המלחמה של איוואן
מחברת: קתרין מרידֵייל, הוצאת עם עובד ספריית אפקים, 2009, 418 עמודים
ערך והביא אל"ם (במיל') שאול נגר
על הכריכה האחורית נכתב:
זהו סיפורם המסעיר וההרואי של מיליוני גבהים ונשים – חיילי הצבא האדום שהוטלו אל מגדות הקרב והביסו את צבאותיו של היטלר. לא סיפורי הקרבות אלא חייהם היום-יומיים של החיילים הפשוטים במערכה, נשותיהם ומשפחותיהם בעורף והמכונה האדירה שהפעילה אותם, הם שעמדו במוקד עניינה של המחַברת. הספר בוחן בפרוטרוט את הוויי החיים בשדות הקרב על האלימות, הגבורה הנואשת והמחיר הנורא שהיא גבתה.
השילוב המפעים והייחודי הזה של עדויות רשמיות: שיחות עם שורדי הקרבות, יומני החיילים, מכתביהם אל העורף ואפילו דיווחי המשטרה החשאית שעקבה מקרוב אחר תמורות בהלכי הרוח בקרב הלוחמים מעמיד מסמך נדיר באיכותו ומרשים בגילוייו.
המחַברת חושפת היבטים שההיסטוריות הרשמיות בחרו להעלים – חיי המין של החיילים, אמונותיהם הדתיות, ההשקפות הפוליטיות שלהם והרצון הכביר בנקמה – והתוצאה היא ספר מרתק ורב-עוצמה שכל מי שמבקש להבין את סוד הניצחון הגדול של המשטר הסובייטי ואת חידת הישרדותו חייב להידרש לו.
מאז צאתו זכה המלחמה של איוואן לשבחים נלהבים של הביקורת שהכתירה אותו כהישג יחיד במינו. אנטוני ביוור תיאר את הספר "הישג מקורי ומסעיר".
קתרין מרידייל היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, ובספרה הקודם, Night of Stone, עסקה ביחסה של התרבות הרוסית למוות ולסבל.
מפת החזית המזרחית: 1939 – 1945
רשמי קריאה בספר
ככל שקוראים בספר מתברר עוד ועוד כמה לא היה ידוע עד לאחרונה על שהתחולל בברית המועצות, בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה ובשנים שקדמו לה. מן הסתם מידע רב ונוסף עוד ממתין בארכיונים ובמקורות אחרים כדי להיחשף ולצייר תמונה יותר שלמה ומדויקת על החיים בברית המועצות וברוסיה בעיקר, הן בחיי היומיום של האזרחים והן בהיערכות הצבא, פעילותו ותפעולו במהלך המלחמה. המספרים של חיילים, שבויים, הרוגים, פצועים וטנקים שנטחנו במכונת המלחמה בפרקי זמן קצרים, הם בלתי נתפסים עד היום.
בחרתי להביא מספר קטעים להמחשת הפרטים הנגלים בספר המצוין והגדוש פרטים:
"אחת היא באיזה קנה-המידה אתם בוחרים – המלחמה הזאת קראה תיגר על חוש קנה-המידה האנושי. המספרים כשהם לעצמם מהממים. ביוני 1941, כאשר החל העימות, כשישה מיליוני חיילים, גרמנים וסובייטים, נערכו להילחם לאורך חזית מפותלת של יותר מאלף וחמש מאות קילומטרים העוברת בביצות וביערות, בדיונות ובערבות. לסובייטים היו עוד שני מיליוני חיילים מזוינים בשטחים הרחק במזרח. הם נזקקו להם בתוך שבועות אחרים. כאשר העמיק העימות בשנתיים הבאות, שני הצדדים הגדילו עוד את הכוחות והזרימו אותם אל קרבות קרקע, כשהם רעבים לבשר אדם ולעצמות אדם. אין זה יוצא דופן כלל שעד שנת 1943 היה המספר הכולל של גברים ונשים שהשתתפו בלחימה בכל זמן נתון בחזית המזרחית יותר מאחד עשר מיליון.
שיעורי האבדות היו אדירים באותה מידה. עד דצמבר 1941, לאחר שישה חודשים של מלחמה, איבד הצבא האדום ארבעה וחצי מיליוני חיילים. הקטל עלה על כל דמיון. עדי ראייה תיארו את שדות הקרב כנופים של פלדה חרוכה ואפר. הצורות העגולות של ראשים חסרי חיים נראו באור של שלהי הקיץ כמו תפוחי אדמה העולים וצצים מאדמה שאך זה התבקעה. השבויים הוצעדו בהמוניהם. אפילו לגרמנים לא היו די שומרים, לא כל שכן די גדרות תיל לשמור על שני מיליונים וחצי חיילי הצבא האדום שהם שבו בחמשת החודשים הראשונים". (עמודים 20 – 21)
"המלחמה הזאת לא הייתה מלחמה על דרכי מסחר או על שטחים. העיקרון המנחה שלה היה אידיאולוגי, היעד שלה היה הכחדתה של דרך חיים.* משמעותה של תבוסה הייתה קץ השלטון הסובייטי, רצח-עם של סלאבים ויהודים. הדבקות במטרה עלתה להם במחיר נורא: המספר הכולל של חיי אדם שתבעה המלחמה עלה על 27 מיליון. רובם היו אזרחים, קורבנות חסרי מזל של גירושים, רעב, מחלות או אלימות ישירה. ואולם מספר האבדות של הצבא האדום – ההרוגים – עלה על שמונה מיליונים מתוך המספר הכולל המבעית. אין ספק שהמספר הזה עולה על מספר האבדות בנפש בצבאות כל הצדדים, הן של בעלות-הברית והן של גרמניה, במלחמת העולם הראשונה, והוא גדול לאין שיעור בהשוואה למספר האבדות שספגו הכוחות המזוינים הבריטיים והאמריקניים בין שנת 1939 ל-1945, שבכל אחת מהן הוא קטן מרבע מיליון. הצבא האדום, כמו שניסח זאת חייל אחר שגויס אז, היה "מטחנת בשר". "הם גייסו אותנו, הם אימנו אותנו, והם הרגו אותנו," התבטא חייל אחר. הגרמנים דימו זאת, בזלזול, לייצור המוני אך הגדודים הוסיפו לצעוד, גם כאשר שליש משטחה של ברית המועצות היה בידי האויב. משנת 1939 עד שנת 1945 עלה המספר הכולל של המגויסים לכוחות המזוינים של הצבא הסובייטי ליותר מ-30 מיליון." (עמוד 21)
"אפשר שהסיפור היה מתפתח באופן אחר לחלוטין. הטנקים הסובייטים נועדו לנצח בגדול. רבים מהם הועמדו במבחן במלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, ומהם שופרו ושוכללו בעקבות זאת. דגם KV הכבד, שנקרא על שם קלימנט וורושילוב, היה טנק מטיל אימה, חסין כמעט לחלוטין בפני הפצצות הגרמנים בשלב זה של המלחמה. ואכן, הוא היה הדגם לחיקוי של ה"טייגר" של הגרמנים בשנת 1943. T-34 הקל, הנוח יותר לתמרון, הוכיח את עצמו בסופו של דבר כטנק השטח הטוב ביותר במלחמת העולם השנייה, אך בשלב הזה עדיין שימשו את הצבא האדום הטנקים הקלים המיושנים יותר מדגם BT, וכן T-26 ו-T-28 המיושנים. הטנקים האלה היו מיושנים. הטנקים האלה היו ישנים, ורק מעט מהם תוחזקו כראוי. מכל מקום, ל-KV הייתה נטייה להתקלקל, אבל כל הדגמים האחרים סבלו ממחסור בחלקי חילוף, מה גם שלא זכו לטיפול הולם של אנשי מקצוע. בשנת 1941 כמעט שלושה רבעים מ-23,000 הטנקים של ברית המועצות נזקקו לשיפוץ או לתיקון יסודי. הם לא הובאו למוסכים באותו הקיץ. בשנת 1941 איבדו הסובייטים טנקים רבים בגלל קלקולים יותר מאשר בהפגזות הגרמנים, ובסך הכול איבדו שישה טנקים על כל טנק שאיבדו הגרמנים. (עמודים 108 – 109)
"…רק חיילים מעטים החזיקו בנשק יעיל יותר מרובה של שנות התשעים של המאה התשע עשרה וכידון. אפילו "קוקטיילים של מולוטוב" [בלשוננו: בקבוקי מולוטוב] היה קשה להשיג, משום שבמוסקבה עדיין לא חתמו על ההוראה שבעקבותיה ימהרו נשים לתחוב פתילות בבקבוקי זכוכית בקצב של 120,000 ליום. בשלב הזה, מחמת מחסור בבקבוקים או בפצצות כרי להשליך על האויב, לא נותרו לחיילים אלא ידיהם החשופות. הם פתחו בהתקפות, גל אחר גל, שעות על שעות, ותמיד ברעש של הפצצות גרמניות, צווחות, וקול הגריסה של פלדה על עצם. (עמוד 112)
* כל דמיון למלחמות הטרור בימינו הוא על אחריות הקורא…
