חלוק לבן כומתה שחורה

חלוק לבן כומתה שחורה
 אשר (קרלוס) פורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 368 עמודים

ספרו של אשר (קרלוס) פורת "חלוק לבן, כומתה שחורה – סיפורו של רופא צבאי במלחמות ישראל", הוא מאותם ספרי מופת הראויים להיכלל ב"ארון הספרים" היהודי, הצה"לי והציוני כאחד, ובוודאי ב"ארון הספרים" השריונאי. זהו סיפור יוצא דופן של מי שהיה רופא צבאי בחטיבה 7, ביצע חילוץ נועז וטיפול בפצועים שחולצו, שבמהלכו איבד יד, השתקם וחזר לשירות כרופא ביחידות שדה.

אל"ם (במיל') שאול נגר

ישבתי מול ד"ר אשר פורת בביתו, וסיפור הקרב בכראמה (מארס 1968) ופעילות החילוץ הנועזת שעשה, קלח במשך כשעה וחצי. לא היה זה סיפור טכני אלא תיאור מופלא של רופא צבאי שעשה פעולת חילוץ נועזת, שבמהלכה עלו לבטים קשים והחלטות קשות שנדרשו מרופא תחת אש. בחייהם של רבים יש אירוע מכונן המשפיע על חייהם ממנו והלאה, ולעתים מסיט אותם מהמסלול שיועד להם. פעולת כראמה והחילוץ שעשה ד"ר פורת בהיותו רופא חטיבתי של חטיבה 7, שלא היה אמור להיות בכוח חילוץ קדמי, הפכה לאירוע מכונן בחייו. שני אנשי צוות טנק שנפצעו, חולצו במבצע מסוכן והוסעו על סיפונו של טנק מחלץ שבו נסע גם ד"ר פורת. פצוע שלישי – שקרוב לוודאי היה הרוג – נותר בשטח בהחלטה רבת ייסורים, לנוכח סכנה ברורה למחלצים או לכל ניסיון חילוץ נוסף. בנסיעה עם הפצועים על סיפון הטנק שוב הייתה התלבטות האם לנסוע מהר כדי להיחלץ בדחיפות משטח מוכה אש, לסכן את הפצועים הקשורים על הסיפון אך להביאם מוקדם יותר לטיפול יותר יסודי ומציל חיים. במהלך הטיפול בפצועים בנקודה קדמית שאליה הוסעו הפצועים, החל ד"ר פורת בטיפול יותר יסודי ואז חטפו הפגזה שבה איבד את ידו השמאלית.

וככל פצוע ונכה צה"ל החל ד"ר פורת במסע ארוך, נפשי ואישי, להגדרת זהותו ואישיותו החדשה. הוא רצה להשלים את התמחותו הרפואית וכן לחזור ולשרת ביחידת שדה. הספר מגולל את חייו כרופא צבאי עד לאחר מלחמת יום הכיפורים שבה שירת כמפקד גדוד רפואה באוגדה של מוסה פלד שלחמה ברמת הגולן, ומביא פרקים מאלפים מחייו כילד וכמתבגר יהודי בארגנטינה, בעל תודעה ציונית חזקה, בטרם עלייתו כבודד ארצה כחלוץ לפני הוריו שעלו בעקבותיו.

חלוק לבן כומתה שחורה הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר, המתאר את פעולתו של ד"ר פורת כרופא של גדוד החרמ"ש 9 של חטיבה 7 לפני מלחמת ששת הימים, בפיקודו של סא"ל מקסי אביגד. בגדוד זה נפגש פורת עִם ישראל השנייה והבעיות הקשות של החיילים, שהוא והמפקדים השכילו לקדמם ולטעת בהם הזדהות עם צה"ל ועם המדינה. "המאמץ המשותף של מפקד הגדוד והמ"פים החל לשאת פרי", כותב פורת.

עם סיום הקריאה של הספר ישבתי לכתוב עליו, ובאריכות. קשה להישאר אדיש.

יהדות, ציונות ואכפתיות

לפני המסע לנבכי הספר, ראוי להדגיש את התחושה המלווה את הקורא לאורך כל הדרך, על דמות מופלאה, ד"ר אשר (קרלוס) פורת, שכל חייו ראה את יהדותו ואת חובתו לעמו ולהגנה על עמו כחלק בלתי נפרד מאישיותו. כשהגיע לארץ נקלט בקיבוץ משמר הנגב כחלק מהחלוציות שעליה התחנך וחלם בחו"ל. מאז שהתגייס לצה"ל, דרך שירות הקבע שלו כרופא צבאי, ובהמשך חייו – ראה לנגד עיניו את המחויבות לחברה כבעלת ערך עליון. בפרק הנקרא 'חשבון נפש' הוא מתאר שיחה שיזם ידידו שוקה, גם הוא רופא אך במילואים, כדי להניא את פורת לאחר פציעתו הקשה מלהמשיך בשירות כרופא צבאי (עמוד 128):

"שוקה, אתה רוצה שאני לא אהיה אני? אני לא חושב כמו אנשים מסוימים שאומרים לעצמם 'נדפקתי במלחמה, זה רע, אבל יש לזה יתרונות: עבורי נגמרו המלחמות'. זה כמו להגיד שאני כבר לא חייב כלום לחברה, לארץ. לא! אני לא חושב כך! יש אנשים שיודעים להסביר למה מגיע להם ומה מגיע להם. יש אנשים שבגלל שְׁכוֹל או נכוּת מרגישים שהם יכולים להטיף מוסר לאחרים ולדרוש דרישות. גם אני יכול להגיד: אני נכה – אז מגיע לי. קיבלתי צל"ש – אז שוב מגיע לי. לא, אני לא חושב כך. אני חושב שהחוב של כל אחד מאתנו לחברה לא נגמר אף פעם, אלא אם אתה במצב שאתה כבר לא יכול לתת כלום."

מילה על מבצע כראמה

בעקבות המבצע פרסם דובר צה"ל את ההודעה הבאה:

"מבצע זה נקרא כך על שם העיר כראמה, שבירדן ששימשה כמפקדה ראשית של כוחות הפת"ח וכבסיס יציאה של מחבלים. בעקבות פעילות מחבלים מרובה משטח ירדן פשטו כוחות משולבים של שריון, צנחנים וחיל האוויר על העיירה כראמה. כוחות צה"ל תקפו את המפקדות ואת ריכוזי המחבלים במקום, הפעולה התנהלה היטב, אך מכיוון שהירדנים רגזו על פלישה לשטחם, נכנסו כוחות צה"ל לקרב עם הצבא הירדני שהתערב. התפתח קרב קשה ועקוב מדם, בתנאי שטח נחותים, כשחיילי צה"ל מוצאים את עצמם בנחיתות מספרית גדולה. הקרב נמשך עד הערב ובסופו נסוג הכוח הישראלי. צה"ל איבד 27 מלוחמיו. עשרות נפצעו, שלושה קצינים ירדניים נשבו וכמאה מחבלים נהרגו."

קטע מתוך כתבה של אביתר בן צדף

"שכבתי ליד הטנק, וחיכיתי שיחלצו אותי", אמר יעקב גיני לאלוף-משנה (במיל') ד"ר אשר פורת, מי שהיה רופא חטיבה 7, ויחד עם שמואל בר ז"ל חילצו מטנק פגוע בפאתי שונת נימרין במבצע "תופת", מארס 1968, באזור כראמה. ד"ר פורת היה המום. שניהם ישבו על הבימה לפני כארבע-חמש שנים בכנס של מפקדת קצין הרפואה הראשי, ושוחחו על האירוע, שחיבר אותם יחדיו.

"אני חושב, שהמשפט הזה הוא הכי מפתיע והכי מופלא ששמעתי אי-פעם. גיני לא הבין מה נעשה כדי להוציא אותו מהטנק, ולא הבין שכמעט במקרה הצלחנו לחלצו. בהארה, שאיני יודע את מקורה, החלטתי לצאת לחלץ אותו, אחרי היסוסים רבים ביותר. הייתה לי הרגשה, שאין לי סיכוי לחזור, אבל משהו חייב אותי לעשות זאת.

"יש עוצמה אדירה באמונה של החיילים, כי יחלצו אותם כאשר ייפגעו", מסכם ד"ר פורת, "צריכים לחנך, שאין משאירים פצועים בשטח. אבל בשטח עצמו המפקדים צריכים לפעול בשיקול דעת, ולזכור שתמיד יש דרג מעליך, שיכול לעזור בחילוץ. ההחלטה לחלץ, או להימנע ממנו, הנה החלטה כבדה מאוד. כל החלטה בשטח הזה הייתה כרוכה בהרבה הרוגים. הצלחתי, כי ניצלתי עד תום את המזל שלי … אך אם יש נכונות לחלץ פצועים, אנשים ימצאו את הכוח ואת הדרך לעשות זאת".

החילוץ הנועז ולבטים הרי גורל של רופא תחת אש

אף שהיה רופא ולא בקיא בלוחמת שריון, ניחן פורת בכושר הבנה ואבחנה חדה בדקויות שונות של המצב הצבאי בקרב. בתוך כך עולים לבטים מעשיים ואתיים של רופא בשעת קרב בעניין חילוץ, פינוי וטיפול בפצועים, מהם שמייסרים אותו גם זמן רב לאחר קבלת החלטה גורלית. וכך הוא מתאר (עמוד 45):

"כל מי שהוציא את האף מאחורי הבית האחרון בכפר, שהסתיר אותנו, ונכנס לשטח ההריגה הפתוח, נאלץ לחזור. למזלנו לא היו נפגעים, אבל בניסיונות אלה כבר השארנו טנק בוער בשטח (הטנק של המג"ד) וזחל"ם-פינוי, מתנה לירדנים. הייתי מוטרד מכך שאני הולך לפעול בניגוד לתורת חיל הרפואה, האומרת שרופא צריך לטפל בפצועים ולא לפנות אותם. היחיד שיכול לטפל בהם הוא הרופא, בעוד שלפנות יכול כל אחד."

את לבטיו בעניין החילוץ הוא מבטא במחשבה לעצמו (עמוד 46):

"בסופו של דבר הבנתי שבמצב הנוכחי ייתכן שאי אפשר יחלץ את הפצועים והם יישארו זרוקים על הכביש עד שימותו או עד שיהרגו אותם. עם כל ההיגיון הצרוף שהנחה אותי, לא יכולתי להשלים עם מצב זה. אני חייב לחלץ אותם!"

הקרב נמשך והלבטים עולים בדרגה (עמוד 48):

"התאמצתי להבחין ולברר מה ראיתי, אבל לא יכולתי להתרכז. היה לי ברור שלא אשלח חובש עם הטנק המחלץ. איך הוא יפתור את הבעיות, אם אני עצמי לא מסוגל לפתור אותן? לפי מבטיהם והתייחסותם של החיילים שהתנדבו לחילוץ הבנתי שנקלעתי למצב שבו אני הוא בעל הדרגה הבכירה במקום (בסך הכול סרן), שעלי להתנהג בהתאם ושהחיילים מצפים ממני להוראות בנוסח 'נוע, נוע סוף'. אבל אני חייב לשקול היטב את המצב לפני שאסכן חיילים. לא יכולתי להתעלם מחשבון הדמים שרופאים צריכים לעשות לפעמים, כמו במצב של פיגוע רב-נפגעים, כאשר הם מוותרים על הטיפול במי שיש לו פחות סיכויים לחיות, ומתרכזים במי שיש לו סיכוי. האם מותר לסכן ארבעה חיילים מצוות טנק כדי לנסות ולהגיע אל שלושה פצועים, שקרוב לוודאי נפצעו קשה וסיכוייהם לחיות מוטלים בספק?"

ההחלטה מתקבלת וד"ר פורת נכנס לטנק ויוצא לחילוץ הגורלי (עמוד 50):

"מכונס בעצמי, רציני, ממעט במילים, וללא רגשות או מחשבות מיותרות, אמרתי לבלק, מפקד הטנק: "אנחנו יוצאים". הוא הוריד מן הטנק את הטען-קשר ואני באתי במקומו. לפני שנכנסתי לטנק, הציע לי סובול, החובש הבכיר שלי, להיכנס במקומי. החושים שלי אמרו לי שלחלץ פצוע מ'שטח הריגה' זו פעולה לא שגרתית, ואולי נצטרך לקבל ההלטות גורליות. לא רציתי שהטנק הזה יחזור גם הוא בידיים ריקות, ובלי הפצועים. גם לא רציתי שייהרגו עם פצוע או הרוג נוסף, מבין אנשי הצוות. הייתה לי הרגשה שהחובש וצוות הטנק ינסו להביא את הפצועים בכל מהיר. אני לא הייתי מוכן לשלם כל מחיר. כשהחלקתי דרך הצריח אל תוך הטנק הרגשתי לשנייה הכרת תודה אילמת לחובש שרצה להיכנס במקומי."

הטנק המחלץ מגיע לקרבת הפצועים ושוב נקלע הרופא למצב חדש (עמוד 51):

"זה היה מצב חדש, לא מוכר לי. תמיד הייתי חלק מן הכוחות שמאחורי הכוה הלוחם, מוקף חיילים שלנו מכל עבר. עכשיו אנחנו לבד. אין מי שיעזור לנו, החיילים נמצאים מאחורי, אני בחזית. טירוף של ממש!"

החיים תחת אש אינם קלים כלל וחיי הפצועים נתונים במקרה הטוב בידי המחלצים (עמוד 56):

"מצב הפצועים היה כה חמור שלא יכולתי להסתכן ולטלטל אותם אל תוך טנק דרך פתח הצריח. אין ברירה, הם ייסעו כשהם שכובים על חלקו החשוף של הטנק. מה יקרה אם יירו עלינו בדרך חזרה? ידעתי שהפצועים עלולים להיהרג, אבל הייתי מודע גם לכך שאיני מסוגל לפתור את כל הבעיות. אם הכול ייגמר בטוב היינו בסדר. אם ייצא רע, לא נהגנו בסדר. לעזאזל, שוב אנחנו משחקים את האלוהים. מכשיר הקשר שלנו פועל כהלכה, אבל אין עם מי להתייעץ. מה יגידו לי? אני נמצא בנקודה שבה האחרים לא יוכלו להבין את מצבנו אפילו ממרחק קטן."

לאחר שחילצו איש צוות אחד יש לחלץ עוד שניים (עמוד 57):

"הרצון שלי לחיות היה אדיר, וזאת הייתה שיטת פעולה שגיבשתי לעצמי ולא עלתה ברעתי קודם לכן. אבל בינתיים יש לזחול פעם שנייה ולהאמין שהכול יסתיים בטוב…"

הפצוע השני חולץ ויש ספקות לגבי מצב הפצוע השלישי, ולפי ההערכה אין הוא בין החיים. הרופא מגיע להחלטה קשה מנשׂוא (עמוד 59):

– שמוליק, אנחנו משאירים את סימני ולא נוציא אותו.

– אבל אנחנו רק שני מטר ממנו, בוא נבדוק לפחות.

– הוא נמצא שני מטר מאתנו, אבל הוא יישאר!

הבעת פניו של שמוליק בר השתנתה. הוא תקע בי מבט של כעס, תימהון ובוז. אם העיניים שלו היו סכינים, הוא היה דוקר אותי. שמוליק שתק. ידעתי שהוא מאוד מעריך אותי, אבל עכשיו החלטתי דבר שהוא מעבר להבנתו, אבל הוא לא רוצה או לא יכול לבטא זאת במילים. ידענו שכל הסיכויים הם שסימני מת, אבל שמוליק קלט את עוצמת ההחלטיות והוודאות שלי. הוא הבין שאפילו אם הייתי יודע שסימני פצוע, הייתי משאיר אותו, כדי לא לסכן אותו עצמו מעבר לכל מה שכבר סיכנו."

אין החלטות קלות, וגם אחרי החלטה יש ייסורים (עמוד 60):

"הפעם לא הרגשתי את המאמץ הגופני של הגרירה. הזחילה הזאת נותרה צרובה במוחי מאחר ולא חלמתי אפילו שאי פעם אמצא את עצמי במצב של עימות כל כך קשה וקיצוני עם המצפון שלי. זאת הייתה ברירת-שטן, כאשר המוות נמצא משני צדי המשוואה. המצפון לא רק העיק עלי, הוא בעט בי בחוזקה: הנה, שוב שיחקת את אלוהים – מי לחיים ומי למוות. בראבו!!! ואת ההחלטה הגורלית הזאת קיבלת בתוך דקה אחת בלבד. האם גם אלוהים מחליט את החלטותיו כל כך מהר ובאותה מהירות ושטחיות? גם לו יש מצפון שמייסר אותו?"

ייסורי ההחלטה אינם פוסקים לנוכח אי הוודאות של גורל הפצועים (עמוד 62):

"באותם רגעים חשתי שכל המבצע הזה היה מקח טעות שלי ורק אם גיני יישאר בחיים הדבר יצדיק את מה שעשינו ונעשה. עבדתי במהירות ובביטחון, ידעתי מה צריך לעשות ומה ניתן לעשות."

ניסיון נפשי להתגבר על הלבטים והייסורים (עמוד 66):

"היה לי ברור שהמצב יישאר כפי שהוא, וסימני יישאר עם הטנק הפגוע אצל הירדנים. אחרי שאני נכנסתי לאזור, אף אחד לא יכול היה להיכנס אחיו כי הוא היה מטוּוח מכל עבר."

הפציעה ואיבוד יד שמאל

לאחר החילוץ, נאלץ הטנק שבו חילץ ד"ר פורת את הפצועים להמתין בשטח בתהליך הטיפול בפצועים. ואז נפגע פורת עצמו מהפגזה (עמוד 66):

"שנינו היינו רכונים עם הברכיים על אספלט הכביש כאשר פגז מרגמה מאה ועשרים מילימטרים נפל לידנו. הרגשתי חבטה חזקה בחלק העליון של הגוף מלווה בתחושה שהצד השמאלי של הפנים נשרף. מבלי להבין את הסיבה קמתי על רגלי אבל הרגשתי חולשה קיצונית וכאב חד ובלתי נסבל, כאילו מישהו חותך לי את הזרוע השמאלית בסכין גילוח. ראיתי שכל הזרוע קטועה, מסובבת וקשורה עדיין לגופי באמצעות פיסת עור דקיקה. זרם דם עורקי נשפך בעוצמה מן הגדם בקצב פעימות הלב. הייתי בהלם בגלל הכאב והחולשה הקשה, ולא האמנתי שזה קורה לי. צעקתי משהו, וביד הנותרת בדקתי את החזה ואת הבטן. הרגשתי שהם שלמים ואמרתי לעצמי: אם כך, זה בסדר. אני אחיה."

—

"שכבתי על הגב והסיכוי שאמשיך לחיות השכיח ממני לרגע את הכאבים הקשים בגדם. השמים נראו לי עמוקים: שמי הנצח נראו כשמי החיים, אשר ילוו אותי אל בית החולים ושם יצילו אותי."

—

"לא הבחנתי שהזחל"ם לא נוסע אלא עומד והשמים לא ליוו אותי אלא קפאו אדישים והשקיפו מלמעלה, לראות איך ההפגזה נמשכת והפגזים נופלים סביב. שכבתי בזחל"ם בודד, ללא חובש, ללא חייל, וללא נהג שיזיז את הרכב מן התופת. באותם רגעים היה המרחק אל בית החולים ארוך הרבה יותר מן המרחק אל השמים. איבדתי את ההכרה."

הרהורים בעקבות הפציעה

לאחר החלמה רפואית ראשונית עולים הרהורים ראשונים על המצב החדש שיש בו נכות פיזית. המסע הארוך שלאחר הפציעה רק מתחיל (עמוד 74):

"הרגשתי שמצבי משתפר, אבל המחשבות לא רצו להכיר בשיפור. נעשיתי יותר ויותר נסער. חשבתי: מה אעשה עם עצמי? מה אוכל לעשות עם יד אחת? אצליח להתלבש? לכפתר חולצה? ללבוש מכנסיים? איך אחתוך את הבשר בצלחת? איך אגרד את המרפק הימני? איך אפתח בקבוק? האם אני נידון לחיים של פרזיט שצריך עזרה צמודה כל הזמן? איך אני נראה בעיני שרה, אשתי? האם היא תישאר אתי מתוך רחמים בלבד? הייתכן שרגשותיה לא ישתנו מול אדם עם מראה נוראי כמו שלי? איך יקבלו אותי הילדים? ומה עם עבודה? כבר לא אוכל לעבוד כרופא. צה"ל ייתן לי מכתב פרידה יפה, ולמעשה כבר לא אהיה שמיש. כבר לא צריכים אותי, אני יכול ללכת הביתה ולנוח כל החיים. זה העתיד שמצפה לי. הרי מרחוק יראו שהזרוע השמאלית איננה ויתייחסו אלי כאל נכה. ירצו לעזור לי ללבוש את המעיל, להיות נחמדים כלפי מי שכבר לא שווה כלום וזקוק לעזרת כולם. אבל אני לא רוצה להיות נכה ואיני רוצה התייחסות כאל נכה. אני לא נכה! אני לא נכה! אבל אני גם לא אני. אני מישהו אחר, אני משהו אחר – משהו חסר צורה, וכל זה עוד בטרם ראיתי במראה איך 'אני החדש' נראה. אני מרגיש ריק, משהו מתוכי נשפך החוצה יחד עם הרם של הזרוע. הכול ריק. אין לי תלונות."

רגשי אשם הם כנראה חלק בלתי נפרד של המחשבות לאחר הפציעה, אך הפצוע הזה, ד"ר פורת, הוא כנראה קצת שונה.(עמוד75):

"אבל למה, לכל הרוחות, זה קרה לי? למה הייתי צריך להיפצע? אני אשם, אני האידיוט שחשב את עצמו לסופרמן והמשיך לטפל בפצועים תחת הפגזה. קודם כל היית צריך לתפוס מסתור ולשמור על הטוסיק שלך. נגמרה ההפגזה? – צא וטפל בפצועים. מה חשבת? שאת חסין מפני פצצות? כאשר ראית שכל הפעולה הזאת לא הוכנה כראוי, למה המשכת? אבל ההיגיון שלי ענה מיד: אל תחפש אשמים, במלחמות אנשים נפגעים, והפעם – אתה נפגעת. נקודה."

הספר אינו כתוב בסדר כרונולוגי של האירועים, ולפי הצורך יש בו הצצה לאירועים קודמים לפי העניין. במלחמת ששת הימים נטשו חיילים וקצינים מצרים רבים את הלחימה שבה הובסו, ונדדו מערבה בחולות סיני, לחזור לארצם. במפגש עם קבוצת מצרים שבו היה גם קצין המודיעין החטיבתי, טיפל ד"ר פורת בפצוע מצרי, לא בלי הרהורים, והאנושיות שבו גוברת, כרגיל (עמוד 80):

"קצין המודיעין המשיך לנאום בזמן שהשכבתי את החייל, ניקיתי לו את הפצע והבשתי אותו מחדש. בעיניהם זה היה, כנראה, מחזה נדיר: קצין עם דרגות על הכתפיים מתכופף על החול, רוכן מעל חייל פצוע, מטפל בו וחובש אותו. פתאום פרצו כל החיילים המצרים בצעקות קצביות: "יעיש ישראל, יעיש ישראל". שמעתי את ההתרגשות בצעקותיהם. ייתכן שהם ציפו לגרוע ביותר, ופתאום ראו שה'חיות' האלה הן לא כל כך חיות. ייתכן שהריעו לדבריו של קצין המודיעין, וייתכן גם שפשוט רצו להתחנף אלינו, על מנת שנעזוב אותם לנפשם.

טיפלתי בחייל המצרי ברגשות מעורבים. לפני יום בלבד הוא אולי ירה ופגע בחברינו, ועכשיו הוא – הפצוע – וכל החבורה, נראים כל כך אומללים, מסכנים ומושפלים מן המלחמה. אי אפשר לכעוס עליהם."

בקרב יש לעתים אירועים קטנים בעלי משמעות רבה לנוגעים בדבר, ופעמים רבות הם ספונטניים ונעשים ממעמקי הטבע האנושי (עמוד 86):

"שתקתי מהתרגשות ומהפתעה. באופן בלתי צפוי קיבלתי תשובה על שאלה שלא שאלתי. אבל לא היו לי תשובות לשאלות אחרות: מי היה הטנקיסט שהוריד את טבעת הנישואין מן היד הקטועה והשחיל לי אותה על יד ימין? למה עשה מעשה טוב כזה – לרוץ באמצע הפגזה כדי להציל טבעת? אני צריך למצוא אותו כדי להגיד לו לפחות תודה.

עצמתי את העיניים כדי לא להסגיר את עוצמת ההתרגשות. באיזו שפה יש מילה שתכיל את התודה שאני רוצה להגיד לחייל הזה ולהביע בפניו את מה שאני מרגיש?"

בעודו מאושפז לאחר הפציעה הקשה בקרב כראמה, ביקר את פורת קצין הרפואה הראשי. בינו לבינו יש לו הרהורים ותמיהה על כך שלא התבקש להציג לקחים מן הקרב (עמוד 107):

"לא חקרו אותי על מה שאירע בקרב. זה היה הקרב הראשון הגדול שנערך תשעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. אולי יש לקחים? אולי אפשר ללמוד משהו? לא נשאלתי על כך! כמה חטיבות שריון השתתפו בקרבות מאז ששת הימים? אין מה לשמוע וללמוד מסיפורי המשתתפים? אולי יש לי ביקורת להשמיע, ויש לי דברים להוסיף, מתחום ה'אל תעשה'? חשבתי שאולי, לאחר שאשתחרר מבית החולים יזמינו אותי כדי לשוחח על הנושאים הללו. אבל זה לא קרה. אולי מישהו מהעוזרים שלו, שעוסקים בתורת חיל הרפואה, ירצה לשמוע משהו? לא, אין עניין, הם כבר יודעים הכול. חשבתי שאולי יבקשו איזה דוח בכתב. גם זה לא קרה, לא עכשיו ולא אחר כך. נודע לי שהיה דיון בחיל הרפואה על הפעולה, אבל לא היה מי שייצג את הנושאים הקשורים לסיוע הרפואי בשריון, שפעל באזור נרחב מאוד. מאוחר יותר נודע לי על כנס שבו דיברו על אירועים באזור הלחימה של חטיבה 7. מי שהעלה את הנושא לא היה באזור, לא חקר אותי, וסיפר על התרחשות הדברים מבלי שהיה נוכח בהם. הסתפקתי בבקשות ונפרדנו בהרגשה טובה ובציפייה לשמוע חדשות על סימני."

אלוף ישראל טל (טליק) בא לבקר אותו. הייתה לפורת יראת כבוד מיוחדת לטליק וסקרנות לדעת מי האיש, כפי שיוצג בהמשך. על הביקור הוא כותב (עמוד 113):

"הוא היה שואל באופן שיטתי ואינטליגנטי, אבל גם מכתיב בשאלותיו את סדר הסיפור שלי. בין השאר התעניין בהרגשתי. לא חשבתי שאני צריך להעסיק אותו בבעיותיי האישיות. הוא כנראה חש בכך ומדי פעם היה חוזר ושואל מה אני מרגיש, מה קורה במשפחה, אם טיפלו היטב בהורי ובאשתי, אם קיבלו רכב כדי שיוכלו לנסוע לבית החולים. במיוחד רצה לדעת אם יוכל לעזור במשהו להוריי.

הוא דיבר אתי במשך שעה וחצי. הקשיב בשקט, בסבלנות, כאילו אין לו דבר אחר לעשות בעולם, אלא לשוחה אתי. התייחסותו הייתה מעמיקה ורצינית. בזמן השיחה שאלתי את עצמי, האם האיש הזה מרשה לעצמו, לפעמים, להגיד שטות כלשהי… דיברנו על ההתשה שהתפתחה בגבולות מצרים וירדן."

—

בהמשך לביקורו של טליק מספר פורת על הצעה מפתיעה שהגיש לו טליק:

"אני רואה שאתה חש הזדהות רבה עם מה שאנחנו עושים בחַיִל. יש לך גם רעיונות גולמיים ביחס לנושאים שונים, הקשורים במאבקים לשיפור איכותו של החייל. אולי אתה מוכן להיות מפקד גדוד בשריון? אני אדאג להכין לך את ההסבה. אדאג שתעבור את כל שלבי ההכשרה בצורה מיוחדת, המתאימה לך. אני חותר לכך שתהיה מג"ד שריון מקצועי. ההמשך יהיה תוצאה של ההצלחה שלך ושל ההחלטה שלך".

סא"ל בנימין אושרי היה מג"ד מהולל של גדוד 82 שנפצע בראשו פציעה אנושה באוגוסט 1965 בקרב על המים. הוא פרש מן השירות ונשאר חסר מעש. רבים ניסו להתרחק ממנו בשל דיבוריו הארוכים. גם פורת היה במידת מה 'נגוע' בהתרחקות מאושרי, והנה אושרי בא לבקר אותו בעת אשפוזו, ובהמשך נעתקו המילים מפיו של פורת (עמוד 120):

"הוא התיישב לאט על כיסא שליד המיטה, הביט אל תוך עיני ואמר: "דוקטור, באתי רק למספר דקות. באתי לברך ולעודד אותך. אני רואה בפָּנים שלך שאתה מאוד עצוב. תתאושש! אתה תחזור לעצמך ותמצא את דרכך, ואתה תצליח. כאשר תהיה עצוב, תגיד לעצמך שהיה לך מזל לעומת מה שקרה לאושרי. אני נודניק שמסתובב עם ראש דפוק ואני חסר תועלת לחלוטין. אתה לא. העתיד לפניך. זה הכול". הושיט לי יד, קם מן הכיסא, סקר במבטו את החדר בחיפוש אחר דלת היציאה.

בהליכה איטית ובכתפיים שמוטות עזב את המקום.

אפילו כדי לכתוב על הפגישה הזאת אני זקוק לנשימה עמוקה ולהפסקה קטנה. הייתי אז המום, איני זוכר אפילו אם אמרתי לו שלום. הפגישה הייתה הפתעה, ההשתהות הקצרה כל כך הפתיעה לא פחות, ודבריו של אושרי חדרו לי לחזה כמו דקירה ללא התרעה. הוא כאילו העמיד לנגד עיני מראה וכמו אמר לי: אל תרחם על עצמך. תראה אותי, תביט בי ואז תבין שזה יכול היה להיות יותר גרוע. שני המשפטים האלה סובבו לי את הראש והעמידו אותו במקום. ותראו מי עשה את זה! שבר הכלי הזה! התמלאתי באושר מהול בעצב עמוק. מסתבר שהוא מודע למצבו, וזה עונש שלא מגיע לו. הוא ידע להבחין בעצבות שעל פניי, ואני לא קלטתי שהוא מודע למצבו.

מספרים שבאחד הישובים שבאזור הולדתו של אושרי חי נער שמאז ילדותו רוכב במהירות מופרזת על סוס ללא אוכף. ייתכן שרוחו של אושרי מפעמת בו, ואולי, באחד הימים, ייקח הנער הזה את מקומו של אושרי וימשיך במשימה, בנקודה שבה אושרי הפסיק. אבל בינתיים אושרי נמוג מן התודעה. מי זוכר אותו היום? אני בוודאי לא אשכח את החסד שעשו עמי דבריו. אולי יהיו שורות אלה תחליף לתודה עמוקה, שאף פעם לא אמרתי לו."

לאחר השיקום הראשוני רצה פורת לחזור לשירות ביחידת שדה והיעד היה להיות מפקד הפלוגה הרפואית של חטיבה 7, איך לא? הוא מתאר פגישה עם המח"ט הכריזמטי ג'קי אבן (עמוד 135):

"ג'קי היה מופתע מן התפנית הפתאומית בשיחה, קם מן הכיסא, עקף את שולחן העבודה שלו, ניגש אלי וחיבק אותי: "האם חשבת שנוותר עליך?"

זה נראה לי פשוט מדי. חזרתי ושאלתי אותו: "אתה בטוח שזאת החלטתך הסופית ?"

– דוקטור, העניין סגור! לא ידעתי שאתה כבר מסתובב. התכוננתי לדרוש אותך לתפקיד כבר לפני מספר שבועות. תבין, מעבר לסימפטיה ולהערכה אליך – כאשר יש כאן קצין נכה שרץ איתנו במלחמות, זה כוח מוסרי אדיר. כמו תוספת כוח אש לחטיבה בערכים שקשה למדוד. אני רוצה שיהיה אצלנו אדם כמוך, גם ובמיוחד אם הוא נכה. אני אודיע על כך מיד לאדם שיהיה מאושר מל המינוי שלך: זה הרופא החטיבתי שלנו, ד"ר צבי גימון."

ציונות בארץ רחוקה – ארגנטינה

בארגנטינה הרחוקה פעם הלב היהודי יחד עם הלבבות בישראל. פורת היה נער וחבר בתנועת נוער ציונית על שם בֶּר בורוכוב (170):

"עם החברים. הרגשתי שחלמנו יחד אותו חלום. הרגשנו כחבורת עילית בעלת עוצמה אדירה שתצליח לשנות את נתיב חייו של העם שלנו, תוך כדי שינוי מסלול חיינו הפרטיים, שמעתה יהיו קשורים לארץ ישראל. מישהו ציטט אִמרה: "אנו לא צופים לעתיד, אנחנו נברא אותו". לא ידעתי לאן יובילו אותנו השינוי והחלום, אבל הרגשתי שהכוכבים – או כוח קוסמי כלשהו – ילווה אותנו לאורך כל הדרך."

יצחק שדה היה דמות מיתולוגית. דבריו הציתו את לבבות הנועד הציוני גם בחו"ל. פורת כותב כי שדה "ביטא במילים פשוטות ובצורה מדויקת את הרגשתי העמוקה ביותר". (עמוד 172):

"נוער, שמע!

מישהו אי-שם מהזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות.

על כף אחת – שואת ישראל, תקומת ישראל ומלהמות ישראל,

ועל הכף השנייה תככי מסהר ופוליטיקה, והתככים משקלם ככד מאוד.

נוער, זכור :

בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים – השלך עצמך בכוח ובאומץ!

זה יכריע, המאזן ישתנה!

נוער, שמע!,

בפתח הספר, לאחר ההקדשה לרעייתו ולילדיו הוא מביא קטע מהדברים האלה:

"…בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים… זה יכריע, המאזן ישתנה!

הרהורים על חברים שאין דעתם להגשמה ציונית (עמוד 176):

"אכזבתי הייתה גדולה. חשבתי לעצמי: מסתבר שגם בתוך החוג שלנו יש חברים שפיהם ולבם אינם שווים! התקשינו להשלים עם כך שבשעה שמאויבינו אנחנו נפטרים איכשהו, יש לנו חברים טובים המתעניינים בנושאים לאומיים הנוגעים לעם היהודי, אבל כאשר מגיע רגע האמת, בו הם נתבעים להגשים הלכה למעשה את הרעיון שבו הם מאמינים – הם מתחמקים. אנשים כאלה מן הסתם יימצאו בינינו תמיד."

אתגר חברתי

בהיותו הרופא של גדוד החרמ"ש 9 של חטיבה 7, הוא גם נחשף לישראל השנייה והתברר לו שרופא הוא גם העובדת הסוציאלית של הגדוד (עמוד 182):

"קציני הגדוד, ובעיקר מפקדת הגדוד, ניצבו בפני אתגר גדול: להפוך את הגדוד ליחידה מבצעית. אבל בצד ההיבט הצבאי נלווה לאתגר הזה גם מרכיב חברתי ברור. אז כבר לא הצטערתי שהגעתי לגדוד. הרגשתי טוב בצבא, שותף לפרויקט שבא לשנות מציאות. בהמשך הזמן ראיתי שהחיילים התחילו להזדהות עם הגדוד, וייתכן שזו הייתה פעם ראשונה בה חשו הזדהות עם צה"ל ועם המדינה בכלל. המאמץ המשותף של מפקד הגדוד והמ"פים החל לשאת פרי."

רוחו ודמותו של טליק מילאו את גייסות השריון בעת שפקד עליהן. שינויים מהותיים ולטובה נזקפו לזכותו והורגשו בכל מקום. גם פורת נעשה סקרן לדעת מי האיש (עמוד 191):

"הייתי מעוניין להכיר את האלוף טל. מי הוא האדם הזה, היושב שם למעלה ומשפיע כל כך עמוק על חיי היום-יום של הגדוד? איך נראה האיש הזה?"

מלחמת ששת הימים

לקראת סיום הלחימה נתקל גדוד 19 המצויד בטנקי אי-אם-אקס-13 בכוח מצרי גדול עם טנקי טי-55 העולים עליהם באיכותם ותוצאות קרב ההיתקלות הראו זאת (עמוד 232):

"הפעם, המרכיב הרגשי היה חזק במיוחד. לא ציפינו ולא רצינו לקבל את העובדה, שבקרב של גדוד האי-אם-אקסים יהיו לנו עשרים ואחד הרוגים ועשרות פצועים, בתוך פחות משעה. רגשות סוערים אינם מיטיבים ואינם משפרים את תוצאות הטיפול, אבל יש מצבים שבהם גם המקצוען פועל עם מינון מוגזם של רגש."

כרופא מטפל פורת גם בפצוע מצרי, ונתקל בקצין ישראלי צעיר שרגשותיו מעבירות אותו, את הצעיר, על דעתו (עמוד 235):

"מאחורינו, המשכנו בתפקידנו והצוות סיים לטפל בשבוי שהיה פצוע קל. הוא שכב עדיין על אלונקה שהייתה מונחת על הארץ. התכופפתי אליו כדי לבדוק את מצב התחבושת הגדולה שעטפה את זרועו הימנית. לתוך אוהל הטיפולים נכנס קצין בדרגת סגן וצעק אלי: "המנוולים האלה הורגים אותנו ואתם מטפלים בהם? מה אתה מטפל בו? זוז הצידה, אני מחסל אותו מיד". הוא דרך את ה'עוזי' וכיוון אותו אליי ולשבוי, שבאותו רגע היה צמוד אלי בזמן שבדקתי לו את התחבושת.

– זה לא כל כך פשוט. תצטרך להרוג גם אותי ואל תשכח שגם לי יש עוזי"

הרודנות בארגנטינה הייתה גלויה ובעלת ביטויים ברוטליים כלפי האוכלוסייה המקומית שם. הדור היהודי והציוני שגדל שם התקומם בנפשו נגד רודנות זו וליבו נקרע עם הצורך והמחשבה על ישראל (עמוד253):

"כאשר הגעתי הביתה לא יכולתי להירגע. מחשבות כפירה עברו במוחי. ברנרדו, חבריו ואלפי אנשים נוספים, נלחמים נגד הרודנות ואני וחברי בתנועות הציוניות לא מצטרפים כלל למערכה כי אנחנו עומדים לעלות לארץ. הרגשתי שיש בכך מידה של אי צדק. המחשבה הזאת העסיקה אותי הרבה זמן ואמרתי לעצמי שהדבר האחד שיכול להצדיק בעיני את חוסר המעורבות שלנו בארגנטינה הוא שהמעורבות שלי בישראל תהיה משמעותית ומסורה ללא גבול. מי שלא מוכן להשתתף במערכות נגד הרודנות בארגנטינה ועולה לארץ, כרי לעשות בארץ את ההכרחי בלבד ולא למעלה מזה, אינו מהווה מודל מבחינתי."

—

"היה לנו ברור שמוטלת עלינו חובה מוסרית לעזור במאבק בער הדמוקרטיה, אבל אף פעם לא שאלנו את עצמנו: מי יעזור לנו בשעת הצורך?

מאז אותו לילה, שוב לא היה המושג רדיפה פוליטית במשטר של רודנות עניין מופשט בעבורי."

מלחמת יום הכיפורים

המשך שירותו כרופא צבאי אינו מסלול חלק ויש להיאבק על תפקידים (עמוד 317):

"היה עלי לקבל את המגבלות החדשות שלי ולהשלים אתן. הייתי חייב ללמוד ולהפנים שקרה לי משהו, ששוב לא אהיה מה שהייתי, ועדיף לחפש התמחות שתתאים למצבי החדש. אף על פי כן התעקשתי לחזור ולהיות כמו לפני הפציעה. התנהגות אחרת הייתה מתפרשת בעיני ככניעה. אפשר שהייתי זקוק להשלות את עצמי, כאילו הפציעה כלל לא הייתה, ובכל אופן לא שינתה בי דבר. שאלתי את עצמי: לו היית מטפל בחולה שנמצא במצבך, האם היית מציע לו להתעלם ממגבלותיו ולנסות לחזור להיות בדיוק מה שהיה לפני כן? אמרתי לעצמי: אתה מזוכיסט, אתה שואל את עצמך שאלות קשות מדי. ועדיין לא הייתי מרוצה מן השיחה עם עצמי, מאחר שפסחתי כל הזמן על נושא מרכזי אחד, שכנראה העדפתי להתעלם ממנו."

ד"ר פורת מקבל הבטחה להיות מפקד גדוד רפואה. בפועל הוא קיבלת מינוי של ממלא מקום. פורצת המלחמה. מפקד הגדוד במקור נמצא בחו"ל ומגיע רק בשלהי המלחמה לארץ. בינתיים מנהל פורת בהצלחה רבה את תפקידו כמפקד בפועל של גדוד הרפואה. (עמוד 319):

"האיש קם מאחורי שולחן העבודה שלו. הפגישה הסתיימה ואו אמר לי בקול רשמיו "ד"ר פורת, בקרוב תקבל הביתה את המינוי של מפקד גדור רפואה".

יצאתי מרוצה מן הפגישה. רציתי להמשיך ביחידות שדה והלהט הלאומי שלי גם הוא בא על סיפוקו. ייתכן שברקע השאיפה לקבל את התפקיד היה לי חשוב לא פחות שאנשים לא יפקפקו בכושר התפקודי שלי. רציתי שכולם יבינו שחזרתי להיות אותו אדם שהייתי לפני הפציעה. טוב… כמעט אותו אדם."

זמן קצר לאחר המלחמה, בעוד פורת מבקר פצועים ומשפחות, הוא עולה צפונה לרמת הגולן לאחר שיחידתו ירדה לסיני, ועוצר לשהייה קצרה בקיבוץ המעפיל. בדרך מקרה הוא נתקל איש צוות טנק שאיתו יחד חילצו פצועים במבצע כרמה (עמוד339):

"בזמן שתיית הקפה ניגש אלי חייל שזיהה אותי ומסר לי ששמוליק בר פצוע ושוכב בבית חולים 'פוריה', והוא מבקש שאגיע אליו בדחיפות. שמוליק בר השׁביע אותו שלא יספר לי מה קרה לו. הוא ביקש לספר לי בעצמו. חמש שנים קורם לכן שמוליק היה תותחן-טנק בשירות סדיר. בעשרים ואחד במארס 1968, במבצע כראמה, זחלנו יחד מול עמדה ירדנית וחילצנו נפגעים. שנינו קיבלנו על כך עיטורים, ומאז לא נפגשנו."

פורת מגיע לפצוע שמוליק בר בבית החולים פוריה (עמוד 340):

"דמעות זלגו מעיניו. התיישבתי לידו ושאלתי: "שמוליק, מה קרה? אתה נראה נהדר" ואז הוא העיף את השמיכה אל הקיר וחשף גדם של רגל קטועה: "אתה רואה, בשבילי נגמרו המלחמות…"

—

– אבל רציתי לראות רק אותך, ידעתי שאתה מתנהג ופועל כאילו יש לך יד. הייתי צריך את העידוד שלך. הייתי זקוק רק לראות את זה. לא רציתי ניחומים, רציתי עובדות שאפשר לראות בעיניים. הגעת אליי עכשיו עם בגדי עבודה צה"ליים, מלוכלכים מן המלחמה, ואתה לא מגולח ולא מסורק, אבל קל לזהות אותך, אתה נראה כמו שנראית בכראמה. לא ידעתי שאתה מג"ד רפואה במלחמה הזאת. אל תיפגע אם אומר לך שעכשיו אתה יכול ללכת. ראיתי אותך, הבנתי שאצלך החיים ממשיכים וגם המלחמה נמשכת. זה הכול! אני מקווה שלא נעלבת. אבל באמת אני לא רוצה שתלך, אני רוצה שתשב אתי קצת ונשוחח. רציתי רק להסביר לך מה הייתה הדחיפות."

סוף דבר

במפגשים עם בני המשפחות השכולות נהג פורת להביא לילדים מתנות שונות, מהן צעצועים ומשחקים ומהן גם ספרים שיישארו כמזכרת לתקופה ארוכה. והנה מה שקרה במפגש אחד כעבור שנים (עמוד 342):

"כעבור עשר שנים הזמנתי את אחת המשפחות השכולות שגרו קרוב אלי לבוא לביתי, אחרי יום הזיכרון. אחד הילדים הביא אתו את הספר שהשארתי לו כמתנה לפני שנולד. הוא שאל מה פירוש ההקדשה שכתבתי לו. מובן שלא זכרתי מה כתבתי לו אז. פתחתי את הספר והסברתי לו את משמעות ההקדשה. היה זה קטע משיר של רבינדרנת טאגור, האומר: 'העלה שנושר מן העץ נהפך לחלק מחיי היער'."

הפעולה האחרונה המתוארת בספר היא האירוע של תקיפת מחבלים במלון סבוי בתל אביב (מארס 1975). פורת אז מפקד הרפואה של פיקוד המרכז, ואחראי על נושא הפינוי והטיפול הרפואי באירוע הקשה. באירוע נהרגו מספר אנשים וביניהם אל"ם עוזי יאירי. כאשר הכול הסתיים עשה פורת דרכו חזרה, הביט בשלטי הרחובות ושוב הרהר במה שעובר על המדינה וערכיה הציוניים (עמוד 356):

"בניגוד לשמות המלונות, שמות הרחובות היו יפים: יצאנו מרחוב גאולה דרך יונה הנביא, הירדן, נס ציונה, טרומפלדור. אז חשתי שאני עדיין נמצא בארץ ישראל. ועם זאת, שאלתי את עצמי, הייתכן שזו נותרה רק על השלטים שבפינות הרחובות, ולא בבתים הנושאים את השלטים? אם ארץ ישראל היא השלט הקבוע בקיר, במקום שאי אפשר אפילו לנגוע בו, מה נשאר על הקרקע? האם רק 'מגש הכסף' נותר על הקרקע? פתאום אני רואה לנגד עיניי, בבהירות גמורה, כל קמט קטן בפניהם של עוזי יאירי ואיתמר בן דוד. הם נשארו על הארץ, מוטלים על 'מגש הכסף' שהיה פנוי לקבלם."

טנק סנטוריון ישראלי שנפגע ונשאר בידי הירדנים, נבחן על ידי חוסיין מלך ירדן

על פעולתו בחילוץ בפעולת כרמה הוענק לד"ר אשר פורת עיטור העוז

תיאור המעשה: ביום ה-21 מרס 1968, בפשיטת צה"ל על כרמה, שימש סרן ד"ר אשר פרלמן כקצין רפואה. במהלך הקרב עסק בפינוי פצועים, בשטח שהיה נתון לאש ארטילרית, אש נ"ט ואש מקלעים. סרן ד"ר אשר פרלמן נפצע בעצמו, תוך כדי טיפול בפצועים. על מעשה זה הוענק לו: עיטור העוז

ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

פעולת כראמה

פעולת כראמה (נקראת מבצע תופת על ידי צה"ל) היא פשיטה נרחבת של צה"ל, במארס 1968, על הכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן, שנערכה כנגד מפקדת הפת"ח בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת. במקביל לפעולה זו התקיימה פשיטה נוספת על יעדים של הפת"ח מדרום לים המלח (נקראת מבצע אסותא על ידי צה"ל).

בפשיטה השתתפו כוחות גדולים של צנחנים, בפיקודו של אל"ם דני מט, כוחות שריון מחטיבה 7 בפיקודו של אל"מ שמואל גונן ומגדוד 46 של חטיבה 401, ומטוסי חיל האוויר. על המבצע פיקד אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס שגם תכנן אותו. מפקד סיירת הצנחנים שהשתתפה במבצע היה סרן מתן וילנאי.

הכוחות השתלטו ללא קושי על הכפר והבטיחו לתושביו שהפעולה לא מכוונת נגדם אלא רק נגד המחבלים. צבא ירדן החליט להתערב, ושלח כוחות גדולים לקרב עם כוחות צה"ל. לנוכח נחיתותם המספרית נאלצו כוחות צה"ל לסגת, תוך שהם גורמים אבידות לכוחות הפת"ח והירדנים. בפשיטה נהרגו כ-60 לוחמים של הצבא הירדני ו-128 לוחמים פלסטינים. מחבלים רבים, ובהם ערפאת עצמו, נמלטו. גם צה"ל ספג אבדות רבות: 28 הרוגים ושלושה נעדרים (גופת אחד מהם הוחזרה לישראל) והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים, שלוש משאיות ושני זחל"מים, בשל אי התחשבות בתנאי השטח והבוץ הרב שהצטבר באזור הפעילות ועיכב את תנועת המשוריינים. מטוס אוראגן ישראלי שנפגע מאש ירדנית התרסק ליד ג'נין, וטייסו, יצחק דוד, חולץ.

ערפאת ניצל את האבידות הכבדות שנגרמו לצה"ל ואת הטנקים שנשבו לרווח תעמולתי והכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמחה את חרפת תבוסת 67'. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטינים והוביל לזרם של מתנדבים לשורותיהם. התחזקותם של ארגוני המחבלים הובילה בסופו של דבר לאירועי ספטמבר השחור.

בעקבות הקרב הוענקו 16 עיטורים:

§ עיטור העוז – אמנון ליפקין שחק, גד מנלה וד"ר אשר פורת (פרלמן).

§ עיטור המופת – משה אמיר, יצחק בלק, שמואל בר, משה ברבלט, שמעון גבאי, יצחק גלילי, יוסף ורובל, מנחם חזון, יובל יפעת, אוריאל כהן, אהרון פלד, אברהם רותם ודוד שילה

רופא וג'נטלמן

חלוק לבן כומתה שחורה. אשר (קרלוס) פורת. הוצאת הקיבוץ המאוחד

סא"ל (במיל') אברהם זהר

מעטים הם הלוחמים שניחנו גם בעט סופרים, הראויים לתואר "ספרא וסיפא", כמו אשר פורת, בעל עיטור העוז ונכה צה"ל, קטוע יד מקרב כראמה שהתרחש ב-1968, שאף קיבל את עיטור העוז. פורת היה רופא בגדוד שריון, קצין רפואה חטיבתי, קצין רפואה אוגדתי ופיקודי. בכל התפקידים האלה, גם אחרי שנהפך לנכה, נכח בקו הראשון של הלחימה ושילב ידע מקצועי-רפואי בידע קרבי ומבצעי.

"ואתה קח לך גיליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש", נכתב בספר ישעיהו. רש"י פירש זאת כך: זכור שאתה כותב על בני אנוש וכתוב כך שאנשים יבינו. פורת בהחלט נוהג לפי כלל זה. יש לו הרבה מה להעיר על מפקדי שדה ורפואה, אך אין הוא מנצל את הבמה של הספר כדי לסגור חשבונות.

כמה מעגלי חיים בספר: מעגל הילדות והנעורים בארגנטינה; המעגל הרפואי-אזרחי; ומעגל לכל מלחמה. גיבורי כל מעגל חוזרים ונושקים לעלילת הספר ומגיחים במעגלים אחרים. יש ביניהם חברי ילדות ותנועת הנוער בארגנטינה שתחת שלטונו הדיקטטורי של פרון, ויש לוחמים ומפקדים כמו שמוליק גורודיש וישראל טל.

ספרו של אשר פורת נמנה עם ספרי המלחמה שנכתבו בידי אנשים רגישים, שאינם מתעלמים ממוראות המלחמה. הם בולטים מול ספרי "זעקת הלוחמים", המחפשים אשמים

במרכז הספר עומד סיפור פציעתו הקשה בכראמה, לאחר שנכנס לתוך "שטח הריגה" בקרב. פורת זחל בתוך האש עם לוחם אחר וחילץ שני פצועים. כאשר חזר לחפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) של מח"ט 7, גורודיש, נפגע מאש מרגמה ירדנית ואיבד את ידו. בתוך דרמת החילוץ, שבעקבותיה קיבל את עיטור העוז, כרוכים כמעט כל הנושאים בהם נוגע המחבר: ההיערכות לקרב, שחצנות מפקדים, מורך-לב מול תעוזה ולבטים של רופא בקרב, שחילץ שניים והותיר לוחם אחד שאי אפשר היה לחלצו. מעיקה וחדה תחושתו כי "הרופא הוא כאֵל כושל, שלעתים אינו יכול לעזור". מעיק גם משא ההחלטה האכזרית, את מי לפנות ואת מי להשאיר במצוקת הקרב למות בתוך הטנק.

הקרב מפגיש אותו לא פעם עם רופאים שאין להם כל רקע או ניסיון קרבי, שלא עמדו בלחץ הקרב ונמלטו מהתופת או איבדו עשתונות. הוא דחה בקשת רופא שערק בקרב כראמה לדבר עימו, אך גם לא קיבל את החלטת המח"ט לנהוג בו כבוגד ולגרש אותו בבושת פנים מהחטיבה. לשווא הוא גם מחפש עד היום את אותו לוחם שהוריד את טבעת הנישואים מידו הכרותה ושם אותה על אצבע ידו השנייה.

על אף הכבוד שהוא רוחש להם, פורת לא נמנע מלהפנות ביקורת גם כלפי הדרגים הגבוהים; הוא רוגז על שמואל גורודיש שנמנע לפני הקרב לקבל סיוע מקצין הרפואה בפיקוד המרכז, בטענה שיש לקיים קשרים מקצועיים רק עם מפקדת גייסות השריון; הוא רוגז גם על רפאל איתן שמונע גילוי מידע על שקיעת טנקים בקרקע של הבקעה. דו-שיח מתמשך מתקיים בספר גם עם ישראל טל, שכמעט הסב את פורת למפקד מבצעי.

חרף נכותו מתעקש פורת להמשיך לתפקד כמפקד פלוגה וגדוד רפואה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא שב לעין הסערה באוגדתו של משה פלד בגולן. הכניסה הבלתי מסודרת של הסדירים לקרב ההגנה גרמה לכך שצוותי הרפואה פגשו בדרך פצועים שלא חולצו במשך שתי יממות, רבים מהם מתו מאובדן דם או מחוסר קבלת טיפול. ספרו של דוקטור קרלוס, כפי שכינה אותו גורודיש – מסתיים כשהוא רופא פיקוד המרכז באירוע מלון "סבוי", בו הובאה לרופא אלונקה ועליה ללא רוח חיים אל"ם עוזי יאירי, לוחם ומפקד ראוי.

ספרו של קרלוס-פורת מזכיר לי את ספרו של נתק'ה ניר ("נתק'ה", ידיעות ספרים, שעליו כתבתי במוסף זה). את הספרים הללו כתבו אנשים רגישים, הם אינם מתעלמים ממוראות המלחמה. הם בולטים מול ספרי "זעקת הלוחמים", המחפשים אשמים למה שקרה וקורה בקרב.

___________________________

ספרו של אברהם זהר (ביחד עם מאיר פעיל ועזריאל רונן) "פלמ"ח" ראה אור בהוצאת משרד הביטחון.

*זכה בפרס יצחק שדה לשנת תשע"א – 2011

על יצחק שדה האיש והפרס

*זכה בפרס ע"ש ע"ש מולדובן לספרות צבאית, לשנת תשע"א,
מטעם המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

*זכה בפרס שרת התרבות והספורט בתחום הספרות, ליצירה בתחום הציונות, תשע"ב