האומה החמושה
מאת תא"ל (במיל') ד"ר דב תמרי*, הוצאת מודן הוצאה לאור, צה"ל – הוצאת "מערכות", 2012, 498 עמודים
האומה החמושה, עלייתה ושקיעתה של תופעת המילואים" הוא ספר חדש שכתב תא"ל (במיל') ד"ר דב תמרי.
כחלק מההכנות להקמת המדינה, עיצב היישוב היהודי בארץ-ישראל משנה ביטחונית, שגרסה קיום כוח מזוין המבוסס על גרעין קבוע קטן וגיוס כולל בעת חירום. תפיסה זו הייתה הבסיס עליו נבנה מאוחר יותר צבא ההגנה לישראל כצבא שעיקר הכוח הלוחם שלו הן עוצבות ויחידות המילואים. עיקרון זה, שמצא ביטוי ציורי בתיאור איש המילואים כחייל בחופשה של אחד עשר חודשים בשנה, היה בעל השפעות מרחיקות לכת על התרבות הישראלית ועל האפשרויות והמגבלות בדרכי הפעלת הכוח הצבאי שהציב בפני ממשלות ישראל. הספר 'האומה החמושה' מתאר את התפתחות התפיסה הזו, שלאורה נבנה צה"ל, ומנתח את דרך הפעלת כוחות המילואים במלחמות ישראל עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואת ההשלכות שהיו למידת ההבנה של מפעילי הכוח, את היתרונות ואת האילוצים הגלומים במערך המילואים.
הקדמת המחבר לספר
מאז הקמת צה"ל במלחמת-העצמאות הביטויים "שירות מילואים", "קראו לי למילואים", "חזרתי ממילואים" ו"צו 8", על משמעויותיהם, רוֹוחים מאוד בשיח הישראלי. הם נשמעים לרוב בקרב גברים גילאי 50-22, שהשתתפו במלחמות ישראל ובמערכותיה. בין "החבר'ה מהמילואים" נרקמו, עם השנים, קשרים חברתיים עמוקים. זהו אחד ממאפייניה של החברה הישראלית. ניתן לומר כי המושגים "שירות צבאי" ו"מילואים" הפכו חלק מה"ישראליות". לכן, כה מפתיע היה לגלות שמספר המחקרים על תולדות המילואים בצה"ל כה קטן. הרי המילואים היו ונותרו עיקר כוחו של הצבא הישראלי. במהלך אחת-עשרה שנות עבודתי ב"מכון לחקר תורת המערכה" של צה"ל, התמקדתי במחקר על אודות צה"ל ומלחמותיו. שיחה עם עמיתי לעבודה, תא"ל (במיל') ד"ר שמעון נוה, חלוץ בחקר אמנות המערכה (Operational Art) בצה"ל, היא שהביאה אותי למחשבה להקדיש את מחקרי לתואר מתקדם לתופעת המילואים הישראלית. מצאתי כי התופעה חריגה בצבאות העולם, בעבר ובהווה, אך כמעט מובנת מאליה בישראל. נראה, לכאורה, שהיא אף איננה זקוקה כלל להתבוננות מחקרית. ולא כך הוא.
גורם נוסף שעורר אותי הוא הדיון הציבורי העקרוני שהתעורר בקרב אנשי אקדמיה ואישי ציבור בישראל בשנות ה-90', בשאלה: צבא העם או צבא מתנדבים מקצועי. בדיון הוטל ספק בצורך להמשיך ולקיים את הצבא במתכונת שעוצבה אחרי מלחמת-העצמאות, מתכונת המתבססת על כוחות מילואים. הדיון הציבורי התמקד באפשרות לעבור לצבא מתנדבים מקצועי סדיר, כנהוג ברוב ארצות המערב ובארצות-הברית. בארצות הללו בוטל גיוס החובה ומכאן גם ההשלכות על המילואים. בארצות-הברית, למשל, הוחלט על חזרה לצבא מקצועי סדיר, כפי שהיה נהוג לפני שתי מלחמות העולם וביניהן. זאת, בעקבות מלחמת וייטנאם ותוצאותיה וכן בזכות ההפשרה ב"מלחמה הקרה" שבין שתי המעצמות.
הדיון הציבורי בישראל החל בעקבות הסכמי השלום עם מצרים וירדן ולאור הסרתה של עיראק ממעגל האיום. דיון מסוג זה, מן הראוי היה שיתבסס גם על מחקר היסטורי על אודות אופן התגבשותה של מערכת המילואים בצה"ל. מחקר היסטורי שכזה אמור היה לבדוק את הנושא מראשית הקמתו של הממסד הצבאי-ביטחוני כימי המנדט הבריטי ואילך, מתוך התייחסות למילואים כאל מערכת המעצבת את צה"ל כולו. ספר זה נועד לייצר חלק מן המחקר החסר. מגמתו – להציג מצע היסטורי לחשיבה אודות החלופות האפשריות לאופן התפתחותו של צה"ל.
הספר משלב בין שני צירים עיקריים: הראשון – תיאור ההתפתחויות ההיסטוריות בתחום. השני – דיונים ועיונים בסוגיות השונות. לכאורה, מקובל להפריד בין שני הכיוונים ולרכז את העיון בסוגיות השונות בחלק נפרד. אלא שבספר זה התיאור ההיסטורי משרת את העיון בסוגיות הנדונות. לכן, הובאו העיונים במקום המתאים מבחינת השתלשלות האירועים. כך גם לגבי ראיונות עם שישה אנשי מילואים, הממחישים את מאפייניה של תופעת המילואים הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. הראיונות הובאו במקום המתאים מבחינת תיאור ההתרחשויות והעיון בסוגיות השונות. הם אף סומנו ברקע אפור בהיר.
המחקר שערכתי, והספר שבא בעקבותיו, מתמקדים בשנים 1974-1938. אבל, מכיוון שחיוניותה וערכה של תופעת המילואים באים לידי ביטוי ניכר גם כיום (2011), מצאתי לנכון להיעזר בידע ובתובנות שרכשתי במהלך המחקר על השנים האמורות, כדי לנסות ולשרטט את הקווים הכלליים של התופעה מ-1974 ועד היום. תוך כדי כך ניסיתי – בזהירות המתבקשת – לומר דברים גס לגבי העתיד. הדברים הובאו בסוף הספר.
תודותיי לאנשים שסייעו לי בכתיבת ספר זה, בעריכתו ובהוצאתו לאור. תודה למוריי מאוניברסיטת חיפה, הפרופסורים יוסי בן-ארצי ומוטי גולני ולעורך, ד"ר ישראל בן-דור, שללא שקדנותו לא היה הספר רואה אור. תודה מיוחדת להוצאת "מערכות" הוותיקה. ואחרון חביב, אותו אני מוקיר, הוא ד"ר שמעון נוה, שהניע אותי לכתוב את הספר ובמשך עשר שנים לימד אותי חשיבה צבאית ופילוסופיה צבאית. חלק ניכר מהרעיונות המובאים בספר למדתי ממנו ואיתו. אילו הייתי מקדיש את הערות השוליים הרלוונטיות לתחומים שלמדתי ממנו, היה הספר מתארך עד למאוד. בנוסף לו, תודות והערכה לעמיתיי הוותיקים מהמכון לחקר תורת המערכה, איתם למדתי את שכתבתי בספר.
*תא"ל (במיל´) ד"ר דב תמרי היה שנים רבות לוחם ומפקד בצנחנים, מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד שריון (מח"ט 401 וסגן מפקד גייסות השריון. במלחמת יום הכיפורים סגנו של אדן באוגדה 162. מפקד אוגדה 143 ומפקד אוגדה 162), קצין מודיעין ראשי ומפקד המכללה לפיקוד ולמטה. היה בין מקימי המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל ועמד בראשו. לאחרונה הקים את התכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת "בית ברל" ועומד בראשה.
