כריכת הספר ואיך נדע? מודיעין, מבצעים, מדינאות

מחבר: אהרן זאבי פרקש ודב תמרי
שנת הוצאה: 2011
קוד זיהוי בספריה:

ואיך נדע?
מודיעין, מבצעים, מדינאות

אהרן זאבי פרקש ודב תמרי. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2011, 335 עמ'

 

ספר  מאת אהרן זאבי פרקש ודב תמרי. רואים רחוק, רואים שחור. כך מעצב ראש אגף מודיעין בצה"ל את סדר היום המדיני והלאומי של ממשלות ישראל

ראובן פדהצור (מאתר הארץ, 13 ביולי 2011)

אהרן זאבי פרקש. פסימי. ארכיון: ליאור מזרחי / באובאו

אהרן זאבי פרקש. פסימי. ארכיון: ליאור מזרחי / באובאו

תקציר מהאינטרנט

מדינה קטנה אחת – לכמה "גופי מודיעין" היא זקוקה? לישראל יש ארבעה. אז איך הם מתאמים ביניהם את דרכי פעולתם ואת הידע? ומה יחסם – כולם כאחד וכל אחד בנפרד – למקבלי ההחלטות ולפוליטיקאים האמורים לשקול דרכי פעולה ולבסוף להחליט החלטות? האם גופי המודיעין רק מוסרים מידע? האם הם מסוגלים לספק תחזיות? ואם כן, האם רק לגבי עימותים ותרחישי מלחמה, או גם בהתייחס לשלום אפשרי? מה מעמדו של המודיעין ומה תפקידיו בעידן הדיגיטלי החדש, ששינה כליל את פני הסודיות והחשאיות המסורתיות?

אלוף (מיל') אהרן זאבי פרקש, לשעבר ראש אגף המודיעין, ותת-אלוף (מיל') דב תמרי, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי, רותמים כאן את ניסיונם העצום לשיחות מעמיקות על גופי המודיעין השונים, על מבצעים, על דרך ומגבלות עבודת המודיעין מול הדרג הצבאי, הדרג המדיני, גופי מודיעין זרים והתקשרות. הם סוקרים את סוגי המידע וההתרעות השונות שמודיעין מסוגל (ואינו מסוגל) לספק, וכן את אופי פעילותן של יחידות מיוחדות ואת תרומתן למאמץ המודיעיני. בתוך כך הם מציגים שלל תיאורי מקרה, אנקדוטות, לקחים מפתיעים, חוות דעת שנכתבו בזמן אמת, ועוד.

ואיך נדע? הוא ניסיון חדשני – לא להרצות תורה מלומדת אלא לשוחח. פרקש ותמרי, שני אנשי הצבא מלומדי הניסיון, אינם רק חברים לנשק, כי אם גם ידידי נפש. יחד הם מהרהרים, מטילים ספק במוסכמות, תמרי שואל ופרקש משיב, והם משאירים פתח לדיונים נוספים בשאלות על מלאכת המודיעין – שאלות שלתשובות עליהן נודעת השפעה הרת גורל על חייהם של ישראלים רבים כל-כך.

תובנה אחת חשובה עולה מספר השיחות בין אהרן זאבי פרקש לבין דב תמרי, והיא עצמה מצדיקה את פרסומו. אין זו חשיפתם של פרשיות מודיעיניות עלומות או סודות כמוסים, אלא הבהרת השפעתו העצומה של הנושא בתפקיד ראש אגף המודיעין של צה"ל על מדיניותה של ממשלת ישראל. הוא האיש אשר מעצב עבור ראש הממשלה ושריו את "תמונת המציאות", ובכך הוא יכול, למעשה, להוביל את קובעי המדיניות לאמץ את המדיניות שהוא עצמו רוצה לקדם. הבעיה חריפה בכל מדינה, אך היא אקוטית שבעתיים בישראל, שבה תלויים מקבלי ההחלטות באופן כמעט מוחלט במודיעין שמספק להם הצבא.

התובנה הזאת, בדבר "החשיבות העליונה" שיש למי שעומד בראש אגף המודיעין, כפי שקובע תמרי, שנדמה לי שלא מובנת כל צרכה לא רק לציבור אלא גם לחלק מנבחרינו, מלווה את הספר כולו ומקבלת תוקף משום שמי שמצביע עליה שוב ושוב הוא מי שמילא את התפקיד משך ארבע שנים, האלוף (במיל') אהרן זאבי פרקש.

הספר כתוב כשורה של שאלות שאותן מציג תמרי ותשובותיו של זאבי פרקש. .

הכפר יאטה באינתיפאדה השנייה. האומנם הייתה זו מזימה של עראפאת? תצלום: אי-פי
הכפר יאטה באינתיפאדה השנייה. האומנם הייתה זו מזימה של עראפאת? תצלום: אי-פי

תא"ל (במיל.) דב תמרי, ששימש בעבר כקצין מודיעין ראשי, אינו מסתפק בהעמדת סימני שאלה, אלא גם מציג את תפישותיו וניתוחיו בסוגיות העולות בעת הדיונים והשיחות שקיימו השניים במשך שנתיים.

שניהם כמובן נזהרים מלומר במפורש שראש אמ"ן מעורב במעשה המדיני, אך כל הדוגמאות שהם מביאים רק מחזקות את הקביעה הזאת. העומד בראש המודיעין, מסכימים תמרי וזאבי פרקש, אינו יכול להסתפק רק בהצגת התמונה המודיעינית והוא חייב גם להמליץ לפני המחליטים על דרך הפעולה שלדעתו עליהם לנקוט. וכאן טמון העוקץ, שהרי בהמלצתו הוא מוביל את קובעי המדיניות לכיוון הנראה לו כנכון. כך הופך ראש אמ"ן, שלא בטובתו, לשחקן במערכת הפוליטית, או בלשונו של זאבי פרקש, ראש אמ"ן נאלץ "למעורבות בהגות ובמעשה המדיני, משום שאין שום אפשרות להפרדה בין 'מדיני' ל'צבאי' ".

זאבי פרקש מספר כי נתקל בצורך של ראש אמ"ן להמליץ לקובעי המדיניות על דרך פעולה ולא להסתפק בהצגת ניתוח מודיעיני, בעת פגישתו הראשונה בתפקיד עם ראש הממשלה אריאל שרון. "בתום הצגת תמונת המודיעין", מספר זאבי פרקש, "שאל אותי ראש הממשלה, ?אז מה אתה ממליץ לעשות?' כנראה שמבע פני לא הצליח להסתיר את הפתעתי מהשאלה". מהר מאוד למד זאבי פרקש את מה שמצפים ממנו וכפי שהוא מעיד, "זו הייתה הפגישה הראשונה והאחרונה שאליה הגעתי לא מוכן לשאלה ?מה אתה ממליץ לעשות?'"

חשיבותו והשפעתו של ראש אמ"ן מתעצמות במיוחד בתהליך קביעת המדיניות בישראל, בשל היעדרם של גופי ייעוץ מקצועיים לראש הממשלה ושריו, ובשל חוסר יעילותם של אלה הקיימים, דוגמת המטה לביטחון לאומי (מל"ל). התוצאה היא שלמחליטים בישראל חסרים כלים וידע האמורים לשמשם כבסיס לקבלת ההחלטות. כאן נכנס המודיעין לתמונה, ובהיעדר מקורות אחרים, הוא זה המספק להם את כל הידע וההערכות שעליהם הם מבססים את החלטותיהם. וכך מתאר זאת זאבי פרקש: "אחד מתפקידי המודיעין הוא לאזן את המצב האובייקטיבי של המדינאים השקועים בביצה הפוליטית, עסוקים באירועים השוטפים והדחופים, ולכן לא מתפנים לפתח את הידע הדרוש לשם ניתוח התהליכים המתהווים, שחלק מתפתחים לאטם ובדרך כלל מתחת לפני השטח". בנוסף לכל אלה, בידי ראש אמ"ן גם היכולת לנווט את דיוני קובעי המדיניות באמצעות החלטתו באשר לנושאים שהוא יציג לפני המחליטים. "לא פעם", מבהיר זאבי פרקש, "היה עלי להחליט מה לא להביא לידיעת ראש הממשלה והממשלה, מה לא להעלות לדיון".

וכך, לקראת סוף הדיון בספר, מעלה תמרי את הסוגיה הקריטית הזאת בצורה ברורה, אם כי הוא מוסיף לה סימן שאלה. "האם ראש אגף המודיעין הוא בעל תפקיד שמצטרף למקבלי ההחלטות כשהוא מציע להם ידע מודיעיני מוגדר, או שהוא מסוגל ליצור סביבה, שיח שמהווה מגמות? במלים אחרות, האם ראש האגף יכול ליזום דיונים? אני שואל זאת מכיוון שהסברת באריכות השקפה מדינית (בנושא הפלסטיני, ר"פ). האם ניסית להתוות לראש הממשלה, לשר הביטחון או לממשלה כולה דרך בעלת השלכות מדיניות?"

זאבי פרקש לא עונה ישירות לשאלתו של תמרי, אך מדבריו אפשר להבין כי אכן כך הם פני הדברים. ראש אמ"ן מתווה דרכים בעלות השלכות מדיניות. ולדעתו של זאבי פרקש, יש לכך הצדקה משום ש"יש נושאים שבהם לראש אגף המודיעין יש יתרון ברור בידע ובהבנה על פני האחרים".

במשך קריאת הספר מתבררת לאשורה עמדתו של זאבי פרקש בנושא הפלסטיני. כזכור, בעת כהונתו (2001-2006) התנהל ויכוח מקצועי בין השב"כ לבין אמ"ן באשר לכוונותיו ומדיניותו של יאסר ערפאת. ויכוח זה קיבל פומבי לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. בעוד השב"כ טען שערפאת לא תִכנן את האירועים האלימים, טענו באמ"ן כי הוא תיכנן את האינתיפאדה זמן רב מראש ולא הייתה לו כל כוונה לממש את הסכמי אוסלו. בסופו של דבר, התקבלה עמדת אמ"ן וערפאת סומן כאיש הרע – האויב האולטימטיבי. מעמדה זו נגזרה כמובן מדיניותה של ישראל והתייחסותה לאירועים בשטחים.

עתה מתברר שראש אמ"ן, שנכנס לתפקיד זמן לא רב אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצא, לא האמין כלל בהסכמי אוסלו, ולדעתו לא היה להם כל סיכוי להצליח. עמדה זו היא כמובן לגיטימית ושותפים לה רבים במערכת הצבאית והפוליטית. אך זאבי פרקש הולך רחוק הרבה יותר. לדעתו לא קיימת כלל ישות פלסטינית. "אני טוען", הוא קובע, "שערפאת ניסה לבנות ישות בצורה מלאכותית". ומשום שאין קיימת ישות כזאת, אין גם סיכוי שפתרון שתי מדינות לשני עמים יצליח. "אני טוען שכל ?המדינה שבדרך' שבנה ערפאת היא פטה מורגנה". תמרי לא אומר זאת במפורש, אך נדמה שאינו מסכים עם תפישתו זו של זאבי פרקש.

אך דומה שהקביעה החמורה ביותר של זאבי פרקש בהקשר הזה היא ש"המושג ?פלסטיני' נוצר ב-1967". זו קביעה מוזרה מפיו של מי שאמור היה להיות בקי בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית. לאור כל הדברים האלה, ראוי יהיה לעשות מחקר שיבחן מה הייתה השפעת השקפת העולם של ראש אמ"ן בסוגיה הפלסטינית על מדיניותה של ממשלת ישראל בשנות כהונתו. אגב, הפתרון לבעיה הפלסטינית, לדעתו של זאבי פרקש, צריך להיות במסגרת קונפדרציה של הפלסטינים עם ממלכת ירדן. "קונפדרציה שיש בה שתי חטיבות טריטוריאליות עצמאיות… הפתרון הזה עולה מתוך הכרה במציאות. אני לא רואה בעתיד הקרוב הנהגה לאומית שתהיה מסוגלת ללכד את הפלסטינים".

זאבי פרקש גם מאוד פסימי בנוגע לאפשרות להגיע להסכמות ולהסדרים שיובילו לרגיעה בגזרת עזה ובגזרת לבנון. להערכתו, סיבובי הקרבות הבאים בשתי החזיתות האלה הם בלתי נמנעים.

אולם, מעבר לדיון החשוב מאוד במשקלו, מעמדו והשפעתו של ראש אמ"ן זאבי פרקש על תהליך קביעת המדיניות ותפישת העולם בנושא הפלסטיני, מעלה הספר עוד שורה ארוכה של סוגיות מעניינות בתחומי המודיעין. תמרי וזאבי פרקש מציינים למשל שוב ושוב את העובדה שתחום הכשרת הקצינים במערך המודיעין "חלש מאוד בצה"ל". הם דנים גם בבעייתיות הנובעת מכך ש"אין הגדרה ברורה של המשימות או התפקידים של ראש אגף המודיעין" וגם "אין חלוקת סמכויות ברורה וחדה ואחריות מוסדית בין-ארגונית, בין אגף המודיעין לבין המוסד לבין השב"כ".

פרק מעניין נוסף עוסק בשאלה האם תפקיד המודיעין הוא גם להביא מידע על אפשרות לשלום ולהסדרים מדיניים, ולא רק להתריע על מלחמה. השניים מסכימים כי אכן ראש אמ"ן צריך להביא לפני קובעי המדיניות את ההערכה לפיה אפשר להתקדם לשלום ולהסדרים, אם הוא מגלה סימנים המעידים על כך. זאבי פרקש מספר כי התעקש להעלות בפני ראש הממשלה שרון את ההערכה שלפיה ערב הסעודית מבקשת לקדם הידברות עם ישראל ואת ההערכה כי בשלב מסוים בשאר אסד אכן שקל ברצינות להגיע להסדר עם ישראל. אגב, גם בנושא הסורי לאהרן זאבי פרקש דעה מוצקה. בהיעדר הסדר – "מלחמה עם סוריה היא ודאית".
פרקים נוספים בספר עוסקים, בצורה מעניינת ברוב המקרים, בקשרי המודיעין הישראלי עם גופי מודיעין זרים, בהתרעה, בהרתעה, בדו"ח ועדת וינוגרד, בכוחות מיוחדים, במודיעין ותקשורת ועוד ועוד.

זהו ספר ראוי, שמומלץ לא רק לקציני מודיעין אלא גם לקובעי המדיניות, שלא תמיד ערים לאופן שבו ראשי אמ"ן משפיעים על החלטותיהם.