בנקודת הכובד

בנקודת הכובד – מצביאות בחזית בתעלה במלחמת יום הכיפורים
יעקב (ג'קי) אבן ושמחה מעוז, הוצאת מודן הוצאה לאור וצה"ל הוצאת "מערכות", 2012, 310 עמודים ועוד צילומים

ספר זה מתמקד במצביאות בהתגלותה בדרג השדה הבכיר, בדרג מפקד האוגדה וצוותו. זהו סיפור על מצביאות באופן בו התגלתה בשדה הקרב, בקרבות מלחמת יום הכיפורים, של אוגדה 143, אוגדת אריאל שרון.

הקדמה לספר של ג'קי אבן ושמחה מעוז אלוף גרשון הכהן. מפקד המכללות של צה"ל ומפקד הגייס הצפוני, נובמבר 2011

בשונה מספרים אחרים העוסקים בתופעת המצביאות בדרג-העלהאסטרטגי, כדוגמת ספרו של אליוט א. כהן "הפיקוד העליון", ספר זה מתמקד במצביאות בהתגלותה בדרג השדה הבכיר, בדרג מפקד האוגדה וצוותו. לפנינו אם כן, סיפור על מצביאות באופן בו התגלתה בשדה הקרב, בקרבות מלחמת יום הכיפורים, של אוגדה 143, אוגדת שרון.
מחברי הספר, אלוף (במיל') ג'קי אבן ואל"ם (במיל') שמחה מעוז, מספרים לנו על אותה התרחשות הרואית שזכו ליטול בה תפקיד משמעותי: האלוף (במיל') ג'קי כסגן מפקד האוגדה ואל"ם (במיל') שמחה מעוז כעוזרו. השתתפותם האישית במלחמה היא מקור הסמכות שנטלו לעצמם לכתוב את סיפורם, אולם לא בסיפור חוויותיהם האישיות עוסק הספר אלא בתיאור המלחמה מנקודת המבט של קצינים בכירים שזכו להיות שותפים למעשה המצביאותי של מפקדם האלוף (במיל') אריק שרון.
בחרתי להשתמש במילה סיפור ולא מחקר, כי לסיפור טוב עוצמה רבה פי כמה ממחקר היסטורי מדוקדק מהסוג הממוקד בפרטים ומתאר בקפדנות רק מה שקרה, ללא עומק של סיפור, היכול ללמד גם על מה שיכול לקרות.
בתודעת חובה למען דורות של מפקדים ביקשו המחברים לתאר את ניסיונם באותה מלחמה, במטרה ללמד דור צעיר של מפקדי שדה בדרג הבכיר, את מהותה של האחריות המוטלת עליהם, עד כמה גורל המערכה מוטל על שכמם.
מסיבות עקרוניות, המקובלות בצבאות העולם, מפקד אוגדה נחשב לגנרל הנושא דרגת אלוף (מייג'ור-גנרל). לא רק מיקומו הפורמלי בהיררכיה הצבאית קובע את דרגתו זו, אלא הפונקציה הייחודית שאותה הוא ממלא כאדם הנדרש לעמוד בנקודת הממשק בין המלחמה בממדיה המערכתיים והאסטרטגיים. מפקד האוגדה בעצמו, בתבונתו המקצועית, בסמכות מנהיגותו ובקרדיט האישי שלו – הקובע גם כלפי הדרג המדיני את משקלן הסגולי של חוות דעתו והמלצותיו – משמש נקודת תיווך בין הבנת המלחמה כאוסף של אירועי "מיקרו" לבין הבנת מגמת המלחמה בנקודת המבט הרחבה כאירוע "מקרו".
בעוד שמקובל לחשוב ולעיתים אף ללמד, כי הדרג האסטרטגי העליון פוקד כלפי מטה "מה לעשות" ומשאיר לדרג המבצע את האחריות לקבוע "איך לעשות", הכרה מקרוב של התהוות המלחמה מלמדת עד כמה מתרחש לעיתים ההפך הגמור. מי שיודע "איך לעשות" ומאמין ביכולתו לעשות, יכול לשכנע דרג פוקד בדיון הרה הגורל על אודות אותו "מה" שמתבקש הדרג העליון להורות לעשותו. מאבקו של שרון למען מימוש רעיון הצליחה הוא מופת לעניין זה. קרב הצליחה היה כמובן נקודת שיא במלחמת יום הכיפורים, והספר מתאר את התפתחות המלחמה מנקודת המבט של אוגדת שרון – בהתהוות לקראת שיא זה. בתוך כך, ניתן ללמוד רבות גם על מבוכת ימיה הראשונים של המלחמה – בקשיי המערכה המגננתית.

מתוך הספר: המצביאים. מימין: אריאל שרון, חיים בר-לב, דוד אלעזר, משה דיין (באדיבות אורי דן)

ימי מלחמה ראשונים – המערכה המגננתית

באופן בהיר וביקורתי מתאר הספר את עומק ההפתעה האופרטיבית שהתגלתה בשיאה בקרבות 8 ו-9 באוקטובר. הפתעה זו מתגלה כעולה במשמעויותיה על ההפתעה המודיעינית הידועה, זו שהייתה כרוכה באי מתן ההתרעה על עצם פריצת המלחמה. בעצם התוצאות הטקטיות של הקרבות שהתחוללו בין כוחות צה"ל לבין הכוחות המצריים בימים הראשונים, נוצרה תדהמה מטלטלת. היא נבעה מתפיסת ההפעלה ושיטת הלחימה של כוחותינו, שנמצאה לא מתאימה ולא בנויה כנדרש, להתמודדות ברעיון הפעולה המצרי, שהתבסס על מסה רחבה של חי"ר רווי בטילי נ"ט. רבות נכתב על האופן בו הסתגלו הכוחות הלוחמים בדרג הגדוד והפלוגה למציאות חדשה ומפתיעה זו. אך באופן ייחודי, הספר שלפנינו מתמקד בתיאור אתגר ההסתגלות באופני ביטויו הכרוכים ברמה האוגדתית: במאבקו של מפקד האוגדה על שימור היוזמה ההתקפית, גם במסגרת המגננה, בעיקר ב-9 באוקטובר, ועל האופן שבו ייצבה האוגדה את קו ההגנה בגזרת "חמדיה" – "כישוף", כהישג בקרב ההגנה, שעיצב בהמשך את התנאים למתקפת הנגד – קרב הצליחה.

המעבר ממגננה למתקפה

מתי מסתיימת תקופת המגננה?
האם נוצרו תנאים למעבר למתקפה?
לשאלות אלה כמו לשאלות מערכתיות ואסטרטגיות אין ולא יכול להיות "פתרון בית ספר". הן מחייבות שיפוט הממוקד להקשר התרחשותן. ככאלה הן שאלות מובהקות למצביא, והכרעה בהן מוטלת על מפקדי המערכה. מסכת החרדות וההתלבטויות שליוותה את גיבושו של רעיון הצליחה היא דוגמה המעניקה השראה ללמידה מעמיקה על התפקיד המרכזי הנועד למפקד האוגדה בתרומתו לגיבוש החלטות הרות גורל כאלה, גם בדרג המטכ"לי וגם בדרג המדיני.

קרב הצליחה – לשם מה?

ביסודה של היכולת להחליט על פעולה כלשהי, אדם בעל תבונה מברר תחילה – לשם מה. בקבלת החלטה הרת גורל על מערכה מתקפתית שאלת ה"לשם מה" או "התכלית", היא שאלת השאלות ובירורה כרוך בליבון נוקב, במאמץ לגבש החלטה על עיתוי, כיוון וקווי סיום למערכה. בתוך כך מובלטת היטב בספר משמעות הדילמה שהתמקדה בהמתנה לחציית הדיוויזיות המשוריינות המצריות את התעלה, לקראת ה-14 באוקטובר, ולשאלת המגמה המתפתחת לקראת חידוש המתקפה המצרית. תהפוכות אלה בהתפתחות מהלכי המלחמה, יוצרות את הכורח לשפוט בשיקול דעת חד פעמי, את טבען והגיונן של המגמות המתפתחות ולגבש את הרעיון בו ייערך מפקד האוגדה לקראתן וינצלן לתועלתו.
למועקה המתלווה לשאלות אלו אין פרוצדורה גואלת. למצביא בדרג השדה, מפקד אוגדה, המאמין ביכולותיו – קיימת בדיון זה השפעה מכוננת הכרוכה בסמכותו, המעוגנת בעצם נגיעתו האישית בחיכוך הקרב הממשי, כמו גם נגיעתו האישית ביכולות המבצעיות הממשיות של מפקדיו וחייליו. גם בעניין זה מתברר כי מבחנו של מפקד האוגדה מתקיים לא רק בסמכותו אל מול פקודיו, אלא גם בסגולתו להשפיע ברמות שמעליו.

מצביאות וחיכוך עם הממונים

למאבקו של שרון למען מימוש תפיסתו ורעיונותיו אין תקדים במורשת מלחמות ישראל. ישנם המבקרים אותו על אורח ניהולו של מאבק זה ומצביעים עליו כשותף למה שכונה בימים שאחרי המלחמה – מלחמת הגנרלים. אולם ניתן גם לומר דווקא להפך. מצאתי בסיפור זה ביטוי לעוצמה האישית הנדרשת ממפקד שדה בדרג הבכיר, על מנת להצליח ולרתום את הרמות הממונות לרעיונותיו.
על פי טבעה, מצביאות כרוכה כנראה גם בהיווצרותם של מצבי חיכוך, גם בין מפקדי האוגדות השותפים למערכה וגם אל מול הדרג הממונה. כך לדוגמה, עיון בדילמה ובמחלוקת שנוצרה בין בר-לב כמפקד החזית לבין שרון, על המשך העברת הכוחות ומיצוי פוטנציאל הצליחה, בטרם הרחבת השליטה על צירי הגישה לתעלה והקמת גשר הגלילים, מלמד כי בדיוק כך רצוי שיקרה. מן הצד האחד עמדתו הזהירה והשקולה של בר-לב בהשהיית המשך הצליחה עד לביסוס הגשר, נמצאה בהמשך כנכונה באופן בו נדרשה עמידת הגשרים תחת אש ארטילרית צפופה ורציפה. מן הצד השני, ללא התנהלותו הדוחפת של שרון, ופעילותם המסורה של אנשיו ובהם סגן מפקד האוגדה, לא הייתה נוצרת הצליחה ואף לא הגישור המלא. התבוננות מנקודת מבט של חכמה שלאחר מעשה, בעימות ובשיווי המשקל המשלים שנוצר בין שרון לבר-לב מטילה אור על מחלוקת עניינית וראויה בין מפקדים בכירים המתרחשת בתוך עצם ניהול המערכה והיא ראויה להילמד היטב.

השפעת המפקד בפיקוד מלפנים בקדמת החזית

נוכחותו של שרון בשדה הקרב והשפעתו מקרוב על עצם הלחימה בלטה יותר מכל בלילה הראשון למבצע "אבירי לב" – ליל 16-15 באוקטובר – ראשיתו של קרב הצליחה. בשתי החלטות גורליות ראוי להיזקף הקרב לזכותו של שרון:
1. בנחישות שלא לדחות את ליל ה"ע" לפתיחת המערכה, למרות הכישלון מעורר הדאגה בהנעת הדוברות וגשר הגלילים אל קידמת אזור הצליחה.
2. בהחלטה הברורה, להניע בעוד לילה, את חטיבת הצנחנים של דני מט אל ראש הגשר, למרות ערפל הקרב באשר למצבה של חטיבת אמנון רשף, חטיבה 14, בלחימתה העקובה מדם, ליצירת המסדרון אל נקודת הצליחה.

באותו הלילה, על כתפי מפקד האוגדה, יחד עם מפקדיו ולוחמיו היה מוטל גורל המערכה וגורל האומה. על עמידתם הנאמנה בשעה זו אמרו חז"ל, "יש קונה עולמו בשעה אחת". זהו סיפור הגבורה של האוגדה כולה, על כלל מפקדיה ולוחמיה שנענו בנאמנות אין קץ לציפיותיו של מפקד האוגדה והעניקו לו את הביטחון והאמונה כי יש ביכולתם לממש בהצלחה את המשימות שידרוש מהם.
ליל ראשית קרב הצליחה, הוא רק לילה אחד בין לילותיה הארוכים של מלחמה זו, אולם ללא ספק הייתה בו נקודת שיא המתוארת היטב בשלבי התהוותה מן הרגע הראשון בו מתארגנות חטיבות האוגדה לקרבות ההגנה ב-7 באוקטובר, דרך קרבות 8 ו-9 באוקטובר ועד להתגבשות רעיון הצליחה כנקודת היפוך במעבר ממגננה למתקפה.

תפקיד סגן מפקד האוגדה

האלוף (במיל') ג'קי אבן מספר את סיפורה הכולל של לחימת האוגדה ובתוך כך גם את סיפורו כסגן המפקד על מכלול החובות שהיו מוטלות עליו במערכה הכבדה: החל ממשימת ההתארגנות הראשונית בימ"ח, ארגון ההיסע המבצעי ארוך הטווח ממחנות האוגדה בין באר שבע לתל אביב, אל קִדמת החזית בתעלת סואץ, וכלה בפיקוד מחפ"ק על מאמצי לחימה משמעותיים שהופקדו בידיו בפקודת מפקד האוגדה. סיפורו של סגן המפקד מציג בספר את מלוא הציפייה מדמות הסגן – לעמוד לימינו של המפקד לא רק כמחליף פוטנציאלי לעת צרה, אלא כמפקד בר-סמכא, שותף להחלטות ובעל יכולת לקחת מטלות לאחריותו האישית, לשאת תחת פיקודו האישי בחלק ממשימות המפקד. האופן בו פיקד אלוף (במיל') ג'קי מחפ"ק על קרבות 8 ו-9 באוקטובר הוא פרק מאלף בחלוקת האחריות בפיקוד שדה קדמי בין מפקד לסגנו. גולת הכותרת לתרומתו של סגן מפקד האוגדה לקרב הצליחה מתמקדת כמובן באחריותו האישית של ג'קי, להובלת הדוברות וגשר הגלילים אל התעלה, להשקת ובניית הגשרים, ולארגון "החצר" באזור הצליחה כצוואר בקבוק דרכו צלחו האוגדות את התעלה תחת אש ארטילרית רצופה. הסיפור האישי שמציג אלוף (במיל') ג'קי אבן חייב להילמד כמופת לכלל מפקדי השדה הבכירים, מפקדים וסגני מפקדים כאחד.

סיכום

פיקוד מצביאותי במלחמה שונה מהותית מניהול פס יצור. מלחמה היא אירוע רחב היקף והפיקוד הבכיר בדרג השדה הוא פיקוד על לוחמים ואמצעי לחימה, בסביבה דינמית ומשתנה, היוצרת התהוות שעל פי רוב אינה ניתנת לשליטה ריכוזית. התהוות זו מחייבת את המצביא למיומנות של רב חובל באניות המפרש האמון עם צוותו על ניצול הרוח לצרכיו, ביודעם היטב כי אין הם שולטים ברוח אך יש ביכולתם לנצלה היטב על מנת להגיע בכוחה ליעדם. סיפור המלחמה כפי שנראתה והובלה בידי מפקדים שעמדו בה במבחן המצביאות, יכול וצריך לשמש מופת לימודי לדור מפקדים חדש החייב להכין עצמו למבחנים חדשים שגם בהם תידרש מצביאות ברמה גבוהה.
להכשרת הפיקוד הקרבי הבכיר בצה"ל ולעמידה מוצלחת במבחנים שעוד נכונו לנו, ספר זה הוא מקור השראה רב ערך.

מילה לקורא מאת המחברים

קָטוֹ הזקן, שתכופות כיהן כמפקדם של גיסות רומא ותמיד ניצח, האמין שהוא יעשה שירות טוב יותר לארצו אם יכתוב על עניינים צבאיים במקום על מעלליו האישיים בשדה הקרב, שכן תוצאותיהם של מעשי גבורה הם ארעיים, ואילו מה שמועלה על הכתב למען הכלל – תועלתו נצחית.
וגטיוס (De Re Militari)

סיבת הקיום (של ספר זה)

הספר המונח לפניך, הקורא, אין עניינו בהיסטוריה לשמה; נושאו האמיתי הוא המצביאות – אמנות הפיקוד ברמות העל – מה שבשפה האנגלית מכנים Generalship. קהל היעד של ספר זה הוא ראשי הממסד המדיני-ביטחוני בישראל ובכללם חברי הפיקוד הבכיר של צה"ל, מפקדי הגייסות, האוגדות והחטיבות, כול המתעתדים או שואפים להימנות על קבוצה נעלה זו, וכול מי שמעוניין ברכישת תובנה מעמיקה בסוגיות העומדות בפני קבוצה זו ובדרכים שבהן הנמנים עליה מתמודדים – או אמורים להתמודד – עם האתגרים שסוגיות אלה יוצרות.
לא רצינו להעמיד לפניך משנה סדורה המבוססת על הרצאה למדנית, הטפות דוקטרינריות והעתקות אין ספור – גלויות ומוסוות – מתוך הספרות הענפה בתחום זה. בחרנו לתאר, לעתים תוך חיווי דעתנו, חלק מהתרחשויות בחזית התעלה בעת מלחמת יום הכיפורים – בייחוד באוגדות שלחמו בגזרת הארמייה המצרית השנייה, וכמו כן במפקדת חזית הדרום וגם במטכ"ל – שמתוכן ניתן ללמוד על מהותה של המצביאות. כמו בכול תחום, גם כאן הכלי רב העוצמה והאמין ביותר שבאמצעותו ניתן לגבש תובנה עמוקה ביחס למצביאות הוא הכישלון האסטרטגי והמערכתי. לקחיה של ההצלחה הם תכופות כוזבים ומטעים ותמיד מעורפלים, רב משמעיים ובלתי אמינים. לקחי הכישלון, אם רק טורחים להפיקם בחכמה וביושר, לעולם הם חדים, אמינים וברורים. בכוונתנו אפוא להתמקד בשגיאות, אך לאו דווקא בשוגים.
נוכח הכשלים בדרג המטכ"ל ובדרגי פיקוד גבוהים אחרים – במיוחד בחילות היבשה – שאפיינו את "מלחמת לבנון השנייה" (2006) הקימה הממשלה את ועדת וינוגרד, ובעקבותיה עזבו את צה"ל – או נחסמו מלשאת תפקידי פיקוד מרכזיים בו – הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון וארבעת מפקדי האוגדות שעליהם הוטל למחוץ כמה אלפי לוחמים שיעים בדרום לבנון. גם סגנו של הרמטכ"ל ומפקד חיל הים שכיהנו באותה מלחמה היו קרבנותיה – אם כי במאוחר – ולמרות הניסיונות לטשטש עובדה זו. אין להתעלם מכך שראש הממשלה ושר הביטחון שילמו גם הם בראשם הפוליטי על הפיאסקו. גם במקרה זה, כמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, לא מצאה הממשלה לנכון למנות כרמטכ"ל אלוף מכהן, ומינתה לתפקיד זה את האלוף (במיל') גבי אשכנזי שפרש לגמלאות כשנתיים לפני כן.
מלחמת לבנון "הראשונה" (1985-1982), הידועה גם כ"מלחמת שלום הגליל" הסתיימה אמנם מבלי שקודקודים יתגוללו בעפר – למרות ניהולה הגרוע (אם נתעלם מהמלצות הוועדה לחקירת אירועי סברה ושתילה), אבל השורה הבאה שופכת אור על ליקויי המצביאות ברמת העל בצה"ל שאפיינו את ניהולה:
"המלחמה חשפה חולשה מדהימה והיעדר מוחלט של מצביאות ברמת המסגרת הגדולה, הפיקוד המרחבי והמטה הכללי…"
ועדת אגרנט, שהוקמה כשישה שבועות לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים (1973) חקרה רק את שלושת ימי המלחמה הראשונים, אך די היה בכך בכדי להמליץ על הדחתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום וכמה מעוזריהם. מאלפת גם העובדה שכאשר נוצר הצורך למצוא מחליף לרמטכ"ל המודח, אף לא אחד מאלופי צה"ל שנטלו חלק במלחמה נמצא ראוי למשרה זו, והממשלה מינתה לרמטכ"ל את האלוף מרדכי (מוטה) גור, שבעת המלחמה שירת כנספח צה"ל בוושינגטון.
קו ישר אחד מחבר את שלוש נקודות הזמן המתוארות לעיל: היעדרה המתמשך של מצביאות ראויה לשמה בדרגים הגבוהים של צה"ל. מאז מלחמת ההתשה ועד ימינו, כל מלחמה חושפת מחדש את הסוד הגלוי: החוליה החלשה ביותר בצה"ל היא הפיקוד הבכיר שלו. אם לא יינקטו בהקדם צעדים אפקטיביים לטיפול במום מפחיד זה, הסכנה הגלומה בו לקיום המדינה ולחיי אזרחיה וחייליה תבוא במלואה לביטוי גם במלחמה הבאה. ספר זה, אם אמנם ייקרא ולקחיו יופנמו, הוא אחד מאותם צעדים. ברצוננו להדגיש: הדעות וההערכות שמוצגות בספר זה הן של המחברים בלבד. אם פה ושם, נציג דעה שאינה פרי חשיבתנו, נציין זאת במפורש.
כסיכום לדברינו על המניע לכתיבתו של הספר הנוכחי, נביא פיסקה מהקדמתו של מעיור ג'נרל ג'-פ-צ' פולר לספרו פורץ הדרך The Conduct of War (ניהולה של מלחמה).
ספר זה [נכתב] הן למען המדינאים והן למען אנשי הצבא וראוי לו שייעשה קריאת חובה עבורם. תהיה בכך תועלת רבה אם ספר זה יובן כמורכב משני חלקים: 'איך לנהל מלחמה' ו'איך לא לנהל מלחמה'; כפי שנראה, החומר עבור החלק השני מצוי בספר בשפעי שפעים.

מתודולוגיה

כאמור, ספר זה אינו בגדר היסטוריה לשמה, הגם שהוא עשוי להיתפס כעוטה אצטלה נאצלת זו. בהיותו לא-היסטוריה, ראינו את עצמנו פטורים מלקשט את הספר בכל אותם העדיים האקדמיים שמחובתה של עבודה מדעית להעמיס על עצמה – כגון מראי מקומות במתכונת פורמלית לכל ציטוט ולכל אירוע – ושאמורים להקנות לה מכובדות וסמכותיות גם כשאלה אינם נובעים מעצם מהותה ואיכותה. עם זאת, מצאנו לנכון להציג בפניך, הקורא, את רשימת המקורות שבהם נעזרנו בבואנו לתאר ולנתח אירועים ומצבים שלא היינו שותפים או עדים להם באופן בלתי אמצעי.
העיתונאי איתן הבר, שהיה בשעתו יועצו הבכיר וראש לשכתו של יצחק רבין ז"ל, אומר:
היסטוריונים נוטים ליחס חשיבות עליונה ובלעדית לניירות; מסמכים עבור המחקרים שלהם הם מקור מים חיים. בלעדיהם אין להם דבר, מסמכים, תעודות, ובעיקר פרוטוקולים… עד שהזדמן לחתום מטה [איתן הברו לשרת במשרה ממלכתית, גם הוא סבר שאין ערוך לפרוטוקולים… כמו רבים אחרים, הוא [ז"א אני, הברו הלך שבי אחרי מסמכים. ובכן, בולשיט, פרוטוקולים אינם עדות כמעט לשום דבר…

ללא היסוס נוסיף ששם העצם האנגלו-סכסי הנ"ל חל גם על שאר המקורות ההיסטוריים, לכאורה, שבאשפתו (תרתי משמע) של ההיסטוריון – ובכללם יומני מלחמה, עדויות למיניהן ונסיבותיהן, תמלילי הקלטות של רשתות קשר, הרצאות של קצינים בכירים בפני פורומים צבאיים ואחרים, ספרי זיכרונות עמוסי תירוצים ופיאור עצמי וכיוצאים בהם, שלגביהם קבע כבר מי שקבע ש"כל מסמך הוא זיוף". לרודפי ה"אמת" שבינינו עוד נוסיף שתכופות, תצלום אחד משקר טוב יותר מאלף מלים… החלטות הרות גורל מתקבלות והעניינים החיוניים ביותר "נסגרים" בין שניים או שלושה בעלי עניין במקומות המוזרים ביותר, בהזדמנויות אקראיות, ללא עדים, ללא עקבות בכתב. המסמכים הרשמיים השונים, תעבורת האלחוט, זיכרונות, אנליזות על ידי מומחים ומלומדים למיניהם ואפילו צילומים נועדו בראש וראשונה ליצר מצגי שווא ולהסוות את ההליכים הממשיים שהביאו לתוצאות גורליות.
לא רק חומר הגלם שעומד לרשותו של ההיסטוריון המקצועי הוא חלקי ופגום מטבעו. עצם עיבודו של חומר זה לייצורה של "היסטוריה" כפוף לכלל שניסח ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב שלפיו, "היסטוריה היא קודם כל מקצוע פוליטי." ה"עובדות" שעליהן מבסס ההיסטוריון את ה"היסטוריה" שהוא בורא אינן אלא פרשנותו לאירועים כאלה ואחרים שהוא מצפה שנאמין שהתקיימו. פרשנות זו משקפת את הכשרתו ותבונתו של ההיסטוריון בהתחברן אל עמדותיו הפוליטיות והחברתיות והאינטרסים האישיים שלו שמכוננים את מצעדיו…
המכשיר היחידי שבאמצעותו אפשר לפלס דרך להבנה כלשהי של אירועי עבר ולזיהוים של תהליכים שאולי הובילו להתרחשותם היא הספקולציה האינטליגנטית – ואכן לא קימצנו ביישומה, כשנתקלנו בסוגיה כלשהי ששום מסמך מהרבים שנראו כרלבנטיים לה לא תרם אפילו גרם אחד של "אמת" לבירורה. על מנת להכפיף את הספקולציה לביקורת התבונה הטהורה, יישמנו אותה, כשיכולנו, כשנר לרגלנו הוא עיקרון-הַעֲרָכָה מתורת הסטטיסטיקה, הידוע כ"עקרון הנִרְאוּת המְרַבִּית" (Principle of Maximum Likelihood). עיקרון זה קובע לספקולציה נתיב, מעניק לה מסגרת הגיונית ומקרב אותה, ככל האפשר, אל "המתקבל ביותר על הדעת", גם אם אין בכך משום מדריך לאמת. אחרי הכול – "מה היא אמת?"

מדוע חזית התעלה?

בחרנו להתמקד באירועי חזית התעלה משתי סיבות עיקריות:
1. המלחמה בחזית זו הייתה האינטנסיבית מכל מלחמות צה"ל. אירעו בה מהלכים יחידניים בכל תולדותיו; כישלונותיו של צה"ל בחזית זו כמו גם כמה מהצלחותיו, טומנים בחובם לקחים ותובנות בעלי ערך מְרַבִּי לעניינו של ספר זה.
2. מחברי הספר, אלוף (במיל') יעקב (ג'קי) אבן ואל"ם (במיל') שמחה מעוז, שירתו במלחמה באוגדתו של אריק שרון (143): ג'קי אבן כסגן מפקד האוגדה ומעוז כאחד מקציני החפ"ק שלו. בחלק מהמאורעות החשובים בחזית זו השתתפו המחברים בפועל ולגבי אחרים הם היו עדים להתרחשותם. המצביאים העיקריים המוזכרים בספר זה, מהרמטכ"ל, סגנו ומטה, היו מוכרים למחברים.

דברי אל"ם (במיל') שמחה מעוז, ממחברי הספר

אפתח בכעין מבוא:

המאה העשרים הֶעֱשִירה את עולמנו בשלושה חוקים חברתיים-ארגוניים:
1. חוק מֻרְפִי, שבנוסחו הסופי, מאמצע שנות ה-50, אומר שכל מה שיכול להתחרבן, אכן יתחרבן.
2. חוק פרקינסון, שבא לעולם בערך באותה עת, קובע שארגונים מתרחבים ללא קשר לתפוקה שנדרשת מהם.
3. הָעִקָּרוֹן הַפִּיטֶרִי, שהונפק כארבע שנים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, טוען שנושאי תפקיד בארגון הירארכי נוטים להתקדם במינויים ובדרגות עד שהם מגיעים לרמת חוסֶר-המוּכְשָרוּת שלהם (ועד בכלל) – ושם הם נעצרים.
הִתְעמְקוּתי באירועי מלחמת יום הכיפורים בדרום ובתהליכיה, הביאה אותי למסקנה שיש קשר הדוק בין העיקרון הפיטרי לחוק מרפי.
הספר שאנו משיקים הערב עוסק למעשה בעקרון הפיטרי, ולפיכך גם בחוק מרפי. אפשר אולי לראות בו "a case study" של שני החוקים הגדולים הללו.
ומכאן – לנקודה המרכזית של דבריי:
מניסיוני האישי המיושן, נוכחתי לדעת עד כמה מושרש היה בצה"ל, בזמנו, הפולחן של "הפקת לקחים". כל עוד המדובר הוא ב"צ'ופצ'יק של הקומקום", כלומר באספקטים הטכניים והמיקרו-טקטיים של המקצוע הצבאי – הפקת לקחים ממלחמות קודמות היא נדרשת וראויה. אבל כשמדובר באספקטים המצביאותיים של המקצוע, כלומר ברמה המכונה "אופרטיבית" ובאלה שמעליה – התועלת בהפקת לקחים מהמלחמה שעברה היא, ככלל, מעוטת-ערך.
עיון בלקחים שהופקו מאז ומתמיד ברמות אלה יַרְאֶה בקלות שהם מסתכמים בגילוי מחדש של עקרונות המלחמה או של כללים תורתיים אחרים, לעוסים עד לזרא.
הפילוסוף הצרפתי סארטר אמר פעם שבכדורגל הכל מסובך בגלל נוכחות הקבוצה השנייה. תובנה פילוסופית עמוקה זו נכונה גם לעניין המלחמה: היא אירוע דו-צדדי, וזה אכן מסבך, אם לא מְאַפֵּס, את האפשרות לְדָמוֹתה – חרף קיומם של לקחי עבר, ואולי דווקא בגלל קיומם.
המלחמה הרלוונטית, לגבינו היא אירוע עתידי. יכולתנו לנחש משהו משמעותי ביחס לעתיד היא מוגבלת, בלתי-אמינה, ושורצת שגיאות – חרף מאמצינו להפיק לקחים "מועילים", כביכול, ממלחמה שחווינו. אבל, בין לקחיה של המלחמה ברמות הגבוהות, יש בכל זאת לקח אחד חשוב, תמיד רלבנטי, ותכופות אפילו גורלי: הערכת תפקודם של מפקדים וקציני מטה בכירים שנטלו בה חלק, והשיפוט באשר להתאמתם ולקידומם לרמות גבוהות יותר, עד לָעָלֶה הכי גבוה בצמרת.
הקריטיות של לקחי המלחמה בנושא האישי-מצביאותי נובעת מכך:
1. שאין תחליף לאינפורמציה שמלחמה "על אמת" מספקת בנושא זה;
2. ושהלקחים בנושא זה הם שיקבעו מי ייבנוּ את הצבא לקראת המלחמה הבאה, מי יעסקוּ בחשיבה, בגיבוש התורה ובתכנון שְיִקְדְמוּ לה, מי ינהלוּ את המלחמה הבאה – ואיך יוכשרו ויאומנו כל אלה;
3. ומכך, שהפקת לקחים במישור האישי-מצביאותי היא אפוא גורלית לקיום המדינה ולחירותם, רווחתם וחייהם של תושביה.
התמקדותו של ספרנו על המצביאות משקפת את דעתנו שהלקח בר-הקיימא העיקרי – אם לא היחידי – ממלחמת יום הכיפורים הוא שמצביאות מוכשרת ומנוסה, ואם לא מנוסה, אז מאומנת כהלכה, היא עניין של חיים ומוות. הפקת-לקחים חכמה, ישרת-לב, נחרצת וחסרת-רחמים בעניין זה מתחייבת מהקריטיות העליונה שלו. ספרנו מראה באופן ברור שבנושא זה לא הופקו כיאות לקחי מלחמות קודמות.
אישית, איני יודע אם לקחים בתחום זה הופקו לאחר מלחמת יום הכיפורים. אך ככל הנראה לא הופקו כל הלקחים שנתבקשו בעקבות המלחמה, ומכשלה זו נותרה במידה ניכרת כאבן נגף על דרכה הצבאית של מדינת ישראל בשנים שלאחריה.
ואכן, ההתכתשויות שבאו אחרי מלחמת יום הכיפורים ("מלחמות" לבנון, "עופרת יצוקה") סיפקו לכולנו חומר למחשבה, לאו דווקא מְדוּשֶנֶת-עוֹנֶג, בנושא.
נקווה שכבר עתה המצב בעניין זה משתפר ועוד ימשיך וישתפר, שספקותינו ידעכו, ושספרנו יתרום לכך.

מתוך סקירה של עֹפר דרורי

בשנת 1753 חיבר פרידריך הגדול את ספרו "הוראות למצביאים", מאתים ועשרים שנים לאחר חיבורו תורגם הספר לעברית ויצא בהוצאת מערכות (בשנת 1979). מאז יצאו לאור ספרים רבים העוסקים באומנות המלחמה, בניהול גייסות ועוד אבל נראה שהספר "בנקודת הכובד" של ג'קי אבן ושמחה מעוז ראוי להיות ממשיכו של "הוראות למצביאים" בעיקר מכיוון שהוא מכוון אליהם, למצביאים, המפקדים בדרג האסטרטגי, מפקדי אוגדות, מפקדי גייסות ומפקדי פיקודים וזירות.
ג'קי אבן (בעל צל"ש אלוף ממבצע סיני) שירת כסגן מפקד אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים (אוגדתו של אריק שרון) ושמחה מעוז (בעל עיטור המופת במלחמת יום הכיפורים) היה עוזרו. אבן ומעוז עושים שימוש נרחב בדוגמאות של הלחימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ (ולא רק בה) במלחמת יום הכיפורים, כדי להמחיש את תפיסת עולמם לגבי המצביאות הקרבית הראויה. בספר דוגמאות רבות כיצד הדברים ראויים להתנהל, ולצדן דוגמאות רבות לא פחות של תקלות, טעויות וחוסר מצביאות קרבית אשר הובילו את צה"ל לכישלונות או לאי השגת משימות משמעותיות במלחמת יום הכיפורים.
הספר בהחלט מקורי ומביא מידע שחלקו היה חדש עבורי לגבי התנהלות המערכה. המחברים לא חוסכים שבטם ומטיחים ביקורת חריפה למדי באלוף הפיקוד גורודיש שעיקר האשמה לדעתם מוטלת על מי שמינה אותו לתפקיד, וכן במפקד החזית בר לב וברמטכ"ל דדו, כל אחד לעניינו, על דרך התנהלות האירועים במלחמה, לא רק בתחילתה לרבות מתקפת הנגד הבעייתית של 8 באוקטובר, אלא גם בהגדרת יעדי המלחמה בשלביה השונים. לצד הביקורת דדו זוכה להערכה על החלטתו לבצע את הצליחה כבר ב-14 באוקטובר ובר-לב על תמיכתו בה. האם כל הנכתב הוא אובייקטיבי? בוודאי שלא, הרי עד כמה יכול סגן מפקד אוגדה ששרון מפקדה להישאר אובייקטיבי? ניתן לפרש את דברי הביקורת כפשוטם וניתן לקרוא בין השורות על יחסם המפלה לרעה של הצמרת הפיקודית כלפי שרון במהלך המלחמה, דבר המעורר ביקורת מוצדקת כלפי אלה המבקרים ברמה האישית ולא נשארים בתחום המקצוע הצבאי. מצד שני יש דוגמאות מהן עולה כי שרון קנה "ביושר" התייחסות כזו כלפיו, בעיקר בגלל נטייתו לבצע את מה שהיה נראה לו לנכון, דבר שלא תמיד עלה בקנה אחד עם הפקודות שקיבל (מובאות גם דוגמאות הפוכות). המחברים מנסים להתמודד עם האמת ולנתח את העובדות ולהבין את משמעותן כפי הבנתם.
בספר מוצגות הדילמות המרכזיות שהיו במלחמה בגזרה זו תוך שאבן ומעוז מנתחים לאחור את המצב ומביאים גם את עמדותיהם של מתנגדי שרון, לעתים באובייקטיביות מוחלטת ולעתים מתוך ראייה אישית של הדברים.
בפרק העוסק בקרב הצליחה ובוויכוח הנוקב שהיה בין בר-לב לשרון, בדבר הזהירות שנדרשה שלא להעביר כוחות משוריינים למערב התעלה בטרם יושלם גשר על התעלה, מביאים המחברים את דברי שרון הטוען שב-16 באוקטובר "התנהלה תנועה מנהלתית משמעותית" על ציר עכביש, ללמדך שלדעת שרון ניתן היה לאפשר לו להעביר כוחות נוספים על גבי "התמסחים" שהיו אמצעי גישור נייד ולא קבוע אך בעל פגיעות רבה, ולא להמתין לבניית גשר הקבע, וזאת בגלל ציר עכביש הפתוח שדרכו ודרך ציר טרטור היה מתוכנן לעבור ציוד הגישור הכבד. בספר עצמו מספר עדויות שלא זה היה המצב, לפחות לא בחצי היום הראשון של ה-16 בחודש. בשעות הבוקר נפגע טנק דחפור על הציר, שני טנקים נוספים נפגעו מאש טילי נ"ט מצפון לציר והנגמ"ש של כותב שורות אלה נפגע על הציר בשעות הצהרים. האם אלו עדויות לתנועה מנהלתית "משמעותית" – אני בספק לפחות לגבי תנועה מנהלתית שאינה תחת אש. מהספר עולה שעיקר התנועה האפקטיבית הייתה בשעות הלילה ואיליו בשעות היום כלים שנעו בציר עכביש נפגעו.
אף שעברו כמעט 40 שנה מאז המלחמה הספר תרם לי להבנה של אירועים מסוימים שכבר הייתי בטוח שאני מכיר אותם לפנַי ולפנים, הפרקים על קרב הצליחה מעולים ומצליחים במספר עמודים מועט יחסית לתאר את האירועים ולהסביר את מהלכם בצורה פשוטה וברורה.
נדמה לי שזו הפעם הראשונה בה נשמעים בפומבי דברי ביקורת מנומקים מפי דרג בכיר כל כך על חלק ממהלכי המלחמה תוך התמקדות אמיצה גם בכישלונותיה. נראה היה שאם הספר הזה היה נכתב לפני עשר שנים וממצאיו היו נלמדים בפו"ם אולי היינו חוסכים את התקלות החמורות שהתגלו במלחמת לבנון השנייה, את חוסר תשומת הלב של מפקדים לחשיבות צירי התחזוקה אל הכוחות ואת החשיבות של שליטה על צירים לוגיסטיים. בוודאי היינו חוסכים דם ואף מצבים קיצוניים שבהם נגמרו המים והמזון ללוחמים בשטחי דרום לבנון, קילומטרים ספורים מקו הגבול.
ספר רציני, מעמיק ומומלץ וראוי שיקרא וילַמֵד על ידי כל מפקדי צה"ל הבכירים.

סקירתו של אלוף (במיל') אמנון רשף*

הספר "בנקודת הכובד" שנכתב על-ידי אלוף (במיל') יעקב (ג'קי) אבן ואל"ם (במיל') שמחה מעוז עוסק במצביאות – אמנות הפיקוד ברמות העל בשדה הקרב. המחברים לקחו את קרבות מלחמת יום הכיפורים כפלטפורמה ועל בסיסה ניתחו את תפיסתם. יתרון רב עמד לזכות המחברים – הם נטלו חלק פעיל בלחימה. ג'קי כסגן מפקד אוגדה 143, היא אוגדת שרון, ושמחה כעוזרו. העובדה שהמחברים נטלו חלק פעיל במלחמה וחוו את חוויותיה מקרוב, מאפשרת להם מבחינה ערכית ומוסרית, וללא כול נקיפות מצפון, לנתח ולבקר מהלכים, פעולות, החלטות ומחדלים, בסכין מנתחים חדה – הם לחמו שם.
בהקדמתם, מציינים המחברים כי הספר איננו בא לתאר את המלחמה כספר היסטוריה קלאסי, האמור לתאר את האירועים באופן כרונולוגי סדור. אי לכך, הם 'משוחררים' מלעסוק בכל פרט או אירוע, ונוטלים את ההתרחשויות הרלוונטיות שאותן הם מבקרים. מטבע הדברים, ויש בכך יתרון, המחברים מתייחסים לאירועים שהיו שותפים להם, כך שהתייחסותם הינה ישירה ובלתי אמצעית.
'פטור בלא כלום אי אפשר' – בהבהרת גישתם המתודולוגית, מסתייגים המחברים מאמינות מקורות שונים ומבססים את ביקורתם על 'הספקולציה האינטלגנטית'. מן הראוי להבחין בין 'מקורות ראשוניים' – יומני מבצעים, יומני רדיו, רשתות קשר וכד', שהינם אוטנטיים ואובייקטיביים, לבין 'מקורות משניים' העשויים להיות סובייקטיביים ואינטרסנטיים.
מצביא שדה הקרב נמצא ברמת הביניים, בין זירת הלחימה הטקטית לבין הרמה האופרטיבית-אסטרטגית. דבר זה נכון שבעתיים במציאות הישראלית. הספר מצביע על מיקומו הנדרש והנכון של המצביא הן בשדה הקרב והן בצומת קבלת ההחלטות ברמה העליונה.

מאחר והמטלות על המצביא רבות ומגוונות, אחת התכונות החשובות של המצביא הינה האצלת סמכויות והסתמכות על מפקדי המשנה וקציני המטה. הספר מציג תמונה מאלפת של מינוי סגן מפקד האוגדה לתפקידי פיקוד מרכזיים במהלך הלחימה, בדגש על מערכת הצליחה.

ספר עיון זה הינו ספר חובה למפקדים הבכירים של צה"ל האמונים על הפעלת הגייסות היכולים ללמוד רבות מהתנסותם ודעתם של המחברים.

* אלוף (במיל') אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 באוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים, ולשעבר מפקד גייסות השריון

סקירתו של ד"ר עמירים אזוב (מחבר הספר "צליחה")

ב"נקודת הכובד" ספרם של ג'קי אבן ושמחה מעוז
ד"ר עמירם אזוב*

הפרשן הצבאי המהולל באזיל הנרי לידל הארט כתב בספרו "מדוע איננו לומדים מההיסטוריה" שניסיונו כעד ראייה בהתהוותם של כמה פרקי היסטוריה מטווח קרוב, מלמדו שלא פעם ההיסטוריה אינה אלא משחק של מזל – אם תוצאותיהם הרות גורל של טינות אישיות, מריבות משפחתיות או כאבי בטן יכולים להיחשב כמקרה. מסתבר אפוא שיש הסבורים שניתן להחיל הכללה זו גם על המקרה הפרטי שנקרא "מלחמת יום הכיפורים". תוצאתה של המלחמה היא לעיתים מזומנות גם תוצר הקרב על התודעה הן של המנצחים והן של המפסידים בה. היריבויות האישיות, כמו בכל מלחמה, שזורות היטב במארג ההחלטות שלה והן חלק בלתי נפרד ממנה.
גם על אמנות ההיסטוריון העיר לידל-הארט בציניות כי "היסטוריה המתבססת על מסמכים בלבד נראית די קרובה למיתולוגיה". כותבי הספר ב"נקודת הכובד", אלוף (במיל') ג'קי אבן ואל"ם (במיל') שמחה מעוז, מצטרפים לקביעה זו ומזדהים עם הגדרתו של איתן הבר כי המקורות ההיסטוריים הינם בשפתו "בולשיט" ו"כל מסמך הוא למעשה זיוף".
אז מה החלופה לכותבי העתים? המחברים עונים: "המכשיר היחיד שבאמצעותו אפשר לפלס דרך להבנה כלשהי של אירועי העבר הוא הספקולציה האינטליגנטית"
(ע' 15).
ואולם, עדיין נשאלת השאלה: מי ניחן באותם כישורים וכיצד נוכל להבחין שהספקולציה של האחד טובה מזו של רעהו? האם בהפיכת הזירה ההיסטורית לנרטיב ספקולטיבי אין אנו מאבדים בדרך את המתודה ההיסטורית שמטרתה לדוג את הדגים מתוך ים העובדות, ולהביא בפני הקורא את התיאור והפרשנות הטובים ביותר – כדברי מורנו ורבנו אדוארד הלט קר (Edward Hallet Carr) ("היסטוריה מהי", ע' 35). מן הסתם גם מחברי הספר הסתמכו על מסמכים, תצלומים, ועל עבודת הנמלים שכרוכה במלאכת ההיסטוריון (ראו למשל, בנקודות הכובד ע' 225 ואילך).
מדפי הספרים על מלחמת יום הכיפורים הולכים ומתמלאים ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה במחקר המלחמה – וספק אם תֵּאמר בקרוב. הצטרפותו של הספר ב"נקודת הכובד" למדף זה היא מבורכת משתי סיבות: הראשונה – מטרתו ראויה: להעמיק את התובנה בסוגית המצביאות. השנייה – להביא את נקודת מבטם והשקפתם של אלה שהיו בעמדות בכירות בנקודת הכובד של המערכה. אין ספק שאלוף (במיל') ג'קי אבן, סגן מפקד אוגדה 143 בעת המלחמה, ואל"ם (במיל') שמחה מעוז, ששימש כקצין בכיר בחפ"ק שלו, אכן היו "שם", השפיעו על מהלך המאורעות וניצבו בנקודת תצפית גבוהה מעל הזירה. יש אפוא בעמדתם, בניסיונם הצבאי ובניסיון חייהם של הכותבים היכולת למלא את ייעוד הספר.
שורה ארוכה של נושאים לדיון עולים מהספר: מיקום המפקד בזירה, החלפת (הדחת) מפקדים בעת מלחמה, תפקיד הסגן, יחסי הפיקוד עם מפקדי המשנה שלו, גבולות הגזרה בין הדרג המערכתי לדרג הטקטי והיחס בין מצביאות לפוליטיקה. מכאן חשיבותו העיקרית של הספר, שגם אם אינו פוסק הלכות הוא מהווה פתח לדיון חשוב על בסיס הניסיון ההיסטורי המצטבר.
הספר חשוב גם מהטעם שהוא מטפל בסוגיות ששנויות במחלוקת ללא הנחות ובאזמל חד. שבט ביקורתו מצליף בחזקה והוא מחדד סוגיות והופך בהן. הוא כתוב היטב ומסקנותיו מוגשות לקורא על מצע ברור ובהיר. מבוקריו העיקריים, הרמטכ"ל, מפקד אוגדה 162 ולעיתים גם מפקדו הישיר אריק שרון, יוצאים בשן ועין ולעיתים הסרקזם מאפיל על ביקורת עניינית. יתרונם של המחברים הוא אפוא במידה מסוימת גם חסרונם. שניהם ניצבים מצד אחד של התצפית ושניהם מצויים בסבך שמלווה כל "עושה היסטוריה" בעת שהוא בא לכתוב אותה. היה עליהם להסיר את הכפפות כבר בהצהרות הכוונות של הספר ולהניחן על שולחן הקורא. הדבר לא היה פוגע במטרתו, אולי אפילו היה מחזקה. מכאן, כאיפכא מסתברא, הנני סבור שהספר היה נשכר אם היה שׂם יותר דגש על הצד האישי, לצד מסקנותיו בתחום המצביאות. תא"ל (דאז) ג'קי אבן מילא במלחמה שורה ארוכה יחסית של תפקידי מפתח, החל מאחריות כוללת על הדרג הלוגיסטי הקדמי, דרך פיקוד על לחימה בפועל בימים 9-8 באוקטובר, דרך אחריות להובלת אמצעי הצליחה בליל 15 באוקטובר וכלה באחריות פיקודית על "חצר" הצליחה. כותבי דברי ימי מלחמה זו צמאים לדעת את סיפורו ואת לקחיו, רוצים לטעום גם מהחלטותיו, הטובות והטובות פחות, רוצים לחוות את תחושותיו, רוצים להבין את מערכת היחסים האישית שנבנתה בינו לבין מפקד האוגדה. שאיפה זו באה למיצויה, לטעמי, רק בחלקה. במקום שאכן קיימת התייחסות לחלוקת העבודה, כמו למשל בעת גיוס האוגדה, או כאשר נבחנת האצלת הסמכויות מבצעיות מצד מפקד האוגדה לסגנו, מדגיש הקיים אף יותר את החסר בהמשך. גם לאל"ם מעוז נקודת מבט אישית ייחודית על המאורעות והיא נבלעת בסקירה ההיסטורית האובייקטיבית. לטעמי טוב היה לו הביאו המחברים גם את הצד ה"פנימי" של אנשים ששהו ב"נקודות הכובד".
האם, למשל, מהווה נקודת מבטם הייחודית יתרון בדיון על הערכת תוצאות קרב הצנחנים ב"חווה הסינית" ('טרטור' 42) או הראייה המטכ"לית של קרב המגננה ביום 14 באוקטובר? לצד השני של הדיונה, בה הם נמצאו, יש את יתרון האופק שלו ותו לא. כל היתר הוא הערכה, לגיטימית אמנם, שבדיעבד. מצד שני, טוב עשו המחברים שהתמקדו בקרב הצליחה – שבו לדיונם יש ערך מוסף מובהק. ודי להזכיר את מקומו הפיזי של סגן מפקד האוגדה בליל 17 באוקטובר, בשולי ה"חצר" בעת שהוא מכוון דרכה של אוגדה 162 על הגשר מערבה. המיקום, ההחלטות, הדוגמה האישית, הם אולי הביטוי המובהק ביותר למצביאות ברגע המיוחד הזה.
"כתיבת היסטוריה היא עיסוק מייאש מאין כמוהו", כותב לידל-הארט, "שכן בדיוק ברגע שאתה מרגיש שהצלחת סוף-סוף להתיר רצף סבוך אחד של עובדות, אתה מגלה שהוא שב והסתבך לפקעת חדשה". מה שכרו של ההיסטוריון? שואל הפרשן המפורסם, "בראש וראשונה זו חקירה מסעירה ומרתקת – כמו סיפור בלשי אינסופי שבו אתה אחד המשתתפים ולא קורא בלבד". יתרה מזאת כאשר עושי ההיסטוריה הם גם כותביה.

* ד"ר עמירם אזוב – מחבר ספר ה"צליחה". המחבר חקר במסגרת מחלקת היסטוריה בצה"ל את חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

משמר העמק  טלפון 052-2977597

מתוך סקירתו של אריק אכמון – דיון ממוקד בסוגיות ליבה בתחום המצביאות. לחצו כאן