החווה הסינית
אילן כפיר, ספרית מעריב, 2012, 320 עמוד
החווה הסינית הוא סיפורו של קרב השריון הגדול שהכריע את המלחמה בחזית הדרום ופתח את הציר בפני חטיבת הצנחנים שחצתה את תעלת סואץ. קרב הכרעה שכפסע היה בינו לבין כישלון – כישלון שהיה משנה מן הקצה לקצה את תוצאות המלחמה.
"זה היה קרב הטנקים האכזרי ביותר בהיסטוריה של מלחמות השריון" – כתב עליו אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים.
"עוד לא ראיתי מימי שדה קרב כל כך אכזרי" – אמר עליו משה דיין, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים.
"זה היה הלילה הנורא בחיי. אני חי את הקרב הזה יום יום, לילה לילה" – אמר עליו אלוף משנה אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 שהבקיעה את המערך המצרי בחווה הסינית.
החווה הסינית הוא קודם כול סיפורם של הלוחמים: הטנקיסטים שלחמו עד הפגז האחרון; המפקדים שנותרו בודדים בצריח; הצנחנים שנפלו בניסיונות החילוץ של חבריהם לפלוגה; מפקדי הגדודים שנותרו עם חמישה טנקים בלבד ומפקד החטיבה שידע שגורל המערכה כולה תלוי בביצוע המשימה שהוטלה עליו. שעה אחר שעה מתאר המחבר את דרמת הקרב שנמשכה 72 שעות רצופות. את סיפורי הגבורה, זעקות העזרה קורעות הלב, אחוות הלוחמים וכאב הנותרים בחיים.
אילן כפיר, עיתונאי ומו"ל, מחבר הביוגרפיות על בנימין נתניהו ואהוד ברק, ורבי המכר אחי גיבורי התעלה והאדמה רעדה, לחם עם כוח הצנחנים הראשון שחצה את תעלת סואץ בסירות גומי, היה עד ראייה לקרבות החווה הסינית, ראיין, תיחקר וריכז מאות עדויות משדה הקרב.
סקירה של רמי מתן
בימים אלה יצא לאור ספר חדש המתאר פעם ראשונה את לחימת חטיבה 14 ב"חווה הסינית" בימים 18-15 באוקטובר.
המחבר, אילן כפיר, צנחן בחטיבה שצלחה את התעלה באותו לילה בסירות הגומי, ובעצמו צלח בסירה השישית את התעלה עם פלוגת ההנדסה של החטיבה, מתאר בצורה טובה ומעוררת סקרנות את מהלכי הקרבות ואת הסיפורים האישיים.
הספר עושה צדק היסטורי עם החטיבה ועם גדוד 79.
ברור לנו שלא היה אפשרי להכניס לספר את כל הפרטים וכל הסיפורים האישיים, ויהיה מי שיטען ובצדק מבחינתו שיחידה זו או אחרת נחשפה יותר לעומת יחידה אחרת, או שאנשים מסוימים נחשפו יותר מהאחרים.
בכל מקרה, הספר לטעמי מביא לקורא בצורה ברורה, טובה ואמיתית את חלקה של החטיבה וגדוד 79 בתוכה, את האמת ההיסטורית שחטיבה 14 וגדוד 79 בראשה כבשו את ה"חווה הסינית" וגרמו למפנה ההיסטורי במלחמה, בכך שכבשו וטיהרו את מרחב ה"חווה הסינית" ו"אמיר" מ-15 באוקטובר ועד ל-18 בו ואפשרו ליחידת הצנחנים במילואים 247 של דני מט וחטיבת הטנקים במילואים 421 של חיים ארז, לצלוח את התעלה, ובכך לשנות את פני המלחמה ולהעביר את כובד המשקל לגדה המערבית ל"ארץ גושן".
בקרב השתתפו 9 מסגרות גדודיות של שריון וחי"ר ויחידות עצמאיות נוספות. הקרב היה מסובך ומורכב ותבע מכולם – ממפקדים וחיילים – תעצומות נפש, אומץ, נחישות ורמה מקצועית גבוהה. על כל אלה פיקד אמנון רשף ששלט בכוחות לכל אורך הלילה ושאר הימים, הפגין מנהיגות וקור רוח במצבים הקשים, הִשרה ביטחון בחיילים ובמפקדים, ניהל את הקרב מתוך הקרב עצמו ולא ממפקדה, וגילה אומץ לב אישי.
סיפורו של גדוד הצנחנים 890 מופיע בספר בפירוט רב ומתאר את קרב החילוץ הקשה שהגדוד ביצע. אינני רוצה לקלקל לקורא אבל ברור לכל, ואילן מביא זאת בבהירות שהקרב, של 890 לא השפיע ולא שינה בכלום את מהלך המלחמה ולא פתח את הצירים, כפי שקיבל כמשימה ברורה. אין חולק על כך שלוחמי הצנחנים של 890 לחמו בגבורה ורבים מהם נהרגו ונפצעו, אך מפקדיהם והמג"ד בראשם לא ביצעו את המשימה ולא חילצו את כל פצועיהם משדה הקרב. פצועים אלו חולצו לבסוף על ידי השריונרים. לעומתם הלוחמים והמפקדים של גדוד 79 לחמו בגבורה רבה, איבדו לוחמים רבים אבל כן ביצעו את המשימה וכן חילצו את כול הפצועים.
תודה גדולה לאילן כפיר ולכל העוסקים במלאכה.
הספר מצטרף לספרו של עופר דרורי "פלוגה י' בסופה" המספר את לחימת פלוגה י' בגזרה הצפונית, מצטרף לספרו של ברטי אוחיון "נשארנו שם" המספר את לחימת גדוד 79 במלחמה ומצטרף לספרו של יאיר ליטביץ "צ817831" המספר את סיפורו האישי בגדוד 87 ו-79. כל זאת בנוסף לספרים אחרים שנכתבו שלא על ידי לוחמי הגדוד. גדוד אחד – שלושה ספרים.
חברי היקרים הספר מאד מומלץ.
סקירה של עפר דרורי
כותרת המשנה של הספר – "החווה הסינית – קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום כיפור" אומרת הכול. לראשונה בספר מקושרת "החווה הסינית" לקרב שריון ולא בלעדית לאיציק מרדכי ולקרב של גדוד 890. נדמה שלרגע זה חיכו שריונאים רבים 39 שנים. יש משהו אצל לוחמים של העבר שהם זקוקים להכרה גם שנים רבות אחרי אירועי מלחמה, כאילו שההכרה החיצונית תשנה משהו ממה שעבר עליהם ובכל זאת זה המצב.
השריון, ובעיקר חטיבה 14 שכללה את גדוד 79 וגדוד 184, ובקרב המסוים הזה גם את גדוד הסיור 87 וכוחות נוספים, כבשו את מתחם החווה הסינית ואזור ראש הגשר ב-15 באוקטובר בלילה, בקרב קשה וכמעט בלתי נתפש שבו ניהלו לוחמי השריון קרב פנים אל פנים, לחימה מטווחים של מטרים בודדים שמתאימה לקרב חי"ר ולא לקרב תותחי טנקים ולמקלעים. כפיר עוקב אחרי האירועים של הלחימה ליצירת מסדרון ראש הגשר וראש הגשר עצמו מיום 15 באוקטובר לקראת ערב ועד 18 באוקטובר, עת נכבשה החווה הסינית במלואה, וכוחות צה"ל בראשם הצנחנים ולאחריהם השריון יצרו ראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ.
ייחדו של הספר שהוא מצליח להעביר את התמונה הכללית אבל לא שוכח את החייל הבודד. רצף האירועים של לחימת חטיבה 14 ולחימת חטיבת הצנחנים במילואים 55 משתלב עם סיפורים אישיים של קרבות בודדים, של חילוצים ושל לחימת גדודים ופלוגות שהפכו למחלקות ולטנקים בודדים. בספר גם מובא קרב ההיחלצות הקשה של חיילי גדוד 890 אשר עלו על מתחם דיוויזיוני מצרי מבלי לדעת מה עומד מולם. עוד בספר תיאור הקרבות של חטיבה 600 וחטיבה 421 בכל הקשור לקרב בצליחה ושל כוחות נוספים.
מתוך שלל הסיפורים עולים גם מעשי גבורה רבים של לוחמים בודדים ושל מפקדים. רובם זכו בעיטורים ובצל"שים, חלקם לאחר מותם. מעטים משום מה נשכחו בעת ההמלצות לציונים לשבח, שני מקרים קיצוניים וידועים מוזכרים בספר. סיפור חילוץ 32 לוחמי מעוז פורקן שחולצו אישית על הטנק של מג"ד 184 שאול שלו, שנהרג לאחר מכן בקרב על "טלוויזיה" ולא זכה לצל"ש על מעשו החריג, וסיפורו של מ"פ ז' מגדוד 79 רמי מתן שלחימתו וחילוץ חייליו בליל הפריצה ב-15 לאוקטובר היוו השראה לרבים אחרים. הלקח משני אירועים אלה למפקדי העתיד הוא לעשות תחקיר לאחר הקרב ולהמליץ לצל"ש לכל מי שלדעתם הוא ראוי לו. המלצות מאוחרות במרבית המקרים לא נלקחות בחשבון והם גורמים עוול ותסכול של שנים למי שנשכחו.
בספר מוצג בצורה ראויה חלקו הכביר של מפקד החטיבה אמנון רשף בניהול קרב הפריצה, ניהול קרב חטיבתי מהקשים ביותר שידע צה"ל, מתוך טנק, בקור רוח כאשר חליפות רשף מפקד על החטיבה ומפקד על הטנק האישי שלו בתושייה ובשקט.
הספר בהחלט מומלץ גם בשל צורת כתיבתו וגם בשל חשיפת חלקו של השריון בקרבות הפריצה, אף שהוא לוקה בחוסר דיוק בלא מעט מקרים, כנראה מחוסר יכולת של המחבר לבצע תחקיר מעמיק של כל הפרשות שהוא מעלה בספר. דוגמא אחת הקשורה לצל"שים היא של דינה זלצמן (בן יהודה). בספר היא מוזכרת כמי שקבלה צל"ש מפקד חטיבה 14 כאשר בפועל קיבלה צל"ש רמטכ"ל וזו כאמור רק דוגמה אחת.
סקירה של עודד מגידו *
קוראים המעוניינים לקבל תמונה כללית על התנהלות קרב ההבקעה בחווה הסינית ימצאו את מבוקשם בספר. אלא שהמחבר לא עשה תחקיר כמו שצריך
בתוך מבול הספרים שנוחת – ועוד ינחת – עלינו השנה על מלחמת יום הכיפורים, תופסים מקום נכבד הספרים על מבצע "אבירי לב" לצליחת התעלה. כך ראו אור "צליחה" של עמירם אזוב (הוצאת דביר), ו"בנקודת הכובד" של יעקב אבן ושמחה מעוז (מודן), ועכשיו – ספרו של העיתונאי אילן כפיר על החווה הסינית. כפיר כבר כתב פעם ספר על מלחמת יום הכיפורים, "אחַי גיבורי התעלה", שהוא אוסף שטחי ואקראי של סיפורי מלחמה שמתיימר לתאר את סיפור המלחמה בחזית הדרום.
הפעם כפיר ניסה לכתוב ספר רציני יותר. קוראים המעוניינים לקבל תמונה כללית על התנהלות קרב ההבקעה בחווה הסינית – להתרשם מהאירועים ומהדמויות המרכזיות, ממוראל ורוח הלוחמים ומהמאמץ האדיר של אוגדת שרון בקרב ההבקעה, ובעיקר קרב הגבורה של חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף – ימצאו את מבוקשם בספר, וזה לא מעט. הכתיבה קולחת והספר קריא. אבל כמו בספרו הקודם, גם כאן נדמה כי המשימה גדולה מכפי מידותיו. כפיר לא עשה תחקיר כמו שצריך, לא הצליב ובדק מידע, והספר מלא בטעויות היסטוריות ובאינספור אי־דיוקים. מי שמחפשים דיוק בפרטים, יצטרכו לבדוק כל פרט בספר שבעתיים, ובמקרים רבים מדי ימצאו טעויות, יגלו אי־הבנה של הכותב בהתפתחות הקרב, בלבול בין כיוונים, בלבול בין יחידות, טעויות בתיארוך ובתזמון של אירועי קרב שונים, בלבול בסדר המהלכים של קרבות, ועוד ועוד.
הספר פותח באירועי המלחמה שקדמו למבצע "אבירי לב". לא ברור לפי מה כפיר בוחר לתאר קטעי מלחמה וקרבות מתשעת הימים שקדמו לקרב הצליחה, במיוחד כאלה שאינם רלוונטיים לקרב בחווה הסינית, או לגזרה המרכזית בתעלה, או לחטיבה 14, שנשאה בעיקר בעול קרב הצליחה. לדוגמה, הספר מתאר באריכות את קרבות הבלימה בגזרת בלוזה־קנטרה ביממה הראשונה למלחמה. מדוע מתוארים דווקא הקרבות בגזרה זו ולא, למשל, קרבות הבלימה של גדוד 52 בגזרה הדרומית (שהיה גדוד מקורי של חטיבה 14), שאינו מוזכר כלל? אין היגיון עקבי בתיאור המערכה. הקוראים המבקשים לגבש תמונה כוללת על התפתחות המלחמה בחזית הדרום בשבוע וחצי שקדם למהלך הצליחה, מקבלים תיאורי קרבות רנדומליים, ככל הנראה לפי מצאי החומר שהיה זמין בידי המחבר.
תקצר היריעה מפירוט כל הטעויות, הבלבול ואי הדיוקים שבספר, ולפיכך יובאו רק כמה דוגמאות: בנוגע לפרשת חילוץ אנשי מעוז "פורקן", בלילה שבין 8-7 באוקטובר, הטיל מפקד האוגדה, אריאל שרון, על מח"ט 421 לתכנן מבצע פריצה אל מעוז "חזיון" (ליד גשר הפירדאן) לחילוץ אנשיו הנצורים. אלוף הפיקוד, שמואל גונן, הטיל וטו על המשימה. למחרת, בלילה שבין 9-8 באוקטובר, יצאו אנשי מעוז "פורקן" (ליד איסמעיליה), בפיקודו של מפקדם מאיר ויזל (שכמובן לא היה מפקד מעוז "מפרקת", כנאמר בעמ' 12), למסע לילי נועז, שבסופו היו אמורים לחבור לכוחות של חטיבה 421 באזור תעוז "נוזל". ואכן, כוחות חטיבה 421 נערכו בבוקר 9 באוקטובר באזור "נוזל" כדי לקלוט את אנשי המעוז, אולם מח"ט 14, שהייתה החטיבה האחראית על הגזרה בפרוץ המלחמה, ביקש משרון שאת החילוץ בפועל יבצעו הוא ואנשיו, וכך אושר ובוצע.
אצל כפיר שני המהלכים הנפרדים לחלוטין, האחד – פריצה למעוז "חזיון" לחילוץ בבוקר 8 באוקטובר, שלא בוצעה; והשני – חילוץ אנשי מעוז "פורקן", שיצאו ברגל בבוקר 9 באוקטובר, שכן בוצע, מתערבבים לפרשה אחת שבה המשימה הוטלה על חטיבה 421. מח"ט 14 ביקש להוביל את ה"התקפה" (שכאמור לא אושרה), וכך – "ברגע האחרון שונתה תוכנית החילוץ. במקום גדוד יישלח לקרב כוח משימה קטן בפיקודו של מג"ד 184, שאול שלו". המציאות היתה שגדודי חטיבה 421 חיפו על מבצע החילוץ שביצע כוח קטן בפיקודו של מח"ט 14.
במסגרת ההיערכות לחלץ את אנשי "פורקן" הוטל על גדוד 599 לכבוש את מתחם "חמוטל", שחלש על האזור שבו היה אמור להתקיים מפגש החילוץ עם אנשי "פורקן". הגדוד יצא לקרב קשה עם 25 טנקים, שבסופו נהרגו שמונה מלוחמיו ונפצעו עשרות, 19 מהטנקים נפגעו ושניים מהם נשארו בשטח. המדובר כאמור ביום הרביעי של המלחמה (9 באוקטובר). אצל כפיר אין זכר לקרב זה, ולעומת זאת הוא כותב כי לוחמי הגדוד נשלחו ביום השלישי של המלחמה לכבוש את מתחם "טלוויזיה": "33 טנקים יצאו להתקפה על המתחם. רק 22 שרדו בסיומו" (עמ' 156). אלא שקרב זה, בהשתתפות גדוד 599, לא היה ולא נברא. בהמשך, מספר כפיר, פורק גדוד 599 לאחר המלחמה והצוותים ששרדו פוזרו ביחידות אחרות (עמ' 158). במציאות המשיך הגדוד להתקיים עד לפירוק חטיבה 421 בשנת 1986.
דוגמה נוספת: גדוד 407 מחטיבה 600 צורף ב–15 באוקטובר לחטיבה 14 לקרב ההבקעה. מפקד הגדוד, שעיה בייטל, נפצע בליל הפריצה בסביבות השעה 21:00 באזור צומת "לכסיקון־טרטור", בהתקפה על המערך המצרי בצומת, שגבה מחטיבה 14 עשרות רבים של חללים באותו לילה. לאחר שבייטל נפצע ופונה, תפס את הפיקוד על הגדוד המ"פ גדעון גלעדי, והכוח בפיקודו ניסה עוד כמה פעמים במשך הלילה לפרוץ את הצומת, כשבניסיון האחרון נספה גלעדי בבוקר ה–16 באוקטובר. בתיאור של כפיר מתערבבים תיאור לחימתו של בייטל בתחילת הערב עם לחימתו של גלעדי בהמשך הלילה, ובייטל מתואר כמי שנלחם בקרבות על הצומת אחרי השעה 02:00 בלילה, כחמש שעות ויותר לאחר שנפצע ופונה (עמ' 138).
כפיר חוזר ומבלבל בין מושגים ומערכי כוחות – את צפון הגזרה החזיקה חטיבה צפונית ולא אוגדה (עמ' 15); קצין האג"ם של חטיבה 14 הוא קצין אג"ם חטיבתי ולא אוגדתי (עמ' 81) ; קצין בדרגת עקיד בצבא המצרי הוא אלוף משנה בעמ' 131, אבל סא"ל בעמ' 133 (התשובה הנכונה – אלוף משנה). אפילו מניין השנים בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים שגוי – שש ולא שבע (עמ' 135). ואם במלחמת ששת הימים עסקינן, הגנרל המצרי שאזלי היה אז מפקד כוח מיוחד שנקרא כוח שאזלי ולא מפקד דיוויזיה 6 המצרית (עמ' 67).
גם בכיוונים ובשמות המקומות יש בלבול. תעוז "טלוויזיה", שמיקומו היה כ-7 ק"מ מדרום-דרום מערב למתחם "חמוטל", ממוקם אצל כפיר "כמה קילומטרים צפונית-מזרחית" ל"חמוטל" (עמ' 44); בנצי כרמלי, שהיה המג"ד הראשון של גדוד הסיור 87 של אוגדת שרון, נהרג ב-8 באוקטובר ברכס "חמדיה", ולא ב"חמוטל" (עמ' 52); אמנון מרטון, מג"ד 410 מחטיבה 600, נפצע ב-9 באוקטובר במתחם "מכשיר" ולא ב"חמוטל" (עמ' 262); הכוח המצרי הנסוג ממתחם החווה הסינית ("אמיר") נסוג למתחם "מיסורי" שמצפון ל"אמיר" ולא ממזרח לו (עמ' 256); מעוז "לקקן" היה כ-4 ק"מ מדרום־מזרח לצומת "טרטור-לכסיקון" ולא ממערב לה (עמ' 152), ועוד ועוד.
מעבר לכך, הספר לוקה בדרמטיזציות והגזמות מיותרות, כאילו המציאות לא הייתה דרמטית דיה. זה מתחיל בשימוש חוזר ונשנה במושג שכנראה לקוח מסיפורי מלחמת העצמאות – "חיילים סודניים". ככל הידוע יחידות צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים לא כללו חיילים סודניים; ב"חמוטל", ב-8 באוקטובר, היו "אלפי חיילים מצריים ועשרות טנקים" (עמ' 43). ככל הידוע היה ב"חמוטל" גדוד מצרי מדיוויזיה 16 (כלומר כמה מאות חיילים) ולו פלוגת טנקים; כפיר מתאר כיצד אסף אריאל שרון בבוקר 15 באוקטובר את מפקדי החטיבות וקציניו הבכירים "וחשף בפניהם, לראשונה, את הסוד הגדול: הלילה צולחים את התעלה" (עמ' 62). אלא שכבר שני לילות לפני חשיפת הסוד, כוחותיהם של אותם המח"טים עסקו בריכוז וקירוב אמצעי הצליחה ובאימון בגרירת גשר הגלילים; ביומיים הראשונים למלחמה, כותב כפיר, התמודדה חטיבה 14 "כמעט לבדה מול 90 אלף חיילים ו-800 טנקים מצריים שחצו את התעלה" (עמ' 165). איך "כמעט לבדה"? ואיפה חטיבות 401 ו-460, שחברו אליה?; מטח הקטיושות האחרון על ראש הגשר, כותב כפיר, היה מטח קטלני "שהביא למותם של עשרות לוחמים" (עמ' 235) ואילו לפי ספרו של יעקב אבן, שהיה מפקד מתחם ראש הגשר, המטח גרם את מותם של 12 חיילים. בספר אין מראי מקום למובאות הרבות, אין ביבליוגרפיה ואין אינדקס.
לפחות בנקודה אחת עושה כפיר צדק היסטורי. במשך שנים רבות נאבקו אנשי חטיבה 14 ויחידות אחרות שהשתתפו במערכת קרב הצליחה על מקומם ואזכורם בהיסטוריה של קרב "החווה הסינית". מאז מלחמת יום הכיפורים השתלטו אנשי גדוד הצנחנים 890 – ובראשם המג"ד יצחק מרדכי – על הנרטיב של הקרב, ניכסו לעצמם את שם הקרב והפכו אותו לבלעדי שלהם. רק בשנים האחרונות נעשה תיקון בעניין זה, בין השאר בסרט שהופק על חטיבה 14 ובספרים שיצאו באחרונה ונזכרו בתחילת ביקורת זו. התיאור של כפיר שם את הקרב ההרואי ולמרבה הצער, המיותר, של גדוד 890, בפרספקטיבה הנכונה של המערכה הכוללת על מרחב החווה הסינית. אין דברים אלה באים לגרוע מאומה מהגבורה ומהמסירות ומרוח הלחימה היוצאות מן הכלל של גדוד 890 בלחימתו בפאתי החווה הסינית בלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר.
לסיכום: "החווה הסינית" הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה. ייתכן שעריכה קפדנית ומקצועית, שתיעשה על ידי מי שמתמצאים בתולדות המלחמה, תוכל לתקן את הליקויים הרבים שבספר, דבר שיאפשר את הוצאתו לאור במהדורה חדשה ואמינה יותר.
* סא"ל (במיל') עודד מגידו שירת כמ"פ שריון במלחמת יום הכיפורים וכמג"ד שריון בין השנים 1983-1975
