הנדון: השמדה

הנדון: השמדה
מאת איתמר לוין ושלומית לן, הוצאת מודן, שנת 2012, 356 עמודים

איתמר לוין הוא עיתונאי, היסטוריון ומחברם של תשעה ספרים בחקר השואה. שלומית לן היא עיתונאית וסופרת. ספרם הקודם, 'הקרב האחרון', עסק במרד גטו ורשה.

תוכן העניינים: הדמויות העיקריות, "בסוף המלחמה תהיה אירופה נקייה מיהודים" מאידיאולוגיה לביצוע: ההחלטה על ההשמדה, "תוהו ובוהו בצעידת אווז אחידה" הממשל הנאצי: מאבקי סמכויות בשאלה היהודית, "לשכל של הימלר קוראים היידריך" ריינהרד היידריך: האיש שהפך את הרצח לקריירה, "נחשב למומחה מוכר בתחומו" המשתתפים: הבירוקרטים שמאחורי מכונות הרצח, "יינתן טיפול מתאים" הוועידה: מה אמרו, מה כתבו, מה התכוונו, "תגיע השעה שבה היהדות תחוסל" המלחמה: גרמניה והחזיתות בינואר 1942, "הדרכים מלאות גוויות" הקורבנות: יהודי אירופה בינואר 1942, "להיאבק נגד הרס האנושיות" אחרי הוועידה: הדיונים, המשתתפים, ההנצחה. נספח: פרוטוקול ועידת ואנזה, ביבליוגרפיה, תודות, אינדקס

סקירה של ירח טל

בשעת בוקר מאוחרת של יום חורף, 20 בינואר 1942, חצתה מכונית מרצדס כהה את רחובות פרבר היוקרה ואנזה בפאתיה הדרומיים-מערביים של העיר ברלין. הטמפרטורה הייתה מינוס 3 מעלות צלזיוס. מימיו של האגם ואן, שסביבו נבנתה העיירה, היו כהים ושקטים. המכונית טיפסה במעלה רחוב אס גרוסן ואנזה הצר וחלפה על פני הווילות הגדולות עד שהגיעה לבית שמספרו 58-56. שערי הברזל השחורים היו פתוחים, ואיש ס"ס במדים שחורים נקש בעקביו והצדיע במועל יד כאשר זיהה את היושב במושב האחורי. מהמושב האחורי יצא גבר צעיר, יהיר למראה. הגבר הצעיר היה ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך.

היידריך ו-14 המוזמנים האחרים – פקידים בכירים במשרדי ממשלה, במפלגה הנאצית ובאס-אס – נכנסו זה אחר זה אל חדר מבואה סגלגל שבשוליו גרמי מדרגות אלכסוניים, עברו לאולם הכניסה ונעצרו ליד האח המבוערת, שמעליה תבליט רומאי לבן של ציידים עירומים ושריריים. שם פשטו את מעיליהם הארוכים, והתכוננו לחדר ההסיבה המוארך לישיבה בת 90 דקות, שתהפוך לאחד מסמליה של השמדת היהודים. כאשר נותרו ריינהרד היידריך ואדולף אייכמן לבדם בווילה, לאחר ארוחת הצהריים הקלה שחתמה את הישיבה, לא הסתיר היידריך את שביעות רצונו: שליטתו על השמדת יהודי אירופה הובהרה, והתיאום החיוני לביצוע הרצח הובטח.

ב-20 בינואר 2012 ימלאו 70 שנה לוועידת ואנזה שהיא אחת מאבני הדרך המרכזיות בשואה, אך שבעה עשורים לאחר קיומה היא עדיין מעוררת שאלות: מדוע כונסה? מה משמעות הפרוטוקול שנרשם בה? מי היו המשתתפים ומה היו מניעיהם? כיצד השתלבה באירועי מלחמת העולם? מהו מקומה ברצח שכבר התחולל? כיצד חיו ומה ידעו באותו יום הקורבנות שגורלם נחרץ? עם שאלות אלה ואחרות מנסה להתמודד הספר החדש: "הנדון: השמדה-ועידת ואנזה והפתרון הסופי" מאת העיתונאים איתמר לוין ושלומית לן שראה אור בהוצאת מודן.

המסמך המרשיע ביותר שהגיע לידינו בנוגע לתכנונו של "הפתרון הסופי" ולביצועו, היה פרוטוקול ועידת ואנזה. מבין מאות אלפי המסמכים העוסקים בגורלם של יהודי אירופה, אין כמו הפרוטוקול הזה להוכיח את התכנון המוקדם, את הכוונה הרצחנית ואת הביצוע המדוקדק של רצח העם היהודי. לכן אין תימה מדוע מכחישי השואה כמו יוהנס פיטר ניי הקדישו מאמצים כה רבים לנסות להוכיח כביכול כי פרוטוקול ואנזה הינו מזויף. היה זה אדולף אייכמן שבמשפטו בירושלים שם קץ למחלוקות כשאישר במו פיו את האותנטיות של הפרוטוקול ואת קיומה של הוועידה. על אף שבשום מקום לא נמצאה פקודה בכתב של היטלר לרצוח את יהודי אירופה, מביאים המחברים בספרם את ההוכחות ההיסטוריות על חלקו המכריע של היטלר בפתרון הסופי גם ללא פקודה בכתב. השני בהיררכיה הנאצית, הרמן גרינג, הוא שהורה לעשות את כל ההכנות "לפתרון כולל של השאלה היהודית בתחום ההשפעה הגרמני באירופה", ולהגיש לו הצעה כוללת לביצוע "הפתרון הסופי של השאלה היהודית". אך מה היה טיבו של "פתרון" זה? האם הצמרת הנאצית הורתה במודע על השמדת יהדות אירופה, או שמא האירועים התגלגלו והסלימו מעצמם?

התשובה הברורה לכך מצויה בפרוטוקול ועידת ואנזה, ומכאן חשיבותם העצומה של הוועידה ושל הפרוטוקול. יוזם הוועידה ומי שישב בראשה, מפקד משטרת הביטחון והס"ד, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ריינהרד היידריך, הציג ל-15 הנוכחים בוועידה טבלה מפורטת של מספר היהודים בכל ארצות אירופה, שהסתכם ב-11 מיליון. לאחר מכן הבהיר מה יעלה בגורלם: "תחת הנהגה מתאימה יש, במהלך הפתרון הסופי, להוביל באופן מתאים את היהודים לגיוס עבודה במזרח. אותם היהודים הכשירים לעבודה יובלו לשטחים אלה בפלוגות (עבודה) גדולות, תוך הפרדה בין המינים, כסוללי כבישים, חלק גדול מהם יאבדו ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שיוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות יותר גדול, ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא מהווה ברירה טבעית, ובמקרה של שחרור ישמש כגרעין לבניית יהודי חדש". למי שנזקק לפרשנות הנאמר, הרי ברור כשמש: מי שלא ימות תוך כדי עבודת הפרך – יקבל "טיפול מתאים" כדי להבטיח שלא ישרוד. זה לא רמז לרצח. זו הוראה לרצח!

מעבר לכך, הפרוטוקול מהווה עדות מצמררת למה שהפך את השואה לאפשרית: שילוב של אידיאולוגיה רצחנית, יעילות פקידותית ויכולת תעשייתית. האידיאולוגיה הגזענית-אנטישמית הפכה את היהודי לתת-אדם מזיק ומסוכן, שחובה להיפטר ממנו כדי להגן על העם הגרמני. אבל זאת יש לדעת, ועידת ואנזה לא הייתה המקום שבו הוחלט על השמדת העם היהודי. ההחלטה על כך התקבלה בשלבים, בין מאי לנובמבר 1941. ההזמנות לוועידה, שבמקור נועדה להתקיים ב-9 בדצמבר 1941, יצאו בסוף נובמבר לאחר שהיטלר הורה להשמיד את העם היהודי כולו. מטרתה הייתה לתאם ציפיות, לארגן את המבצע ולקבוע את שרשרת הפיקוד: היטלר-הימלר-היידריך. דחייתה של הוועידה בשל ההתקפה היפנית על פרל הרבור וכניסתה של ארצות-הברית למלחמה, לא שינתה את מטרתה ואת תוצאותיה.

ועידת ואנזה – אירוע של שעה וחצי בסך הכול, שהותיר אחריו מסמך בן 15 עמודים – הייתה נקודת ציון מהותית ורבת-חשיבות אך לא אירוע בודד. לכן נכון עשו מחברי הספר כשהחליטו להציג אותה הן בהקשר הנקודתי שלה והן בהקשר הרחב שלה. הם מראים את מקומה בתהליך שהוביל לאושוויץ, למיידנק ולטרבלינקה, לצד הקשר בינה לבין המצב הצבאי בחזיתות השונות, בעיקר בברית-המועצות. הם מספרים מה התרחש בריכוזים היהודיים העיקריים באירופה ב-20 בינואר 1942 ובימים הסמוכים, כיצד חיו הנידונים למוות וכיצד נאבקו על הישרדותם. הם מרחיקים עד לארץ-ישראל ומראים עד כמה גדול היה הפער בין המתרחש באירופה לבין מה שידעו ביישוב היהודי. לבסוף מספרים כיצד נחשף הפרוטוקול של הוועידה, מה עלה בגורלם של המשתתפים בה ומה קורה היום בווילה שבה התכנסה.

לסיכום, מציינים, מחברי נספר, הלקח מוועידת ואנזה הוא, שלא תמיד פני הרצח הם של היורים בבאבי-יאר או של מפעילי תאי הגזים בבירקנאו. הרוצחים מאחורי שולחן הכתיבה, אשר ישבו מול האח ודנו בשלווה בגורלם של 11 מיליון בני אדם, יושב ראש הישיבה, שסיים את יומו המוצלח בלגימת קוניאק, רושם הפרוטוקול, שמיהר להפוך את המשפטים הטכניים למציאות עקובה מדם כל אלה היו הגלגלים שהניעו את מכונת ההשמדה. בלעדיהם, הפושעים שבצמרת (היטלר, גרינג, הימלר וחבר מרעיהם) לא היו יכולים ליישם את תוכניותיהם האכזריות, ובלעדיהם לא היו מפעילי מכונות הירייה ומחדירי הציקלון-בה מחסלים בקור רוח נשים וגברים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.

על הספר מאתר www.news1.co.il 22 בינואר 2012

ארוחת צהריים קלה חתמה דיון בן 90 דקות שקיימו 15 פקידים גרמניים בכירים, בווילה מפוארת ברובע ואנזה שבברלין ב-20 בינואר 1942. כאשר נותרו ריינהרד היידריך ואדולף אייכמן לבדם, לא הסתיר היידריך את שביעות רצונו: שליטתו על השמדת יהודי אירופה הובהרה, והתיאום החיוני לביצוע הרצח הובטח. בכינוס זה נפגשו כל המרכיבים שהפכו את שואת יהדות אירופה למציאות נוראה: אידיאולוגיה רצחנית, יעילות פקידותית וביצוע דקדקני. זהו האירוע שבו סללו הרוצחים שמאחורי שולחן הכתיבה את הדרך ל'פתרון הסופי', הדרך שהובילה לטרבלינקה, למיידנק ולאושוויץ. ועידת ואנזה היא אחת מאבני הדרך המרכזיות בשואה, אך 70 שנה לאחר קיומה היא עדיין מעוררת שאלות: מדוע כונסה? מה משמעות הפרוטוקול שנרשם בה? מי היו המשתתפים ומה היו מניעיהם? כיצד השתלבה באירועי מלחמת העולם? מהו מקומה ברצח שכבר התחולל? כיצד חיו ומה ידעו באותו יום הקורבנות שגורלם נחרץ? על שאלות אלו עונה הספר הנדון: השמדה.

מצב רוח מרומם

מצב רוחו המרומם של היידריך נבע משני דברים. האחד: הוא השיג את המטרה שעליה עמל במשך שנתיים, מאז קיבל את ההסמכה הראשונה לנושא היהודי מידי גרינג, בינואר 1939. זה היה יום ההכתרה שלו. הסיבה השנייה הייתה, שאיש לא הביע כל התנגדות לכוונה לרצוח את היהודים.

70 שנה לוועידת ואנזה, הכינוס של בכירי גרמניה הנאצית שהיווה אבן-דרך מכרעת לקראת השמדת יהדות אירופה. הצצה אל נבכי הוועידה ואל הפרוטוקול הידוע שלה, מספקת תובנות חדשות על השואה. קטעים מהספר החדש "הנדון: השמדה. ועידת ואנזה והפתרון הסופי"

אחת אחת עברו מכוניות המרצדס הכהות בשביל האבנים הקטנות ממנו נוקה השלג, הקיפו את הכיכר הקטנה שלפני וילה מרלייה, שלימים תיוודע בשם וילה ואנזה, ועצרו ליד המבואה העגולה המקוּרָה שארבעה עמודים רומיים תוחמים אותה. אחד אחד נכנסו מזכירי המדינה ובכירי הס"ס במעיליהם השחורים הארוכים אל רחבת הכניסה העגולה, שגרם מדרגות מתעגל מטפס ממנה מעלה, וחלונותיה עגולים כשל ספינה. אליהם התווספו מספר יועצים ושלישים.

ברחבה העגולה הורידו את מעיליהם ומסרו אותם לתלייה במלתחה, ומשם נכנסו לחדר הכניסה שבמרכז הבית המוארך. עמדו רגע ליד האח להפשיר, משפשפים את ידיהם זו בזו, מביטים אולי בתבליט הציד הרומי ובניגוד שבין עדינות השיש הלבן ממנו פוּסַל לבין אכזריות הסצנה המתוארת בו. מי מהם שהציץ דרך החלון ראה דרכו את הגן המושלג ואחריו אגם ואן הגדול, שמימיו נראו כהים. מי שאימץ מאוד את עיניו יכול היה גם לראות באמצע האגם את חצי-האי שוונוֶרדֶר, שבו החזיק יוזף גבלס בית נופש.

לאחר מכן התגודדו בקבוצות קטנות ושוחחו. מן הסתם תהו על טיבו של האירוע הזה, שבשונה מאירועים אחרים לווה בארוחת צהריים קלה, ונערך במיקום לא רגיל. בדרך כלל התכנסויות כאלה נערכו במשרדים או במגורי השרד של מארגניהן, אולם ראש משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, העדיף לכנס אותם בווילה המפוארת שאותה רכש הס"ד שנה קודם לכן והפך לבית הארחה.

אפשר רק לשער מה לא נכתב

שעה קלה לאחר שהגיעו המוזמנים אל הבית, הם נקראו לחדר ההסיבה המלבני שהרהיט הדומיננטי בו היה שולחן ישיבות מוארך. הם תפסו את מקומותיהם והוועידה החלה. את פרטי הפרטים של הדיון אפשר רק לשער, שכן הפרוטוקול עוּבַּד בקפידה ונערך בטרם נשלח חזרה למשתתפים.

אין ספק שהפרוטוקול חלקי מאוד. הוועידה נמשכה 90 דקות, בעוד קריאה איטית ובקול של כל תוכן המסמך לא תגזול יותר מחצי שעה. מובן שאי אפשר לדעת מה עוד נאמר ולא נכתב, ואפשר רק לשער. ייתכן שנמסרו פרטים ספציפיים יותר על הדרך בה יושמדו יהודי אירופה. ייתכן שסקירתו של היידריך הייתה ארוכה עוד יותר מכפי שתועדה. ייתכן שהיו יותר חילוקי דעות מכפי שנרשם, אך היידריך טרח להשמיט אותם כדי שלא לפגוע במטרתה של הוועידה: גיבוש סמכותו הבלתי-מעורערת בנושא היהודי.

במהלך סקירתו שולף היידריך את הרשימה של תושביה היהודיים של אירופה, פרי עבודת ההכנה של אדולף אייכמן לקראת הוועידה – לא פחות מ-11 מיליון יהודים בכל רחבי אירופה, כולל מדינות כמו בריטניה ואפילו שווייץ הניטראלית, וגם 200 יהודי אלבניה שלא יתחמקו מן הגורל הצפוי לאחיהם. רשימה גרנדיוזית, פנטזיה של אמביציה נאצית.

לא היו, לא שמעו, לא ראו

לאחר ההקדמות הללו מגיע היידריך ללב העניין, למהותו של הפתרון הסופי, לאותה פיסקה שבגללה ניסו משתתפי הוועידה לטעון נואשות כי לא היו, לא שמעו, לא ראו ואין הם זוכרים משפט שכזה.

תחת הנהגה מתאימה יש, במהלך הפתרון הסופי, להוביל באופן מתאים את היהודים לגיוס עבודה במזרח. אותם היהודים הכשירים לעבודה יובלו לשטחים אלה בפלוגות [עבודה] גדולות, תוך הפרדה בין המינים, כסוללי כבישים; חלק גדול מהם יאבדו ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שייוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות גדול ביותר, ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא מהווה ברירה טבעית ובמקרה של שחרור ישמש כגרעין לבניית יהודי חדש (ראה ניסיון ההיסטוריה).

היידריך – לפחות על-פי הפרוטוקול – אינו אומר מה ייעשה ביהודים שאינם כשירים לעבודה. למשתתפים כנראה ברור שהבלתי-כשירים יירצחו מיד, כפי שאפשר גם ללמוד מהמשך הדיון. אך כאשר נשאל בחקירתו על הטיפול שתקבל קבוצת העובדים היהודים שתשרוד את התנאים הקשים, עונה אייכמן: "העסק הזה, זה יצא מהימלר 'ברירה טבעית' זה התחביב שלו". אבל מה פירוש הדבר כאן, מקשה פקד אבנר לס, ואייכמן עונה: "להרוג, להרוג ככל הנראה".

אחדים מהמשתתפים האחרים, כאשר נחקרו לאחר המלחמה על-ידי התובע היהודי-אמריקני רוברט קמפנר, היו מבועתים במיוחד מאִזכור המשפט הזה. בכיר המפלגה גרהרד קלופפר אמר כי "זה [צמצום היהודים בדרך של עבודה קשה] איננו ידוע לי, אינני בטוח אם נשארתי עד הסוף". גם גיאורג לייברנדט מהמשרד לשטחים הכבושים במזרח לקה לפתע בבעיות זיכרון, ואילו נוימן מתוכנית ארבע השנים הכריז: "אני שומע זאת מפיך בפעם הראשונה."

היידריך, הבטיח את שליטתו

היידריך עם סיגריה וכוס קוניאק

לאחר שעה וחצי הסתיים הכינוס, גם ארוחת הצהריים הקלה תמה, מרבית המשתתפים נטלו את מעיליהם מהמלתחה ונעלמו לתוך מכוניות השרד השחורות שלהם, והיידריך היה מרוצה מאוד. מדוע בעצם? בנושא בני-התערובת, לו הוקדשו כאמור דקות ארוכות, לא הושגה כל הסכמה ולפיכך לא היה מקום לשביעות רצון.

כמו כן ברור, כי עוד לא הייתה בידו תוכנית כוללת ומפורטת להשמדת יהודי אירופה, לא ברור שהוחלט מה יהיו אמצעי ההרג, והתכנון שהציג היה זמני ואוטופי, כמו סלילת הכבישים במזרח וכמו הטיפול ב-11 מיליון יהודים בכל רחבי אירופה. גם על סדר הדברים לא השיג היידריך כל הסכמה. אלא שאת מה שהיידריך באמת רצה, הוא השיג.

האווירה שהייתה באותה הוועידה משתקפת היטב במצב רוחו המשוחרר ושבע הרצון של היידריך שחזה מראש וציפה לקשיים גדולים [שיחזר אייכמן במשפטו]. הייתה כאן לא רק הסכמה תוך חדווה מצד כל המשתתפים, אלא יתרה מזאת, הסכמה שלא ציפו לה, רצון עז לשיתוף פעולה ולקידומו של עניין זה… במיוחד בלטו בהסכמתם הבלתי צפויה מזכירי המדינה בילר ועוד יותר ממנו שטוקרט, הזהיר, ההססן, הפוסח על שתי הסעיפים, שכאן פתאום בא ובמרץ רב הצטרף ונוסף אף הוא על מצדדי אותו פתרון סופי.

מצב רוחו המרומם של היידריך נבע משני דברים. האחד: הוא השיג את המטרה שעליה עמל במשך שנתיים, מאז קיבל את ההסמכה הראשונה לנושא היהודי מידי גרינג, בינואר 1939. זה היה יום ההכתרה שלו. הסיבה השנייה הייתה, שאיש לא הביע כל התנגדות לכוונה לרצוח את היהודים. הפרוטוקול משקף זאת בכך שאין הוא מציין שום הסתייגויות כאלה, אפילו לא ברמז. שביעות רצונו של היידריך ניכרה בהתנהגותו, כפי שסיפר אייכמן:
אני עוד זוכר שאחרי סיומה של ועידת ואנזה ישבנו בנעימים – היידריך, [ראש הגסטפו, היינריך] מילר, ואני הקטן, ליד האח; שראיתי את היידריך מעשן זו הפעם הראשונה סיגריה או סיגר, ואני אז עוד חשבתי, היום היידריך מעשן – זאת לא ראיתי עד כה אף פעם. הוא גם שותה קוניאק, דבר שלא ראיתי מזה שנים, שהיידריך ישתה משקה אלכוהולי כלשהו… אחרי ועידת ואנזה זו ישבנו אפוא בשקט ובשלווה יחדיו, לא כדי לדבר על עסקים אלא כדי להתמסר למנוחה אחרי שעות המאמץ הארוכות והמעייפות