מבצע "שינוי כיוון" החל ב-12 ביולי 2006 ונמשך עד להפסקת האש שהוכרזה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-14 באוגוסט 2006. היה זה מבצע תגובה של צה"ל בעקבות אירועי היום הראשון שבו חטף החיזבאללה 2 חיילים וגרם לצה"ל 8 הרוגים.
ב-33 ימי לחימה אלה פעל צה"ל באוויר, בים וביבשה בגבול לבנון תוך שהוא מכה בחיזבאללה. ארגון המחבלים מצידו ירה אלפי רקטות ארטילריות מכל הסוגים לעורף הישראלי, תוך שהוא פוגע בעשרות יישובים בצפון המדינה ואף הגיע למרחב חדרה. כמו כן עשה הארגון מאמצים אדירים להתנגד לפעילות צה"ל ולגרום לו נפגעים רבים ככל האפשר.
מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון היו:
* החזרת החטופים הביתה.
* מימוש החלטת האו"ם 1559 ופירוק החיזבאללה מנשקו.
* הפסקת ירי הרקטות על מדינת ישראל.
היום הראשון ללחימה, 12 ביולי 2006
שלושה חיילי צה"ל נהרגו ושני חיילי צה"ל, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נחטפו כשארגון הטרור חיזבאללה תקף סיור של צה"ל, המורכב משני כלי רכב מסוג האמר, סמוך לגבול ישראל – לבנון. בתגובה לחטיפת החיילים לשטח לבנון פתח צה"ל בנוהל "חניבעל" – כוח צה"ל נכנס ללבנון בניסיון רדיפה וחילוץ החיילים החטופים.
במסגרת מאמצים אלה, עלה טנק צה"ל על מטען רב עוצמה. ארבעה אנשי הצוות נהרגו. במקביל פתח חיזבאללה בירי רקטות לעבר ישראל. תושבי הצפון הונחו לרדת למקלטים. כתוצאה מירי הרקטות נפצעו חמישה אזרחים. בתגובה לירי הרקטות תקף צה"ל מהאוויר יעדים של ארגון הטרור בגזרה המערבית בדרום לבנון, ופתח בירי ארטילרי וירי טנקים לעבר יעדי חיזבאללה. מאוחר יותר באותו יום, ניסה מחבל פעיל חיזבאללה לחדור למוצב צה"ל סמוך לגבול. כוח צה"ל פתח לעברו בירי והרגו.
בשלושת השבועות הראשונים נשאה המלחמה אופי של דו קרב בין גורמי האש: הרקטות של החיזבאללה מזה וחיל האוויר הישראלי (בהשתתפות חיל התותחנים) מזה. גורם התמרון נחשב ללא הכרחי ולמעשה לא בא לידי ביטוי כלל בשבועות אלה.
חיל השריון הישראלי, שהיה הגורם המכריע בכל מלחמות ישראל – ערב מאז 1956, מצא עצמו כמעט עומד מנגד וצופה בהתעניינות רבה במבצעי חיל האוויר. כוחו הסדיר של החיל בפרוץ המלחמה מנה מספר חטיבות. רק ב-1 באוגוסט (כשלושה שבועות לאחר פרוץ הלחימה) החל צה"ל לגייס מילואים ואז גויסו 3 חטיבות שריון נוספות. לראשונה החלה פעילות צה"לית כלשהי מעבר לגבול רק ב-19 ביולי (כעבור שבוע מפרוץ המלחמה) ואילו הפעלת השריון במונחים המזכירים במשהו את כללי לוחמת השריון החלה רק ב-12 באוגוסט, כעבור חודש מפרוץ הלחימה, ויומיים לפני הפסקת האש.
בכל אותה עת היה פיקוד הצפון אחראי על הפעילות היבשתית של צה"ל באמצעות עוצבת הגליל – שהיא האוגדה המרחבית (אוגמ"ר) של גבול לבנון, ואליה הצטרפו בהמשך עוצבת הפלדה ועוצבת האש.
החל מ-17 ביולי הוכפפה מפקדת חטיבה 7 לאוגדה 91. חטיבה 188 כלל לא הופעלה במלחמה וחטיבה 401 הופעלה החל מ-24 ביולי.
פריסת השריון ערב המלחמה
ביום חטיפת החיילים מצא עצמו השריון הסדיר פרוס בכל הארץ כשהוא נוטל חלק במשימות הביטחון השוטף. מכאן ברור כי הפיקוד העליון לא ראה כל חשיבות בריכוז גורמי התמרון היבשתיים, ואפילו הסדירים בלבד, לפני או במקביל לפתיחה במבצעי הלחימה. החטיבה הסדירה הוותיקה ביותר בצה"ל, חטיבה 7, נתפסה בהפתעה מוחלטת כאשר המח"ט נמצא בביקור בגדוד ההנדסה החטיבתי בחרמון. מפקדת חטיבה 188 פעלה כחטיבה מרחבית באזור מכבים וחטיבה 401 עם כוחות בבקעה וברצועת עזה כאשר המח"ט, יחד עם אלוף פיקוד המרכז, היו בביקור בפלוגת הסיור החטיבתית בבקעות.
במהלך המלחמה כולה עשו שלוש החטיבות מאמץ עילאי לאסוף את כוחותיהן מכל קצוות הארץ, לחבר את הצוותים לטנקים ולהפוך לכוח מרוכז בעל עוצמה משוריינת, כפי שכוח שריון צריך להיות. זאת ועוד, לחטיבה 7, חטיבת השריון של עוצבת געש ברמת הגולן, לא היו תכניות כיוון שאיש לא ראה אותה ברצינות נלחמת על אדמת לבנון בנוסח מלחמת "שלום הגליל". מח"ט 401 שראה מצב זה כלא תקין החל בתכנון גזרת לבנון, על בסיס תכנית אופרטיבית בשם "מגן הארץ", שאותה הכיר באופן אישי 5 שנים קודם. אולם תכנון שטחי זה בוצע על דעת עצמו וללא שום נוהל קרב סדור או פקודות שהגיעו מדרג ממונה. המטרה הייתה ללמוד את תנאי הלחימה בלבנון. בפעילות זו השתתפו המח"ט עם מטה החטיבה והמג"דים בלבד.
"הר וגיא", עזה ו"ממלכה"
ב-4 באפריל 2005 חטפו פעילי החיזבאללה שני ערבים ישראלים – מיקי מחמד ונואף מרהג' – מחלקו הלבנוני של הכפר רג'ר. לאחר ארבעה ימי חקירות ועינויים, הם הוחזרו לכפר לאחר ששוביהם הבינו שהם לא יוכלו להעביר ידיעות ביטחוניות.
ב-21 בנובמבר 2005, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, פתח חיזבאללה בירי מנשק קל וכן בירי פצצות מרגמה וקטיושות על מוצבי הר דוב ועל הכפר רג'ר ויישובי הסביבה, ופצע 11 ישראלים. תושבי קריית שמונה, מטולה, נהרייה, יישובי עמק הירדן והגזרה המערבית התבקשו להיכנס לחדרי הביטחון עד לשעת ערב מאוחרת, לראשונה מאז נסוג צה"ל מלבנון. המשטרה סגרה לתנועה את כביש הצפון.
בשעות הערב חידש החיזבאללה את הירי לעבר מוצבי הר דוב. באותו זמן התמקם מארב של צנחנים ליד מחסום בכפר רג'ר. החיילים במארב זיהו ארבעה לוחמי חיזבאללה נעים בצורה מסודרת עם טיל נ"ט מוכן לשיגור, כשמאחוריהם ממתינים אופנועי שטח וטרקטורונים. קַלָּע של צה"ל מן המארב פגע בהם בירי מדויק וחיסל את כולם. הפגיעה בארבעה אלה הביאה לנסיגתו של כל כוח החיזבאללה. במקביל ניסו שני אנשי חיזבאללה לחדור למוצב גלדיולה שבהר דוב, אך בחילופי אש נהרג לפחות אחד מהם.
גדוד טנקים 75 של חטיבה 7 היה פרוס במהלך אירועים אלה, שכונו בצה"ל "הר וגיא", לאורך גבול הלבנון ונטל חלק פעיל בלחימה כשהשימוש העיקרי בטנקים היה כעמדות תצפית משוריינות. במהלך יום הקרב יצאו 5 טנקים זמנית מכלל פעולה, לאחר שנפגעו משני טילי נ"ט "סאגר", טיל נ"ט "פאגוט" ושתי פצצות מרגמה, אך לא היו נפגעים בנפש.
גם לאחר כישלון ניסיונות החטיפה, המשיך החיזבאללה בירי מרגמות וקטיושות לשטח ישראל עד השעה תשע בערב, אך הצבא הסתפק בתגובה מצומצמת, מתוך שאיפה להחזיר את השקט לגבול הצפון. חטיבה 7 ניצלה את אירועי "הר וגיא" להיכנס לתכנית אימונים אינטנסיבית כדי ללמוד את משמעויות הלחימה באזור ההררי של גבול לבנון, וכנגד מחבלים המצוידים בטילי נ"ט רבים ומרגמות. 28 במאי 2006 היה יום הקרבות הקשה ביותר בגבול הצפון מאז הנסיגה מרצועת הביטחון ועד תאריך זה, הוא כונה בצה"ל "כיוון אחר".
לפנות בוקר ירה החיזבאללה מספר קטיושות לשטח ישראל, חלקן פגעו בבסיס הצבאי של יחידת הבקרה האווירית בהר מירון, ופצעו קל חייל. במהלך הבוקר תקפו בתגובה מטוסי צה"ל שני בסיסים של החזית העממית – בכפר סולטן יעקב ובאזור נועיימה. בשעות הצהרים ירה החיזבאללה שוב פצצות מרגמה לאזור קיבוץ מנרה לכיוון ישובים ומוצבים. בתגובה תקף צה"ל במסוקים בסיסים של החיזבאללה והפעיל גם אש תותחים וטנקים נגד האזורים שמהם ירו את המרגמות והקטיושות.
הפעם היה גדוד 82 הפרוס בקו מוכן כנגד החיזבאללה. הוא הוחזק בגזרת חטיבה 300 (הגזרה המערבית של אוגדה 91) כ"ממלכה", כינוי לכוח טנקים המשמש ככוח עתודה נייד לתגובה מהירה לגזרה נתונה. בהתקבל הפקודה, עלו הטנקים לעמדות אש על פי תכנון מוקדם והשמידו את כל עמדות החיזבאללה בגזרה בלא לספוג אף פגיעה מהמחבלים שירו טילי נ"ט רבים, קטיושות ופצצות מרגמה. הייתה זו טבילת אש מרשימה למערכת ניהול הקרב (מענ"ק). כל עמדות האויב ומיקום כוחותינו הופיעו בבהירות רבה על צגי המחשבים בטנקים והועסקו ביעילות כשלכל הכלים תמונת מצב אחודה.
כתוצאה מכך פינו אנשי החיזבאללה את כל העמדות והמוצבים שלהם בקרבת הגבול, אולם במהלך הימים שלאחר מכן, הם שבו לעמדותיהם הישנות ושיקמו אותן. משום כך לא הביא הקרב לשום שינוי בפריסת הכוחות או במאזן הכוחות שבין החיזבאללה ובין צה"ל.
במקביל לביטחון השוטף בגבול הלבנון עסק גדוד 77 של החטיבה במהלך השנה האחרונה, מאז ההתנתקות, בפעילות מבצעית אינטנסיבית ברצועת עזה. במהלך פעילות זו רכש הגדוד ניסיון רב ערך בהפעלת מערכת ניהול הקרב (מענ"ק) הממוחשבת והחדישה והפך למוקד ידע צה"לי בתחום וכמקור לימוד לחטיבה כולה.
במהלך פעילות זו חיסל הגדוד עשרות מחבלים. על אף שהטנקים נפגעו לא פעם ממרנ"טים (מטולי רקטות נגד טנקים) של המחבלים (בעיקר אר-פי-ג'י-7) – אף טנק לא נחדר.
נראה כי גדודי החטיבה שהיו עסוקים ערב המלחמה בפעילות מבצעית במסגרת הביטחון השוטף, עברו מספר אירועים מעצבים שהשפיעו לחיוב על חישול הלוחמים, לכידות המסגרות הטקטיות ורכישת ידע מקצועי.
אימונים ומוכנות
בחודשים שלפני המלחמה עסקה חטיבה 7, בנוסף לתעסוקה המבצעית, באימון ממוקד ללחימה בלבנון כלקח מאירועי הבט"ש. האימון המשמעותי ביותר בוצע בקציעות כאשר צורת הקרב היא קרב התקדמות, שהוא תנועה אגב ציפייה לקרב היתקלות עם חי"ר רווי אמצעים נ"ט.
כחודש לפני פרוץ המלחמה נערך יום עיון מיוחד, בענף לבנון של מודיעין פיקוד הצפון, ללימוד מעמיק של הקרקע והאויב.
ב-5 ביוני 2006 העבירה חטיבה 7 השתלמות לוגיסטית פיקודית לכלל יחידות פיקוד הצפון ועוצבותיו ובדרך זו למדה את נושאי הלוגיסטיקה על בּוּריָם, לימוד שסייע לה רבות אחר כך במלחמה עצמה. אולם העדר מאמץ חימושי השאיר רישומו במהלך המלחמה כולה.
בפרוץ המלחמה היו לחטיבה יותר טנקים מצוותים, והאיוש עמד על כ-85% בצוותי טנקים ו-50% בנהגים. כל הטנקים של החטיבה מדגם "מרכבה", עם תותח 105 מ"מ, היו מצוידים במדוכות עשן מידי ובמרגמות פנימיות 60 מ"מ. אולם המט"קים לא היו מאומנים ומיומנים בשימוש במרגמות (הם עברו הכשרה מזורזת במלחמה עצמה) ומלאי פצצות המרגמה עמד על 60% בלבד.
הטנקים החלו את המלחמה בהרכב רגיל של תחמושת ב"בטן" הטנק – כדורי ח"ש, חלול, מעיך ופלשט (15%) ו-2 פגזי עשן. ביום השני ללחימה החליט המח"ט על שינוי הרכב ה"בטן" למעיך ופלשט בלבד. לקראת סיום הלחימה הוכנסו לשימוש, לראשונה בעולם, פגזי "רקפת" בהצלחה רבה. פגז "רקפת" הוא דו-תכליתי – נגד אדם ונגד ביצורים. לקראת השלב האחרון של המלחמה הוסבו מחשבי הירי בגדוד 75 לירי פגזים אלה ואילו בגדוד 82 למדו לירות אותם ללא מחשבים בשיטת "טווח כוזב".
בגדוד 82 לא הותקן מיגון גחון כנגד מטענים, כדי לא להכביד עליהם, על אף שלוחות מיגון אלה היו בגזרה וטנקים אלה נועדו לחדור ללבנון מיד במקרה של חטיפת חיילים. אפשר לומר כי החטיבה הייתה מוכנה באופן סביר ללחימה בלבנון, והיא סבלה מכמה בעיות לוגיסטיות, בחלקן משמעותיות.
חטיבה 188 הייתה מרבית התקופה בתעסוקה מבצעית רגלית בגזרת יהודה ושומרון יחד עם גדוד 53, בשעה ששניים מגדודי הטנקים שלה, 71 ו-74 היו בתעסוקה מבצעית ברצועת עזה, בזירה שבה הם הופעלו תחת פיקוד חטיבות החי"ר והחטיבות המרחביות. מצב זה לא אִפשר אימון מעבר לרמת פלוגת הטנקים במרבית הזמן. גם בחטיבה זו היה מחסור חמור בתחמושת למרגמות ופצצות לעשן מידי, ולכן במלחמה לא הייתה כשירות להפעלת אמצעים אלה.
חטיבה 401, עם טנקי המרכבה סימן 4, הייתה מרבית הזמן עסוקה בפיתוח תורת הלחימה והתרגולות לטנק חדיש זה. בפרוץ המלחמה היו שניים מגדודיה באימונים, אחד בבקעת הירדן והשני ברמת הגולן. במסגרת פיתוח התו"ל והתרגולות נבחן מבנה של מחלקת טנקים בת שני טנקים בלבד ופלוגות בנות 8 טנקים וכן נתנו את הדעת על הצורך בלחימה היקפית 360 מעלות סביב הטנק, כפי ששיערו שיהיה בלבנון. בהעדר תחמושת למרגמות 60 מ"מ הוחלט להורידן מהטנקים וכן לא להתאמן עם מדוכות העשן המידי. מצב זה מצא את מפקדי החטיבה וחייליה בפרוץ המלחמה בלא מיומנות להפעלת אמצעי לחימה אלה. זמן קצר לפני המלחמה היו תחלופות רבות בחטיבה וכשזו פרצה – נמצא כי אף אחד מהמג"דים לא עשה תרגיל גדודי, אף מ"פ לא עשה תרגיל פלוגתי ו-11 מ"מים היו חדשים.
אחת הבעיות העיקריות בבניין כוח השריון הסדיר למלחמה היה בתחום הדרג המשרת הלוגיסטי. כל רכבי הפיקוד, הקשר, החוליות הטכניות הפלוגתיות והגדודיות, רכבי הפינוי והתאג"דים היו נגמ"שי "זלדה" (אם-113) ואילו רכב האספקה ומרבית רכב התחזוקה בדרגים א' וא-1 וכן בגופים המרחביים היו משאיות ו"רכב רך". עם פרוץ הלחימה, ניתנה הוראה ש"רכב רך" ונגמ"שי "זלדה" אינם רשאים לחצות את הגבול ללבנון. התוצאה המידית הייתה שהכוחות נאלצו להיכנס ללחימה עם טנקים ונגמ"שים כבדים בלבד. שנים של בניין הדרג המסייע והמתחזק ביחידות הלוחמות ירדו לטמיון, והשריון נאלץ לאלתר ולהשתמש בטנקים גם להספקה, לפינוי, לחילוץ ולשאר משימות שאינם בייעוד הלוחמים ואין להם מיומנות בהן.
מבצע "גשמי קיץ" – עזה
לאחר ההתנתקות (באוגוסט 2005) גבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישובים ישראלים סמוכים. ישראל הגיבה בירי ארטילרי ובהפצצות מהאוויר והים. ב-9 ביוני 2006 חיסל חיל האוויר הישראלי את ג'מאל אבו סמהדאנה, ראש ועדות ההתנגדות העממית ועוד 3 מחבלים. למחרת, ב-10 ביוני, חלה הסלמה בירי משני הצדדים וכ-50 רקטות נחתו בשטח ישראל. במהלך אותו יום נהרגו שבעה פלסטינים, בני משפחת ראלייה שנפשו בים, כתוצאה מפיצוץ שאירע בחוף סודנייה ברצועת עזה. הפלסטינים האשימו את צה"ל בירי מכוון לעבר אזרחים לא חמושים. בתגובה לאירוע, הכריז החמאס, לראשונה זה 16 חודשים, על סיום הפסקת האש מצדו.
ב-25 ביוני 2006, תקפו מחבלים של החמאס, וועדות ההתנגדות העממית וארגון בשם "צבא האיסלאם" בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק מרכבה סימן 3 מגדוד 74 של חטיבה 188, ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 אנשי צוות – המ"מ סגן חנן ברק, הטען סמל ראשון פבל סלוצקר – וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף. שלושה מחבלים נהרגו בתקרית. במקביל ובאותו יום נחטף ביהודה ושומרון האזרח אליהו אשרי על ידי מחבלים פלסטינים ונרצח כשעה לאחר החטיפה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב לדרישת החוטפים לשחרר את כל האסירות והאסירים שמתחת לגיל 18 וקבע כי הוא לא ינהל משא ומתן עם טרוריסטים. למרות זאת, המתין אולמרט ימים אחדים כדי לנסות לשחרר את החייל החטוף בפעילות דיפלומטית של גורמים בינלאומיים, בעיקר מצרים. החוטפים שפעלו תחת פיקודו של חאלד משעל ואנשי ההנהגה הצבאית של החמאס, סירבו לשחררו וניתקו מגע עם המתווכים. משכשלו האמצעים הדיפלומטיים, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו בחיפוש אחר החטוף.
תחילת המבצע
בלילה שבין 27 ל-28 ביוני 2006 הפציץ חיל האוויר הישראלי את תחנת הכוח היחידה ברצועת עזה, וגרם לניתוק זרם החשמל לכ-65 אחוזים מהאוכלוסייה. עוד פוצצו מספר גשרים, שהיה חשד שישמשו למילוט החייל החטוף. במקביל, נכנסו כוחות שריון, רגלים והנדסה אל דרום הרצועה וארטילריה נורתה לעבר שטחי שיגור בצפון הרצועה. כמו כן פעל צה"ל באזור אל-בירה שליד רמאללה כדי לאתר את החטוף אליהו אשרי.
בלילה שבין 28 ל-29 ביוני 2006 עצר צה"ל עשרות מראשי החמאס ביהודה ושומרון, כולל עשרים חברי פרלמנט ושמונה שרים בממשלה הפלסטינית, ביניהם מוחמד אבו טיר ושר האוצר עבד אל-ראזק. הפעולה שבוצעה תוכננה מספר שבועות מראש יחד עם השב"כ ופרקליטות המדינה ולאחר אישור מצד היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. בחמאס טענו שהמעצרים באו כדי לתת לישראל קלף מיקוח על החייל החטוף. בישראל טענו שהמטרה היא להילחם בממשלת הטרור של חמאס, וכי כל העצורים יועמדו למשפט על חברוּת בארגון טרור.
תקיפות מן האוויר
כשבוע ימים, מ-29 ביוני עד 5 ביולי 2006, הייתה מרבית הפעילות המבצעית של צה"ל מהאוויר ובה תקפו מטרות תשתית ואישים ברצועת עזה כדי ליצור לחץ על ממשלת החמאס להחזיר את החייל החטוף. פעילות אווירית זו לא נשאה פרי מעבר להרעה נוספת בתנאי החיים של האוכלוסייה הפלסטינית. הפלסטינים מצדם הגבירו את ירי רקטות הקסאם לעבר יעדים בישראל ואף הגיעו לאשקלון. בבוקר ה-5 ביולי החליט הקבינט המדיני-ביטחוני בתגובה להעמיק את הפעולה בעזה ולהקים "רצועת ביטחון" בצפון הרצועה.
6 ביולי 2006 – מבצע "אלוני הבשן"
מבצע "אלוני הבשן" נגד הקסאמים אושר בקבינט המדיני-ביטחוני כחלק מהמבצע הגדול יותר – "גשמי קיץ". כוחות צבא גדולים נכנסו בליל 6 ביולי לשטח רצועת עזה ותפסו אזורי חיץ, לקראת השתלטות על מרחבי השיגור ויצירת "רצועת ביטחון". הכוחות נכנסו לתוך ההתנחלויות ההרוסות במה שקרוי "התוחמת הצפונית" – ניסנית, דוגית ואלֵי-סיני – משם ירו המחבלים את הרקטות לעבר שטח ישראל. הכוחות הגיעו גם לשכונה אל-עטטרה השייכת לבית לַהִיָא שמשם נורו הרקטות לאשקלון. במהלך הלילה הותקפו כמה מטרות מן האוויר. באחת התקיפות, סמוך לחוף בצפון הרצועה נהרג פעיל חמאס, עבדאללה זומר. לפני כן הותקף המוצב הראשי של המשטרה הימית הפלסטינית בסודנייה, שם נהרגו שוטר פלסטיני, ראמי אבו-האשם, ופעיל חמאס נוסף, חוסאם חיג'אזי. שמונה פלסטינים נפצעו בתקיפה שאירעה ליד ביתו של נביל שעת'. בנוסף תקף חיל האוויר חוליית מחבלים בצפון הרצועה, שביקשה ככל הנראה להניח מטענים באזור. במהלך הפעילות בבוקר נפצע אחד החיילים באורח קל מירי של חמושים ופונה במסוק לבית החולים ברזילי באשקלון. בבוקר הגיעו הכוחות לעומק של שבעה ק"מ ברצועה כדי להשתלט על מרחבי השיגור.
הגדודים של חטיבות 188 ו-7, בפיקוד חטיבות החי"ר גולני וגבעתי, והחטיבה המרחבית הצפונית פעלו במסגרת זו לכיבוש השטח. במהלך הפעילות שוגרו לפחות שבעה טילי אר-פי-ג'י לעבר הטנקים ללא נפגעים או נזק. מדי פעם אירעו חילופי אש כבדים בין כוחות צה"ל לפלסטינים.
בערב נפצעו 15 פלסטינים מפגיעת פגז 120 מ"מ של טנק מרכבה מגדוד 74 שנורה על בית בבית להיא. לאחר מכן נהרגו חמישה חמושים בתקיפת חיל האוויר בצפון רצועת עזה. שלושה חמושים נוספים נפצעו בתקיפה, בהם שניים במצב אנוש. מעט מאוחר יותר נהרג חמוש פלסטיני בתקיפה של חיל האוויר על יעד בג'בליה.
בתקיפה נוספת של חיל האוויר נהרגו שני פלסטינים חמושים בבית להיא. קרוב לחצות תקף חיל האוויר מכונית בבית להיא. בתקיפה נפצעו שני פלסטינים, ופעיל חמאס נהרג לאחר שנפגע בחילופי אש עם חיילי צה"ל. בקרבות יום 6 ביולי בצפון הרצועה נהרגו בין 20 ל-23 פלסטינים, רובם חמושים.
7 עד 11 ביולי 2006
בבוקר 8 ביולי נכנסו למרכז הרצועה דרך מעבר קרני, מספר טנקים מגדוד 77 של חטיבה 7 וכוחות הנדסה והתייצבו סמוך לשכונות סג'עיה וזייתון, כדי לחפש מטענים ומנהרות. במהלך הפעילות אותרה חוליית חמושים והכוח ירה לעברה והרג לפחות 2 מהם (כמה שעות אחר כך נורה ונהרג פלסטיני נוסף). בצהריים ירה חיל האוויר הישראלי לעבר פלסטיני חמוש שזוהה בעת שניסה להתקרב לכוחות צבא שפעלו בצפון רצועת עזה. הפלסטיני נפצע. בערב, בפיצוץ מסתורי בשכונת סג'עייה בעזה, נהרגו אֵם, בנה ובתה. צה"ל הכחיש מעורבות בתקרית. עוד נפצעו ארבעה פלסטינים, בהם שניים במצב אנוש. באותו יום הפציץ חיל האוויר הישראלי מנהרה שנחפרה ליד מעבר קרני.
איסמעיל הנייה, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ואיש תנועת החמאס, פנה לישראל כדי ליישם הפסקת אש דו-צדדית, כדי "לסיים את המשבר ולהוריד את הלהבות" וכמו כן הציע לפעול להחזיר את גלעד שליט בדרכים דיפלומטיות ולא צבאיות. ממשלת ישראל סירבה להפסיק את האש ולהוציא את כוחותיה מרצועת עזה עד שגלעד שליט ישוחרר. גופי שמאל כמו מרץ ותנועת שלום עכשיו קראו לאולמרט לקבל את הפסקת האש שהציע הנייה, אך בממשלה היה קונסנזוס נגד הפסקת המבצע, שכלל גם שרים יוניים כמו יצחק הרצוג ויולי תמיר. גורמים שונים בצה"ל הכריזו כי הם מעוניינים בפעולה יבשתית גדולה ברצועת עזה שתימשך חודשים: "החל מבעוד חודש או חודשיים הפלסטינים יספרו מאות מחבלים הרוגים ומשרדים שיושמדו".
ב-9 ביולי נפגעו לפחות חמישה פלסטינים, בהם ילדה וגבר שנפצע אנושות, סמוך למחנה הפליטים ג'בליה בצפון הרצועה.
ידיעות בעיתוני העולם מדווחות על תחילתו משבר הומניטרי עקב הסגר שישראל הטילה על הרצועה. מתאם הפעולות בשטחים הודיע כי הידיעות מוגזמות וכי תושבי עזה יוכלו לשרוד ללא סוכר. במעברי הגבול שבין רצועת עזה למצרים ממתינים מאז תחילת המשבר מאות אזרחים שכניסתם ויציאתם נאסרו על ידי ישראל. הדבר גרם למותם של ארבעה ובהם תינוק שהתייבש למוות וקשישה. מבין הממתינים, חולים רבים שממתינים לטיפול רפואי.
12 ביולי 2006 – מבצע "היזון חוזר"
בליל 12 ביולי נכנסו כוחות צה"ל מחטיבת גבעתי, גדוד שריון 77 והנדסה בחיפוי מסוקים של חיל האוויר, למרכז רצועת עזה. הכניסה למרכז הרצועה קיבלה את השם "היזון חוזר" שהוא חלק ממבצע גשמי קיץ. פעילות זו התבצעה במקביל להחלטת ממשלת ישראל לצאת למתקפה כנגד לבנון בעקבות התגרות החיזבאללה.
פרוץ מלחמת לבנון השנייה – גדוד 82 ו"חניבעל"
בבוקר 12 ביולי 2006, סמוך לשעה 09:00 בבוקר, נפלו פצצות מרגמה ורקטות על יישובי הצפון שנורו מכיוון לבנון. מטח הפצצות על הצפון הביא לפציעתם של 11 חיילים ואזרחים ישראלים, חלקם במצב קשה. בשעה 09:05 פרצה חולייה של חיזבאללה את גדר המערכת באזור זרעית, חדרה לשטח ישראל ותקפה בטילי נ"ט ובנשק קל שני כלי רכב צבאיים מסוג האמר שהיו בסיור סמוך לגבול, הרגה שלושה חיילי צה"ל שהיו בהם, וחטפה שני חיילי מילואים – אהוד גולדווסר ואלדד רגב. החוליה נמלטה לשטח לבנון עם שני החטופים.
מפקד גדוד 82, סא"ל עודד בסיוק, שהיה תחת פיקוד חטיבה 300, היה באותו בוקר בסיור רגלי להכרת השטח והאויב, יחד עם תצפיתניות של מערך האיסוף המודיעיני בגזרה. לאחר כ-3 שעות סיור חזר למשרדו במפקדת הגדוד. בחטיבה 300 שהייתה בכוננות נמוכה, לאחר שיום קודם לכן פחתו ההתרעות, נשארו תורנים בלבד והמח"ט היה בבית. במפקדת החטיבה היו הסמח"ט, מפקד גדוד 299 ומג"ד מילואים שהיו בחפיפה בגזרה. כשהגיעה הידיעה על החטיפה למפקדת החטיבה הוחלט על ביצוע תרגולת "חניבעל". על פי תרגולת זו, המיועדת להתבצע באופן אוטומטי בתגובה לחטיפת חיילים, יוצא צוות קרב הכולל טנק, רק"ם ממוגן "נקפדון" ודחפור די-9 להשתלט על צמתים ותוואי קרקע השולטים על דרכי נסיגתם של החוטפים. במקרה זה לא היה דחפור זמין ולכן יצאו רק טנק סמל (מפקד הטנק משמש כסמל המחלקה) ונקפדון. עד שניתנה ההנחיה והכוח התארגן עברו כבר שעה וחצי מאז החטיפה ואיש לא שאל עצמו האם לאחר זמן כה רב ובהרכב חסר, יש עדיין טעם בביצוע תרגולת "חניבעל". מג"ד 82 עם החפ"ק שלו ועוד מספר לוחמים (שישה עד שמונה), יצא רגלית בעקבות שני הכלים. לאחר מעבר הגבול ופריצת גדר המערכת, הנקפדון נע מערבה ואילו הטנק שהגיע לרחבה שליד מוצב החיזבאללה שממול, עלה על מטען גחון של כ-300 ק"ג והושמד עם 4 אנשי צוותו. כלל הכוח של צה"ל שחדר לשטח לבנון במרדף אחר החוטפים כלל טנק אחד בפיקוד מט"ק, ומג"ד טנקים 82 שנע רגלית עם החפ"ק שלו בעקבותיו.
המג"ד שנמצא בסמוך ומאחור מצא עצמו תחת אש יעילה של נק"ל ומרגמות, וירי של מטולים נ"ט מדי פעם, והחיילים סביבו היו מוכי הלם מהמחזה של התפוצצות הטנק ומהמצב שבו הם נמצאים. לאחר מספר שעות ולאחר שאחד הלוחמים נפצע ביקש המג"ד להיחלץ ונשלח אליו כוח של פלוגת חי"ר לחלצו. בניסיון החילוץ, נהרג חייל נוסף מירי צלפים. לאחר שהמג"ד חולץ בשעות אחר הצהרים, הגיע אליו המח"ט כדי לסייע לו להתגבר על אירועי פתיחת המלחמה והאובדן הטרגי. עוד באותו ערב התקשר המח"ט לכל מפקדי הגדודים ויחידות המשנה, הודיע להם שנפתחה מלחמה ונתן הוראה להכין את היחידות למלחמה.
משימת תכנון – "המלחמה תוכרע על ידי חיל האוויר"
בין 13 ל-18 ביולי 2006 נערכה מתקפה אווירית כוללת כנגד ארגון החיזבאללה ומטרות תשתית בלבנון. בכל אותו הזמן לא הוקצתה חטיבה 7 לאוגדה 91 אלא נשארה תחת פיקוד אוגדה 36 ברמת הגולן, על אף בקשות חוזרות ונשנות של המח"ט להיערך בגזרת הלחימה. המח"ט ליווה אישית בכל אותה עת את מג"ד 82 בהמשך פעילותו לאורך הגבול הלבנוני. במקביל הוא העמיד את עצמו למעשה לרשות מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש. מח"ט 401 שהיה ב-12 ביולי בביקור בפלס"ר שלו, יחד עם אלוף הפיקוד ביישוב בקעות שבבקעת הירדן, שמע שם על המתרחש בצפון. למחרת הוא נפגש עם מפקד אוגדה 162 כדי להחליף דעות לגבי אפשרות פעולה בלבנון, אולם נאמר להם שהחטיבה תהפוך לחטיבה מרחבית באזור מכבים כדי לשחרר את חטיבה 188 לפיקוד הצפון. על רקע משימה צפויה זו ומכיוון שהיה זה יום הולדתו ה-44, יצא המח"ט לאילת לנופש שתוכנן זה מכבר וחזר לחטיבתו רק ביום ראשון 16 ביולי.
במהלך תקופה זו הטיל מפקד אוגדה 91 על מח"ט 7 משימת תכנון לכיבוש מרחב מרון-א-ראס – "שקד" – ג'בל כחיל. מח"ט 7 תִכנן כיבוש מרחב זה עם כוחות ראויים. כשהציג תכנית מורכבת ומשולבת זו לאוגדה, נאמר לו כי הוא מגזים מאד וכי אפשר לבצע את המשימה על ידי כוחות מצומצמים (לימים הושקעו בכיבוש מרחב זה 2 חטיבות חי"ר וחטיבת שריון).
טיהור השטח בקרבת הגבול ממוצבי החיזבאללה
ב-19 ביולי הוקצתה חטיבה 7 לראשונה לאוגדה 91. המשימה שהטיל מפקד האוגדה על חטיבת שריון גאה זו הייתה משימת ביטחון שוטף וחי"ר למהדרין: תפיסת גזרת הגבול הלבנוני במערב בעומק 3-2 ק"מ בשטח לבנון וטיהורו ממחבלי החיזבאללה. לביצוע המשימה הוקצו לחטיבה פלוגת חי"ר מילואים של הבט"ש (שהחזיקה את הקו עוד לפני המלחמה), גדוד טנקים 52 מוקטן מאוד של 401 (למעשה 5-4 טנקים בלבד) ומחלקת הנדסה מגדוד חה"ן 601 של חטיבה 401, ללא יחידה של חטיבה 7.
במשך ארבעה ימים, עד 23 ביולי, עסקה חטיבה 7 בהחזקת גזרתה וטיהורה ממחבלי חיזבאללה תוך השמדת הביצורים, המתקנים והתשתיות של ארגון המחבלים. טנק מפלוגה אחרת של גדוד 52 נפגע לראשונה במלחמה זו מטיל מתקדם מסוג "מטיס" בגזרת מרון-א-רס. אולם על אף חדירת הטיל יצאו אנשי הצוות בפציעות קלות בלבד. אוגדה 162 החלה ב-19 ביולי בביצוע נוהל קרב ללבנון יחד עם חטיבות 401 וחטיבת הנח"ל, כשהגזרה הצפויה של 401 הינה מארג' עיון הנקרים (הגזרה המזרחית).
"קורי פלדה" – פשיטות לדרום לבנון
בשלושת השבועות הראשונים של המלחמה לא הופעל השריון, אף לא פעם אחת, על פי תורת הלחימה וכללי היסוד בלחימת שריון. בשבוע הראשון כאמור, לא הופעל השריון כלל ובהמשך הופעל למשימות חילוץ בלבד במבצעים של חטיבות החי"ר, שאפשר לכנותם פשיטות (אם כי באוגדה 91 השתמשו במושגים כמו "נחילי דבורים", "עקיצות" וכו'), כי הכוחות נכנסו לשטח לבנון, לחמו ויצאו לרוב במבצעי חילוץ כושלים שעלו בקורבנות רבים.
התפיסה שעמדה ברקע שיטת פעולה זו הייתה כי על כוחות צה"ל להיכנס כל פעם לשטח, להרוג מספר רב ככל האפשר של מחבלי חיזבאללה ולפגוע בתשתיות. חיסול המחבלים והפגיעה בתשתיות (ולא כיבוש שטח) היו אמורים להביא את ההישג המבוקש של הפחתת ירי הרקטות על ישראל.
אחת הפשיטות שאפיינו את הלחימה בגזרת אוגדה 91 היה מבצע "קורי פלדה" שבוצע בימים 28-24 ביולי בגזרת בינת ג'בל. השתתפו במבצע זה שלושה צוותי קרב חטיבתיים: הצנחנים, גולני וחטיבה 7. משימת חטיבה 7 הייתה להוות עתודה וכוח חילוץ לכוחות החי"ר שיפעלו במרחב כנגד תשתיות חיזבאללה, במאמץ להפחית את ירי הרקטות על צפון המדינה. לצורך המבצע החלה חטיבה 7 לעבוד לראשונה עם חלק מכוחה כצוות חטיבתי משוריין, שמנה רק עשרות טנקים.
במבצע זה עסקו כאמור כוחות צח"ם 7 (צח"ם = צוות חטיבתי משוריין) בחילוץ כוחות חי"ר שנתקלו בשטח וספגו אבדות. בפעילות זו לא נפגע אף לא טנק אחד של 7 ולא נהרג חייל כלשהו. חטיבה 401 באוגדה 162 החלה ב-19 ביולי בנוהל קרב (לעבר כפר א-טייבה). ב-21-20 ביולי עדיין לא הסתיים נוהל הקרב והחטיבה לא קיבלה פקודה. יחד עם זאת החליט המח"ט במסגרת ההכנות להעביר את המפקדה העיקרית למחנה "גיבור" בקריית שמונה ביום ששי 22 ביולי. ביום שבת 23 ביולי הגיע גם גדוד 9 לצפון וביום שני 25 ביולי הצטרף גדוד 46 שיצא מהתעסוקה באיו"ש, עלה על טנקים והגיע לצפון. וכך, רק כשבועיים לאחר פרוץ הלחימה בצפון הצליח צה"ל לרכז בגזרת פיקוד הצפון את חטיבה 401. החטיבה המשיכה תחת פיקוד אוגדה 162 בנוהל קרב לגזרת קליעה – מארג' עיון – אל חיאם. ב-26 ביולי קיבלה אוגדה 162 את הגזרה המזרחית של גבול לבנון והתחילה לתקוף. לאחר זמן קצר, עם כניסת גדוד 13 של גולני לשטח לבנון לעומק 600 מ', המבצע בוטל והכוחות חזרו לשטח ישראל, אם בשל עננות שלא אפשרה הפעלת אמצעי תצפית ואם בשל הריגה בשגגה של 4 חיילי או"ם על ידי חיל האוויר וכל הפעילות התקפית נעצרה על ידי הדרג המדיני.
בינתיים, ב-25 ביולי עלה טנק מג"ד 52 על מטען גחון בן כ-300 ק"ג. הטנק, שהיו בו 7 לוחמים ובהם החפ"ק הגדודי (נגמ"שים לא הוכנסו מחשש לאש אויב), התהפך מעוצמת ההדף והצריח ניתק מהתובה. לוחם אחד נהרג ושישה נפצעו בדרגות שונות.
לאחר ביטול המשימה במארג' עיון נכנסה האוגדה לנוהל קרב חפוז לגזרה חדשה סביב הכפר א-טייבה במבצע פשיטה שכונה "שינוי כיוון 8" (בעקבותיו באו "שינוי כיוון" 9 ו-10). במבצעים אלה כללה החטיבה בדרך כלל 2 גדודי חי"ר (13 של גולני ו-931 של הנח"ל), גדוד טנקים 9, גדוד הנדסה 603 (של חטיבה 7) והפלס"ר החטיבתי. במבצעים אלה שהיו מרוחקים קילומטרים ספורים מהגבול נתקלה החטיבה בבעיה מורכבת של עבירות. הניתוח המבצעי של הקרקע היה לקוי וגם העזרים שבהם השתמשו היו תקפים לשנים 2003-2002 ולא תאמו את המצב הקרקעי העדכני שכלל מבנים חדשים וטרסות. בלחץ הזמן לא הושלם נוהל קרב כראוי והכוחות נכנסו לשטח מבלי להתייחס לבעיות התבליט והתכסית.
לפחות במבצע הראשון ב-2 באוגוסט גרם הדבר להאטה חמורה בהתקדמות ולמצב שבו חטיבות 401 והנח"ל מצאו עצמן עם כוחות מעורבבים באותה גזרת פעולה, מצב שהביא בסופו של דבר לכך שמכלל האוגדה רק גדוד אחד של נח"ל הגיע לכפר א-טייבה וביצע בו פעילות באיחור רב, ושאר הכוחות של שתי החטיבות מפריעים אלה לאלה ואף מגיעים לירי דו-צדדי ביניהם. פעילות זו המשיכה בגזרה עד 7 באוגוסט כשבכל פעם נכנסים הכוחות ויוצאים באותה גזרה פחות או יותר. הוחלט שהפעילות תהיה רק בלילה ובכך התקשו מאד לנצל את עוצמת האש של הטנקים ביום.
סוף סוף לוחמת שריון
רק כחודש ימים לאחר פתיחת המלחמה הצליחה חטיבה 7 לרכז מספיק מכוחותיה כדי להתארגן כצוות קרב חטיבתי משוריין (צח"ם) המתאים ללחימת שריון בשדה הקרב המודרני ובשטח ההררי של דרום לבנון. היה זה בין 10 ל-12 באוגוסט 2006 ולקראת השלב האחרון של המלחמה: ההתקפה הקרקעית. במסגרת התקפה זו הוטל על החטיבה להתקדם כ-16 ק"מ בשטח דרום לבנון ולכבוש את רכס ה"סילבסטר" השולט על הכפר הגדול תבנין. הארגון לקרב של החטיבה במבצע זה כלל כבר את עיקר כוחותיה האורגנים של החטיבה ועוד תגבור.
ב-12 באוגוסט מנה צח"ם זה, לאחר שכל הכוחות רוכזו והוא הגיע לשיא עוצמתו, עשרות טנקים ועשרות רבות של כלי רק"ם. המשימה בוצעה בתוך 48 שעות כשביום הראשון פעל משמר קדמי בתפקיד סיור משוריין הבנוי סביב גדוד 75 ופלוגת הסיור. כאשר נתקל כוח קדומני זה באויב, הוא מיד טוּוָח על ידי ארטילריה והותקף על ידי חיל האוויר, ומרבית המחבלים שניסו לפעול כציידי טנקים, חוסלו. הגוף העיקרי של הצח"ם שבא אחר כך כבר לא נתקל בשום בעיה מבצעית רצינית והמשימה בוצעה בלא שייפגע טנק כלשהו ומבלי שחייל ייהרג. במסגרת מבצע זה ירו הגדודים 82 ו-75 פגזי "רקפת" (פגזים בעל ייעוד כפול נ"א ונגד ביצורים ושריון) בהצלחה רבה.
אוגדה 162 החלה במקביל בנוהל קרב. ההתקפה האוגדתית הייתה צריכה להיות פריצה מותנית למעבר מכשול ואדי הסלוקי. נוהל הקרב האוגדתי החל ביום ג' 8 באוגוסט והושלם למחרת בבוקר. מקוצר הזמן לא בוצעה קבוצת סיור בשטח.
בליל רביעי-חמישי (11-10 באוגוסט) החל גדוד ההנדסה בפתיחת הציר בסיוע חי"ר, ארטילריה ואוויר. אולם עם התקדמות משמעותית ראשונה נעצר המבצע בהוראת הדרג המדיני והכוחות הוחזרו לנקודת המוצא. בינתיים חזרו המחבלים לעמדותיהם ואף שיפרו אותן תוך הבאת תגבורת מכל מקום אפשרי. ביום ששי 12 באוגוסט, כשניתן אישור הדרג המדיני, מצאה החטיבה אויב ערוך היטב המצפה לה. בשל הלחץ המדיני, נכנסו כוחות חטיבה 401 למעבר הוואדי לפני שההנדסה והנח"ל משלימים את כיבוש גדתו המערבית. כך הייתה לצוותי הנ"ט של החיזבאללה הזדמנות מצוינת לירות משטחים שולטים על הטנקים הנעים בשדרה במעבר ההכרחי לחציית ואדי סלוקי. הטנקים החלו להיפגע מטילים כאשר טנק המג"ד נפגע מ-3 טילי קורנט וממשיך לנוע. במהלך החצייה נפגע טנק נוסף ועם הכניסה לכפר ר'נדוריה נפגעו עוד 3 טנקים. בכפר עצמו נפגעו גם עשרות חיילי חי"ר מגדוד 931 של הנח"ל. מג"ד 46 והמ"פים נפגעו ומפקד פלוגת החרמ"ש מילואים של הגדוד תופס פיקוד. הקרב הפך לקרב חילוץ שנמשך יומיים. במהלך כל הקרב ניהלו אותו מח"ט 401 ומח"ט הנח"ל ממפקדת חטיבת הנח"ל. כשנכנסה הפסקת האש נכנסה לתוקף – לא השלימה האוגדה את משימתה.
סיכום
במהלך מבצע "שינוי כיוון" פעלה חטיבה 7 עם שני גדודים ועשרות טנקים. בחטיבה 7 נפגעו מטילים 12 טנקים, ורק שניים מהם נחדרו. לחטיבה היו 5 הרוגים (4 בטנק מגדוד 82 שעלה על המטען ביום הראשון ועוד לוחם הנדסה מפצצת מרגמה בהמשך) ו-42 פצועים (מהם 6 קשה), רובם חזרו לשירות מהר מאד. בכל מהלך המלחמה לא נפגע טנק ולא נהרג חייל במסגרת צח"ם 7 במבצעים השונים.
חטיבה 401 פעלה עם 3 גדודים ועשרות טנקים. 17 טנקים שלה נפגעו מטילים, 6 מהם נחדרו. לחטיבה היו 12 הרוגים (8 מהם בטנקים שנחדרו). מכלל 7 טנקי מרכבה 4 שנפגעו ושותקו במהלך המבצע, 5 תוקנו בשטח וחזרו בנסיעה ו-2 הוחזרו בגרירה. יש לציין שכל הפגיעות (וכנראה גם כל הירי על טנקי מרכבה סימן 4) היו של הטילים מהדגמים המתקדמים ביותר "קורנט" ו"מטיס".
חטיבה 188 לא הופעלה כחטיבה עד סוף המבצע. מדי פעם הוטלו על מפקדת החטיבה משימות תכנון אולם דבר לא יצא אל הפועל. שני גדודי החטיבה שפעלו במבצע, 53 ו-74 כללו עשרות טנקים מהם נפגעו עשרה, 6 נחדרו. לחטיבה היו 6 הרוגים ו-15 פצועים שמרביתם חזרו מהר מאד ללחימה.
בסך הכל לחם השריון הסדיר במבצע "שינוי כיוון" עם מאות טנקים, מהם נפגעו עשרות בודדות. שלושת החטיבות ספגו 23 הרוגים.
כללי היסוד בלוחמת שריון הינם: ניידות, מהירות, גישה בלתי ישירה. היתרון הגדול בהפעלה נכונה של שריון היא בשימור קצב התקדמות גבוה ובהעברה מהירה של המאמץ העיקרי מגזרה לגזרה תוך הפיכת חדירה טקטית לחדירה מערכתית. שימור קצב התקדמות גבוה של השריון המלווה בהלם, גורם לאויב בלבול ואינו מאפשר לו להיערך מחדש ולהטיל את עתודותיו בזמן ובמקום הנכון. במבצע "שינוי כיוון" נעשו שגיאות רבות שגרעו מערך השריון על ידי פיצולו, ריתוקו לתפקידי חילוץ ופינוי, הפעלתו הסטטית, בשטח לא מתאים ובתפקידים משניים.
אין לכחד כי בהתייחס להישגים המרשימים של היומיים האחרונים בוזבז זמן רב ונפלו קורבנות רבים עד שהגיע צה"ל למסקנה המתבקשת כי לא נס לחו של גורם התמרון בשדה הקרב ואין תחליף להפעלת שריון לפי תורת הלחימה, להשגת היעדים בדרום לבנון. יחד עם זאת ברור שהאופן בו הופעל השריון בכלל המבצע רחוק היה ממיצוי כוחו ומפעילות מושכלת. עדיין מוקדם לסכם את כל המסקנות ולהפיק לקחים אך כבר היום אפשר לומר כי טנקי המרכבה, על כל דגמיהם, עמדו היטב בציפיות. אם בתנאים כה קשים מבחינת בניין הכוח והפעלתו נפגעו כה מעט טנקים וספגנו כה מעט אבדות, ברור כי יש לזקוף זאת בעיקר לשרידותו הגבוהה של הטנק.
