המחברת: אניטה שפירא. כריכה רכה, הוצאת עם עובד, אפריל 2015, 208 עמודים
בן-גוריון, מספרת ההיסטוריונית והביוגרפית עטורת הפרסים, היה "אדם שלא נטה לחשוף את חיי הנפש שלו". עם זאת, בביוגרפיה הקצרה שכתבה עליו היא ממקדת את עניינה בניסיון לחשוף את בן-גוריון האיש, וגם לעמוד על מאפייני מנהיגותו בשעות גורליות, ואינה נמנעת מהארת חסרונותיו.
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
(מהאינטרנט)
מנהיגותו הייחודית של דוד בן-גוריון, נטען בספר, הגיעה לשיאה בשנים 1953-1942. כשהחלו להתבהר ממדיה הנוראיים של הטרגדיה היהודית השכיל מנהיג היישוב לחזות את ההתפתחויות הפוליטיות שיולידו הזדמנויות חד־פעמיות להגשמת חזון הקוממיות היהודית. הוא התווה דרכים לגיוסו של העם ולביצור הכוחות שיוציאו את המפעל מן הכוח אל הפועל. באותן שנים לא נרתע מקבלת החלטות קשות בשעות מבחן.
עם השנים הולכת ומתבהרת דמותו של דוד בן-גוריון כאחד מגדולי המנהיגים של העם היהודי בדורות האחרונים. ספרה הבהיר והממוקד של אניטה שפירא מציג את היסודות להערכה זאת.
פרופ' אניטה שפירא, כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח, לימדה שנים רבות באוניברסיטת תל-אביב.
בן-גוריון, מספרת ההיסטוריונית והביוגרפית עטורת הפרסים, היה "אדם שלא נטה לחשוף את חיי הנפש שלו". עם זאת, בביוגרפיה הקצרה שכתבה עליו היא ממקדת את עניינה בניסיון לחשוף את בן-גוריון האיש, וגם לעמוד על מאפייני מנהיגותו בשעות גורליות, ואינה נמנעת מהארת חסרונותיו. מנהיגותו הייחודית של דוד בן-גוריון, נטען בספר, הגיעה לשיאה בשנים 1953-1942. כשהחלו להתבהר ממדיה הנוראיים של הטרגדיה היהודית השכיל מנהיג היישוב לחזות את ההתפתחויות הפוליטיות שיולידו הזדמנויות חד-פעמיות להגשמת חזון הקוממיות היהודית. הוא התווה דרכים לגיוסו של העם ולביצור הכוחות שיוציאו את המפעל מן הכוח אל הפועל. באותן שנים לא נרתע מקבלת החלטות קשות בשעות מבחן. עם השנים הולכת ומתבהרת דמותו של דוד בן-גוריון כאחד מגדולי המנהיגים של העם היהודי בדורות האחרונים. ספרה הבהיר והממוקד של אניטה שפירא מציג את היסודות להערכה זאת. פרופ' אניטה שפירא, כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח, לימדה שנים רבות באוניברסיטת תל אביב.
פרק ראשון
פלונסק
ב־1962 ביקרה בפלונסק אחת מבנות המקום, שעלתה לישראל. היא שלחה לדוד בן-גוריון, ראש הממשלה אז, מכתב המתאר את עיירת מולדתו כפי שמצאה אותה. זה היה תיאור של מה שבן-גוריון כינה בתשובתו לה "חורבן פלונסק היהודית". מכל יהודי העיר נותרו שלושה. בית הכנסת המפואר ושלושת בתי המדרש נהרסו כליל, ואף בית הקברות נעקר. השוק אמנם נשאר כשהיה, אך לא היו בו יהודים. היו הרבה כאב ונוסטלגיה מאופקת בתגובתו של בן-גוריון, שחקר אותה על מה שעלה בגורל בית אביו ושאל על הגן שהיה מאחורי הבית. הקרע בין ה"כאן" ל"שם", שקרעו מלחמת העולם השנייה, השואה ואחר כך השלטון הקומוניסטי, היה טוטלי. עולם שלם של זיכרונות, חוויות ותמונות נותק מעוגניו ונידון לכיליון.
בן-גוריון נהג באחרית ימיו לפאר את זכר עיירתו. מעיירה קטנה ועלובה למדי של כ־8,000 נפש, מהם כ-5,000 יהודים, היא היתה בזיכרונותיו לעיר, "העיר העברית והמתקדמת ביותר בפולין".
פלונסק שכנה בשולי הדרך מוורשה לגדנסק. אף כי עיר הבירה של פולין נמצאה בסך הכול 65 קילומטר מפלונסק, נמשכה הדרך אליה יותר משלוש שעות. בעשור הראשון של המאה העשרים טרם הגיעה מסילת הברזל לפלונסק, וגם לא היתה דרך סלולה אליה. מים זורמים לא היו בעיירה, והביוב זרם ברחובות. בשנת 1894 פרצה מגפת כולרה בעיירה, וכל מי שיכול מיהר להסתלק לכפרים הסמוכים. אמנם רוחות ההשכלה נשבו בפלונסק, אך כצפוי בעיירה קטנה ונידחת היו תושביה היהודים אדוקים בדתם, וקִדמה היא עניין יחסי. היו שלושה בתי מדרש בעיירה, והרבה "חדרים", מסורתיים ו"מתוקנים", כלומר מודרניים יחסית, שלמדו בהם גם דקדוק. למרות הדרישה של השלטונות הרוסיים ללמד את הילדים גם לימודי חוֹל, ובכללם השפה הרוסית ולימודי מתמטיקה, הילדים היהודים לא למדו אלא לימודים תורניים. לא היתה גימנסיה בעיר. פלונסק דמתה לעיירות רבות בפולין ובאוקראינה בשלטון האימפריה הצארית, שלמרות הסערות האידאולוגיות שסערו סביבה, היא היתה בעיקרה שמרנית, נינוחה ורחוקה מהלהט המהפכני שאפיין את אזורי תחום המושב באוקראינה וברוסיה הלבנה.
דוד בן-גוריון נולד בפלונסק ב־1886, בן רביעי לשינדל ולאביגדור גרין. שום דבר במוצאו, בעיירת מולדתו ואף בחינוכו לא רמז על גדולה לעתיד לבוא. משפחת גרין השתייכה למעמד הבינוני המשכיל יחסית בפלונסק. היא לא היתה משפחה מיוחסת: רבנים חשובים או פוסקים ידועים לא נמנו עמה. שושלת היוחסין המשפחתית לא נמשכה מעבר לסבים משני צדי ההורים. סבו של בן-גוריון מצד אביו היה כותב בקשות, פטיציות וכיוצא באלה כתבים, בעבור האיכרים הפולנים שהיו באים ביום השוק לעיירה וצריכים להביא את עניינם לפני בית המשפט המקומי. עיסוק זה עבר בירושה גם לאביגדור גרין, אביו של גיבורנו, שהתהדר בתואר "עורך דין". מכל מקום, בתואר הזה הכתיר בן-גוריון את אביו. המשפחה הגיעה לרווחה יחסית בזכות הנדוניה של האם שינדל: שני בתי עץ על מגרש מרווח, ומאחוריהם גן. אמנם הבתים היו בסמטת העזים, ששמה מעיד על מעמדה, בשולי העיירה, במקום שגבל עם ביתו של הכומר, אך הם העניקו למשפחה רווחה מסוימת, ואף הוסיפו על שכרו של גרין ה"ווינקל אדווקאט" על ידי השכרת אחד הבתים לדיירי משנה.
המשפחה המיוחסת והגאה בייחוסה בפלונסק היתה משפחת צמח. שלמה צמח ודוד בן-גוריון היו חברים מנוער. אך היה הבדל גדול בין שתי המשפחות: משפחת צמח היתה בעלת שושלת יוחסין נכבדה עד המאה ה-17, ובין אבותיה היו למדנים ידועי שם. זו היתה משפחה אריסטוקרטית ועשירה, בעלת אחוזות בסביבת פלונסק. שלמה צמח היה צעיר יפה תואר, גבה קומה ומתמיד בלימודי בית המדרש. אבא צמח היה יהודי גאה שהכול כיבדוהו. הידידות בין שלמה בנו ובין בנו של אביגדור גרין לא ישרה בעיניו. היו מרננים בעיירה על גרין משום שוויתר על הלבוש המסורתי של חרדים – הקפוטה השחורה הארוכה – לטובת חליפה אירופית קצרה, משום אהבתו למשחק קלפים ומשום היותו "מתנגד", בעוד שרוב תושבי פלונסק היו חסידי הרבי מגור. פעם אחת אף ספג שלמה צמח סטירת לחי מאביו כי ביקר בבית גרין. אך הידידות בין הנערים היתה עזה, ואבא צמח נאלץ להשלים עם קשרי בנו עם המשפחה המפוקפקת.
רוב יהודי פלונסק היו בעלי מלאכה, שוליות נגרים, סנדלרים וכיוצא באלה מקצועות. הם היו "חסידים". מעליהם היתה שכבה דקה של מעמד בינוני – בעלי בתים – שרובם היו משכילים, ובהם "מתנגדים" רבים. ובראש הסולם החברתי-כלכלי היו כמה משפחות מיוחסות של גבירים, שהיו חסידי הרבי מגור. משפחתו של בן-גוריון נמנתה עם מעמד הביניים, שהיה סובלני יחסית בדעותיו, פתוח להשפעות "משכיליות" וקרא את כתבי העת העבריים המליץ והצפירה. הם היו חובבי ציון מאז הופיעה התנועה בשנות השמונים של המאה ה־19, ולאחר הופעתו הדרמטית של תאודור הרצל הם היו לציונים נאמנים. אביגדור גרין היה "חובב ציון", והוא הדביק באמונתו זו את בנו הבכור אברהם ואת צעיר בניו – דוד. עדות לכך ישנה במכתב שנמצא בארכיון הציוני בירושלים: ועד אגודת חובבי ציון בפלונסק העביר לוועד הפועל הציוני 95 רובל למען תירשם אגודתם ב"ספר הזהב", תוך כדי ציון שמות ראשיה. מבין ששת השמות הנזכרים בולטים שני בני משפחת גרין, אביגדור ואברהם.
פלונסק לא ידעה מאבקים אידאולוגיים סוערים. חסידים קנאים ירדו לחייו של חסיד אחד שהיה ציוני וביקש לעלות לארץ ישראל, ואביו של נער שעמד לברוח מהבית לארץ ישראל החביא את בגדיו ומנע בעדו לצאת מהבית. אך דומה שאירועים אלה היו נדירים למדי, שכן בני התקופה מצאו לנכון לציין אותם בזיכרונותיהם. המאבקים הבין-דוריים, שאפיינו את חייהם של בני הדור הראשון להתפקרות ולעזיבת האמונה באלוהים, הלבטים הקשים, חיפושי הדרך, החוזרים ונשנים בתיאורים הספרותיים של התקופה, נעדרים מן התיאורים של בן-גוריון ושל חבריו מפלונסק. כאן זה היה תהליך נינוח יותר, טראומטי פחות מאשר בקרב רבים מבני דורו של בן-גוריון. לא נמצא בפלונסק גם את המלחמה על נפש הנוער בין האידאולוגיות המתנגשות. יהדות תחום המושב נקרעה באותן שנים בין אוטונומיזם בנוסח שמעון דובנוב, סוציאליזם בנוסח הבונד (שנוסד בשנת היווסדו של הקונגרס הציוני, 1897), סוציאל-דמוקרטיה רוסית, ציונות וטריטוריאליזם. הבונד הגיע לפלונסק באיחור-מה, כשהאופי הציוני של מנהיגות הנוער בעיירה כבר התגבש. הטריטוריאליזם השפיע בעיקר בעיר הגדולה ורשה, אך לא חלחל לערי השדה. בפלונסק התלבט הנוער אם להישאר בפולין ולהגיע בדרך כלשהי ללימודים גבוהים, להגר לארצות הברית או להיות ציוני ולהגיע לארץ ישראל.
דוד גרין למד בחדר ואחר כך בבית המדרש. לאחר בר המצווה עזב את ספסל הלימודים: הפלפול התלמודי לא דיבר אליו, או שמא הוא לא היה מוכשר לסוג לימוד שכזה. הוא שאף להגיע ללימודים גבוהים, אך לא היתה לו תעודת בגרות. הוא ניסה להתכונן לבחינות כאקסטרן (נבחן חיצוני), כפי שנהגו צעירים יהודים רבים שנמנע מהם להשיג תעודת בגרות, אם מחמת הנומרוס קלאוזוס שנהג בגימנסיות הרוסיות והגביל מאוד את מספר היהודים בהן ואם מחמת חסרון כיס, שכן לימודים בגימנסיה חייבו נסיעה אל העיר הגדולה, שכן, כאמור, בעיירה לא היתה גימנסיה. זו היתה הסיבה למכתב שהריץ אביגדור גרין לתאודור הרצל ושנודע לבן-גוריון עליו רק מקץ חמישים שנה, כשנמצא המכתב בארכיון הציוני בירושלים. אביגדור גרין כתב למנהיג התנועה הציונית, מי שנחשב "מלך היהודים", בעברית מליצית ואגב שימוש במטבעות לשון ארכאיות, כיאה ליהודי שכל השכלתו תורנית, ואף אינו מנוסה בכתיבה. אך בקשתו ברורה: יש לו בן מוכשר וחרוץ, שרוצה ללמוד ואינו יכול. הוא היה רוצה לשלוח אותו ללמוד בווינה, עירו של הרצל, והוא מבקש את עצתו של נשיא ההסתדרות הציונית, ואף את עזרתו הפיננסית "כי אין בכוחי לפרנס את בני החביב לי כאישון עיני". זה היה ביטוי לתמימותו של האדווקט מפלונסק, שיכול להעלות בדעתו שיזכה לתשובה למכתבו זה. אך זה גם גילוי ראשון של אמונת האב בכישרונותיו יוצאי הדופן של בנו.
השנים 1904-1899 לוטות בערפל. דוד גרין עזב את בית המדרש, אך בינתיים נשאר בפלונסק. ככל הנראה הוא למד רוסית, הִרבה לקרוא, ומן הסתם סייע לאביו בכתיבת הפטיציות והבקשות סמוך לבית המשפט. עדיין הסתובב בקפוטה המסורתית, כדרכם של רוב תושבי העיירה. קרן האור בחייו היתה הפעילות באגודת עזרא. אגודה זו, של תלמידי בית המדרש, העילית האינטלקטואלית והחברתית של פלונסק, נוסדה בידי שלושה צעירים: שלמה פוקס, שלמה צמח ודוד גרין. גרין היה הצעיר שבהם. הצעירים הקימו את האגודה לאחר שהחליטו לדבר עברית.
בן-גוריון מספר שהוא למד עברית מסבו בהיותו בן שלוש. הסב היה מושיב את הילד על ברכיו, מצביע על איברי גוף שונים ואומר את שמם בעברית, והילד היה חוזר אחריו. אחר כך הרחיב את היריעה לחפצים שבבית וכך הלאה, עד שהיה הילד מפטפט בעברית. ההחלטה של שלושת הרֵעים לדבר עברית היתה נועזת מאוד. העברית היתה שפת המקרא ושפת הספרות העברית החדשה שכבשה את לב המשכילים היהודים. בן-גוריון נהג למנות את ספרו של אברהם מאפו אהבת ציון, הרומן העברי הראשון, כאחד הגורמים שכבשו אותו לציונות, כשם שאוהל הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטאו (Beecher Stowe) עשה אותו סוציאליסט, ואילו ספרו של לב טולסטוי התחייה השפיע עליו עד כדי כך שנעשה צמחוני לזמן-מה. דוד גרין הנער הִרבה לקרוא ספרות עברית ואף שירה. הצעירים בבית המדרש היו מחביאים ספרות עברית מתחת לכרכי הגמרא, אך גרין הצעיר לא נזקק לתכסיסים כאלה: אביו התיר לו לקרוא ספרות עברית כאוות נפשו. הוא קרא את פיירברג, ברדיצ'בסקי ואחד העם. את שירי ביאליק, שאותו אהב במיוחד, ידע בעל פה. שירי י"ל גורדון וטשרניחובסקי היו אהובים עליו ושגורים בפיו. גם את מיטב הספרות הרוסית קרא: טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגנייב. בראיונות מאוחרים נהג להדגיש שלא למד פולנית, שכן היה נחוש בדעתו מאז ומתמיד לעלות לארץ ישראל ולא ראה טעם בלימוד שפה שנראתה בעיניו פרובינציאלית. אפשר להטיל ספק בהצהרה זו, שכן הוא נזקק לפולנית בשיג ושיח עם האיכרים שבאו לבית המשפט. מן הסתם הכחשת ידיעת הפולנית נועדה להצביע על רצונו העז לעלות לארץ וגם על זיקתו הרוסית, שנחשבה ביישוב היהודי בארץ ישראל יוקרתית מהזיקה הפולנית. מכל מקום, עברית כתובה היתה מקובלת על המשכילים כחלק מן המהלך של החייאת התרבות העברית המקורית, כדרכן של התנועות הלאומיות המבקשות לשוב למקורות הקדומים של האומה או להמציא לעצמן מגילת יוחסין. לא כן עברית מדוברת. אפילו בארץ ישראל היא לא היתה שפת הדיבור. אמנם ידועים הסיפורים על אליעזר בן יהודה, יוצר המילון העברי המודרני, שדיבר עם בנו עברית מיומו הראשון, אך עד שהחלו ללמד עברית בעברית בגימנסיה העברית ביפו, שעברה בתוך כמה שנים לתל אביב הקטנה, ועד שצמח דור בוגרים ששפתו היתה עברית, היתה העברית המדוברת תופעה נדירה. הסופר הנערץ י"ח ברנר לא האמין בעברית המדוברת, והעדיף את שפת העם האהובה – היידיש. כאשר נפגש בן-גוריון בוורשה עם המנהיג הציוני נחום סוקולוב, עורך כתב העת הצפירה ולימים נשיא ההסתדרות הציונית, ופנה אליו בעברית, ענה לו זה בעברית מגומגמת. ב־1909, כאשר עלה לארץ ברל כצנלסון, לימים ידידו וחברו של בן-גוריון למנהיגות, הוא גזר על עצמו להימנע מדיבור בכלל עד שיצליח לדבר עברית. והנה שלושת הנערים בפלונסק מחליטים לדבר ביניהם רק עברית, ואף להקנות אותה לבני משפחותיהם. הדיבור העברי נעשה לסימן זיהוי של הנוער הציוני בפלונסק. זאת ועוד, אגודת עזרא שמה לה למטרה להפיץ השכלה עברית בקרב הנערים בני דלת העם, רובד חברתי של שוליות בעלי מלאכה שבקושי זכו להשכלה. הנערים התמסרו לכך בהתלהבות, ובעלי המלאכה נענו להם ושחררו את שוליותיהם ללמוד עברית כשעה וחצי ביום. נראה שכאן ניכרה השפעתה של תנועת "ההליכה אל העם" הרוסית: אם הרוסים מסוגלים להתנדב לעזרת העם, אף אנו מסוגלים! חברי אגודת עזרא ניסו להירשם כאגודה ציונית מוכרת ולשלם את השקל, הלוא הוא כרטיס החברות בהסתדרות הציונית, אך נדחו מחמת גילם הצעיר. בן-גוריון היה אז בן 14. המבוגר בין שלושתם היה פוקס, בן 16.
ב־1903 התחולל בקישינב הפוגרום שזעזע את כל העולם היהודי. אך הוא לא מצא הד בפלונסק השלווה. מה שזעזע את הצעירים שלנו היה הצעתו של הרצל לקונגרס הציוני השישי, להתיישבות יהודים במזרח אפריקה, שנכנסה ללקסיקון הציוני בשם "תוכנית אוגנדה". הרצל – מוּנָע בתחושת דחיפות לנוכח מצוקתם של יהודי תחום המושב – ביקש "מקלט לילה" ליהודים עד שיוכלו להתיישב בארץ ישראל, שהטורקים, שליטי הארץ, עשו כל שביכולתם להקשות את התיישבות היהודים בה. ההצעה חוללה סערת רוחות בקונגרס הציוני. מתנגדיה, רובם מחוגי הציונים במזרח אירופה, ששם היו המסורת והתרבות היהודית עדיין מושרשים, איימו בפילוג ההסתדרות הציונית. בן-גוריון וחבריו היו מזועזעים מן ההצעה, שנראתה בעיניהם בגידה בציון. ביום קיץ חם, בעוד הם מתייבשים בשמש מן הרחצה בנהר פלונקה, שעל שמו נקראה העיירה, ודנים בשאלות הרות גורל, החליטו השלושה שהתגובה הראויה לתוכנית אוגנדה תהיה עלייה לארץ ישראל.
אך בין ההחלטה ובין המעשה עדיין היה מרחק ניכר. שלמה פוקס, המבוגר מבין השלושה, היה הראשון שעזב את העיירה. אך במקום לנסוע לארץ ישראל הוא נסע ללונדון, ומשם הפליג לניו יורק, כפי שעשו מיליוני צעירים יהודים באותו זמן. זו היתה דרך המלך של צעירים שביקשו להיחלץ מהרגשת המחנק בעיירה קטנה ונידחת, שלא היה בה סיכוי להתקדמות לצעיר המבקש לחרוג מצורת החיים המסורתית. פוקס חשוב לסיפורנו משום שבזכותו אפשר לשחזר את הלך נפשו של הנער גרין בשנים הללו, בעקבות המכתבים הארוכים והמפורטים שהשניים נהגו לכתוב זה לזה. פוקס שמר על המכתבים שקיבל מחברו הצעיר במשך יותר מחמישים שנה, ואז, בדרך פלאית כמעט, הם הגיעו לידי העורך של איגרות בן-גוריון. כאשר הוא שאל את פוקס מדוע שמר כל השנים על האיגרות, ענה שתמיד הם ידעו כי בן-גוריון נועד לגדולות. אם זו היתה חוכמה שלאחר מעשה או באמת הכרה מוקדמת, אין לדעת. מכל מקום, מאז 1904 יש בידינו עדות בת הזמן לקורותיו של בן-גוריון הנער.
הוא היה נער רגיש, רגשן וקשור ביותר לחבריו. אמו נפטרה בלידה בהיותו בן 11, ואביו נשא אישה שנייה. דוד מעולם לא קרא לה "אמא" ולא הרגיש קרבה אליה. אובדן האם היה כאב שלא נמוג אף פעם: היא הצטיירה בדמיונו של הילד והנער, ואף של האיש המבוגר, כמקור של אהבה ומסירות וקרבה נפשית שאין לה תחליף ואין פיצוי על אובדנה. דוד הילד – שכונה דובצ'ה – היה חולני, ואמו נטשה למענו את ילדיה הבוגרים יותר ונסעה עמו לכפר כדי שיחלים באוויר הצח ובזכות האוכל המזין שם. מעשה זה נשמר בתודעת הילד כזיכרון יקר של מסירות נפש שאין דומה לה. "נדמה לי שהיא היתה יחידה במינה", כתב לאחד ממקורביו שאמו נפטרה. "היו לה אחד עשר ילדים [רובם נפטרו בינקותם] […] ואף על פי כן טיפלה בי כאילו הייתי בנה היחיד. מעין ושפע כזה של אהבה קשה לי לתאר. וקשה לי לשכוח יתמות ילדותי". בכל פעם שביקש בן-גוריון המבוגר, והוא כבר ראש ממשלה, לנחם את אחד מן הקרובים לו על מות אמו, היה חוזר ומזכיר את אובדן אמו. במכתב לגולדה מאיר בעקבות מות אמה כתב כי האם "היא הדבר האינטימי ביותר, יחידה ואין שניה לה"; וכשהיא מסתלקת "דבר מה שאין כמוהו לאהבה, לנאמנות, לקרבה אינטימית ביותר, נעקר באכזריות מהנפש, מהלב, ומשמש לנצח אוצר יקר שאין לו תחליף". הוא נהג לציין גיל נמוך מגילו האמתי בעת מות אמו – "אמי מתה עלי כשהייתי בן עשר" – כדי להבליט את אומללותו של הילד הקטן שהרגיש עזוב מאהבת אם. האידאליזציה של האם והדבקות בזכרה מרמזים כי אף שאביגדור היה אב מסור ואף שדובצ'ה היה בנו המועדף, במרחב הבית שבסמטת העזים לא שררו יחסים חמים, והילד-הנער חסר אהבה וחום. בגיל 12 הוא גילה לראשונה את ריגושי אהבת המין האחר. אך דומה שהתאהבות זו היתה לא יותר מאשר אהבה מרחוק. לא ברור אם מושא אהבתו הראשונה היה רחל נלקין, יפהפיית העיירה, שכלפיה יהיו לו רגשות של ממש כעבור שנים אחדות, או נערה אחרת. מכל מקום, בהיותו בן 17 היא היתה הסיבה שבשלה התעכבה נסיעתו לוורשה למשך שנה. החברה היהודית בפלונסק היתה שמרנית מאוד, ויחסים בין המינים התבטאו בדרך כלל בחילופי מבטים עורגים בלבד. דומה שהקשר העמוק יותר היה לו עם חבריו לאגודת עזרא, כפי שמכתביו הנרגשים והחושפניים אל פוקס מגלים. הוא היה סנטימנטלי ללא בושה, וניסה את כוחו בכתיבת שירה, אך לנוכח הביקורת של חבריו הבין עד מהרה שתפארתו לא תהיה כמשורר. עתה גילה עניין בפילוסופיה, והאמין שיש לו עתיד כפילוסוף. הוא הרצה בפני אגודת עזרא על שפינוזה והתפלמס עם תפיסת הפילוסוף בנוגע ל"בחירת ישראל", נושא שיחזור אליו בזקנתו. מבין ההוגים הציונים הוא כיבד את אחד העם כסופר נקי דעת ומבקר חשוב, אך לבו נמצא עם ברדיצ'בסקי, יריבו הגדול של אחד העם ומי שהעתיק את הרעיונות הניטשאניים לזירה היהודית. שלמה צמח כתב: "אנו, צעירי פלונסק, מתהלכים היינו ברחוב פלוצק כשבפינו הפראזות הניטשאניות שלימדנו ברדיצ'בסקי, ותוהים היינו על החיים כמוות ועל המוות כחיים, לא מבינים הרבה בכל אלה, ואף על פי כן סופגים משהו אל תוכנו". הספרות העברית והשירה העברית החדשה היו רוויים רעיונות ויטליסטיים, שהפעימו את הנוער וקירבו אותו לרעיון הציוני כביטוי הממשי של שינוי דמות היהודי והפחת יצר החיים וכוח הרצון בו.
ב־1904 נפטר הרצל. זו היתה מכה שכיום קשה להבין את עוצמתה – האיש האחד שבתנופת רצונו ובכוח מרצו יצר את התנועה הלאומית של העם היהודי ואת כלי הביצוע שלה והעמיד בפניה מטרה ברורה, מדינה יהודית בארץ ישראל, נעלם לפתע, כמין כוכב שביט שהופיע ופעל במשך פחות מעשור, ופתאום כבה ואיננו, ולא נראה באופק הציבורי היהודי מישהו שהיה אפשר לחשוב עליו כיורשו. מכתבו של בן-גוריון לפוקס בעקבות האבל על מותו של הרצל משקף את עומק הרגשות שמות המנהיג עורר, וגם מרמז מהן התכונות של מנהיג לדעת הנער דוד גרין. "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא, שמת ב'אחד' וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי". אומץ לב, עורמה, מסירות נפש, ענווה ואהבת הלאום – אלה התכונות שראה דוד הצעיר במנהיג. אך הוא הוסיף עוד משפט "התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים". "בעל רצון האלים" – אמירה זו, כמו ניטשאנית באופייה, מרמזת על התכונה הבולטת ביותר של מנהיג, הלוא היא כוח הרצון. ובן-גוריון מקשר אותה לצוואה שהרצל כביכול ציווה לצעירים – להביא את ספינת הציונות לחוף מבטחים. קבלת המשימה של הגשמת הציונות כמשימה אישית, שכל אחד ואחד חייב בה בפועל, תהיה אחת התכונות שיאפיינו את אנשי העלייה השנייה, שהחלה באותה שנה.
למרות ההחלטה הדרמטית של דוד גרין על שפת הנהר פלונקה לעלות לארץ ישראל, ואפילו לנוכח מות הרצל, לא אצה לו הדרך: הוא רצה קודם לכן ללמוד בבית ספר גבוה ולקבל תעודת מהנדס או תעודה דומה. משאת נפשו היתה בית ספר טכני גבוה שהקים הנדבן היהודי וואוולברג בוורשה כדי לאפשר ליהודים להשתלם בו, שכן לפוליטכניקום, בית הספר הממשלתי הגבוה, התקבלו יהודים מעטים בלבד. אלא שכדי להתקבל לבית הספר היה עליו להשתלם ברוסית ובמתמטיקה, והלימודים בפלונסק לא היו ברמה מספקת. מן הסתם גם התקשה אביו להמשיך לפרנס אותו בביתו. דוד גרין בן ה-18 עזב בפעם הראשונה את בית אביו ונסע לעיר הגדולה ורשה. היציאה מבית ההורים היתה חוויה טראומטית לצעירים יהודים. משבר היציאה, שהיה כרוך בהתרחקות מכל מה שבית ההורים מסמל – אמונה, מסורת, קבלת דין האב – התרחש בדרך כלל בגיל צעיר יותר. ברל כצנלסון החל לנדוד על פני תחום המושב בגיל 12. ברנר עזב את הבית בגיל צעיר עוד יותר. הסטודנטים היהודים שנסעו ללמוד במערב אירופה נסעו אף הם בגיל צעיר יחסית. היציאה מהבית אמרה גם עמידה ברשות עצמך והפסקת התמיכה של ההורים. דוד גרין המשיך לחיות בבית אביו עד שמלאו לו 18, אף שלא היתה סיבה כלשהי לכך שלא נסע ללמוד בוורשה קודם לכן. המעבר לוורשה לא היה כרוך ביציאה מתוך החברה היהודית הצפופה שהיה רגיל בה. ורשה היהודית עטפה אותו בפמיליאריות, עד כדי כך שהוא לא התרשם ממנה במיוחד. אך הנסיעה לוורשה היתה כרוכה בשינוי קוד הלבוש: הוא השיל מעליו את הקפוטה, לבש בגדי סטודנט קצרים, מעין חליפה וכובע מצחייה. עם זאת, כשהיה חוזר מדי פעם בפעם הביתה לביקור, היה חוזר ולובש את הבגדים המסורתיים. נראה שפרדתו מהחברה המסורתית לא היתה טראומטית, אך גם לא היתה שלמה. הוא מצא בוורשה מקום עבודה בהוראה, והיה יכול לקיים את עצמו. הוא למד במרץ, אך אף שניסה פעמים מספר להתקבל לבית הספר של וואוולברג, לא הצליח. תקנות הנומרוס קלאוזוס בבית ספר זה, שנועד במקורו לתלמידים יהודים, הוחמרו בינתיים, ורק למי שסיימו גימנסיה או בית ספר ראלי היה סיכוי להתקבל אליו. בכל פעם שכשלו מאמציו להתקבל להשכלה הגבוהה בוורשה היה נושא הנסיעה לארץ ישראל חוזר ומופיע. אך הוא עדיין קיווה לרכוש השכלה בטרם ייסע. את התעקשותו ללמוד בטרם עלייתו הסביר ברצונו "לעבוד בארצנו בתבנית גדולה". הוא לא הסביר למה כוונתו.
בינתיים נפל דבר בפלונסק: שלמה צמח, התלמיד השקדן והמצטיין בבית המדרש, ניצל הזדמנות שאביו מסר לידו סכום כסף להפקדה, ברח מהבית והשתמש בכסף לתשלום הוצאות הדרך לארץ ישראל. בדרכו סר לוורשה (ששם היה יכול לקבל הנחיות לגנבת גבולות ואף לתפוס רכבת אל גבול אוסטריה), ונפגש עם דוד גרין. עד מהרה בא אבא צמח בעקבותיו. בן-גוריון אהב לתאר סצנה דמיונית: כביכול בא אבא צמח לחדרו בוורשה והתחנן לפניו שיגלה לו היכן בנו, ואפילו כרע ברך לפניו וחיבק את ברכיו. האיש הגא והמיוחס, שהתנגד לידידות של בנו עם בנו של ה"ווינקל אדווקט", נאלץ להשפיל את עצמו לפניו. אך המציאות היתה דרמטית פחות, וכך תיאר אותה גרין במכתבו לפוקס: אבא צמח בא לחדרו, דיבר אתו בנחת וניסה להוציא מפיו היכן מסתתר שלמה בנו. גרין טען ששלמה כבר נסע, ואחרי דין ודברים ויתר צמח וחזר לפלונסק.
שלמה צמח עלה לארץ בסוף 1904, אחד מראשוני העולים בגל שנקרא "העלייה השנייה". כמו שאר העולים מפלונסק, לא הניעו אותו פוגרומים או חרדה קיומית, אלא אמונה שתחיית העם היהודי תבוא משובו לארץ מולדתו, ובה יחיה חיים טבעיים ויעבוד את אדמתה. עלייתו של צמח יצרה כדור שלג: בעקבותיו עלו לארץ ישראל כמה וכמה צעירים יהודים מפלונסק, ממשפחות מיוחסות ואף ממשפחות דלות. העובדה ששלמה צמח נעשה לגיבור היום בפלונסק לא נעמה מן הסתם לדוד, שהתחרות הסמויה עם ידידו היפה והמיוחס לא הרפתה ממנו, אך הוא עדיין לא החליט מתי ייסע לארץ ישראל.
בינואר 1905 התחוללה המהפכה הרוסית הראשונה, ואירועיה לא פסחו על ורשה. דוד גרין לא היה מעורב בשביתות ובהפגנות שהתחוללו בעיר, אלא היה נוכח כמין צופה מן הצד בהתפתחויות הדרמטיות ובדיכוי הברוטלי של ההפגנות בידי הקוזקים. אך הוא נסחף במאורעות. בעקבות אירועי המהפכה הוקמה בוורשה מפלגת פועלי ציון הפולנית; ועידתה הראשונה התקיימה בביתו של יצחק טבנקין, ידידו-יריבו לעתיד של בן-גוריון. זו היתה מפלגה שחיברה ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי, על פי תורתו של בר ברוכוב, הגאון הצעיר שהצליח לחבר בין האינטרנציונליזם ללאומיות, בין המהפכה העולמית הממשמשת ובאה לגאולת הלאום היהודי. גרין היה בוועידת הייסוד והצטרף למפלגה. זו היתה הפעם הראשונה שהוא גילה עניין בפוליטיקה. ספק אם הנוסחאות המרקסיסטיות שהיו מקובלות על פועלי ציון היו מוכרות לו. ככל הידוע, הוא לא קרא ספרות פולמוסית רדיקלית רוסית, כפי שנהגו לעשות צעירים יהודים שנטו לשמאל. להבדיל מידידו לעתיד ברל כצנלסון, אשר הספיק לעבור בכל המפלגות שפעלו בתחום המושב ולהתייאש מכולן, דוד גרין לא הכיר את הפולמוסים ואת הסגנון הפוליטי המקובל. אך הוא למד עד מהרה להשתמש בז'רגון הסוציאליסטי והיה לפולמוסן מעולה, הגם ששליטתו במתודה המרקסיסטית היתה מן הסתם שטחית למדי. הוא קיבל כמובנים מאליהם את תפיסת מלחמת המעמדות, את יתרון הערך של המהפכנים והמהפכה ואת תמונת העתיד הסוציאליסטית. אך בכל מה ששייך להגשמת הציונות, ספק אם תפיסתו של ברוכוב בדבר ההכרח ההיסטורי, המוביל בהגיון ברזל שאין ממנו מנוס את היהודים דווקא לארץ ישראל, היתה מקובלת עליו. כעבור כחמישים שנה טען שלא קרא אף לא מאמר אחד של ברוכוב קודם לעלייתו לארץ. הוא היה מן הסתם מוכן לקבל את התפיסה שבגולה לא ניתן ליהודים להצטרף לפרולטריון, בשל התנגדותם של עמי הארץ, ולכן הם נידונים להישחק במאבק האיתנים שעתיד לפרוץ בין הקפיטליסטים לפרולטריון. אך מלבד זה, תפיסתו הציונית היתה מושתתת לא על ההכרח אלא על הרצון, בנוסח ברדיצ'בסקי.
לפתע קיבלו החיים כיוון ותוכן. הוא החליף את בגדי הסטודנט בבגדי המהפכן: חולצה רוסית פרופה בצד, כובע קסקט ושׂער ארוך. הוא השתתף בישיבות, נסע והפיץ חומרי תעמולה, נהנה מהרומנטיקה של סכנת ההיתפסות בעוון פעילות מהפכנית. ואכן, הוא נתפס ונאסר. פעם אחת הצליחו חבריו למפלגה לשחד פקיד; הפקיד המציא להם את הכתבים האסורים שנמצאו בכליו של דוד גרין, וזה השתחרר מחוסר הוכחות. פעם שנייה נחלץ לעזרתו אבא גרין, והצליח לשכנע את קצין המשטרה לשחררו. הרדיקליזציה המהפכנית הביאה לפלונסק את פעילי הבונד שעשו נפשות לאידאולוגיה הסוציאליסטית-יהודית שלהם בקרב הפועלים היהודים ודלת העם. דוד גרין חזר לפלונסק בדמות חדשה, של פעיל ציוני-סוציאליסטי, ויצא למלחמת חורמה בבונד. זו היתה מלחמת הבן המקומי החביב כנגד תועמלנים הבאים מבחוץ. תושבי פלונסק נהנו לראות את דובצ'ה שלהם קורע לגזרים את הפולמוסן הבונדיסטי. בינתיים הגיעו ימים של מתיחות: היה חשש מפני פוגרום, ודוד גרין הצעיר התהדר באקדח וארגן את השוליות לחברות בפועלי ציון ולהגנה עצמית. את חבריו באגודת עזרא הדריך בשימוש בנשק. בביתו של אביגדור גרין נמצא מצבור הנשק של יהודי העיירה. בדרך נס הוא חמק מעיני השוטרים שבאו לחפש אותו. ברוח התסיסה המהפכנית הוא ארגן בהצלחה שביתה של השוליות למען יום עבודה של 12 שעות. בסופו של דבר התקבל שינוי זה בברכה גם על ידי בעלי המלאכה מעסיקיהם.
אל מול חוסר המעש הבטלני של שנים עברו בלטה הפעילות התזזיתית קמעה של החבר החדש למפלגת פועלי ציון. נראה שהמרץ של גרין, שיהיה בעתיד לשם דבר, היה רדום ולא מנוצל עד שהוא גילה את הפעילות הפוליטית. הוא מצא את דרכו בחיים. מעתה זה יהיה הנתיב המועדף עליו.
בקיץ 1906 בא שלמה צמח, שאביו התפייס עמו בינתיים, לביקור בעיירה. במסעו חזרה לארץ ישראל הצטרפו אליו כמה מבני פלונסק, ובהם אשתו של שמחה אייזיק, החסיד שנרדף בידי הקנאים בשל ציוניותו וכבר עלה לארץ, ובתו החורגת היפה רחל נלקין, אהובת לבו של דוד גרין. גרין הצטרף אף הוא: לא היה לו עוד למה לצפות באימפריה הרוסית. אם להיות פועל ציון – מוטב בארץ ישראל. אביו התייחס באהדה לרצונו, ואף מימן את נסיעת בנו. מסיבת הפרדה נערכה בביתה של רחל נלקין ונסתיימה בשירת "השבועה", ההמנון היידי המרגש של פועלי ציון, שחובר לקראת הקונגרס הציוני השישי ונפוץ במהירות בכל רחבי תחום המושב ואף מעבר לו. משם נסעו העולים בכרכרה למצודת מודלין, ששם היתה תחנת רכבת, והחלו את המסע לוורשה, לאודסה, ומשם בספינה לחופה של יפו. בין רחל לדוד גרין הצעיר נרקמו רגשות עדינים, ועל כן בחרה אם הנערה לסדר את משכבה על האונייה בין שני הצעירים, מחשש לדברי רכיל.
ביקורת של שלמה נקדימון על הספר
(מאתר הארץ, 20 במאי 2015)
בספרה "בן-גוריון" אניטה שפירא מצליחה לתמצת ב-179 עמודים את חייו הגדולים של ראש הממשלה לשעבר, המיילד של מדינת היהודים
הביוגרפיה עצמה, בלי הקדמות ושלמי תודה והערות, מונה 179 עמודים. כל עמוד מכיל במשוער 300 מלים. לכאורה, הצורה הזאת מצומצמת מכדי לכנותה ביוגרפיה, ובוודאי מכדי לכנס תחת כנפיה הר געש אנושי זה, שגועש גם במנוחתו. "אם הקיצור יספיק, הרי האריכות שגיאה", אמר בזמנו הפילוסוף ר' משה אבן עזרא. ייתכן שהארה חכמה זו הנחתה את הוצאת אוניברסיטת ייל האמריקאית, כאשר יזמה את הוצאתן לאור של ביוגרפיות קצרות, המוקדשות לאישים יהודים בולטים, גם לא ישראלים, ובכללן ספר זה.
אף על פי שמת לפני 42 שנים, בן-גוריון עודו בבחינת "נוכחות שאינה נעלמת מחיינו", כלשון המחברת. אכן, הגדרה מדויקת. פרופ' אניטה שפירא, צריך להזכיר כבר בראשית הדברים, היא היסטוריונית וביוגרפית הצוללת כבר שנים רבות למעמקי ההיסטוריה של עם ישראל ואף זכתה בשל מיומנותה זו בפרס ישראל. נשוא הספר הוא נוכח מרכזי בלא מעט ממחקריה.
השאלה, כיצד ניתן לשים סיפור חיים כל כך סוער לכאורה בסד, אינה עומדת כאן. המחברת התמקדה במאפייני אישיותו של בן-גוריון לאורך תקופת חייו. היא גם רשמה הערת אזהרה, שלפיה בן-גוריון לא נטה לחשוף את חיי הנפש שלו וקשה לגלות את הגרעין הפנימי שלו. עם זאת, אין זו דמות נסתרת, שהרי על המדפים מונחים בסך הררי כתובים, פרי עטיהם של מקצוענים, ובצדם ארכיונו עתיר המידע. בן-גוריון תיעד את עצמו והסובב אותו שתי וערב מנערות ועד ערוב ימיו, כמעט והייתי אומר עד אחרי מות. את פרי מלאכתה סיכמה שפירא כך: "ניסיתי להציג פורטרט, לא צילום, של אישיותו". היא מזמינה את הקורא לשפוט את התוצאה.
דוד בן-גוריון, 1972, הגיע הזמן לשלוח את החיילים הביתה. צילום: אי-פי
בצעדה בעקבות בן-גוריון איתרה המחברת את מכתביו לחברו מעיירת הולדתו פלונסק, שמואל פוכס, שגלה לניו יורק. מכתביו של הנער בן-גוריון, אז גרין, עדות מרתקת לצמיחתו של נער, פורסמו בספרי איגרותיו, וכאשר נשאל פוכס לסיבות שמירת האיגרות שנים כה רבות, השיב כי "תמיד ידעו כי בן-גוריון נועד לגדולות". קריאה במכתבים במרחק השנים מעלה את ההרהור אם חשב כבר אז על מקומו בהיסטוריה העתידית. כשמת הרצל היה בן-גוריון בן 18, וכך ספד לו במכתב לחברו: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת (יהודה) המכבי עם מזימות דוד (המלך), אומץ לב (של) רבי עקיבא שמת ב'אחד' (קריאת שמע) וענוות הלל (הזקן), את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי".
אם כן, התכונות הנדרשות במנהיג על פי בן-גוריון הצעיר לימים: אומץ לב, עורמה, מסירות נפש, ענווה ואהבת הלאום. אך הוא הוסיף: "התשוקה לעבודת התחייה שהאציל עלינו (הרצל) בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים". רצון האלים, רוצה לומר: כוח הרצון כתכונתו הבולטת ביותר של מנהיג. בן-גוריון הסיק כי הרצל בעצם ציווה כמחויבות אישית על צעירי העם היהודי להביא את ספינת הציונות לחוף מבטחים. ושוב, מאחר שהספר נע בנתיב מאפייני אישיות, אפשר להעריך כי דברים אלה הם לדידו מעין שולחן ערוך לימים יבואו.
אך כשם שבנעוריו ראה בהרצל מגדלור של מנהיגות יהודית, כך בבגרותו סימל המהפכן הרוסי לנין, מייסדה של ברית המועצות, תכונות של מנהיג המוביל עם במשבר, במפנה ובעתות מהפכה. להערצתו של בן-גוריון אליו, כפי שבאה לביטוי בכתובים, היו שותפים בארץ ישראל הקטנה, בעת המשבר הכלכלי הגדול ב–1923. למרות הדמיון לכאורה בין קשיי רוסיה המתחדשת לבין חוסר האמצעים של ההסתדרות הציונית בבניין הארץ, הבין בן-גוריון כי לא הרי עוצמתה של רוסיה הגדולה כהרי האידיאל והרצון הטוב של העלייה השלישית, עליית החלוצים, הנשברת. ולכן, הפתרון התחליפי לנמרצות הרוסית הוא להצטייד באורך רוח וחתירה אל המטרה, מלווה ב"מזג מהפכני של דוחקי קץ". רוצה לומר כי "הניגוד הזה, בין היכולת האובייקטיבית שמשלימים עמה בלית ברירה לבין מזג מהפכני שמדי פעם בפעם מתפרץ בהתפרצויות וולקניות, איפיין אותו לכל אורך פעילותו".
וכמובן, בחיפוש מאפייני אישיות ברמה הזאת, אי אפשר להתעלם מווינסטון צ'רצ'יל. מתוך הספר: "דומה שהוא נזכר לא פעם בדברים שכתב לפולה (רעייתו) על צ'רצ'יל, שבשעות הרות גורל מנהיג נחוש ואמיץ עושה את ההבדל בין ניצחון למפלה".
בלי קסם אישי
יותר ויותר אנו יודעים היום שבן-גוריון היה מעורב בכל שס"ה ורמ"ח שלו בניהול המלחמה בתש"ח. בן-גוריון פחד שמא ירושלים באמת נופלת, ולא נעתר לטיעוניו של יגאל ידין, ראש אגף המבצעים בצה"ל ולמעשה הרמטכ"ל בפועל, שהכוחות בירושלים דיים למנוע קטסטרופה. "בן-גוריון היה אחוז תזזית, ירד לחיי הפיקוד העליון ותבע להעניק עדיפות לירושלים על כל גזרה אחרת".
הדרך להצלת ירושלים עברה בכיבוש לטרון. זו היתה אובססיה של בן-גוריון. מבצעי כיבוש לטרון (בן נון א' ובן נון ב') כשלו בזה אחר זה, מעשה שטן. "כל אי האמון שלו בפיקוד ההגנה באו לידי ביטוי בסאגה של לטרון. הוא לא היה מוכן לשמוע לעצת המומחים הצבאיים שלו". בדיעבד טען בן-גוריון כי מערכות לטרון הסיטו כוחות של הלגיון מירושלים והצילו את העיר היהודית. לעומתו, ידין טען כי מלחמות לטרון היו שגיאה מיותרת. למעשה, הכפרים הערביים שנכבשו מדרום לכביש ירושלים אִפשרו פתיחת דרך חלופית אליה. לטרון וגם ירושלים חיכו בסבלנות ל-196.
עם שחרורה תבע בן-גוריון, ראש ממשלה בדימוס, למהר וליישב את סביבות ירושלים, להרוס את החומה שבלבה כדי לשוות לירושלים מראה אחר ומושך יותר, לספח את רמת הגולן וליישב, לא לספח, את חברון, ולהחזיר את שאר השטחים תמורת שלום, כדי לא לפגוע ברוב היהודי המסיבי במדינה. הוא ראה בשלום את המטרה האסטרטגית של ישראל.
בן-גוריון, לשיטתו, בנה סמכות ממלכתית, אזרחית וצבאית, אך התקופה, ראשית המדינה, היתה משופעת ב"מלחמות יהודים" מימין ומשמאל ובתוך השמאל. הוא ראה באלה קריאת תיגר על הסמכות הממלכתית, והוא שאף להביא, והביא, לכלל פיצוץ כדי להגיע להכרעה. לאזכור: פרשת "אלטלנה" או פירוק מטה הפלמ"ח, או מבנה הפיקוד העליון.
לפי המחברת נהג בן-גוריון לבחור את העיתוי לייצר משברים דווקא בזמנים קריטיים שבהם התקשו "אנשים אחראים" (למשל, ישראל גלילי) להמרות את פיו, משום שאיום התפטרות מצדו התנוסס מעל. תיאורה של המחברת את אישיותו כמנהיג מעניין: "לא בורך בכריזמה… לא היה לו קסם אישי והוא לא ידע את אומנות הטפיחה על השכם או השיחה הבטלה. ככל שעברו השנים הוא התנתק יותר ויותר מחברת אנשים… את חרדותיו ואת ספקותיו נשא בתוך לבו ולא חלק אותם עם הסובבים אותו. זו היתה בדידות שהוא גזר על עצמו אם מחמת אופיו ואם משום שסבר שכך צריך מנהיג לנהוג… בעקבות המלחמה והקמת המדינה, לנוכח העובדה שבמקרים כה רבים התבררה צדקתו, אט אט הוא קיבל מעמד של אחד ויחיד, לפחות בעיני המוני העם".
המחברת ניסתה לבדוק אם אכן נתן הוראה לגרש ערבים מתוך המקומות שנכבשו במלחמת העצמאות. במבצע "דני", ביולי 1948, התקוממות קצרה של תושבי לוד הערבים חשפה את הסיכון שבהישארות גוש גדול של אוכלוסייה עוינת בעורף הצבא המתקדם, על אם הדרך בין תל אביב לירושלים. הפעם היה מדובר בפינוי מסיבי של אוכלוסייה, והמפקדים בשטח, יגאל אלון ויצחק רבין, באו להתייעץ עם ראש הממשלה. בן-גוריון שמע ולא הגיב. היתה לו יכולת לא רגילה לשתוק כשעלה הרצון מלפניו. רק בסוף הדיון, כשעמדו שני המפקדים לשוב לשדה הקרב, הוא עשה, לפי עדות רבין, תנועת סילוק בידו, והפטיר: "גרש אותם".
דומה שזה המקרה היחיד שאפשר למצוא עדות להוראה שלו לפנות ערבים. במקרים אחרים, כמו בנצרת, הוא אסר לגרש. הוא ראה בהסתלקות הערבים נס גדול, מן החשובים שהתחוללו באותה שנה של נסים, שכן אוכלוסייה עוינת שמסתכמת בכ-40 אחוז מאוכלוסיית המדינה החדשה לא הבטיחה טובות לעתיד. הוא היה מוכן לקבל את גבולות כ"ט בנובמבר, כולל הערבים שבתוכם, אך במלחמה כמו במלחמה: אין לו עוד מחויבות לגבולות. ואשר לאוכלוסייה הערבית – מי שעזב לא יוכל עוד לשוב. ביולי 1948 החליטה הממשלה שלא להתיר את שובם של הפליטים הערבים. עם זאת הוכיח בן-גוריון מסוגלות לתת גם פקודות נסיגה.
ועוד גילוי מעניין: בסוף המלחמה תבע אלון לכבוש את הגדה המערבית עד ירדן כגבול הטבעי והנוח להגנה על המדינה. בן-גוריון סירב. מבחינה צבאית צה"ל היה חזק דיו לכבוש את השטח, אך הוא הניח שאסור לנסות לבלוע יותר ממה שכבר בלעה. יש גבול למה שהעולם יהיה מוכן לקבל. גם כך גבולות שביתת הנשק – הקו הירוק – היו טובים ממה שהוא חלם בראשית המלחמה. ישראל, לדעתו, היתה שבעה מבחינה טריטוריאלית. "הגיע הזמן לשלוח את החיילים הביתה ולפנות למלאכת הבניין של האומה החדשה". בתהליך הבנייה היו גם מהמורות ואבני נגף, והיו רבים כאלה.
בעצם, ככל שהשנים חולפות כך מתעצמת דמותו של בן-גוריון. כשם שהרצל יילד את הציונות, לנין – את המהפכה הבולשביקית וצ'רצ'יל – את בריטניה הלוחמת, כך בן-גוריון היה המיילד של מדינת היהודים. מה שקבע היה, מסיימת שפירא, שברגע המכריע נמצא בן-גוריון ליד ההגה והוא שהגשים את החלום הציוני.
יותר ויותר אנו יודעים היום שבן-גוריון היה מעורב בכל שס"ה ורמ"ח שלו בניהול המלחמה בתש"ח. בן-גוריון פחד שמא ירושלים באמת נופלת, ולא נעתר לטיעוניו של יגאל ידין, ראש אגף המבצעים בצה"ל ולמעשה הרמטכ"ל בפועל, שהכוחות בירושלים דיים למנוע קטסטרופה. " בן-גוריון היה אחוז תזזית, ירד לחיי הפיקוד העליון ותבע להעניק עדיפות לירושלים על כל גזרה אחרת".
הדרך להצלת ירושלים עברה בכיבוש לטרון. זו היתה אובססיה של בן-גוריון. מבצעי כיבוש לטרון (בן נון א' ובן נון ב') כשלו בזה אחר זה, מעשה שטן. "כל אי האמון שלו בפיקוד ההגנה באו לידי ביטוי בסאגה של לטרון. הוא לא היה מוכן לשמוע לעצת המומחים הצבאיים שלו". בדיעבד טען בן-גוריון כי מערכות לטרון הסיטו כוחות של הלגיון מירושלים והצילו את העיר היהודית. לעומתו, ידין טען כי מלחמות לטרון היו שגיאה מיותרת. למעשה, הכפרים הערביים שנכבשו מדרום לכביש ירושלים אִפשרו פתיחת דרך חלופית אליה. לטרון וגם ירושלים חיכו בסבלנות ל-1967.
עם שחרורה תבע בן-גוריון, ראש ממשלה בדימוס, למהר וליישב את סביבות ירושלים, להרוס את החומה שבלבה כדי לשוות לירושלים מראה אחר ומושך יותר, לספח את רמת הגולן וליישב, לא לספח, את חברון, ולהחזיר את שאר השטחים תמורת שלום, כדי לא לפגוע ברוב היהודי המסיבי במדינה. הוא ראה בשלום את המטרה האסטרטגית של ישראל.
לביקורת על הספר שכתב יוסי ביילין, בעיתון ישראל היום, ראו כאן:
