהיו מופקדים על הפעלת הכוחות לא היו מודעים אליו, יצרה בלבול ומבוכה בין המפקדים בדרגות הבכירות ביותר.
אוגדה 38 שמשימתה היתה לכבוש את מתחמי אבו-עגילה ואום-כתף ואשר הוכפפו לה מרבית כוחות השריון, כ-150 טנקים, מצאה עצמה מעורבת בסדרת קרבות בלתי מתואמת תוך שכוחותיה מופעלים ישירות על ידי הפיקוד ולשיעורין תוך התעלמות מכל כללי היסוד בלוחמת-שריון ובהם ריכוז, הפתעה ותזמון. חטיבה 7 הוצאה מהמסגרת האוגדתית כבר עם מעבר הגבול והופעלה ישירות על ידי אלוף הפיקוד, הוכנסה ללחימה, בניגוד לתכנון האוגדתי ותוך הפרה מפורשת של פקודות הרמטכ"ל, 36 שעות לפני הזמן ובכיוון הפוך, צפונה במקום דרומה.
למהלך זה היו משמעויות חמורות כאשר הפחותה שבהן הייתה 11 תקיפות על כוחותינו על ידי חיל האוויר שלנו. המשך הקרבות של אוגדה 38 לקה מאד בחסר בהעדר עוצבתה החזקה ביותר – חטיבה 7 – ובין השאר התבטא הדבר בפעולה המהוססת של חטיבה 10 (חי"ר מילואים) וכישלונותיה בהתקפת מתחמי אום-כתף. כמו כן בהטלתה הנמהרת לקרב של העתודה המטכ"לית, חטיבה שריון 37, שאף היא נכשלה בהתקפה על אום-כתף תוך שמפקדה, סא"ל שמואל גלינקא, נהרג בניסיון זה. אך חטיבה 7 נכנסה לקרב כעוצבת יסוד פיקודית לכל דבר והדגימה את אחד ממבצעי השריון המרשימים ביותר בתולדות המלחמות במזרח התיכון.
בפעולתה ניתן להבחין בכל כללי היסוד של לוחמת השריון :

• תוקפנות.
• גישה עקיפה.
• ריכוז הכוח.
• קיום נזילות המבצעים (מבלי לאפשר לאויב להיערך).
• תקיפת האויב בעומקו המערכתי.
• תקיפת עתודות האויב, ומתקניו ודרגיו העורפיים.
• תקיפת מתחמי האויב המבוצרים מהעורף.

פעולת חטיבה 7 וחדירתה לעומק סיני הייתה מרשימה במיוחד כיוון שבשלב מסוים כוחותיה היו מתוחים כאשר המרחק בין הכוח המזרחי ביותר – צג"ם 82 באום-כתף – והמערבי ביותר, צג"ם 9 בביר-גפגפה, היה כ-200 ק"מ. הישגים אלה ראויים לציון מיוחד מבחינה תחזוקתית ולאור מצבו העלוב של השריון בתרגיל "פלט" רק ארבעה חודשים קודם. בעת ובעונה אחת תרמה החטיבה תרומה מכרעת למיטוט מתחמי אבו-עגילה ואום- כתף ולחיסולו הסופי של הצח"ם המצרי המשוריין מס' 1, העתודה שאמורה הייתה לתגבר הכוחות בסיני, וכן סיוע בהשמדת גדוד השריון, עתודת דיוויזיה 3 המצרית, בתנועתו מאל-עריש לתגבור מתחמי אבו-עגילה.
בגזרה הצפונית הדגימה אוגדה 77 בפיקוד מפקדת גייסות השריון ובראשות האלוף חיים לסקוב מתקפה קלאסית. אוגדה זו עמדה מול שטח המפתח בהגנת סיני, מתחמי צומת רפיח, ומול עיקר הכוחות המצריים, דיוויזיה 3 ודיוויזיה פלשתינאית 8.
מתקפה זו הינה דוגמה ומופת של הבקעה עוצבתית אשר לאחריה ניצול הצלחה ומרדף עד למיגורו הסופי של האויב. השיטה שנבחרה הנה זו של "פתיחת הדלת" (בדומה לפעולת גנרל אלנבי במערכת מגידו במלחמת העולם הראשונה ב-1918) על ידי חטיבת החי"ר גולני שתקפה את מוצבי רפיח מדרום לצפון ובכך פתחה את הדלת לפריצת השריון מערבה. אך בדומה למערכת אל-עלמיין במלחמת העולם השנייה, הח"יר לא הצליח לסיים במועד את פריצת כל המכשולים וכיבוש המתחמים כולם ועל כן חטיבת שריון 27 מצאה עצמה משתתפת בקרב ההבקעה, פורצת לעצמה את הדרך החוצה ומנצלת ההצלחה לכיבוש מתחמי העומק בג'יראדי, אל-עריש ומתקדמת לקנטרה שעל גדות תעלת סואץ. כל זאת תוך ארבעה ימים!

מערכת המיתלה 29 לאוקטובר – 1 לנובמבר

ההצנחה ליד מצבת פרקר, אילוץ, ההצנחה המקורית במערב המצר.
30 שעות, 200 ק"מ – חבירה לגדוד המוצנח.
9 מ-14 טנקים ו-23 מ-24 קני חת"ם לא מגיעים.
המח"ט אינו בסוד העניינים ומחליט לכבוש המצר.
14 שעות לחימה, 38 הרוגים לצנחנים ו-200 הרוגים מצרים.

מערכת אבו-עגיילה 30 לאוקטובר – 2 לנובמבר

אוגדה 38 בפיקוד יהודה ואלך בהרכב 2 חטיבות שריון (7; 37) ו-2 חטיבות חי"ר (4; 10). ממול 2 חטיבה חי"ר מצריות מחופרות וערוכות להגנה. חטיבה 4 נשלחת ב-30 בחודש לכבוש את קצימה ולתמוך בצנחנים על ידי חבירה אליהם בנח'ל. חטיבה 7 נשלחת בעקבותיה כאשר הקרקע מגבילה את ההתקדמות. אלוף הפיקוד עוקף את מפקדת האוגדה ומשנה את כיוון התמרון של חטיבה 7 כלפי צפון. המצרים מחזיקים שלושה ימים מעמד במתחם ומפנים אותו בעקבות תחילת הפעולה האנגלית-צרפתית במצרים. לצה"ל 50 הרוגים. חטיבה 7 יורה על חטיבה 37

מערכת רפיח 31 לאוקטובר – 2 לנובמבר.

אוגדה 77 בפיקודו של חיים לסקוב (מפקד גייסות השריון) בהרכב חטיבה גולני ושריון 27 כנגד דיוויזיה 3 המצרית. בתוך 30 שעות מובקעים מתחמי רפיח ונכבשת אל-עריש. לצה"ל 31 הרוגים. סיוע של אוניית-קרב צרפתית מהים.

חטיבה 9 ואברהים-אל-אוואל 5-1 לנובמבר

חטיבה 9 כובשת את שרם-א-שיך ופותחת את המצרים לשיט ישראלי. בליל 31-30 באוקטובר התקרבה המשחתת המצרית אברהים-אל-אוואל לחיפה ופתחה באש מטווח 10 ק"מ, הירי לא הסב כל נזק. המשחתת הצרפתית "קרסנט" שעמדה במפרץ במשימת נ"מ פתחה לעברה באש מבלי לפגוע. למחרת יורטה המשחתת המצרית על ידי המשחתות "יפו" ו"אילת" של חיל הים ובסיוע 2 מטוסי אוראגן של חיל האוויר. המשחתת נפגעה, נפלה בשבי ונכנסה לשירות חיל הים תחת השם "חיפה".

סיכום והמלצות

תכנית הפעולה הישראלית הייתה הצנחת כוח סמוך לתעלת סואץ ב-29 באוקטובר 1956 וכיבוש סיני והגעה למצרי אילת לאחר מכן. התקדמות הכוחות העיקריים הייתה בשני צירים, הצפוני והמרכזי, כאשר לכל ציר הוקצתה חטיבת שריון. הערכת הרמטכ"ל משה דיין לכושרם של הטנקים הייתה נמוכה. בהנחיותיו לתכנון הוא הדגיש שלאחר פריצת מערכי ההגנה של האויב תיעשה ההתקדמות באמצעות כוחות חי"ר ושריון קל תנועה. בתשובה לשאלה מה יעשה השריון היתה תשובתו: "לאחר שיגיעו הצנחנים לתעלה, ניקח כמה מובילים ונעביר טנקים אחדים, להרתעת האויב. הטנקים לא יגיעו בכוחות עצמם!"
התפתחות הקרבות במלחמת סיני הפכה על פיה את הערכתו של דיין. חטיבה 7 שפעלה בציר המרכזי, הצליחה לחדור לעומק מערך האויב, להסתער ולכבוש מחנות מבוצרים, להתמודד נגד חטיבת שריון מצרית ולהתקדם ולהגיע עד תעלת סואץ, זאת כאשר כוחות החי"ר בגזרה זו כשלו בהתקפה על מתחם אום-כתף. חטיבה 27, שפעלה בציר הצפוני, סייעה לפריצת מתחם רפיח, התגברה על מוצבי הג'יראדי, כבשה את אל-עריש והגיעה עד לתעלת סואץ. גדוד טנקים, שפעל עם חטיבת חי"ר בכיבוש רצועת עזה, הבקיע לתוך הרצועה, חדר לעיר עזה ונע דרומה כשהוא מתגבר על מחסומים שהוצבו בדרך. כוחות החי"ר באו בעקבות הטנקים והשלימו את ההשתלטות. הטנקים הוכיחו שהם מסוגלים לבצע משימות קרביות מגוונות וגם לצלוח מרחקים ארוכים ללא פגיעה מהותית בכושרם.
מלחמת סיני הייתה המלחמה שאפשרה לשריון להפגין בפני פיקוד העליון את היכולות הטמונות בו. הייתה זו הזדמנות מיוחדת במינה משום שהשריון פעל כמעט בתנאים אופטימליים ללחימת שריון – שטחים פתוחים, כוחות חי"ר החמושים בכמות מועטה של נשק נ"ט ושליטה מוחלטת של חיל האוויר הישראלי בשמים. תוצאת מלחמת סיני היתה מהפכה במחשבה הצבאית וביחס של הפיקוד העליון לשריון. מחיל שהיה אמור לסייע לכוחות החי"ר הוא הפך להיות לחיל העיקרי והמכריע בקרבות היבשה. דיין שליווה את פעולות חטיבה 27 והתרשם מהן, אמר בגמר הקרבות: …צריך לומר שהשריון עשה את רוב העבודה… כל הפעולות שנעשו עד עכשיו נעשו בעיקר באמצעות השריון ומטוסים." ההצלחה של השריון (ושל חיל האוויר) הביאה לשינוי של מדיניות הביטחון והציבה אותו ככוח ההכרעה בקרב היבשתי. בשנים שלאחר מכן היא השפיעה על הגידול של כוחות השריון ועל השיפור המתמיד באיכות הרק"ם. הצלחת מדיניות זו הוכחה באופן בולט במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
בידיעה שלאחר מעשה יש הסוברים שמלחמת סיני הייתה מלחמת ברירה. מתוך אותה ידיעה ניתן לומר שאלמלא מלחמת סיני והשינויים שחלו בעקבותיה צה"ל היה מתקשה להשיג תוצאות מרשימות כפי שאכן אירע.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') בני מיכלסון