"…בכל מחיר" – לירושלים
שלמה שמיר, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, 544 עמ'
24 במאי, 16:45. מאת בן גוריון אל ידין:
המצב בעיר חמור מאוד, לדעתי הכרחי שחטיבה 7 תפרוץ מיד.
24 במאי, 21:20. מידין לחטיבה 7:
עליך לבצע את תפקידך הלילה, בכל מחיר.
14 ביוני 10:00. מאת חטיבה 7 אל ידין:
בקשר לפקודת מבצע מס' א' של חטיבה 7, הננו מודיעים כי פתחנו דרך למכונית לירושלים.
סקירה תמציתית: יעל
הספר "…בכל מחיר" – לירושלים" נכתב על ידי אלוף (במיל') שלמה שמיר, ממפקדי צה"ל בתש"ח, שמילא שורה של תפקידי פיקוד ומטה בהגנה ובצה"ל: שמיר היה מפקד חזית ב' ומפקד חיל הים וסיים את שירותו כמפקד חיל האוויר (בסוף 1951). במלחמת העצמאות מונה שמיר על ידי דוד בן-גוריון להקים את חטיבה 7, ופיקד עליה בקרבות לטרון ובפריצת הדרך לירושלים. קצין המבצעים והמודיעין של החטיבה היה חיים הרצוג, לימים אלוף ונשיאה השישי של מדינת ישראל. קצין הקשר היה תד אריסון, לימים איש עסקים מצליח. ירושלים הייתה נתונה אז במצור בידי הירדנים ובעיר שררה אווירת ייאוש. מנות המזון הופחתו ומים חולקו במשורה. היה ברור כי יש לפרוץ את המצור, אחרת העיר עלולה ליפול.
הספר נושא אופי מחקרי וככזה איננו קל לתִמצוּת. פרט לתיאורים מפורטים וניתוחים צבאיים של קרבות לטרון, הוא מכיל את כל המסמכים המקוריים הקשורים בהם וכולל בתוכו פילוחים פרטניים של מצבת כוח האדם שהשתתף בקרבות. כל מי שנלחם בלטרון מופיע בשמו ובשיוכו ליחידה שבה לחם. מי ששמו אינו מופיע פשוט לא היה שם.
למרות שקשה לתמצת ספר כזה, אפשר בהחלט להביא את מסקנותיו ובהן בולטות השלוש הבאות:
1. הספר שם קץ למיתוס שעל פיו ספגנו בקרבות לטרון "אלפי אבדות". מספר הנופלים בקרבות הוא 139 איש ואלה מופיעים בספר שמית יחד עם גילם, מוצאם ומקום קבורתם.
2. המיתוס על נפילתם של עולים חדשים בהמוניהם בקרבות לטרון – מיתוס "העולים הטריים שהוקרבו כבשר תותחים" – מוכח כחסר שחר. בקרבות לטרון נפלו 15 מעולי שנת 1948. שמונה מהם נפלו בקרב הראשון, חמישה בקרב השני, אחד נפל בין הקרבות ואחד נפל לאחר הקרב השני.
3. הספר מצביע על כך שהמיתוס שעל פיו היה זה הפלמ"ח שפרץ את הדרך לירושלים בטעות יסודו. הדרך לירושלים שבה אפשר היה לנוע במכוניות ולהוביל כמות בלתי מוגבלת של אספקה נפרצה על ידי חטיבה 7 ואין לאיש זכות עליה מלבדה.
שמיר מסכם את ספרו בתזה שלפיה קרבות לטרון, שכביכול לא הצליחו, קבעו את גורלה של ירושלים בכך שאפשרו לכלול אותה בהסכמי שביתת הנשק כבירתה של מדינת ישראל.
סקירת נרחבת: דבורי בורגר
חטיבה 7 הוקמה בסערה. במשך שבוע שהחל בבוקרו של היום שלאחר הכרזת המדינה (15 במאי 1948) הוקמו יחידותיה, שובצו ואומנו בהן החיילים. במשך שלושת הימים הבאים רוכזה החטיבה בנען ובחולדה, והלוחמים נשלחו לשדה המערכה. אחד עשר ימים לאחר מכן זקפה החטיבה לזכותה הישג מרשים – החלה האספקה לנצורים בירושלים!
ירושלים – לב העם היהודי!
כה רבות דובר על המערכה הקשה בלטרון בתש"ח, שמטרתה הייתה להגיע אל הנצורים בירושלים. "לגבֵּי ירושלים המשמעות הייתה להיות או לחדול" (עמ' 7) – מדגיש אלוף שלמה שמיר בפתח ספרו. דוד בן-גוריון ידע היטב את משמעות ההוראה לחטיבה 7 לצאת לקרב הראשון ב-24 במאי 1948, אך המטרה מבחינתו הצדיקה כל מחיר – מערכה זו נועדה לא רק להציל מרעב את מאה אלף היהודים שחיו בירושלים. נפילת ירושלים הייתה עשויה להביא לאובדן המדינה שזה עתה הוקמה והמערכה נועדה לכן לבסס את תקומת המדינה וכן להסיר את האיום על הישרדותו של העם בכללו. ירושלים על פי תפיסתו, שאיתה הזדהו רבים, היוותה את לב העם עבור היהודים בארץ ישראל ובגולה כאחד.
במהלך ההפוגה הראשונה אמר בן-גוריון: "היו אבידות אבל היה כיבוש, …זה הציל את ירושלים, לטרון וגם הדרך, בלי המלחמה של חטיבה 7 בלי דרך זו מי יודע?…" (עמ' 23).
שמיר מעלה על נס את חטיבה 7 שהקרבות שהשתתפה בהם היו חלק מכריע מהמערכה הכוללת על שחרור ירושלים, עד כדי דימויה לבבואה של מלחמת העצמאות – חטיבה כהשתקפות של צה"ל כולו, שהוקמה תוך כדי לחימה, אימנה חיילים והתמודדה עם מחסור באמצעי לחימה. תוצאת הלחימה הייתה שהלגיון אמנם נותר על רכס לטרון אבל המצור נפרץ – המטרה הסופית הושגה!
הקמת חטיבה 7
חטיבה 7 הוקמה בסערה. במשך שבוע שהחל מבוקרו של היום שלאחר הכרזת המדינה (15 במאי 1948) הוקמו יחידותיה, שובצו ואומנו בהן החיילים. במשך שלושת הימים הבאים רוכזה החטיבה בנען ובחולדה, והלוחמים נשלחו לשדה המערכה. אחד עשר ימים לאחר מכן זקפה החטיבה לזכותה הישג מרשים – החלה האספקה לנצורים בירושלים!
שלמה שמיר הקים את חטיבה 7 ופיקד עליה במשך 50 ימים. למעשה, מיום הקמת המדינה. הוא תיאר את המרקם האנושי המיוחד שהרכיב את לוחמי חטיבה 7 – ילידי הארץ שחלקם לחמו בהגנה, בני תפוצות שרצו להצטרף לאחיהם היהודים במערכה על הקמת המדינה, ולוחמים שחוו את שואת העם היהודי ואף הצטרפו לצבאות זרים במלחמת העולם השנייה.
הספר מביא את סיפור לחימתה של חטיבה 7 בקרבות בלטרון, אך שלמה שמיר כמפקדה רואה בו את סיפורו האישי. חטיבה 7 הפכה להיות חלק מהווייתו וכך מסיים שלמה שמיר את הקדמתו לספרו:
"כמפקד החטיבה אני נושא באחריות מלאה לכל שאירע, לטוב ולרע – אחריות שאינני חולק אותה עם איש" (עמ' 10).
עם סיום שבוע ההתארגנות קלטה החטיבה 366 מפקדים ו-1543 טירונים. אליהם הצטרפו גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני שמצבתו מנתה כ-30 לוחמים וכ-70 נהגים אזרחים. בנוסף הצליחה החטיבה לגייס 7 קשרים ומחלקת הנדסה שמנתה 28 לוחמים ואנשי חימוש – מרגמות ותותחים. סה"כ הצליחה החטיבה לגייס עד היציאה לקרב הראשון כ-2000 איש.
שמיר קובע:
"אחד הדברים המאפיינים את קרבות לטרון הוא, ששלושה גדודים, אשר לקחו חלק בקרבות, היו גדודים חדשים לחלוטין, ועל כן יש חשיבות רבה לתאר בפירוט מרבי את אופיין של היחידות. רק לאחר תיאור כזה יהיה אפשר להעריך ולשפוט כראוי את תכנון הפעולה ואת ביצועה" (עמודים 41 – 42).
במילים אלה ביטא את אחת המטרות החשובות לכתיבת הספר (דברים אלה כיוון ללא ספק גם כלפי המבקרים ששפטו את המערכה על לטרון עד עצם היום שבו הספר נחתם). הוא תיאר את הקמת הגדודים – גדודי החי"ר 71 ו-72, הגדוד המשוריין 73 וגדוד 32 (ובהמשך מתייחס גם לכוח של גדוד 52 שהצטרף ללחימה בקרב השני, פרק 13), ופרס על פני עשרות עמודים את מצבת הגדודים והיחידות הנוספות שהרכיבו את החטיבה, עם ציון שמות המפקדים, הלוחמים ובעלי התפקידים השונים במערך.
המערכה
הקרבות שניהלה חטיבה 7 מול האויב שלכוחותיו עדיפות ברורה היו קשים וגבו קורבנות רבים, אך מילותיו של בן-גוריון "בכל מחיר" הדהדו תמיד באוויר, והלוחמים היו נחושים להשיג אכן את המטרה בכל מחיר.
בספר ניתח שמיר ביד מומחה את זירת הקרב, כוחות האויב ומהלכם המפורט של הקרבות וסיכם אותם בהרחבה. הוא שילב עדויות מפקדים ולוחמים, מרשמי קרב על גבי מפות טופוגרפיות, תצלומי-אויר, טבלאות ותמונות נדירות.
פריצת דרך בורמה
הפרק החותם את תיאורי מהלכי הקרבות (פרק 16) מביא את סיפור פריצתה של דרך בורמה היא דרך 7. דרך בורמה, מעבר להיותה נתיב אספקה חיוני ומציל חיים לנצורים בירושלים, הקנתה גם יתרון אסטרטגי מול הלגיון הירדני, שנאלץ לעבור ממצב של התקפה למצב מגננה. לאחר שהושגה המטרה – פריצת המצור – הופנה עיקר המאמץ לתקיפת הלגיון שהתרכז בלטרון.
הפרכת טענות ומיתוסים
§ הזכות על דרך בורמה
לאחר שפרס את סיפור הקרבות על פני מאות עמודים, עבר שלמה שמיר להציג את עמדתו לגבי אחת הטענות העיקריות, שהתמודד מולן שנים רבות לאחר תום הקרבות:
"יש הטוענים, שהקרבות על מובלעת לטרון היו מיותרים והקיזו דם חינם, וכי מלכתחילה צריך היה לנסות ולפרוץ דרך חלופית לירושלים. על הטענה הזו ברצוני להעיר שלוש הערות: האחת, במהלך שני הקרבות היה לנו יסוד להאמין, כי כוחותינו מסוגלים להשתלט על רכס לטרון ולנוע בדרך המלך לירושלים, ומכאן שלא הייתה כל סיבה לנסות לחפש דרך חלופית. חשוב לשוב ולהדגיש, שחסרו לנו ידיעות מודיעיניות וגם לא היו בידינו האמצעים לבדוק במהירות ובדייקנות את מצב ההיערכות של האויב. ההערה השנייה – אם היינו בודקים, כבר בשלב מוקדם, את האפשרות לנוע בתוואי שבו עוברת דרך 7, היינו מגיעים בוודאות למסקנה כי לא ניתן להכשיר תוואי זה לתנועה… שניתן היה להתגבר עליהם רק בעבודות חפירה הנדסיות. והערה שלישית – לו היה הלגיון מודע לפעילותנו ההנדסית המסיבית לפריצת דרך מדרום למערך ההגנה שלו בלטרון, היה בכוחו למנוע זאת, באמצעות הפעלת ריכוזי אש ארטילריים על נתיב התנועה, שהיה בטווח תותחים. ירי התותחים עלול היה לעכב את פריצת הנתיב למשך ימים רבים, וכאשר היינו מגיעים למצב של הפסקת אש, היה המצור על ירושלים נמשך" (עמ' 388-389).
גם לאלה המייחסים לעצמם את הישג פריצת דרך בורמה, בחלקו ובכללו, היו לשמיר מילים נחרצות לומר:
"אם זכות הראשונים מגיעה לאלה שעברו ראשונים ברגל את הקטע מבאב אל-ואד לחולדה, הרי אלה הם אנשי הראל, שעברו במסלול זה ברגל וגם בג'יפים (שאותם היה צריך לשאת, פה ושם, בידיים) …מעשיהם היו חשובים בראשוניותם, אבל לא הם שקבעו את הדרך הצבאית, הממשית, שהוכרה מבחינה צבאית ופוליטית, ואשר קבעה את גורל ירושלים… העובדה שקבעה את גורל ירושלים ואת גורל המערכה כולה הייתה פריצת דרך של-ממש, דרך שאפשר לנוע בה במכוניות ולהוביל בה כמות בלתי-מוגבלת של אספקה. זכות הראשונים על פריצת הדרך – שייכת כולה ובלעדית לחטיבה 7" (עמודם 449 -450).
§ מנין האבידות בקרבות לטרון
לקראת סוף הספר (פרק 17) התייחס שלמה שמיר לאחד הנושאים הכאובים ביותר בתולדות צה"ל – החללים. בפרק שכותרתו "מיתוס לטרון" הוא העלה על במת ספרו המונומנטלי באומץ ובמפגיע נושא, שרבים ממקורביו יעידו שבכל מסכת חייו הסוערים, היה החשוב לו ביותר להוכיח: העובדות הנכונות והמדויקות על מנין הנופלים במערכת לטרון במאי-יוני 1948.
בתודעה הציבורית שהתהוותה סמוך לשוך הקרבות ושנים רבות לאחר מכן דובר על מנין של אלפים ולכל הפחות למאות רבות. הסבריו של שמיר בנושא זה מתייחסים להיבטים השונים שיצרו את הרושם המוטעה. ראשית, תנאי הקרב הקשים מנשוא שהלוחמים נאלצו להתמודד עמם. תנאים יצרו אווירה של קורבנות רבים. כמו כן, תופעת התשישות בקרב הלוחמים – חוסר הוודאות של הלוחמים שפונו במצב של תשישות, גרם להם, משהתאוששו, לפרש את המצב של אלה שנותרו בשדה הקרב כסוף דרכם. כמו כן בעיית התקשורת בין הלוחמים – הן בהיבט האנושי שנבע מחוסר הגיבוש היחידתי והעדר שפת דיבור משותפת, והן משום המחסור במכשירי קשר – הובילה אף היא לרושם זה.
מסיבות אלה ונוספות נוצר הרושם המוטעה של אומדן נופלים גדול ביותר. לראיה, עדויות רבות שהצטברו מפי לוחמים הופרכו במשך השנים בין אם כתוצאה מפקפוק מצידם ובין אם בעקבות מציאת סתירות בדבריהם.
שמיר התייחס גם למרכיב הפסיכולוגי של היאחזות במונחים, כגון "קטסטרופה" ו"מחדל", שלהם אחראים גורמים פוליטיים שמניעיהם עמם.
גלאב פחה, מפקד הלגיון הירדני, מעברו השני של המתרס, הגדיל לעשות וכתב בספרו כי לאויב היו 1200 חללים.
באשר לטענה המרכזית, שלכאורה אינה צריכה ביסוס, המתייחסת לעולים חדשים רבים שנפלו במערכה ונותרו אלמונים כמו בהגיעם כך במותם, הוכיח שלמה שמיר בספרו כי מכלל 140 העולים החדשים שנקלטו בחטיבה, נפלו למצער במערכות על לטרון, ובכלל זה במהלך פריצת דרך בורמה, 15 לוחמים.
מפעל חיים – הצדעה לחטיבה 7
אלוף שלמה שמיר, מקים חטיבה 7 ומפקדה בימים הגורליים של ראשית המדינה, פרס בפנינו את היריעה הגדולה של המערכה על עתיד מדינה בת יומה, דלת אמצעים חיוניים, אך בעלת שאר רוח של לוחמיה, אשר הבינו את גודל השעה ויצאו לקרב כשהם מודעים למחיר הקולקטיבי אותו הם עומדים לשלם.
זהו מסמך היסטורי מרשים, שנכתב על ידי המקור הראשון הקרוב ביותר למקורות המידע ולהבנה של מכלול השיקולים והמצבים השונים. רמת הפירוט התקדימית של מצבת הלוחמים מרמת המח"ט ועד אחרון חיילי המטה, והניתוח המעמיק של המערכה על כל שלביה, הם פרי מחקר עיקש ורב-שנים שמטרתו הייתה לרדת לעומקם של הנתונים ולהביאם בפני הציבור.
יתכן שמבלי שהתכוון לכך, הפך ספרו של שלמה שמיר הכלי המרכזי לאיתור מידע עבור שארי המשפחות של הלוחמים והנופלים, הרוצים ללמוד על חלקם של יקיריהם במערכה. חשוב לציין, כי במרכז המידע ביד לשריון בלטרון הפקיד אלוף שלמה שמיר ז"ל כבר לפני כ-20 שנה את כל חומרי המחקר אשר שימשו אותו בכתיבת ספר זה, ובכלל זה את קלטות השמע ותמליליהן, הכוללות את עשרות העדויות אשר גבה מהלוחמים.
דמותו של האלוף שלמה שמיר הינה סמל ומופת למפקד, שראה חשיבות עליונה בתיעוד מורשת חטיבתו, והניח את עטו לאחר עשרות שנות מחקר וכתיבה וגיבושן לספר מחקר ייחודי בעל ערך לאומי ראשון במעלה.
בקרבות לטרון נפלו 139 לוחמים, שקורבנם היה המחיר הכבד להישג האסטרטגי והמדיני החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל – בשעתו ולדורות.
