בלימה
ד"ר עמירם אזוב, הוצאת מודן, 2023 ,כריכה רכה, 416 עמודים.
רבות נכתב על מלחמת יום הכיפורים, בייחוד על ההפתעה האסטרטגית שבפריצתה. במהלך המלחמה ליוותה המחלקה להיסטוריה בצה"ל את המתרחש במפקדות הבכירות ותיעדה את הלחימה. לאחר מכן עמל צוות גדול על איסוף החומרים הרבים ועל תחקור המשתתפים. התעודות שנאספו שימשו לעריכת מחקרים במחלקה להיסטוריה, שמהווים את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל על המלחמה.
בבלימה, מחקרו של ד״ר עמירם אזוב שנכתב במחלקה להיסטוריה בצה"ל, נבחנת יכולת העמידה של פיקוד הדרום כמערכת, ויכולתם של לוחמי צה"ל ומפקדיו בחזית לבלום את הכוחות המצריים שצלחו את תעלת סואץ ואת מאמציהם להתקדם אל מעבר לה. הספר מתמקד בקרב ההגנה שניהל פיקוד הדרום ב־6-7 באוקטובר 1973 . הוא מצביע על האתגרים והקשיים שעמדו בפני מקבלי ההחלטות והלוחמים במציאות של "הפתעה אסטרטגית" ובוחן באיזו מידה עמדו התפיסות המבצעיות של המטכ"ל ופיקוד הדרום באתגר הַצליחה והמתקפה המצרית ביממה הראשונה של המלחמה.
הספר נפתח בהצגת התוכניות והתפיסות המבצעיות בפיקוד העליון (המטכ"ל) ובפיקוד הדרום ערב מלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן הוא מנתח בפירוט את ניהול קרב הבלימה ביממה הראשונה של המלחמה בחזית סיני. במוקד המחקר עומדת הרמה המערכתית, הפיקודית, אולם אזוב מתאר ובוחן גם את קשרי הגומלין בין פיקוד הדרום למטכ״ל ובין פיקוד הדרום לאוגדה 252 וליתר היחידות הכפופות לו.
ד"ר עמירם אזוב, חבר קיבוץ משמר העמק, חקר במסגרת המחלקה להיסטוריה את קרבות חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. המחקר עודכן בסיוע אל"ם (במיל') בעז זלמנוביץ
להלן קטע מהפרק הראשון בספר:
קו הגבול במערב סיני, בין פורט סעיד לראס סודר, נמתח על פני 210 קילומטרים. אורכה של התעלה – בין פורט סעיד לעיר סואץ – הוא 160 קילומטרים. רוחבה הממוצע היה 180 מטרים. עוד 31 קילומטרים של קו הפרדה נמתחו לאורך קו הים התיכון עד המעוז לשעבר "טרקלין", שבאגף הצפוני של הגזרה.
הצורך לצלוח יום אחד את המכשול הזה העסיק לא מעט את מפקדי צה"ל בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. האלוף אברהם אדן, מי שהיה מאדריכלי בניית הכוח בין השנים האלה, העיד שהצליחה "ריחפה כענן מעל ראשו של צה"ל הצטיירה כפרוזדור שעלינו לעבור בדרך אל טרקלין ההכרעה." *
( * ראו: אדן "על שתי גדות הסואץ", עמ' 180 )
כדי לעבור את הפרוזדור ומשם להמשיך לטרקלין, בלשונו הציורית של אדן, היה צריך להגיע אל הפרוזדור. מה שצה"ל נאלץ להתמודד עמו כדי להגיע לתעלה ב־15 באוקטובר, לא דמה בדבר לתוכניות ולתרגולים שנערכו בשש השנים שקדמו לצליחה. ב־15 באוקטובר, עשרה ימים אחרי שהקרבות בסיני פרצו, כבר היה ברור שלא מדובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים. ביום העשירי לקרבות היו צה"ל והמצרים אחוזים זה בזה כשני מתגוששים מותשים, תרים אחר נקודת תורפה כלשהי שטרם נוצלה.
צה"ל התייצב למערכַת הצליחה לאחר שביצע תרגילים מקדמיים, שבהם נבחנו תוכניותיו וכליו במה שאפשר להגדיר כתנאי מעבדה ביחס לקשיים שלפניהם עמד החל ב־15 באוקטובר. קצין הנדסה בכיר אמר בדיעבד ש"אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף".
שום דבר שאירע בשטח לא תאם את התוכנית המקורית: לא לוח הזמנים, לא סדר הכוחות ולא ביצוע המשימות. במהלך כשתי יממות וחצי של קרבות רציפים לא חדלו המעורבים בקרב הזה – מהמפקדים בדרגים הבכירים ביותר ועד לטוראים.
– לשאול שאלות, להעלות ספקות ולהביע תמיהות באשר למהלכים שיש לבצע. אבל כל אותה עת זרמו הכוחות מערבה. כל הזמן מערבה, לכיוון התעלה. לכיוון הגדה המערבית של תעלת סואץ.
עוד בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר נאחזה חטיבת הצנחנים 247 של אוגדה 143 בגדה המערבית של התעלה. אור ליום 18 באוקטובר חצתה אוגדה 162 של האלוף אברהם אדן את התעלה מערבה על גבי גשר הדוברות, בדרכה דרומה לעבר העיר סואץ. בכך הסתיימה מערכת הצליחה, והחלה המערכה המכריעה על אדמת מצרים.
זו היתה אולי המערכה הקשה ביותר שצה"ל ידע מעודו. חסרת תקדים בעוצמתה, בשחיקת הכוחות הלוחמים והמפקדים. וכדרך מערכות קשות – שכמה מקרבותיה הסתיימו בתבוסות – היא העלתה סימני שאלה רבים, השגות, חילוקי דעות שכמה מהם הִדהדו לאורך ימים רבים וממשיכים להדהד עד היום.
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
