הן אפשר
מאת אהוד דיסקין, הוצאת משכל 2013, 278 עמודים בכריכה רכה
באוטוביוגרפיה שלו, "הן אפשר", מסכם אהוד דיסקין את חייו, שקיבלו תפנית משמעותית במלחמת יום כיפור והובילו אותו ללוס אנג'לס
עדי כץ (מאתר www.motke.co.il 12 בספטמבר 2013)
באוטוביוגרפיה של אהוד דיסקין, "הן אפשר", שיצאה בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים", אפשר למצוא את כל המרכיבים של סיפור הצלחה ישראלי שורשי, שמסתיים בלוס אנג'לס. משירות פלוס קצונה בצבא הקבע, השתתפות במלחמות ישראל ולימודים אקדמיים ועד להצלחה עסקית מעבר לים.
דיסקין, שבקרוב ימלאו לו 70, מבקש, כפי שהוא מצהיר, לסכם כאן את חייו מלאי התהפוכות ולחלוק עם הקוראים את הלקחים שצבר. הוא פותח את הספר במלחמת יום כיפור, שחרתה בו, כמו ברבים אחרים, את רישומה. במלחמה ההיא הוא השתתף בחציית התעלה, עמד כפסע מהמוות וגם הכיר דמות שהשפיעה עליו בשנים שאחר כך, האלוף שמואל גורודיש (גונן).
דיסקין מתאר את הזחיחות בה לקו המפקדים, משוכנעים שיביסו את המצרים בקלות, עד שנתקלו בתופת. "התברר לנו שזו איננה מלחמת ששת הימים", הוא כותב, "זו מלחמה שונה לגמרי". במשך השנים, עד כתיבת הספר, שמר את אירועי המלחמה בפנים. "ידעתי שהמלחמה לא תהיה חוויה של טיול", הוא כותב, "אבל לא ידעתי שתהיה זו טראומה רבת עוצמה, שתלווה אותי".
המלחמה הראשונה שלו הייתה מלחמת העצמאות, אותה עבר כילד בן ארבע בירושלים, בשכונת כרם אברהם. הוא היה הצעיר בין שלושה ילדים. אביו היה פקיד מכס, אמו אשת חינוך, שניהם ממשפחות חרדיות ממאה שערים, בנות כמה דורות בארץ. ההפגזות הירדניות, המצור, רסיסי הפגזים בחצר, הביאו לבריחת המשפחה למכרים בפתח תקווה, והוא זוכר שאסור היה לבכות או להפגין סימני חולשה.
הוא גדל בבדידות, מאחר ששני אחיו היו בוגרים ממנו בשנים לא מעטות. אמו, הוא מספר, האמינה בו, אך האב, האח והאחות הבוגרים, התייחסו אליו בלעג ובזלזול ולכן ניסה תמיד להוכיח את עצמו. כמו מאביו ומאחיו, דיסקין לא חוסך את שבטו גם בהמשך הספר מכמה מהקצינים הבכירים ומדמויות מוכרות אחרות שבהן נתקל בחייו.
הוא התגייס לשירות סדיר בשריון בראשית שנות השישים, ובניגוד לדעת משפחתו פנה למסלול הקרבי ובהמשך הגיע לקורס קצינים. בתום השירות הסדיר פנה ללימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, נישא לראשונה בין ארבע נשותיו והביא לעולם שני ילדים.
ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. דיסקין לקח בה חלק בסיני, באוגדה של ישראל טל (טליק). אחריה ליווה בתפקידו כקצין חינוך את הסופר שבתאי טבת באיסוף חומר לספרו "חשופים בצריח" על השריון ומלחמת ששת הימים. בהמשך החליט לעזוב את ספסל הלימודים ולחזור לשירות הצבאי, הפעם כטנקיסט, והתמנה לסגן מפקד פלוגה בגדוד 79, שבמלחמת ההתשה החזיק את קו התעלה.
הוא הוגדר כקצין מצטיין, עם קבלת דרגת הרס"ן ב-1970, אז השתחרר וחזר לסיים את התואר הראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה ושוב חזר לצבא, ליחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל. במקביל עשה תואר שני בכלכלה חקלאית. בהמשך דרכו הגיע לטכ"מ (טכנולוגיה מתקדמת", מחברות התוכנה הראשונות בישראל) והצטרף להנהלתה. פרויקט הדגל באותה תקופה היה הקמת מערכת הבקרה של חיל האוויר.
מלחמת יום כיפור, ב-6 באוקטובר 1973, קטעה את קריירת המחשוב שלו והוא חזר שוב לשירות קבע, הפעם במחלקה לניתוח מערכות, כחבר בצוות של האלוף גורודיש, שהקים את המפח"ש, מפקדת חילות השדה. על גורודיש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום כיפור, שסומן על ידי ועדת אגרנט כאחראי לחלק גדול מה"מחדל", דיסקין מדבר בחום. למרות סיפורי האימים ששמע על קשיחותו של המפקד השנוי במחלוקת, גילה לדבריו אדם נבון בעל יכולת ניתוח ורגישות לאנשים. נוצרה ביניהם כימיה אישית והם הפכו לידידים, אך דיסקין לא שוכח לספר גם כיצד היה גורודיש, בעל הנפש הסוערת, נוהג לשלוף לפתע סכין קומנדו באמצע ישיבה ולהטיל אותה ממרחק עשרה מטרים אל הדלת ממול.
הוא מאמין שלחברו נגרם עוול ומספר שהרגיש רדוף וניסה לטהר את שמו עד יום מותו. גורודיש, שלאחר שחרורו מצה"ל ב-1976 פנה לעסוק בסחר בנשק ובכריית יהלומים באפריקה, נפטר ב-1991 מהתקף לב, "או שברון לב" כדברי דיסקין, והוא בן 61.
אחרי מלחמת יום כיפור מונה דיסקין למג"ד בפיקוד מרכז, ושלוש שנים אחר כך סיים, במקביל לשירות, דוקטורט במינהל עסקים באוניברסיטה העברית. במקביל הגיע לדרגת אלוף משנה, למרות החיכוכים הרבים שהוא מספר עליהם, עם המערכת. אחר כך התמנה לעוזר של יו"ר קרן לב"י וגייס כספים לחינוך חיילי צה"ל. כך הכיר את אשתו השלישית, בתו של נדבן אמריקני עשיר.
בעקבות לחץ מסיבי מצד משפחתה, הוא מספר, נאלצו בני הזוג לעקור לארצות הברית, חיו בניו יורק והביאו שני ילדים, בנוסף לחמישה שהיו לו משתי נשותיו הקודמות. אחרי ארבע שנים, שהוא מגדיר כקשות בחייו, הוא נקלע למשבר גירושין מכוער, נאלץ לעבור בחוסר כול ללוס אנג'לס, כדי להיות לצד שני ילדיו, והתמודד עם האשמות של משפחת אשתו, שהוא מבקש לחטוף את הילדים לישראל.
העבר הצבאי המפואר והתארים האקדמיים, כך גילה באותה תקופה, לא מסייעים לו לממן את המלחמות המשפטיות היקרות עם אשתו לשעבר ואביה רב ההשפעה, אבל כמו בתסריט של דרמה אמריקנית מצויה, הצליח להקים את עצמו מחדש מתוך ההריסות, נכנס לעולם העסקים, כשהוא עוסק בין השאר במכירת ציוד צבאי לצה"ל, והחל לעשות חיל.
הצלחה בעסקים, אומר דיסקין, היא לא תולדה של השכלה אקדמית, אלא של ניסיון עסקי, שכל ישר ודבקות במטרה, וגם האופטימיות חשובה. כיום הוא נשוי ברביעית, זה 25 שנה, חי בלוס אנג'לס ומנהל שם את עסקיו המשגשגים. בתום הספר הוא קובל על החומרנות והשטחיות האמריקניות, אך מציין ששם קל הרבה יותר להצליח. "החיים גלגלו אותי לשם בנסיבות משפחתיות", הוא אומר ברגש אשמה ישראלי מוכר, וטוען שאינו מרגיש אמריקני. על השלווה הנפשית שיש שם, משלמים לדבריו בשממה רגשית.
"בעשור השביעי לחיי, אני מרגיש שחייתי את חיי בהתאם למאוויי", הוא מסכם. "זוהי הרגשה טובה ואני מאחל אותה לכל מיודעי. יש לזכור שכדי לממש את המאוויים, צריך להשקיע רבות בהשגתם, כי דברים אינם מתרחשים מאליהם".
"הן אפשר יתפוס מקום מכובד בין הספרים שמשמרים ומנציחים אותה תקופה, של קרבות שריון מן הגדולים בהסטוריה הצבאית, גילויי אומץ לב ואחוות לוחמים" – אלוף מיל חיים ארז
על אהוד דיסקין
"המכלית קרטעה בדרך העפר, מרעידה את הנוסעים ואת המטען. מסביב שררו חושך ודממה. השנה הייתה 1948. הותרנו מאחורינו את ירושלים הנצורה, עיר של בתים שהארטילריה הירדנית השאירה אותם עם חורים פעורים ועם רעפים מנותצים. נסענו מערבה ב'דרך בורמה', דרך שהתפתלה על צלעות ההרים, עקפה את באב אל וואד, הלוא הוא שער הגיא, ואת מארבי הכנופיות הערביות שחסמו את הדרך לירושלים וממנה. הייתי כמעט בן חמש, בוגר מספיק לראות את האירועים אך צעיר מכדי להבינם".
קטע זה בתחילת הן אפשר אופייני לסיפור חייו המרתקים והסוערים של אהוד דיסקין, מבני "דור המדינה", אלה שזיכרונם הראשון הוא ממלחמת העצמאות, ובהתבגרם נקראו להגן בגופם על קיומה ועל ריבונותה של מדינת ישראל.
דיסקין, בן למשפחה ארץ-ישראלית ותיקה ושורשית, שירת בחיל השריון ובאגף התכנון, והגיע לדרגת אלוף-משנה. במלחמת ההתשה היה מ"פ טנקים על גדות התעלה ובמלחמת יום הכיפורים שירת כקצין מבצעים וכסמג"ד בחטיבת השריון הראשונה שצלחה את התעלה. הוא הכיר מקרוב אישים מרכזיים בצה"ל, בהם האלוף שמואל גורודיש, שהיה סמל לנוקשות, אך דיסקין התיידד איתו וגילה בו צד אנושי וחמים.
מאוחר יותר שימש דיסקין בתפקיד מנכ"ל הקרן לביטחון ישראל (לב"י) וגייס כספים רבים להעשרת חינוכם של חיילי צה"ל. בעקבות נישואיו עבר לארצות הברית, שם הצליח בעסקים, אך שמר כל העת על קשר חם והדוק עם ישראל.
הן אפשר שופע סיפורים מרתקים, אנקדוטות המעוררות חיוך וגעגועים לישראל הקטנה שהייתה ולא תשוב, בשילוב עם תובנות מעמיקות של איש עסקים שעשה חיל בתחומי סחר בינלאומי, נדל"ן ועוד, וחולק עתה את לקחיו עם הקוראים.
אהוד דיסקין נולד בירושלים ב-1944. כחייל וכקצין מילא שורה של תפקידים קרביים במלחמות ישראל. תוך כדי שירותו למד באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר דוקטור במינהל עסקים. הוא זכה להצלחה מרשימה כאיש עסקים בארצות הברית. כיום הוא מחלק את זמנו בין לוס אנג'לס לתל אביב.
