הסדיר יבלום?
מאת עמנואל סקל בהוצאת ספרית מעריב, 2011, עריכה: דני דור, עיצוב עטיפה: יורם נאמן/יעל רשף 466 עמודים.
גורודיש:
"אלברט, אני חושב שצריך להזיז את החטיבות."
אלברט:
"בטח שצריך! המצרים מפציצים את רפידים…"
38 שנה מאז אוקטובר 1973 ועדיין רב הנסתר על הגלוי ורבות השאלות הקשות סביב המלחמה. הסדיר יבלום? מנתח את קרבות הבלימה של צה"ל בשבוע הראשון של המלחמה בסיני וחושף את המחדלים ואת הטעויות הקשות בשדרת הפיקוד הבכירה של צה"ל והדרג המדיני של ישראל:
– מדיניות "אף שעל" של הממשלה וצה"ל, שלא נתנה לצבא הסדיר כל סיכוי להצליח בבלימת המצרים. – אי הנחתת מכה אווירית מקדימה או מקבילה על ציוד הגישור והצליחה המצרי בגדה המערבית של התעלה. – רמטכ"ל שלא הכיר מספיק את סיני ואת תכנית ההגנה עליו.
– אי בהירות ובלבול בתכנון ובפקודות למתקפת הנגד הכושלת ובניהולה. – אישורים לא שקולים של הרמטכ"ל לבקשות אלוף הפיקוד לשינויים בתוכנית המתקפה. – אלוף פיקוד ששלח אוגדה שלמה לחצות את התעלה ולתפוס "טרמפ" על גשרים מצריים שכלל לא קיימים. – חיל אוויר שיצא לתקוף מטרות משלו – טילים ושדות תעופה – במקום כוחות מצריים צולחים.
אלוף (מיל') ד"ר עמנואל סקל, מבכירי המפקדים של חילות השדה בצה"ל, בעל עיטור העוז על חלקו בבלימת הצבא המצרי בסיני, לחם כמפקד גדוד טנקים סדיר בגזרה הדרומית של התעלה. בהמשך דרכו הצבאית פיקד על חטיבת שריון סדירה וגיס. הסדיר יבלום? נכתב במסגרת עבודת הדוקטורט שלו.
——–
אלוף (במיל') עמנואל סקל, מוציא ספר על המלחמה ובו הקדשה לבני גנץ: "בתקווה שלא נחזור על הטעויות שעשינו". ראיון ראשון
שרי מקובר-בלניקוב
תמונה פשוטה אך כובשת מופיעה על ספרו של האלוף (במיל') עמנואל סקל. עוצמה ובדידות עולות ממנה בערבוביה. במרכזה קנה תותח מול המזח, יחידי בכל הגזרה הדרומית של מלחמת יום כיפור. פגיעתו הרסנית, מדויקת, בוערת על תעלת סואץ. "היה לי סגן מ"פ משוגע לצילום, שתיעד תוך כדי לחימה", מחייך סקל בביישנות. "מכל התמונות שלו, בזו אני מאוהב במיוחד כי היא מספרת עד כמה היינו מעטים, כל כך מעטים שאי אפשר היה לעמוד במשימת הבלימה".
בניגוד משווע לעולה מהתצלום שעל הכריכה, היה מי שאמר "הסדיר יבלום". בביטחון עצמי מופרז. בהצהרה פיקודית יהירה, חסרת אחריות שהפכה לשם הספר עם סימן שאלה נוקב.
"בגרפיקה אמרו לי, תוריד את סימן השאלה, הוא יבלבל את הקוראים", מודה סקל. "ואני התעקשתי. אמרתי, זה כל הסיפור על רגל אחת. זה הביטחון הריק של קברניטי המדינה והפיקוד הצבאי העליון שאמרו שגם אם צבאות ערב יתקפו אותנו בהפתעה, אין בעיה, הסדיר יבלום. ואני אומר, על אף תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים, אילו היינו עושים כמה פעולות ונמנעים מכמה שטויות, אפשר היה להכריע את המלחמה בסיני ולנצח בגדה המזרחית בתוך ארבע-חמש יממות. ועל זה נסוב הספר".
התקשורת זרה לו. החשיפה קשה עליו. רק הספר שראה אור השבוע (הוצאת ספריית מעריב) גזר עליו לשנות ממנהגו. בעל כורחו קיבל עליו את הדין והתייצב לראיון ראשון. איש יפה תואר ומרשים עד מאוד. עיניים צלולות, ערניות, סגנון דיבור נמרץ, מוח חד וזיכרון המלחמה ההיא, הבוער בעצמותיו כאש.
"יש לי מה להגיד מהפגז הראשון שיריתי ביום כיפור. 38 שנים הדברים יושבים לי על הלב ולא יוצאים החוצה. כל הזמן הזה שאלתי רק את עצמי, איך, איך החמצנו את ההכרעה בקרב בסיני. לא כך היו הדברים צריכים להתגלגל. והדברים רחשו בתוכי, אבל לא התפניתי. רק עכשיו, עם סיום הדוקטורט שעסק בנושא, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להעלות את הדברים על הכתב. פשוט חשוב היה לי להבהיר שהמצרים לא היו אז כאלה מוצלחים. זה אנחנו שהיינו אז כאלה מטומטמים".
רוח המפקד
סקל, בן 71, בעל עיטור העוז, השתתף במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, הוביל קרבות גבורה וזכה לתהילה רבה. היה מפקד גדוד ואחר כך חטיבת שריון, מפקד עוצבת "בני חיל", מפקד אוגדה 252, מפקד הגיס הדרומי ומפקד מפקדת חילות השדה.
את עיטור העוז קיבל על שלושה אירועים במלחמת יום כיפור. האחד, כשהגדוד בפיקודו השמיד בתוך שעתיים חטיבת נחתים מצרית שנחתה באגם המר הקטן. השני, כשניהל קרב שריון והשמיד גדוד מצרי שלם "20 טנקים ו-12 נגמ"שים ב-20 דקות". בתום הקרב, כשהטנקים המצריים בערו, עלה אל גג הטנק להתבונן אל שדה הקרב.
"חשבתי שכל הטנקים שרופים ועליתי להתבונן קצת גבוה מדי, כמו נפוליאון", הוא מחייך. "אחד הטנקים שלא היה מת לגמרי, ירה עליי חודר שריון נפיץ. ראיתי בעין שמאל את הפגז במעופו. אני זוכר שהספקתי להגיד לעצמי, יא אידיוט, למה עלית גבוה מדי. הפגז קרע לי חצי זחל, פגע לי בכנף והעיף רסיסים אל עין שמאל. בערב עברה השמועה שהמג"ד נפצע וביקשו שאתפנה. ואני לא הסכמתי, כמובן.
"מה פתאום שאתפנה? בלילה בא החובש הגדודי לראות אותי. היה חושך מצרים והוא דורך עליי ושואל, אתה יודע איפה המג"ד? אמרתי לו, אם רק תוריד את הרגל, תראה אותו. לימים המשפט הזה הפך לאנקדוטה של חובשים".
האירוע השלישי התרחש ב-12 באוקטובר. גדוד שכן הסתבך בדיונות, ודן שומרון שלח את סקל לסייע בחילוץ. "נכנסתי עם טנק בודד לתוך המתחם המצרי", הוא משחזר. "דהרתי בפראות, דרסתי ויריתי, והמצרים בשוחות נבהלו והרימו לי מטפחת לבנה. פתאום הופיעו מולי שני טנקים מצריים. הייתה תחרות מי ישלוף יותר מהר. בקלות הייתי יכול לעבור לקיר ההנצחה עם שמות הנופלים. במזל הכנסתי לשניהם פגז בין העיניים.
מלאכי הבשורה
"אני לא מאמין בשיטות פיקוד מאחור או דרך פלזמה. אני צריך להוביל ולהסתער, לעלות ראשון לעמדה ולירות, לתת דוגמה אישית ולהיות קר רוח. כי החיילים שומעים את הקול שלך בקשר, ואם אתה משקשק אז אין אפס, כולם קולטים.
הקול עובר כמו ברק, מסגיר חולשה או חוזק. אם אתה שקט ומשרה ביטחון ונמצא איתם באותה רמת סיכון, הם סומכים עליך בקרב וזוכרים כשהוא מסתיים. לכן, כשגמרתי את המלחמה יכולתי להסתכל בעיניים של כולם, כולל בעיניים של המשפחות השכולות. יכולתי להגיד להם, הייתי עם הילדים שלכם באותה שורה. לא מאחור, לא מהצד. זה שאני לא רשום על קיר השמות אלא הם, זה רק מקרי".
עד ששילם גם הוא את המחיר עם בנו הבכור יואב, לוחם סיירת גולני, שנהרג ב-1986 במהלך מבצע בדרום לבנון. חייכן כאביו וחולמני כאמו "שרצה ללכת לסיירת מטכ"ל, אבל הייתה לו עקמת קלה בגב והלך לגולני. לסיירת. ועשה מסלול אימונים קשה ומפרך ועבר המון התנסויות אש כלוחם צעיר עוד במהלך ההכשרה. כמה היתקלויות בלבנון, מארבים, פעילות, חדירות, פשוט לא להאמין.
"יואב נפל בליל 5 בספטמבר, בא' אלול. יצאו להביא חשודים בשיגור קטיושות מעבר לרצועת הביטחון. הגיעו לבית סייען ויואב, שסחב על הגב מטען "גור" לפתיחת מחסומים ושערים, הצמיד את הציוד לגדר, אמר לחברים שלו "תשימו ידיים על האוזניים" וזה הדבר האחרון ששמעו מפיו. המטען התפוצץ, יואב רץ החוצה ובדרך, על המדרגות, הגיח כדור ונכנס אל מתחת לקסדה, ישר אל גזע המוח. הוא מת בזרועות חבריו.
"מלאכי הבשורה הרעה היו טלי ודן שומרון. באו לחדר הזה שאנחנו יושבים בו היום לבשר לי. בדיוק יצאתי העירה לקנות עיתון. שבתי הביתה וראיתי ברחוב פיז'ו צבאי. אמרתי, רק לי יש פיז'ו צבאי ברחוב, מה עושה פה עוד אחד? נכנסתי הביתה ושמעתי את העוזרת בוכה. שמתי את העיתון על התנור ואמרתי, מזל, מה קרה? דן בא לקראתי מן המרפסת ואמר, עמנואל, יואב נפל. ומרגע זה כל העולם השתנה".
"חיל האוויר שיחק אותה נייטרלי". עמנואל סקל במלחמה. צילום: יד לשריון
קו התעלה
ערב מלחמת יום כיפור התמקם הגדוד בפיקודו של סקל באזור ראס סודר בגזרה הדרומית של החזית המצרית. בספרו מנתח סקל את המאורעות הדרמטיים ההם וקובע שניתן היה לעשות מעשה ולסיים את המלחמה בהרבה פחות זמן ואבידות בנפש.
מה הוחמץ?
"לא הקשבנו מספיק למה שאמרו הערבים. היינו אחרי ששת הימים, הרגשנו חזקים. אמרנו, מי שיתחיל איתנו, יחטוף. אבל סאדאת אמר שהוא מוכן להקריב מיליון חללים, ומי שמוכן להקריב מיליון חללים לא מפחד לפתוח במלחמה. המשימה שהוטלה על הצבא הסדיר הייתה 'קו התעלה הוא קו העצירה'.
"המשמעות היא שאסור לאויב לפרוץ את קו ההגדרה ואם הצליח בכך, נכשלת. למרות מרחבי סיני והעומק האסטרטגי העצום, הפיקוד העליון התעקש ואמר, אף הישג למצרים. אף שעל. אבל לצבא הסדיר לא היה סיכוי קלוש לבצע את המשימה הזו בלי חיילי המילואים. והסדיר נשחק. אוגדה 252 פתחה את המלחמה בשתיים בצהריים עם 283 טנקים, ובבוקר נשארו רק 110 טנקים ו-320 הרוגים.
"אם היו אומרים לצבא הסדיר הדליל, סדיר נכבד, אנחנו מבינים שאי אפשר למנוע הישג קרקעי מהמצרים, תעשו רק קרב השהיה לאחור, אל תגיעו לקרב צמוד כי אתם מתי מעט, ובינתיים יגיעו אנשי המילואים – הם לא היו מתאבדים על קו העצירה. כי איך בדיוק היו שומרים על קו התעלה, ועם מה? הרי למצרים היו 1,200 תותחים ולנו 28.
"לאורך הקו ישב גדוד מילואים סוג ב', חיילים שבחלקם לא היו בשירות צבאי והסתפקו באימון קצר, נעבעך, משהו חלקי ולא מספק. היו שם רובאי שתיים, הרובאי הכי נחות, לא מהבחינה האנושית חלילה, אלא מהפן הצבאי המיומן, וחיילי נח"ל היאחזות ברמה צבאית מאוד מאוד נמוכה.
"ברמת הגולן, לעומת זאת, לא נפל שום מוצב חוץ מהחרמון. כי שם ישב גולני שאמר לסורים, אתם לא תעברו. חיילי גולני מורעלים. גולני חורני. ראש ברזל. כשהם אומרים, אתם לא תעברו, הסורים לא עוברים.
פרשנות פגומה
"שלוש שנים הייתה לנו הפסקת אש. הייתי מצפה שנעבור אותן עם תחת מכווץ. עם החשש התמידי שמחר האש תתחדש. אבל במקום זה היינו בהמתנה. התרווחנו. שרון הפך לאלוף פיקוד דרום וטרטר את בר-לב שידלל חלק מהמעוזים. שרון לא האמין במעוזים.
"כל הזמן אמר שבזמן מלחמה הם יהיו קוץ בתחת. וכך היה. אבל בר-לב לא ויתר. רק כשבא דדו, רמטכ"ל חדש שלא הכיר את הזירה, התחילה נגיסה מתמדת בקו. הציבור רצה לחסוך בהוצאות. ממש כמו היום, דיברו על קיצוץ בתקציב הביטחון. בדקו אופציה לקיצור השירות. התחילו להביא חיילים פחות ופחות מאומנים ואיכות הקו הידרדרה. ככה הגענו אל יום כיפור".
מעדויות ועדת אגרנט עולה תמונה עגומה על המודיעין ומחדל ההתרעה.
"הייתה אמונה שאם עמדנו במלחמת ההתשה, אין דבר כזה שלא תהיה לנו התרעה איכותית, לפחות 48 שעות לפני ההתקפה. והסדיר יבלום. המילואימניקים יבואו ונתקע את המצרים ונלך הביתה. אמ"ן מחקר חשב הוא מבין מה עובר בראש של אסד וסאדאת. בשטח נוצר מצב אימתני, כמו נמר שמוכן לזנק, ואנחנו פטרנו אותו בזלזול. כשהמפקדים שאלו מה זה? אמרו להם, זה רק תרגיל.
"הלקח המר ביותר מהמלחמה ההיא היה שאסור לעם ישראל לעולם להסתמך על כוונות האויב אלא על יכולותיו. אין לנו אפשרות לקרוא מחשבות, אבל יש לנו אפשרות להעריך את פוטנציאל התקיפה. ואם הוא קיים, עלינו להתנהג כאילו האויב עומד לתקוף. כי זו הייתה הטרגדיה הגדולה ביום כיפור. כל העובדות בשטח היו גלויות וברורות, רק הפרשנות פגומה".
לא בזכות ההנהגה
פרק קשה במיוחד ייחד סקל בספרו לחלקו של חיל האוויר במחדל הגדול. "חיל האוויר שיחק אותה נייטרלי. סבל מדלקת קרום החשק. עזר ויצמן אמר בשפתו הציורית, אנחנו נטפל במצרים ככה, שהם יצופו כמו חרא על המים. בפועל, חיל האוויר פעל סקטוריאלית. רק מטרות כחולות עניינו אותו. נ"מ, מכ"ם, תק"א. המטרות הירוקות, הקריטיות, הדיוויזיות המשוריינות, עניינו אותו כמו שלג דאשתקד.
"הצגנו להם גשרים וחיל האוויר לא טרח לפוצץ, וגם אם כן, רק כשדדו (דוד אלעזר, הרמטכ"ל – ש"מ) אנס אותם לכך. הייתה תוכנית 'שריטה' שנועדה למצב שבו המלחמה נפתחת בקטסטרופה, בהפתעה, כשכוחות הקרקע לא סיימו את הגיוס. במקרה כזה חיל האוויר מפעיל תוכנית סיוע.
"אבל חיל האוויר לא הפעיל כלום. מפקד חיל האוויר דאז מוטי הוד הודה בעצמו בהרצאה שנשא בשנת 2000, שהשגיאה הגדולה ביותר של חיל האוויר הייתה שהוא לא הפעיל נוהל שריטה. מרגע זה ואילך, אמר הוד, הכל התחיל להשתבש".
יש קווי דמיון בין התקופה ההיא לתקופה הנוכחית?
"אני לא מתפעל מהמנהיגות של 73' בדיוק כפי שאני לא מתפעל מהמנהיגות ב-2006. גולדה ודיין יצאו נקיים מוועדת אגרנט, כי הוועדה טענה שאין לה מנדט לטפל בדרג המדיני. כך היא התחבאה. לכן דיין נשאר בתפקידו למרות שביום השני למלחמה הציע התפטרות שנדחתה על ידי גולדה. גם גולדה המשיכה לכהן כראש ממשלה עד שהמחאה הציבורית שלחה אותה ואת דיין הביתה בבושת פנים.
"המנהיגות של 73' כשלה בדיוק כמו המנהיגות היום, במלחמות האחרונות. הממשלה ב-73' הייתה ממודרת. ועדת החוץ והביטחון הייתה, כמו שהיא היום, גוף נטול שיניים. גולדה לא טרחה לדווח לכנסת. היה המטבח שלה עם גלילי, אלון ודיין. הציבור לא ידע על גיוס הכוחות המצריים. כמה עיתונאי חצר לא הוציאו החוצה את המצב לאשורו.
"אני זוכר שדיברתי עם ויקטור שם-טוב, שר הבריאות של גולדה, והוא סיפר שביום כיפור, בישיבה של 12 בצהריים, גולדה הודיעה לראשונה שהולכת להיות מלחמה וכולם הוכו בהלם. אף אחד לא ידע דבר על ההחלטות האומללות של גולדה ודיין".
החיילים שילמו בדם
והיום?
"גם ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, הממשלה נכשלה בכך שניהלה את המשבר בצורה לא נכונה. עמיר פרץ, שר ביטחון שהיה יו"ר ועד עובדים, באיזו חוצפה קיבל על עצמו תפקיד כל כך משמעותי? איך בדיוק חשב שיוכל לנהל מלחמה כל כך מורכבת? ואהוד אולמרט חכם ומוכשר אבל אין לו שום רקע צבאי חוץ מלכהן פעם ככתב זוטר ב"במחנה".
"וחלוץ, איש חכם ורב זכויות, איך בדיוק הוא התכוון לפקד על חיל היבשה כשהכיר רק את חיל האוויר? אמרתי לחלוץ, טייס שלא התאמן שנתיים, היית מעלה לאוויר? והרי חילות החי"ר לא התאמנו במשך חמש שנים. איך הוציאו אותם בכלל לפעילות מבצעית? בשכונה המופרעת הזו במזרח התיכון צריך להיות לפחות אחד בשלישייה המובילה שיודע להריח סיטואציות ביטחוניות. ובכל זאת הושיבו את פרץ, אולמרט וחלוץ. והתוצאות כתובות בספר דברי הימים".
מלחמת לבנון, בדיוק כמו מלחמת יום כיפור, לא הסתיימה בשואה מוחלטת.
"בשתי המלחמות היו הישגים פה ושם, אבל בזכות הלוחמים, בשום פנים ואופן לא בזכות ההנהגה. החטיבה שלי, השריון הסדיר, היה צבא פרוסי במובן הטוב של המילה. חד כתער, מאומן, מקצועי. גולני והצנחנים היו ברמה מאוד טובה להבדיל מהרמה של הסדיר במלחמת לבנון השנייה. החיילים שילמו בדמם על המחדלים של פרץ, אולמרט וחלוץ בדיוק כמו שהחיילים שלי שילמו בדמם על המחדלים של גולדה ודיין".
והיום?
"הדור משביח והולך. הצבא טוב. החיילים והמפקדים מצוינים. אפילו הציוד השתכלל. השאלה האם ההפעלה השתנתה, כי ב-2006 מודל ההפעלה היה שגוי. התפיסה הייתה שאפשר לנצח עם הפעלת אש נגדית. במחיר יקר למדנו שכך לא מנצחים מלחמה. תמיד צריך מהלך קרקעי כדי לסיים את העבודה.
"מתי המצרים הרימו דגל לבן בכיפור? אחרי ש-250 טנקים ישראליים צלחו את התעלה והשתוללו בגדה המערבית. האמריקאים הפעילו אש מוחלטת בוייטנאם ולא הצליחו לנצח. ואפילו הגרמנים לא נכנעו עד שהרוסים נכנסו לבונקר האחרון. בסופו של דבר חייבים את כוחות הקרקע".
הקדשה לרמטכ"ל
לאחרונה יש מגמה לקצץ משמעותית בתקציב הביטחון.
"אני מכיר את המנטרה של האוצר שיש שומן בצבא, שצריך לחתוך בתקציב הביטחון. גם ב-73' הייתה אורגיה של קיצוץ. ברור שאילוצי התקציב חמורים, אבל האיומים חמורים שבעתיים. אם הציבור היה נחשף להם, היה מתחלחל. לקצץ היום שלושה מיליארד שקלים או אפילו מיליארד אחד בתקציב הביטחון נראה לי מעשה חסר אחריות.
"אני מציע לכל מי שלא מכיר לעומק את האיומים על העורף, את איום החיזבאללה, איראן, שריון וכיפת ברזל, שיסתכל על שגיאות העבר וייזהר בדיבוריו על העתיד".
סקל מתבונן על הקירות המעוטרים בביתו הצנוע בפאתי העיר רחובות. הכתלים מכוסים תמונות מן התקופה ההיא והיום. בנו שאיננו זה 25 שנה לצד הנכדים מהבת והבן. עבר והווה כרוכים יחדיו. "אני מסתכל על פעם והיום ואומר לעצמי, הלוואי שנלמד מן העבר למען העתיד", הוא אומר בשקט. "והלוואי שהיום נהיה חכמים יותר".
השבוע, ביום שבו יצא הספר ממכבש הדפוס, לקח את העותק הראשון, כתב בהקדשה "בתקווה שלא נחזור על הטעויות שעשינו", ושלח לרמטכ"ל בני גנץ.
מה רצה סאדאת
כשמתלבטים בישראל אם לצאת למלחמה מיותרת ונמהרת נגד איראן, ראוי ללמוד היטב את המקרה האומלל של 1973 משתי זוויות – הפנימית והאמריקאית.
אמיר אורן (מאתר עיתון הארץ, 9 בספטמבר 2011)
מערכת קבלת ההחלטות סבלה מליקויים בסיסיים. חיוני לקרוא את "הסדיר יבלום?" ספרו של האלוף במילואים עמנואל סקל על חזית הדרום, שם לחם כמג"ד נחוש ומצטיין. זה כתב-אישום חריף ומשכנע נגד גולדה מאיר ומשה דיין, הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ומפקד אוגדה 252 אלברט מנדלר. אבל בחלק המדיני של מסקנותיו טועה סקל וצדקו גולדה ודיין: אילו המרתה ישראל את פי וושינגטון ותקפה ראשונה, היתה משרתת את מטרתו של אנואר סאדאת.
ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר
ב-1973, לא בפעם האחרונה, היו ראש הממשלה ושר הביטחון נעולים על קו נוקשה והסתירו מידע גורלי על השיחות עם וושינגטון מראש אמ"ן ומהרמטכ"ל, באופן שפגע ביכולתם להעריך ולהיערך, איש-איש כאחריותו. אותו דיין שהסתיר אצל גולדה מאלי זעירא ומדדו את תוכן המגעים עם הנרי קיסינג'ר, חזר בתפקיד שר החוץ של מנחם בגין והעלים את המגעים עם סאדאת משלמה גזית וממוטה גור. בתהליך אוסלו נהג כך יצחק רבין בראש אמ"ן אורי שגיא וברמטכ"ל אהוד ברק.
בהעדר נתונים מרכזיים, ביטא גור ב-1977 חשש פומבי מפני הונאה נוספת של סאדאת, הפעם בהודעתו על מסעו לירושלים. זה, כשלעצמו, מובן ונסלח, אבל ההתייחסות ל"הונאה" שיקפה שגיאה מקובלת ומושרשת עד היום בפענוח אירועי 73'. סאדאת הפעיל תוכנית הנעה ולא הונאה – הנעת וושינגטון, שתניע את ישראל, בדיבורים אם אפשר, באש אם צריך, למשא ומתן על הסדר קבע שיחזיר למצרים את סיני.
נשיא מצרים אנואר סאדאת
זו היתה אמת גלויה, תכופה וקולנית עד כדי פיהוק. מתחתיה אמנם פעלה בספטמבר-אוקטובר הטעיה מערכתית, להסתרת תאריך המתקפה שקבעו מצרים וסוריה; אבל הנסיבות התמוהות של העיתוי שקבע אשרף מרוואן לפגישתו עם ראש המוסד צבי זמיר, חצי יממה לפני הפתיחה באש, מרמזות שסאדאת היה מתוחכם עוד יותר וכי הוא שהעביר לגולדה, בערוץ מרוואן-זמיר, את ההתרעה. זה היה, בראייתו, מאוחר מדי לסיכול המהלך הצבאי שנועד לשבור את הקיפאון המדיני, אך עדיין בעוד מועד לפתות את ישראל לפעול כמקובל אצלה, לפי דגם 1956 ו-1967, ולהלום ראשונה.
מהלומה ישראלית על בסיסי חיל האוויר שלו, שהוכנסו לכוננות ספיגה, הייתה משחקת לידי סאדאת. צבאית, היא לא הייתה משבשת מדי את מבצע הצליחה, שהעליונות האווירית מעליו הושגה בטילי קרקע-אוויר ולא במטוסים. בזירה החשובה יותר, המדינית, היא היתה מציגה את ישראל כתוקפנית וממריצה את ממשל ניקסון להתניע ואולי אף לכפות הסדר – בחזרה לקווי 5 ביוני, ולא לאלה של 6 באוקטובר, כפי שקיוו תמימים בצה"ל.
גולדה ודיין ידעו שישראל תיענש, במלחמה ובשלום, אם תפר את התחייבותה שלא להלום ראשונה. סאדאת חידש את המגע החשאי עם קיסינג'ר כבר ביום השני של המלחמה. מבחינתו, המלחמה היתה יכולה להסתיים אז. ההישג הצבאי נקבע בעצם הצליחה והמאחז ממזרח לתעלה; רוחבו וחוזקו היו פחות חשובים. אילו הסכימה לכך ישראל, היו נחסכים אלפי קורבנות.
למלחמה חסרת צידוק קיומי מיידי אסור לישראל לצאת ללא היתר של ארצות הברית. שר ההגנה ליאון פאנטה, שביקר בתל אביב כדי לתבוע פומבית תיאום של הפעילות בגזרת איראן, נהג כהורה אמריקאי המודיע לבנו שקבלת המכונית המשפחתית לבילויי סוף השבוע מותנית ב"תיאום".
בנוסף, מנקרת המחשבה, שמא עלי חמינאי למד מסאדאת ומפתה את ישראל לתקוף באיראן, כדי להגיב צבאית, להרוויח תעמולתית ולקדם את מטרותיו האסטרטגיות.
השקת הספר "הסדיר יבלום?"
שני אירועים מרגשים ביד לשריון נקשרו לספר "הסדיר יבלום?" של אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל. האחד ערב השקת הספר ב-10 באוקטובר והשני ערב רעות ביום 25 באוקטובר שבמהלכו נתן סקל הרצאה מאלפת על ספרו. כתבה זו היא על שני האירועים.
ערך אל"ם (במיל') שאול נגר
ערב השקת הספר "הסדיר יבלום?"
כותרת המשנה 'כך הוחמצה ההכרעה בסיני' הינה תמציתו של הספר 'הסדיר יבלום?', שקובע שתוצאות המלחמה לא היו גזרת גורל, ומסביר כיצד אפשר היה להכריע במלחמה בגדה המזרחית של התעלה, בתוך ארבע עד חמש יממות." כך ציין המחבר אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל, בערב השקת ספרו ביד לשריון
עמנואל סקל חותם על עותק ספרו
היה זה ערב מרגש של מפגש לוחמים מגדוד 52 שעליו פיקד בנחישות במלחמת יום הכיפורים עמנואל סקל, ושל לוחמים אחרים שנטלו חלק במלחמה זו ואורחים נכבדים, ביניהם שר הביטחון רא"ל (במיל') אהוד ברק, שאף הוא פיקד על גדוד טנקים באותה מלחמה, הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ, וכן הפלמ"חניק הסופר והמשורר חיים גורי. היה זה ערב השקת ספרו של עמנואל סקל "הסדיר יבלום?" שכותרת המשנה שלו היא: "כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום הכיפורים".
ערב ההשקה של הספר "הסדיר יבלום?" התקיים ביד לשריון ביום 10 באוקטובר 2011, בהנחיית תנ"צ (בדימוס) אליהוא בן-און. אליהוא עצמו היה במלחמת יום הכיפורים תותחן טנק בגדוד 52 של עמנואל סקל, בטנק של מ"מ 3 סגן שוקי דנינו, בפלוגה ג' שבפיקוד בועז עמיר (כיום אל"ם במיל').
מתוך תמצית הספר:
"גם כיום, 38 שנים מאז אוקטובר 1973, עדיין רב הנסתר ורבות השאלות הקשות סביב אותה מלחמה שבה הופתע צה"ל בשתי חזיתות. "הסדיר יבלום?" מנתח את קרבות הבלימה של צה"ל בשבוע הראשון של המלחמה בסיני, וחושף את המחדלים והטעויות הקשות בשדרת הפיקוד הבכירה של צה"ל והדרג המדיני של ישראל".
הספר הוא פרי מאמץ מחקרי של אלוף (במיל') עמנואל סקל, שנמשך שנים אחדות, במסגרת עבודת הדוקטורט בהיסטוריה צבאית. הנושא המרכזי שבספר "בער בעצמותיו" של אלוף סקל מאז המלחמה, והמחשבה שאפשר היה להכריע את המלחמה בדרך קצרה יותר, לדעת המחבר, לא נתנה מנוח.
ערב ההשקה החל במפגש רעים בהשתתפות לוחמים רבים מהגדוד בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אורחים וחברי עמותת יד לשריון. רבים מהקרואים רכשו עותק של הספר וידיו של המחבר עמנואל סקל היו עמוסות בכתיבת הקדשות אישיות. ההמשך היה באולם המרכבה שבו נשאו דברים על הספר, על המלחמה ועל לקחיה.
שר הביטחון אהוד ברק מעיין בעותק הספר בערב ההשקה
מהלך הערב ההשקה וערב הרעות וההרצאה על הספר
התאספנו היום, 10 באוקטובר 2011, 38 שנה אחרי המלחמה הנוראה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, להשקת ספרו של האלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל "הסדיר יבלום? כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום הכיפורים". במילים אלה פתח את הערב אליהוא בן-און.
עמנואל החל את דרכו כלוחם בגולני, השתחרר מצה"ל, למד לתואר ראשון ותואר מוסמך בגיאולוגיה. במלחמת ששת הימים לחם בסיירת חטיבה 4, חטיבה מרחבית 4 שכבשה את מובלעת לטרון. בתום המלחמה התגייס לקבע ועבר הסבה לשריון. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד 52, ועל לחימתו קיבל את עיטור העוז. הערב, בשבילו ולכבודו, על מחקר יסודי ומקיף, המהווה את התזה לדוקטורט שלו.
לאחר מכן עלו לבמה הדוברים השונים.
הרצאתו של אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל עמדה במרכזו של ערב הרעות ביום 25 באוקטובר. אחריו היו שאלות של הקהל ותשובות של עמנואל ולאחריו עלו דוברים שונים. בין לבין, החלילנית ראובנה הוד הנעימה בנגינה של שירים מוכרים ואהובים, כמו: "שיר הרעות", "לו יהי", "רכב אש ופרשיו".
רגע מרגש במיוחד בערב היה כאשר כל אותם לוחמי הגדוד של עמנואל סקל ומפקדיו במלחמה אשר באו לערב ההשקה, קמו לאות תודה והערכה לעמנואל ומחאו לו כפיים.
החלילנית ראובנה הוד בערב הרעות וההרצאה על הספר
מדברי דני דור בערב הרעות על הספר
(העורך הראשי של ספרית מעריב, שבהוצאתה, מעריב-כתר, יצא הספר לאור)
אני לא שריונר, אני צנחן ולחמתי ביום כיפור. את עמנואל הכרתי לפני שנה ושלושה חודשים. כשהוא הגיע יום אחד אלינו למשרד ושם לי מין דבר כזה על השולחן, שזה היה עבודת הדוקטורט שלו ואמר לי 'מזה צריך לעשות ספר' ואכן עשינו ספר. היה לי שיער שחור לפני שהתחלנו עכשיו הוא כזה. אני רק יכול לתאר לעצמי מה הוא עשה לצבא המצרי ב-73 כשאני משחזר מה שהוא עשה לי.
יש לי קלסר שלם שעל אחד כתוב "דיר באלק" על השני כתוב "דיר באלק" ועל השלישי "דיר באלק" וכולי, מה שנקרא: "דיר באלק" אם אתה מאבד את זה, "דיר באלק" אם אתה לא סופר את זה, "ודיר באלק" אם אתה לא מכניס את זה לספר. הכנסתי את הכול אני, מקווה פה ושם אולי לא אבל ימים יגידו וכולי. בקיצור זה היה שנה ושלושה חודשים של עבודה נהדרת מקסימה נורא נורא אינטנסיבית כמעט כל יום טלפונים וכולי.
אהבתי את הספר, אהבתי את העבודה, אהבתי את האיש וזהו. תודה רבה.
מדברי שר הביטחון רא"ל (במיל') אהוד ברק בערב השקת הספר
(רב-אלוף במילואים ושר הביטחון אהוד ברק, היה מג"ד מג"ד 100 במלחמת יום הכיפורים, ומי שהלך עם עמנואל כתף אל כתף שנות דור – בשדה הקרב ובבניית מערך הלחימה ביבשה)
עמנואל ועדנה, הרמטכ"ל, צמד החיימים – חיים ארז וחיים גורי, אלופים ומפקדי השריון בהווה ובעיקר בעבר, שכאן רבים רבים מהם, הרעיות, לוחמים וחברים של עמנואל,
בשבילי זה באמת ערב מרגש, עוד המפגש הקודם שהוא לא פחות מהעמידה פה על הבמה מולכם. בשבילי כמו רבים מכם אני מניח, טרם קראתי את הספר אבל אני מכיר את הסופר ואת האירועים שבהם הוא עוסק. והצלילים של החליל והתמונות על המסך מחזירים את כולנו באחת 38 שנה אחורנית, לרגעים שעיצבו את הווייתנו כאנשים, כבר בוגרים אבל צעירים, שפעם ראשונה נחשפים למבחן לאומי ברמה העליונה.
חלק גדול מאיתנו הכיר את מלחמת ששת הימים שעברה באמת בסערה, והבוגרים יותר את קדש, אבל החוויה של יום הכיפורים נשארה חוויה מעצבת מרכזית, ומרכזה לא רק המחדל המודיעיני ולא רק השגיאות העמוקות בתפיסה האג"מית שכולנו מכירים, אלא את העובדה, עובדת היסוד שחיים הזכיר קודם, שמי שבסופו של דבר הציל את המצב היו הלוחמים בקו הראשון והמפקדים. אני רואה מאחורי עמנואל את אמנון רשף, מפקדים שעמדו בחזית, ואני רואה את יום טוב ועוד הרבה מפקדים אחרים פה, שעמדו באמת במקומות הכי קשים, במבחנים הכי קשים שאפשר לעלות על הדעת לבני אדם וללוחמים, ושינו את המציאות של מדינת ישראל ואת עתידה.
ואני אומר את זה כי אני חושב ששגיאות כמו השגיאות המודיעיניות וההיסטוריה – אף פעם לא חוזרות על עצמן ולא בקלות תחזורנה. אלה דברים שיחסית קל להיות דרוך אליהם וגם עודף הביטחון ועודף שביעות הרצון העצמית שאפיינה את התפיסה העצמית האג"מית של צה"ל ערב 73 לא תחזור.
אני רואה פה את הרמטכ"ל וחלק מהאלופים. יש הרבה יותר ביטחון, הסתכלות מכוילת על המציאות אבל הממד השלישי של השגיאה שעמנואל מצביע עליה בספר, של העיוורון המדיני, היא הכי קשה לתיקון, וגם בה הדברים לעולם לא חוזרים על עצמם בדיוק, אבל הנהגה מדינית – ואני חלק ממנה – אני מביט אל עצמי במראה לא פחות מאשר אליכם ואולי יותר. האפשרות שהנהגה מדינית תלקה בעיוורון למרות שהכתובות על הקיר כמעט בוערות וברורות, ובצירוף של חוסר נכונות לראות את האמת או קושי להתגבר על מצבים שבדרך לביצוע – הסכנה הזאת היא אמיתית ומידית לפתחנו גם כיום. יש אחריות עליונה להנהגה המדינית להיות מודעים למה שקרה אז, נכונים לשאול את עצמנו כל יום מחדש האם איננו נכנסים אל אותו סוג של נתיב – אני אומר באותם פרטים שאפיינו את ההתרחשויות ההן.
אני בטוח שהספר של עמנואל בהכרח יעורר מחלוקת, כמו כל דבר אחר שהוא עושה. בלי לקרוא אותו אני בטוח שהוא טבוע קודם כל באותם אותות האמת, וגם יש שם דברים בוטים שנקבעו בשקדנות ובקפדנות עובדתית (לא קראתי) אבל אני פשוט מכיר את הסופר כפי שאמרתי קודם, ובבוטות ובניקיון דעת ובאמונה מלאה. זכיתי לעבוד עם עמנואל, שהיה סגני בחטיבה 401, היה מפקד החטיבה והעברתי לו את שרביט הפיקוד לאוגדת סיני, ולימים ביקשתי ממנו לחזור לצה"ל, לתפקיד מפקד חילות השדה, כפי שקראו לזה אז, ועמנואל בכל הדברים האלה הביא איתו את אותו סט התכונות ואת הבעירות הפנימית את החדות שאנחנו אז כמ"פים צעירים הסתכלנו עליו, הוא היה בוגר מצטיין של תואר שני בבגאולוגיה.
תמיד נראה לנו איש שאפשר לדבר איתו לא רק על הברגים 9/16 ועל תיבת ההילוכים של הטנק, אלא גם דברים שמעבר לעולם הטנקאות. אבל בעמנואל היה כל השנים היסוד הזה של מקצוענות חסרת פשרות, של קפדנות קנאית. עמנואל היה תמיד קַנָּא, קנא לפרטים, קנא ליושר, קנא לדוגמה האישית, קנא לאמת פנימית, לצורך להיאבק על הדברים, לא לוותר על כלום. ואני מודה זו הייתה חוויה מרגשת להיות איתו ביחד ולעבוד. אני הייתי מתרוצץ בין הגבעות ועמנואל היו לו דפים כאלה, דפי פוליו, והוא היה מסדר אותם לרוחב, היו כתובים בכתב קטנטן כזה בטורים שהוא היה מסדר כל אחד מהם ולא היה מרפה מהם, עד שהוא היה מחוק, אחרי שהוא באופן אישי ירד לשטח תפס את הקצה ביד ווידא שזה התבצע. ובאמת לא מקרה שעמנואל באמת בדרך ארוכה מאוד הטביע חותם על עשרות אלפי לוחמים, על אלפים רבים של קצינים ועל הביטחון של מדינת ישראל.
בין התמונות פה, באחת מהן, אני חושב שראיתי את המקום שנשאר בזיכרוני שתמיד קשור בעמנואל, זו הדיונה הענקית הזו, שנישאה מעל הכניסה הדרומית של התעלה ומכל מקום בכל הגזרה הדרומית ראו אותה. שם עמנואל עמד באמת בטיפות האחרונות של אומץ לב, של קור רוח, של דבקות במשימה, כשלא רק שלא ברור מה קורה מסביב, זאת אומרת ברור שמסביב שורר כאוס גדול ולא בטוח בכלל מה תהיינה התוצאות, אבל עומד בראש אנשיו ונלחם. והדבר הזה שבוער בו היום מאז ויוצא – מגולם אל תוך דפי הספר שבצורה כזאת או אחרת הוא חוויה של רבים רבים מאיתנו.
אז עמנואל, תודה על כל מה שעשית במקרה הזה וגם סוף סוף אתה יודע, עם אישה דוקטורית צריך לדעת להתמודד, זה לא צחוק, תתמודד, גם אתה דוקטור ובאמת גם לכם גם למשפחה, לדור הצעיר ולכולם שיהיה המשך עשייה פורה ותורם כמו כל השנים.
בהצלחה.
מדברי הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ בערב השקת הספר
מכובדיי,
שמחתי על ההזדמנות לבוא ולכבד אותך עמנואל ואת פועלך.
על שולחני חיכה לי עותק הספר עם הקדשה, ואין לי ברירה אלא לקרוא בו, ואני מודה שהתחלתי וברור לי שאהיה חייב להמשיך, כי בתוך הספר מבחינים באמת מהר מאוד, כמו בכולו, בידע ואסור לוותר על קריאתו, ואני מתחייב לעשות זאת. אבל באתי לכאן – מעבר למבט הערכה לעמנואל – להגיד תודה. ואני מבקש לתת לכם חמש דקות כל כבוד ויחסים, אני רוצה לדבר על כבוד ביחסים מעולם של הכרה, של חרדה של הערכה, של הערכה רבה ושל אהבה.
נתחיל מהכרה. כשהייתי סגן אלוף, עמנואל היה בצבא אלוף והיה שלב ההכרה בלבד. קודמתי אצלו למפקד יחידת שלד"ג והוא הזכיר פה קודם – לבוש במדי חיל האוויר. ולמעשה זאת הייתה הפעם הראשונה ללא הצלחה "למכור אותי" לאהוד ברק כרל"ש ולא הצליח. אבל אז הודעתי לעמנואל את החלטתי. בשלב החרדה הייתי מח"ט, הבסיס שלי בביל"ו ועמנואל עוצר שם כל הזמן, זה היה שלב החרדה. כמו שאתם סיפרתם פה, הקפדנות שלו בשבילי הייתה הרתעה על רגל אחת – מתי הוא ייכנס, מתי הוא יבדוק, מתי הוא ישיג. זה היה שלב החרדה. ואז ככל שהתפתחתי, באמת ברמה המקצועית וככל שלמדנו יותר על עמנואל ועל העשייה שלו, עברתי לשלב ההערכה באמת – הגישה המקצועית, העניינית והיסודית כפי שדובר פה, ואני חושב שאתם יודעים את זה בדיוק בצורה ישירה אולי טוב ממני.
להערכה רבה עברתי אחרי מלחמת לבנון השנייה. אז ביקשתי מעמנואל והוא הצטרף בשמחה אליי כחונך שלי בזרוע היבשה, בתפקידו במילואים, והוא ליווה אותי בכל אחד מהתחקירים שהיו אחרי מלחמת לבנון השנייה, ובמרחק שנים רבות ללא עצלות להגיע לכל תחקיר, לשבת שעות רבות לעשות את זה באמת באמת מגובה העיניים, ובאמת מתוך ניסיון כן להקרין את הניסיון שלו. זה נתן לנו באמת עזרה ושירות טוב.
אחרי זה בא שלב של אהבה, כי זה כבר באמת חצה את השלב שבו אני פוחד מצד אחד, ומעריך מצד שני את עמנואל בתור בן אדם, אם לא אכפת לך.
אני באמת חושב שכפי שאני מכיר את ההיסטוריה של עמנואל וכמו שאני מתחשב בידע שלו ובמקצועיות שלו ממה שהספקתי וממה שאני יודע, אזי באמת מה שיפה ונכון להגיד על כך שאת עמנואל פחות מעניין העושה ויותר מעניין אותו המעשה, ומעניין אותו המעשה מאשר מעניינת אותו המעשייה.
אני חושב שהספר משקף את המעשה עצמו בצורה מקצועית. אם בוחנים מקרוב ובצורה מפוכחת, שוב ככל שקראתי, אבל אני משוכנע שעוד אני אמצא בו ידע רב מאוד. אז לא אני ולא חבריי ליחידה שנמצאים איתי כאן לא יצא לנו לעבור את החוויות שאתם עברתם בתורכם, ואין לנו הזכות המוסרית שלא לנסות וללמוד כמו שאמרתי שניתן. אני ביושר חושב שמטבע הדברים חלקן של טעויות העבר עשוי לחזור, והחובה שלנו היא להילחם שזה יהיה מעט ככל שאפשר.
עמנואל – המון אהבה והמון תודה.
הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ נושא דברים בערב ההשקה
מדברי אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל בערב הרעות על הספר
(עמנואל סקל, מחבר הספר ומג"ד 52 במלחמת יום הכיפורים, פרש מצה"ל בדרגת אלוף אך חזר לבקשתו של הרמטכ"ל אהוד ברק, ובשנים 1994-1990 כיהן כמפקד מפקדת חילות השדה)
ערב טוב לכולם ותודה שבאתם.
אני חש סיפוק עמוק וגאווה על כך שדברים שרחשו בקרבי 38 שנים ובערו כאש בעצמותיי, קיבלו ביטוי בספר בכורה, בגילי המתקדם.
אין בי שמחה, כי הספר עוסק במלחמה קשה שהותירה שורה ארוכה מאוד, ארוכה מדי של חללים וכן צלקות עמוקות ברקמת חיינו. הוא עוסק במלחמה שחותמה ניכר עד היום בכל תחומי חיינו: הצבאי – בניין הכוח, תפישת הביטחון; בתחום המפלגתי הפנימי; המדיני החיצוני; החברתי; הכלכלי ועוד.
שמו של הספר מציב סימן שאלה על ההכרזה הבוטחת "הסדיר יבלום!", זו שהייתה נחלת ההנהגה הצבאית והמדינית ערב מלחמת יום הכיפורים, הכרזה שניתנה כתשובה אוטומטית לשאלה מה יקרה אם תותקף ישראל בשתי חזיתות וגם בהפתעה.
כותרת המשנה "כך הוחמצה ההכרעה בסיני" הינה תמציתו של הספר "הסדיר יבלום", וקובע שתוצאות המלחמה לא היו גזרת גורל, ומסביר בלשון מקצועית כיצד היה ניתן להכריע במלחמה בגדה המזרחית של התעלה בתוך ארבע עד חמש יממות.
זאת אילו נקטנו במספר פעולות שניתן וצריך היה לבצען, ואילו נמנענו ממספר שגיאות חמורות, שלא היה הכרח לשגות בהן, זאת מעבר לשגיאות בלתי נמנעות שנעשות בכל מלחמה. הקורא ימצא בספר את פירוט הדברים.
הספר איננו ספר קל וזאת במספר מובנים:
§ הוא ספר גדול ו"כבד" (466 עמ' עם מראי המקומות) אך הוא פחות במספר עמודיו מהספר "צ'ה".
§ אין הוא ספר עלילתי המתאר סיפורי גבורה של יחידים ויחידות. זהו ספר מחקר שאולי אף קשה לקריאה למי שאינו בקי בתקופה ואירועיה ובמונחים מקצועיים.
§ הוא מתאר כאמור, בתיאור פלסטי כואב ומרגיז, את השגיאות שעשינו והמחדלים בהם כשלנו.
בראשית דרך ליקוט החומר פגשתי את ידידי ומפקדי אהוד ברק לשיחה על מלחמת יום הכיפורים והוא אמר לי משפט שמלווה אותי לאורך כל הדרך: "אתה לא תאמין אילו תהומות תגלה"!
והוא צדק. אכן גילינו תהומות עמוקים שלא יאמנו, שאליהם התדרדרנו חבולים בראשיתה של המלחמה. מתהומות אלה נחלץ צה"ל והגיע לק"מ ה-101 ממצרים ולטווח ארטילריה מדמשק, לא בזכות תבונת הדרג המדיני ואיכות החלטות של מפקדים בכירים. הוא יצא מתהומות אלה, וכבר עסקו בכך בעבר, בזכות תעצומות הנפש, הנחישות ואומץ הלב של הלוחמים הפשוטים ומפקדי השדה הזוטרים בצריחי הטנקים, ביחידות החי"ר, ההנדסה והארטילריה, בתומכי הלחימה ושל הטייסים בקוקפיט של מטוסי הקרב.
להם, לרבים מהם שאינם איתנו, ובייחוד לרעיי הלוחמים מגדוד 52, אני מקדיש ספר זה בגאווה ואחוות לוחמים.
רבים וטובים עזרו לי בליקוט החומר לספר זה ותקצר היריעה מלהזכיר שמותיהם כאן. הם מוזכרים בתודה, בפתיח של הספר. יחד עם זאת, חובה נעימה לי להזכיר גופים ואנשים אלה:
עמותת יד לשריון שסייעה ותמכה בארגון ערב זה ובמיוחד ליו"ר העמותה אלוף (במיל') חיים ארז, למנכ"ל העמותה תא"ל (במיל') מנשה ענבר, לסא"ל (במיל') דוד גלעם, וכן למזל, לצחי ולדבורי הבלתי נלאית.
מראשית הדרך היה לי ברור כי אם יהיה ספר, השקתו תהיה בלטרון, כפי שהיה ברור לי שהתמונה שצילם אבי גור, זו המופיעה על העטיפה, זו התמונה שתבחר. עורך הספר דני דור, שחלק גדול משערו הלבן הוא תוצאות מאבק עריכה בלתי פוסק אתי, הוא מחק ואני החזרתי. ואחרונים אהובים בני משפחתי, רעייתי וילדי שנשאו בעול הכבד של שירותי הארוך והקשה וחוו את החרדות של המלחמות.
תודה לכולכם.
עמנואל סקל בערב הרעות וההרצאה על הספר
מדברי הסופר והמשורר חיים גורי בערב השקת הספר
ממראה הפנים – חלק מהאנשים מוכרים לי אישית מהתקופה שלי.
כמעט בהתרוממות הרוח, ודווקא משום שהספר שבו עוסק עמנואל, שפר חלקם של סופרים מחלקם של מפקדים. סופר יכול לכתוב ספר גרוע, לחטוף על הראש וכעבור כמה שנים יגידו שהרומן שלו היה מצוין. ומפקדים אם הם טועים, ואפילו פעם אחת – זה אסון. והרוח שמרחפת בדפי הספר הזה – שהוא מאוד ביקורתי וללא רחמים ועוסק בטעויות אנוש – בטעויות מפקדים, בטעויות חיילים. ומה שמתברר בסוף שאותם אלמונים שלא זוכרים את שמותיהם אפילו, הם שהצילו, כמו הילד ההולנדי הזה שעצר את הסכר באצבע מהשיטפון.
הייתה בארץ תרבות שלמה שאני מאוד אוהב אותה, וצה"ל פיתח אותה וסיפרו על קצין פצוע שעזב את בית החולים בעודו פצוע ואסף שברי יחידות וכמה טנקים שהפציצו אותם, ואסף אותם למקום שהשפיע על מהלך המלחמה. שאלתי את אחד המ"פים איך קורה דבר כזה? הוא חשב וחשב ואמר לי: הוא בסדר, זה הערך המופלג של האיש בשטח. בספר הוא מאופק מאוד ולי הוא אמר דברים מאוד קשים. דיברתי איתו תוך כדי קריאה הספר. כל כך מכאיב משום שהוא כתב את הדברים לאחר מעשה.
הזדמן לי גם להיפגש עם חיילים מצריים ולראות איך זה נראה מהצד השני, משום שמחשבה מדינית, והספר הוא גם מחשבה מדינית והביקורת היא על מהלכים פוליטיים מובהקים, שאילו היו שונים – הכול היה משתנה. לאחר ביקור סאדאת בירושלים זומנה קבוצה וצורפה אליהם משלחת של עיתונאים, כשבן אלישר היה השגריר, ואותי צירפו למשלחת, לא כאחד שיודע ערבית אבל אמרו שבמעמד כזה של פעם ראשונה שעיתונאים ישראליים בבירת העולם הערבי, אולי כדאי להביא גם סופר. קיבלתי כתובת במצרים והוצע לי להיפגש בקהיר באיש הזה המסוים. לפני זה הלכנו לתעלה וראינו טנק סנטוריון ישראלי על כן בטון ושתי זלדות וכל דגלי מדינות ערב והשלט "מצרים היא קבר לפולשים".
וזה היה חודש אחרי שסאדאת כבר דיבר על "לא עוד מלחמה לא עוד דם" ורוח השלום הייתה באוויר ונפגשתי עם אותו חוסן פאוזי ודיברנו צרפתית. כששאלו מי האיש הזה, הוא התחיל לבכות מהתרגשות. אמרתי לו תשמע אדוני אני בא עכשיו מהתעלה ורואה כתובת "מצרים זה קבר לפולשים", האם אתה מעלה על דעתך שחלום חייו של הנוער הישראלי היה להגיע להקיז דם על תעלת סואץ, כשהגענו לשם באוקטובר 73?
או כשאתם במאי 1948, ביום הראשון לחירותנו, ונעצרתם ליד אשדוד 60 ק"מ מתל אביב?
הוא השיב לי – איש לא שאל אותנו (ב-1948), היה מאוד ברור שהצבא המצרי עשה פשע היסטורי כלפי ישראל שלחמה כארי וניצחה ניצחון צודק. שאלתי אותו אם אני יכול לצטט אותו, הוא אמר אתה יכול מצידי לכתוב מה שאתה רוצה, אני מאמין בזה.
ואתם מה עשיתם לנו בששת הימים? שאל המצרי, הכיתם אותנו מכה איומה, נשותינו בושו בנו, ילדינו בזו לנו ואחר כך העליתם את הדגלים שלכם לאורך העורק הראשי של מצרים אחרי תעלת סואץ. אם המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה לאחר מלחמת ששת הימים, היה יודע שהמלחמה באוקטובר הייתה בלתי נמנעת.
כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה וזה משפט שצרוב בי ואנשי המודיעין מתעלמים מכך.
למה זה חשוב, כי הספר שלך עוסק בכל מה שקדם למלחמה, והשאלות הפתוחות איך לקרוא מציאות ומפה. ההנחה שכל הגנרלים לא שמעו את מה שמתרחש ולא פענחו את המציאות.
אני עצמי אודה ואבוש, לא הייתה לי עמדה פוליטית שונה מכל חבריי ואמרנו בוא נבנה שני שדות תעופה ענקיים איתן ועציון הכי משוכללים בעולם. עשו חשבון שנישאר בחבל ימית, הייתה אופטימיות משוגעת כזאת שאפשר את חצי האי סיני לפחות לספח לישראל. ומעבר לזה היה ההוא שלא סלח לתבוסה לא היה יכול לעבור על זה לסדר היום. הספר הוא עירוב של סיקור מדעי כמעט עם היסטוריה צבאית ומהלכים מבלי רגשנות ואיך שבני אדם מתנהגים.
באותו יום הכיפורים, זו הייתה התרבות של האופניים ולא שמענו כלום, אבל באוויר הייתה רוח שונה, וג'יפים התחילו לעבור והייתה הרגשה של אסון מתקרב, עד שבאה הצפירה ההיא והיה ברור שיש מלחמה.
הרימו אליי טלפון להתייצב, ושאלתי מה אחד כמוני בגיל 50 יכול לתרום, ואמרו לי אתה תכתוב פקודת יום, דוש היה הצייר. כתבתי פקודת יום. ועכשיו אמרו לי תכתוב פקודת יום של אלברט. אבל אני לא יכול להיות בתל אביב ולכתוב פקודת יום של אלוף ולוחם בסיני. אמרתי תנו לי לרדת לסיני. לקחו אותי עם איזה רכב (אופייני לאלתור הישראלי הידוע). הגענו וירדנו דרומה בתחושה נוראה כמו של תשעה באב. הייתי בטוח שהמצרים חצו את התעלה.
אבל ההנהגה לא חשבה לרגע אחד להגיע, הם פשוט עשו אפקט מדיני חריף עלינו יותר כדי ליצור מהלך מדיני. כשהגעתי לביר-גפגפה, קצין החינוך של 252 בחור בשם משה, הדבר הראשון שעשה הוא לקח אותי לאגף האוהלים, לא אשכח את הלילה הזה לעולם. הוא ניסה לעודד את גדוד 9 שקיבל תגבורת ותחמושת, ואז אמרו לו אל תבלבל את המוח, מגדוד 9 נשאר רק הדגל.
כך יצא שנשארתי באוגדה 252, אלוף אלברט מנדלר נפל צעיר, בן 44 היה, וקלמן מגן החליף אותו. פינקו ודאי זוכר את זה.
אלה היו הפגישות הכי חשובות בחיי. אני מעז לומר בענווה שהעובדה שהייתי עם הלוחמים בשדה הקרב אפשרה לי לדבר איתם. אנשים רצו לדבר, הם שאלו שתי שאלות: "מה קרה?" "ולמה זה קרה". אך כשסיפרתי שהביאו מעילים מהצבא האמריקאי כי הדובונים לא הספיקו, היו חיילים שלא היו מוכנים ללבוש את זה, בטענה מה צה"ל לא יכול לספק לנו מדים? הלוחמים לא דרשו מזגנים, ולא מכליות ולא זמרים, הם דרשו רק לדעת מה קרה. וכך היו שעות ולילות שלמים. הספר הזה – לא בצד הסנטימנטלי שלו אלא בצד הקשוח והעובדתי – הוא הסיפור על מה שקרה. לפי דעתי הוא יזכה להצלחה גדולה משום שלא נותנים מנוח לעבר.
הדור הצעיר מוכרח לדעת מה קרה, לדעת מי הוא השכן, לדעת מה הגבול שאתה יכול ללכת איתו לעשות שלום או לדעת להיכנס לכוננות ספיגה. את כל זה למדתי גם מהספר הזה ופגישה כזו היא פגישה מרעידה לב.
מישהו שיושב פה שאל אותי מה הדבר הקשה ביותר? עניתי לו – הביקור בבתים השכולים.
הדבר היחיד שמנחם אותי. הפוליטיקה על הפנים אבל האליטות מצילות אותם. שאלו אותי מה זה "אליטה", ואני משיב, כל מה שגורם לעזור, לסייע, להוביל לתרבות לאומית, כל מה שתורם לעוצמה לאומית ולעוצמה המוסרית שבה אתה חי – זוהי אליטה. ואני שמח לומר את זה: עמנואל – אתה אליטה.
מדברי גיורא בן ארי
(סא"ל במילואים גיורא בן-ארי, שימש כקמב"ץ וכטען-קשר בטנק של עמנואל סקל במלחמת יום הכיפורים)
ערב טוב לכולם.
אחי הגדול עמנואל היקר, כבוד גדול היה לי ולנו לוחמי גדוד 52 לשרת תחת פיקודך ומנהיגותך יוצאת הדופן באותה מלחמה ארורה, מלחמת יום הכיפורים, כשהייתה הקשה ביותר שידע צה"ל מאז הקמתו.
עמנואל הוא תמצית המילה אחריי. בכושר מנהיגותו כמפקדנו בשדה הקרב, עמנואל כמפקד הגדוד היה חייב להיות בטוח כי אנו נסתער עימו בכל עת כתף אל כתף ונבצע את משימותינו. ההיענות של כולנו, כל הלוחמים בגדוד החל מפלוגה א' בדרום ועד פלוגה ג' בצפון, בימי הקרבות נבעה מתוך אמונה וביטחון בעמנואל שהיה שקול וזהיר ונסך ביטחון רב בקולו ובפקודותיו, אחרי הכול כולנו בעצם נלחמנו על חיינו.
עמנואל רצה יותר מכולם, ואני מכיר את זה מאוד מקרוב, להחזיר את כולנו הביתה בשלום. הוא היה קצת יותר מבוגר מכולם והיה לו ניסיון די עשיר במלחמות וקרבות וברור לי שחייהם של לוחמיו יקרים היו לו מעל הכול.
כולנו יודעים שיש מחיר יקר לניצחון והגדוד שלנו אכן שילם מחיר כבד מאוד וכואב מאוד והמצבים שעמדנו בפניהם היו קשים מנשוא. עמנואל באומץ ליבו וגבורתו הוביל את הגדוד שהיה פרוס על פני שטח רחב מאוד, לבלימת התקדמותה של הארמיה השלישית, מעבר למספר קילומטרים בשלב הראשון של קרבות הבלימה, ובשלב מאוחר יותר צלח את התעלה על גשר הגלילים והתייצב באזור הק"מ ה-101 המפורסם למרגלות הרי ג'ניפה.
הרבה מהלכים וקרבות ניהלנו במהלך הימים הראשונים. זו הייתה התקפה מטורפת לחלוטין שמצאנו את עצמנו פתאום עומדים מול. בהתחלה לא היה ברור לנו אבל אני מניח שזו הייתה בערך חטיבה של הארמיה השלישית, ובאמת ברוח קרה מאוד ובשקט נפשי השמדנו שם (במהלך של מסלול צוות הייתי קורא לזה) טנקים וכלי רכב לוחמים מצרים. נקודת הסיום מול נקודת הפתיחה שלנו באותה מלחמה היא עולם מלא של מעשה גבורה, מופת ואומץ לב אשר אמורים לשמש כמורשת לצה"ל לדורותיו כמו בפלגים אחרים של עם ישראל.
אנחנו אסירי תודה לך, עמנואל, שבמנהיגותך ובגבורתך הובלת אותנו לחוף מבטחים. אנחנו מצדיעים לך וזוכרים בכאב את עמיתנו הגיבורים שנפלו בקרב.
מדברי אבי גור, מ"פ בגדוד של עמנואל במלחמה בער הרעות על הספר
גילוי דעת מהזווית של קצין ולוחם המתעד צילום תוך כדי לחימה בפיקוד על פלוגה ב' בגדוד 52 הגנה על ציר המתלה, לא אפשרנו לצבא המצרי להתקדם אל תוך סיני כמו שעמנואל זוכר מהדקה הראשונה הוא היה איתנו עם פלוגה ב'.
כמו ששמעתם, בשבוע שעבר מהיסטוריון מכובד, בגזרה הדרומית היו ההצלחות הגדולות ביותר של הצבא הישראלי ביום הראשון, הייתה הגנה מסודרת עם התקפה ועם סדרה של טיפולים, כמו שלמדנו במסלול צוות שתואר פה על ידי גיורא ועל ידי אחרים. ההיסטוריונים מציינים עד היום כי בגזרה הדרומית המצרים נכשלו ולוחמי צה"ל ספגו את מספר האבדות הנמוך לאורך תעלת סואץ.
יש חשיבות היסטורית לתיעוד תמונות אותנטיות משדה הקרב. התמונות מהימנות ומאפשרות לבחון ולרדת לפרטים שזה דבר אופייני לעמנואל סקל. הן ממחישות את הקרבות שהיו באמת. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת להנציח ולשמור את התמונה לצורך מחקר. תארו לכם שלכל אחד מסיפורי הקרבות בתנ"ך היו מצורפות תמונות מהקרב, למשל של דויד וגולית או יהושע בן נון. לא סתם העניק עמנואל לאבי גור את התואר משוגע לצילום. ואני יודע, אני יכול להגיד לכם, אמנון המג"ד שלי יודע שאני ממשיך לצלם עד היום כל ישיבה, עם כל שר,כל חבר כנסת עם כל ההישגים, עם כל חוק שיוצא. התמונות מפורסמות באינטרנט והם יהיו בשבוע הקרוב גם בטלוויזיה וזה מעל ומעבר.
עמנואל גם ידע לתת לנו חופש ביטוי וגם לדרוש מעל ומעבר תוך הפגנת דוגמה אישית של מנהיגות מבצעית ברמה גבוהה, יושרה, צניעות, דאגה לחייל וגם למפקד וגם למשפחתו. מה שעמנואל ואשתו עשו אחרי המלחמה ועושים לאורך כך השנים – אני מאחל לך אדוני הרמטכ"ל שכל מפקד בצבא יעשה.
תמונה אחת שווה אלף מילים וההחלטה של עמנואל לצרף למחקר ולספר תמונות – מעצימה את חווית הקורא וגם את יכולתו של עמנואל לתת ביטוי למי שלחמו בפיקודו. פעולה שנותנת לנו מוטיבציה עד היום, תודה.
לעמנואל סקל יש חלק נכבד בהצלחה שלנו במלחמת יום הכיפורים. הראנו לעם ישראל שלמרות שההנהגה לא ראתה את הנולד – אנחנו ניצחנו עבור המשפחה שלנו, עבור המדינה שלנו והעולם היהודי, ואולי גם העולם כולו שמדברים היום על האסלאם.
חשוב שעמנואל העלה בפרויקט העבודה שלו את האמת, חשוב שהוא הוציא ספר שבו מתוארת ההנהגה הצבאית והמדינית בהצלחות ובטעויות. חשוב שמספרים את גבורת הלוחמים בקרב, לכל אזרח ולכל הדור הבא אחרינו. זה סיפורה של מלחמה וניצחון שראוי שנקדיש אותו ללוחמים ולמשפחותיהם, הן החיים והן לאלו שנפלו למעננו. חשוב לעסוק בתחקיר ובתיעוד ובצילום של הניצחון הזה ומחיר,. בניגוד למה שאמרו במדינות ערב שמוכנים להקריב עשרת אלפים איש.
אני רוצה לסיים את המסמך הזה ולהגיד שכול המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
מדברי בועז עמיר, מ"פ בגדוד של עמנואל במלחמה
עמנואל, אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו אני הייתי מ"פ אצלך בגדוד קבעת פגישה ברבע לשמונה. שם התחלנו את הלימוד אצלך איך צריך להתנהל ואיך צריך לפעול ולרדת לכל הפרטים.
בסופו של יום, לאחר שפלוגה ג' שפעלה בגזרה הצפונית, הייתה בעצם מפוצלת לשלוש כוחות, מחלקה בכל כוח. בצוות כוח במעוז ליטוף גייסה לכל המשימות במלחמה ברמה גבוהה הצליחה להדוף את המצרים בכל המקומות. בגזרה שלנו המצרים לא אהבו את מעוז ליטוף, המצרים לא הצליחו לכבוש אותו. הצלחנו לשבור את ההתקפה של חטיבת הנחתים 130, כולל את הניסיון לתקוף את מעוז נוצה שזה בעצם המעוז היחידי שנפל בידי המצרים בכל המלחמה.
אנחנו לא עזבנו את קו החזית אפילו לא ליום אחד, היינו אמורים להיות מופתעים וסיימנו את המלחמה בק"מ ה-101 מקהיר ושם נטלנו, פלוגה ג', חלק באבטחת שיחות הפסקת האש באוהל שבו התקיימו.
אנחנו, כל חיילי פלוגה ג', זוקפים את הצלחתנו במלחמה לכושר ולאימונים שעברנו תחת פיקודך, למשמעת החד-משמעית ששררה בפלוגה לפני, תוך כדי ולאחר המלחמה, שאותה ספגנו ללא ספק ממך בדרישותיך היסודיות והברורות, ובמנהיגותך.
עמנואל, הספר הנוכחי שאותו קראתי מכיל ניתוח מדויק ויסודי של הפרטים שמרכיבים את המלחמה בשפה ברורה, חדה, נוקבת ומדויקת. זה אתה המג"ד שפוקד ומוודא ביצוע, ויורד לפרטים ומצליח להנחיל לפיקודיו את כל מה שצריך.
אנחנו לוחמי חיילי פלוגה ג' מודים לך ומצדיעים לך על הפיכת התמונה של מה שקרה שם, אחרי 38 שנה, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
כל לחי ושיהיה לך המון בהצלחה.
מדברי דוד קוטלר, מ"פ בגדוד של עמנואל במלחמה, בערב הרעות על הספר
רציתי לברך אותך בשם לוחמי פלוגה א' על השקת ספרך המאיר באור שונה את מלחמת יום כיפור.
הייתה לנו הזכות להילחם איתך, רציתי לומר לך בשם לוחמי הפלוגה כי אנו גאים להשתתף בשמחתך ומאוד מעריכים את יכולותיך כפי שהתבטאו במהלך המלחמה הנוראה.
אנו מאחלים לך כי העשייה והחשיבה שתמיד אפיינה את מעשייך, תמשיך ללוות אותך לאתגרים הבאים שאני בטוח שתבחר בעתיד, מאחל בשם פלוגה א' דוד קוטלר.
עמנואל, יכול להיות שאני חוזר על דברים שאנשים פה אמרו לפניי, אבל אתה בשבילי הדוגמה המבצעית שאיתה אני הלכתי, איתך וגם אחרייך, ולמעשה במידה מרובה עד היום. אני הייתי הקמב"ץ אצלך בגדוד ולאחר מכן מ"פ א', ומה שספגתי במערכת היחסים הצמודה ובעבודה איתך, לעניות דעתי מלווה אותי עד היום בכל דבר שאני עושה, גם אם זה בצבא בתפקידים השונים, ובין אם זה כיום בחיים הרגילים – הירידה לפרטים והבדיקה שהכול עובד כמו שצריך והחשיבה שני מהלכים קדימה.
זה אתה, ואני מוכרח לומר לך שמהרגע שהצטרפנו לגדוד, כי אני ואתה את היום וחצי הראשונים עשינו לבד, ופתאום ראיתי שריון וכל העסק נראה אחרת.
אז עכשיו בשמי אני רוצה לאחל לך רק דברים טובים וממש ממש בהצלחה.
סקירתו של עפר דרורי
הסדיר יבלום? עמנואל סקל, ספרית מעריב, 2011, 466 עמודים
(מתוך האתר של עפר דרורי: http://www.global-report.com/drori, 10 בדצמבר 2011)
עמנואל סקל חקר בצורה יסודית ומרשימה את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים ובניגוד למחקרים אחרים בנושא התמקד בתפיסת ההגנה של צה"ל על סיני וכן בקרב ההגנה שהתנהל בימים הראשונים למלחמה.
המחקר של סקל שהוא מקורי בחשיבתו מנתח את ההיסטוריה הצבאית של צה"ל בסיני ממלחמת ששת הימים ומראה כי בפועל מעולם לא תוכנן בצה"ל קרב הגנה, היות ותפיסת הביטחון גרסה שיש לתקוף את האויב ולא לשחוק את הכוחות בקרב הגנה. עוד מביא סקל דוגמאות לכך שקרב ההגנה לא תוכנן היות והמטרה הראשונית של צה"ל הייתה להעביר את הלחימה לשטח האויב ולכן צורת קרב זו גם לא תורגלה בתרגילים שלפני המלחמה. מאידך לא עודכנה תפיסת הביטחון של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים כאשר נוספו למדינה שטחים רבים שאפשרו בפועל קרב הגנה בלי שחיקת כוחות ובלי שהעורף יהיה מאוים, כך לפחות בסיני. לצד שינוי התפיסה הן בקרב המנהיגות הצבאית והן בקרב המדינאים לא נעשה תכנון ושינוי בתוכניות הצבא לשעת חרום כך שצה"ל מצא עצמו מגן על קוו המעוזים כאילו הוא קוו עצירה שאין לסגת מטר ממנו ושוחק את כוחותיו בניסיונות חוזרים ונשנים לתגבר את הקו בעוד שניתן היה ביומיים הראשונים של הקרבות להורות ללוחמי המעוזים להתפנות או לפנות אותם באמצעות כוחות שלעתים אף חברו אליהם פיזית אך לא פינו אותם.
עד כאן העובדות השאלה הנשאלת מדוע מוצא לנכון סקל לתקוף שוב ושוב במילים בוטות למדי (מחשבה "הזויה" זו רק דוגמא אחת מני רבות) את הרמטכ"ל דדו, את אלוף דרום גורודיש ואחרים כאשר ברור מתוך המחקר שלו עצמו שזוהי תפיסה שהייתה קיימת בצה"ל שנים רבות ורק ההיסטוריה הפגישה דווקא את אותם מפקדים עם מתקפה מצרית. בוודאי שאחריותם כמפקדים חשובה אבל נראה יותר מפעם אחת שסקל עושה חשבון עם האנשים שאינם בינינו מבלי שתינתן להם האפשרות ההוגנת להתגונן.
להבנתו של סקל תוכנית "שובך יונים" מטרתה הייתה חבירה ותגבור כוחות לקוו ולא תכנון הגנתי ותוכנית "סלע" לתגבור הקו בסיני בשתי אוגדות משוריינות עסקה רק בהובלת הכוחות לסיני ולא בהגנה ממש על השטח. הדברים נכונים וכפי הנראה הם אינם המחדלים היחידים שהיו בצבא ובמדינה ביניהם התחושה המוטעית שהמצרים לא יעזו לתקוף את צה"ל. סקל מבצע ניתוח מדוקדק לעתים מדוקדק מדי שמקשה לעתים להבין את תמונת המערכה כולה, תורמת לכך גם עריכת הספר המחזיק מעט מדי פרקים כאשר בפרקים המרכזיים שלו עשרות רבות של כותרות משנה אשר מקשות מאוד על ההבנה הכללית של מבנה הדברים.
לטענתו של סקל הביטוי "הסדיר יבלום" לא נאחז על אמת בדוקה לא מבחינת זמן ומרחב ולא מבחינת סדר הכוחות הצה"לי מול תחזית כוחות האויב במתקפה. על בסיס אמירה זו תוכנן בצה"ל גיוס מילואים נרחב אשר למרבה הפלא קוצר משמעותי בלוז המתוכנן שלו והוא אחד הגורמים למניעת הקטסטרופה בסיני. מלחמתם האמיצה של הלוחמים בסיני והקרבתם תרמה אף היא לבלימה במחיר נורא של נפגעים בנפש וגם ברק"ם ויצרה מצב בו נשחקו מרבית הכוחות הסדירים בקרב הבלימה בגלל החלטת מפקדים לשלוח כוחות קטנים לחבירה למעוזים דבר שעלה במחיר כבד ולא השיג את מטרתו.
במחקר אקדמי היסטורי ניתן לברר את העבודות עד רמה מסוימת אבל האם הביקורת על מהלכים כאלה בהסתכלות לאחור היא סבירה? האם יש מקום לכעוס על מפקדים בכירים אשר בלחץ קריאות העזרה של המעוזים שלחו כוחות קטנים לחלצם, האם יש מקום לבקר ולגנות כוחות אחרים שהחליטו כמעט על דעת עצמם לנהל לחימה קשה כדי לחלץ לוחמים מוקפים בכוחות אויב רבים? השאלה העקרונית היא מה מקומו של המחקר ההיסטורי, האם תפקידו להכיר ולחשוף את העובדות ולנסות להסיק מהם מסקנות או שתפקידו של ההיסטוריון לבקר ואף לתקוף את הנפשות הפועלות על התנהגותן. נראה לי שזוהי חולשה של הספר, מעורבותו האישית של המחבר שהיה בעצמו מג"ד בסיני יוצאת מעבר למחקר עצמו ובמקום שתסייע לו בהבנת העובדות מתוך הכרות מעמיקה של הגזרה כשותף לאירועים הוא נותן חרות לעצמו ותוקף מפקדים עמיתים על פעולה כזו או אחרת שלהם. במידה מסוימת יש כאן ניצול של העובדה שהמחבר בהיותו מג"ד ובגיל של מגדים במלחמה תוקף בצורה בוטה מפקדים בכירים שבגלל דרגתם וניסיונם אז היו מבוגרים ממנו והיום אינם בין החיים.
אשתמש בדוגמא, האם נכון לבקר את מרבית מפקדי הגדודים בסיני על שהשאירו את רק"ם הגדוד במשטחי הרק"ם הפלוגתיים כאשר מלחמה בפתח בעוד שמג"ד 79 (בחטיבה 401) סא"ל מוני ניצני הוציא את רק"ם הגדוד מהמחנה כבר יומיים לפני פרוץ המלחמה מתוך הבנה וניתוח עצמי של העובדות ובכך מנע נפגעים רבים בעוד שבגדודים אחרים בסיני תקפו מטוסים מצריים את חיילי הגדודים שהיו במחנות הקבע שלהם? לדעתי נכון לשבח את מעשיו של מג"ד 79 ולא לבקר התנהגות סבירה של שאר המג"דים שפעלו על פי מה שהיה ידוע להם באותו הזמן.
צה"ל ספג מכה קשה בתחילת המלחמה שנבעה מסיבות שונות כמו בטחון עצמי מופרז וחטא הגאווה. תפיסת המודיעין לא נתנה לעובדות לבלבל אותה אלא נוצרה מתוך גאווה של מפקדי אמ"ן שחשבו שיש ביכולתם לנחש את שקורה בראשם של מנהיגי מצרים וסוריה מבלי להתבסס על עובדות. לצד כל אלה העדר תוכנית הגנה ראויה בסיני ועוד.
העובדה היא שעל אף תנאי הפתיחה הקשים צה"ל הגיעה לקילומטר ה 101 מקהיר, נכון שכוחות מצריים נשארו מזרחית לתעלה דבר שהקנה יוקרה רבה למנהיגות הצבאית המצרית אשר השיגה את שלה אבל צבאית המלחמה הזו הסתיימה בניצחון ישראל.
כל מחקר קובע את גבולות הגזרה שלו. קביעת הגבולות של סקל במחקרו היא בימים הראשונים של הלחימה ויש בה דמיון מסוים להחלטות שוועדת אגרנט לקחה על עצמה (ויש אומרים שהונחתה לכך) שממנה הוא מרבה לצטט. קוראים לזה "חוסר פרופורציה" ראיה צרה של ימים ספורים בתחילת הלחימה מבלי לראות את המכלול. יתרונו של הספר בכך שהוא אינו חוזר על האירועים הנוחים לנו לניתוח כמו קרב ההבקעה של חטיבה 14 וחטיבה 600 ב 15 וב 16 באוקטובר אבל מצד שני התמקדות מופרזת בימים הראשונים מייצרת חוסר פרופורציה במסקנות.
בפרק חשוב המתייחס לחיל האוויר במלחמה ניתן הסבר מעניין לתחושה הרווחת בקרב כוחות היבשה בסיני על חוסר בסיוע אווירי של חיל האוויר לכוחותינו שהגיע באירועים רבים עד לכדי כעס ותחושת נטישה. אי אפשר להתעלם שחיל האוויר קיבל ערב המלחמה תקציב של כ 52 אחוז מתקציב הביטחון ובתוקף כך היה מצופה ממנו לספק את הסחורה שלצער כולם לא סופקה (כולל בעיניהם של בכירים בחיל האוויר שסקל מצטט). חיל האוויר לפי סקל התכונן למלחמה הקודמת, מלחמת ששת הימים, ושם בראש מעייניו הפצצה של שדות תעופה מצריים כאשר הסיוע הקרקעי נותר בעדיפות אחרונה וכמעט ולא בוצע. בקשות חוזרות ונשנות של כוחות היבשה לסיוע קרקעי והשמדת הגשרים כמעט ולא נענו.
יש הערות לא מעטות בכל הקשור לעריכת הספר, פסקאות רבות בספר מלוות מספרים סידוריים שאינם קשורים כלל לטקסט ועוד, ראוי שיתוקנו במהדורה הבאה.
גם ספר זה כמו מחקרים אחרים על מלחמת יום הכיפורים היוצא 38 שנים לאחר המלחמה מחמיץ את העיקר והוא היכולת להפיק לקחים לעתיד, האשמה כאן כמובן אינה של סקל שכאדם פרטי יכול לחקור בזמנו הוא את שחפצה נפשו, הביקורת היא על צה"ל ועל מחלקת ההיסטוריה שלו ש"חוקרים לכספת" כלומר חוקרים את העבר אבל המחקרים נכנסים לכספות נעולות היטב ולא מאפשרים לצבא עצמו להפיק לקחים ובעקבות כך לחסוך בחיי אדם. זו ביקורת ידועה שלצערי לא מתוקנת ולא מטופלת כבר שנים.
הספר הוא מחקר יסודי המלמד רבות על ימיה הראשונים של המלחמה, אישית הבנתי סוף סוף מדוע "טורטרתי" יחד עם שאר חיילי אוגדה 143 (של אריק שרון) בנסיעה תמוהה דרומה בתחילת המלחמה ללא כל מטרה ועת הגענו לנקודה דרומית בחולות סבנו על עקבנו ועלינו צפונה. בעקבת הספר הבנתי שהיינו מיועדים לבצע צליחה בגזרה הדרומית….
יש כמובן עוד תובנות רבות על האירועים ובכך הספר חשוב מאוד לקריאה ולהבנה את אשר התרחש בחולות סיני לפני שלושים ושמונה שנים.
