דנקרק: לחימה עד האיש האחרון
כתב: היו סבאג מונטיפיורי , תירגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת דביר, 687 עמ'
מבצע דינמו
מבצע דינמו, שכונה בפי הבריטים בשם הקוד הנס של דנקרק, היה מבצע פינוים הימי של מאות אלפי חיילים בריטים וצרפתים מדנקרק הנצורה שבצפון צרפת, אל חופי בריטניה, במסגרת קרב דנקרק במלחמת העולם השנייה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיע לצרפת חיל משלוח בריטי גדול, בפיקודו של לורד גורט. חיל המשלוח הבריטי לא התערב במלחמה עד לפלישה הגרמנית לארצות השפלה ולצרפת במאי 1940. "תוכנית D" שהגה המטכ"ל הצרפתי, שכללה התקדמות חיל המשלוח אל תוך בלגיה, על מנת לפגוש שם את הפולשים הגרמנים, התמוטטה. חיל המשלוח ביצע את חלקו, אך התמוטטות הקונספציה ההגנתית הצרפתית, שנשענה על קו מאז'ינו, ולא הייתה מוכנה לטקטיקות הבליצקריג, ולחצייה המשוריינת של הגרמנים את יער הארדנים, שנחשב לבלתי חדיר לשריון, הותירו את התמרונים על פי התכניות המוקדמות חסרי תועלת. עד מהרה מצא עצמו חיל המשלוח נצור על גדות תעלת למאנש, ומנותק מחלקם הגדול של הכוחות הצרפתים, כאשר אין בכוחו להכריע את המערכה, שבשלב זה כבר נטתה לטובת הגרמנים באופן ברור.
גורט הורה על מבצע של פינוי מהיר, בכל כלי שיט שעמד לרשות בעלות הברית. הכוחות רוכזו ליד עיר הנמל דנקרק שבצפון צרפת, כאשר חלק מהם מעכב את האויב בלחימה (גרמניה באותם ימים ניהלה משא ומתן עם בריטניה ועל כן התעכבה ההתקפה על הכוחות הבריטים המצויים במצור ונתנה ללא ידיעתו של הצבא הגרמני מרווח זמן של שבוע לפינוי הכוחות הבריטיים והצרפתיים מהחוף.), ודואג לכך שרוב חיל המשלוח, וכן חיילים ואזרחים צרפתים, יפונו אל בריטניה. במהלך המבצע פונו קרוב לשלוש מאות וארבעים אלף חיילים, בין 26 במאי ו-4 ביוני 1940.
להובלת החיילים שימשו ערב רב של יותר מ-900 ספינות: ספינות סוחר, ספינות דייג, יאכטות וספינות הצלה. 235 ספינות טבעו במהלך המבצע.
הייתה זו נחישותו של גורט, אל מול התנגדותם של הגנרלים הצרפתים, ובשלב מסוים אף של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, בצירוף הקרבתם של הטייסים והמלחים הבריטים, שאפשרו את פינוי חיל המשלוח הבריטי מצרפת, ולמעשה את המשך המלחמה.
"רוח דנקרק" הייתה רוח של עמידה איתנה ועיקשת אל מול האויב הגרמני, אך גם סימלה את אחת התבוסות הגרועות בהיסטוריה של הצבא הבריטי. צ'רצ'יל העיר כי "מלחמות אין מנצחים באמצעות פינויים". על גורט היה לשלם את המחיר, ולאחר שובו מצרפת מונה לשליש למלך ג'ורג' השישי – הייתה זו הסטה הצידה מהמסלול של פיקוד צבאי קרבי.
חיילים בריטיים בהגיעם לחוף דובר בבריטניה בעת הפינוי
סקירת הספר
מאתר "הארץ" (16 ביוני 2010)
בספרו החדש מביא היו סבאג מונטיפיורי תיאור חי ומרגש למבצע דינמו, שבו חילצו ימאים בריטים את חיל המצב שכותר על ידי הנאצים בדנקרק. מסקנתו היא כי רוח הלחימה חשובה יותר מכל דבר אחר לשם השגת הניצחון בקרב
יפתח רייכר עתיר *
שלוש מאות וחמישים אלף איש מנה הצבא הישראלי במלחמת יום הכיפורים. 338 אלף חיילים פונו מדנקרק בדיוק לפני 70 שנים, בין 27 במאי ל-4 ביוני 1940, במשך שבוע אחד על ספינות הצי הבריטי וכ-900 אניות וסירות אזרחיות. קראו לזה הנס של דנקרק. זאת ועוד, מלחמת יום הכיפורים ארכה קצת יותר משבועיים וכך גם המערכה הקצרה שבה כבשו הכוחות הגרמניים בבליץ-קריג (מלחמת בזק) את בלגיה וצרפת, כיתרו את חיל המשלוח הבריטי בדנקרק, וכמעט והצליחו להשמידו. נסו לדמיין בנפשכם את הסיטואציה הזאת. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון מוחץ של ישראל, אך בארץ השתררה תחושה של תבוסה למרות שאחרי כמה ימי לחימה קשים התייצב צה"ל במרחק ירי תותחים מדמשק, חצה את תעלת סואץ וכיתר ארמיה מצרית שלמה -המלחמה נחרתה בזיכרון הציבורי כטראומה. "מבצע דינמו", לעומת זאת, חרט על לוחות ההיסטוריה את המושג "רוח דנקרק", כביטוי לאומץ לב, צבאי ואזרחי, נחישות, התגייסות מקצה לקצה ולחימה עד החייל האחרון.
היו סבאג מונטיפיורי, יהודי בריטי שקרובי משפחתו השתתפו בלחימה בדנקרק, חוקר בעקיפין את הרוח הזאת, ומקדיש את ספרו ללוחמים שנלחמו לא פעם בכידונים שלופים וא4פשרו את פינוי חיל המשלוח הבריטי ועוד כ-100 אלף חיילים צרפתים. מונטיפיורי (שהוא קרוב רחוק של השר מונטיפיורי, הנדיב הידוע שרחובות בישראל קרואים על שמו), עיתונאי לשעבר והיסטוריון בהווה שכתב את רב המכר "אניגמה" (יבנה, 2000), הוא היסטוריון שיפוטי. הוא שופך את חמתו על הצרפתים, על רוח הלחימה שלהם ועל הכנותיהם למלחמה, אך גם מהמפקדים והפוליטיקאים הבריטים הוא אינו חוסך את שבטו. כך למשל הוא קובע שצ'רצ'יל בחר להקריב דיוויזיה בריטית שלמה אך ורק כדי להראות לצרפתים, שהיו מועדים לתבוסה ממילא, שאנגליה עומדת לצדם. מעציב לחשוב מה מרגישים קרובי המשפחה של אותם אומללים כשהם קוראים האשמה כזו.
תיאורי הקרבות (וגם הביקורים אצל הזונות הצרפתיות במהלך חודשי ההמתנה) אינם חוסכים בפרטים, לעתים מזוויעים ביותר. הלוחמים מספרים על גופות קרועות לגזרים, ייאוש ואובדן דרך כך למשל כתב אחד הלוחמים: "הבחור האחרון בשורה נפגע מפצצת מרגמה, והתוצאה הייתה שהקיר הנמוך נראה כאילו התיזו עליו דליים של צבע אדום. האיש התפורר לגמרי, ראשו תלוי מצווארו, זרועותיו ורגליו מושלכות בקרבת מקום. על פניו חיוך קל. רצתי בלי לחשוב, וראיתי שהבגדים התקלפו מעל גופו ושבטנו נפערה לגמרי, כשקרביו היו חשופים ובלי פגע, כמו שרואים בספרי רפואה".
כמות הדם השפוך ושפע הדיווחים מהשטח גורמים לדעתי בשלב מסוים להיפוך בתודעתם של הקוראים – זה מתחיל לחזור על עצמו, ובמובן מסוים זו "פורנוגרפיה של המוות", והיא משעממת כמו פורנוגרפיה במובנה המילוני.
מתיאוריו של מונטיפיורי מצטייר שהצבא הבריטי הגיע לצרפת כאשר הוא לא מוכן ולא מאומן, וזאת כתוצאה מההזנחה של הפוליטיקאים ומתוך ההנחה שתמיד יהיה זמן להתכונן למלחמה (מזכיר לכם משהו?). בגלל ניסיוני הצבאי הייתי מופתע ומאוכזב לקרוא על הרמה האנושית הנמוכה של הצבא הבריטי המפואר, על חיילים שבורחים מהקרב, ונחרת בזיכרוני בעיקר הקטע שבו יורה קצין בריטי באחד מחייליו הסוררים. החייל יוצא מהתור המסודר לפינוי ומנסה להציל את חייו על חשבון חבריו. הקצין, שמבין שהפרת משמעת כזו תיצור אנדרלמוסיה וכאוס טוטלי שיביא לעוד ועוד נפגעים (הפינוי כולו בוצע תחת אש של הגרמנים), יורה באקדחו והורג את החייל, ומשיג את השקט והסדר המצופים. שמחתי שכקצין בצה"ל לא הייתי צריך להתמודד עם סיטואציה כזו.
ומתוך כל הימים הקשים ההם והמלחמה נגד כוחות עדיפים בציוד ואימון (אפילו מונטיפיורי אינו יכול שלא להעריך את היכולת הגרמנית ואת שני מפקדי השדה המעולים, גודריאן ורומל) עולה בכל זאת דמותו של החייל הבריטי קר הרוח, ושל אלפי החיילים שלחמו בנחישות ובאומץ לב בלתי רגיל, לא פעם עד הכדור האחרון.
הספר נקרא בשטף והוא מסופר באופן כרונולוגי, המאפשר למי שרוצים להתרכז רק בימים האחרונים והדרמטיים של הפינוי. עם זאת, אני מציע שלא לוותר ולהתעקש ולעבור – למרות הדמיון הרב במקומות ובשמות ובקרבות עקובי הדם – על כל הפרקים, כדי להפנים את הכמות העצומה של הנפגעים ומעשי הגבורה.
חבל שמונטיפיורי לא התרכז בכמה דמויות בלבד וסיפר את סיפורן לכל אורך המערכה. דבר זה היה מאפשר לזכור אותן ולהזדהות אתן יותר, ולא היה פוגע בתיאור ההיסטורי. למי שיחליט שקריאת הספר היא מאמץ גדול מדי עבורו אך בכל זאת מתעניין במה שקרה שם, מומלץ לקרוא את הרומן של איאן מקיואן "כפרה" (עם עובד, 2002) שמתאר את הנסיגה הרגלית מזווית הראייה של לוחם צעיר.
אמר כבר מי שאמר שהדבר היחידי שאנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה הוא שאי אפשר ללמוד ממנה. גם אם אני נוטה להסכים עם האמירה השנונה הזאת, מומלץ לכל מי שמתעניינים בסיפורי לחימה גדולים ומתועדים היטב לקרוא את הספר הזה, כדי שייווכחו שרוח הלחימה ויכולת העמידה של הלוחמים בשטח חשובה יותר מכל דבר אחר לשם השגת הניצחון.
היו סבאג מונטיפיורי עשה בספרו עבודת מחקר מדהימה בהיקפה, וגיבה את כל סיפוריו במראי מקום מפורטים ובמפות ובביבליוגרפיה המשתרעת על פני עשרות עמודים. בנוסף לנבירה בארכיונים הצליח המחבר למצוא ולראיין לוחמים שעדיין חיים וקרובי משפחה ולשלב את עדויותיהם בספר. מגורה מיוזמה זו ניסיתי גם אני למצוא חייל יהודי שלחם בדנקרק ועלה לארץ. נראה לי שהמקריות מחייבת שאחד מהם לפחות עדיין חי. צלצלתי אפוא לשגרירות הבריטית וניסיתי למצוא את האיש שלי. לא הופתעתי כשנעניתי באנגלית רהוטה במבטא בריטי וסורבתי מחמת סודיות.
Dunkirk: Fight to the Last Man / Hugh Sebag Montefiore
* תא"ל (במיל') יפתח רייכר עתיר היה קצין צעיר בחזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים
מתוך האינטרנט
דנקרק – לחימה עד האיש האחרון
דנקרק – לחימה עד האיש האחרון מאת היו סבאג מונטיפיורי בהוצאת דביר, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, 687 עמודים.
מאי 1940. גרמניה הנאצית שועטת על פני אירופה ומאיימת לחנוק את צרפת. חיל משלוח בריטי שנועד למנוע את נפילתה של צרפת כולה בידי הגרמנים נלכד לידי עיירת החוף דנקרק.
הבריטים מוקפים בידי כוח גרמני שמגיע מצפון. על סף נפילה לידי האויב, שפירושה השמדה או שבי, בא הפינוי הדרמטי, אחד האירועים המכורים ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה: כשלוש מאות אלף חיילים בריטים חוצים במשך שבוע את התעלה חזרה לאנגליה, בספינות, באסדות, בסירות, בכלי שיט מכל הגדלים, צבאיים ואזרחיים.
על החוף ניטש קרב נואש. חרף מספרם המועט ונחיתות נשקם עומדים גברים צעירים ואמיצים מול הטנקים הגרמניים בהחלטיות עיקשת ותוך גילויי גבורה עילאיים מחפים על המתפנים.
אף שהם יודעים היטב כי כמה יחידות גרמניות אינן לוקחות שבויים, הם ממלאים את הפקודה להילחם על הכדור האחרון, עד החייל האחרון.
זה הנס של מאי 1940. זה "הנס של דנקרק".
היו סבאג מונטיפיורי היה פרקליט לפני שנעשה עיתונאי ואחר כך סופר. הוא פרסם את כתבותיו בעיתונים נבחרים כמו "סנדיי טיימס", "סנדיי טלגרף", "האובזרוור", "האינדיפנדנט און סנדיי" ו"המייל און סנדיי".
ספרו רב התפוצה אניגמה: המאבק על הצופן מתאר איך הצליחו המפענחים הפולנים, הצרפתים והבריטים לפצח את צופן "אניגמה" הגרמני.
כדי להתחקות אחר האמת על אודות דנקרק סייר סבאג מונטיפיורי ברחבי אירופה וגילה במסעו כמה עובדות מעניינות על משפחתו שלו: שניים מקרוביו פונו גם הם מחופי דנקרק.
היו סבאג מונטיפיורי מתגורר בצפון לונדון עם רעייתו ושלושת ילדיהם.
"לא מעט ספרים כבר נכתבו על אודות 'הנס של דנקרק', אבל אף לא אחד מהם עולה על הספר הזה."
אנדרו רוברטס, מייל און סנדיי
"סיפור מרומם רוח. היסטוריה צבאית מדוקדקת ועדות מרגשת ביותר לגבורה האישית יוצאת הדופן של כל חייל וחייל."
טים גרהם, הטיימס
"מקור כוחו של ספרו של סבאג מונטיפיורי הוא סיפוריהם של אלה שלחמו. הוא תפס בהצלחה רבה יותר מאשר כל חיבור אחר את הבלבול, המבוכה, החרדה, חוסר הביטחון ואומץ הלב המופלא שאפיינו את המערכה הנוראה הזאת."
ריצ'רד אוברי, דיילי טלגרף
"נקרא כמו מותחן… יצירה רבת עוצמה
