לגעת בעצב החי
יוני נוקד, הוצאת "מערכות"/משרד הביטחון-ההוצאה לאור,2000, 208 עמודים.
ספר זה מתאר מנקודת ראות מיוחדת במינה את האדם במלחמה. מחבר הספר, ששימש כשליש של גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים, חווה אותה מקרוב, אך לא כלוחם. ברגישות רבה מתאר המחבר את מאורעות ומוראות המלחמה, תוך שהוא מלווה את חיילי הגדוד ומפקדיו, את הפצועים ואת משפחות החללים המתמודדים עם הכאב והאובדן. השילוב של נקודת תצפית ייחודית יחד עם מעורבות מעשית ורגשית מעניק לתיאורים עוצמה מיוחדת. הספר מציג בפני הקורא בעיות יסוד של אדם במלחמה ועוסק בסוגיית השכול בחברה הישראלית על היבטיה השונים.
זהו סיפורו האותנטי של גדוד אחד במלחמה אחת. זהו גם הסיפור האנושי והכואב של אדם הנאלץ להילחם, להתמודד עם הכאב והשכול, לחיות עם העצב.
מתוך תחילת הספר
הטלפון צילצל. מן הצד השני של הקו דיבר אלון, שהיה מפקד מחלקת-טנקים בגדוד אשר בו שירתתי כשליש גדודי במלחמת יום-הכיפורים. המסר היה קצר: חברים מקימים עמותה, להנצחת הנופלים ולטיפוח מורשת-הקרב של הגדוד.
אף-על-פי שמאז שירותי בגדוד, עברו עשרים-ושתיים שנים – ואף כי כולנו עברנו כברת-דרך ארוכה למדי – אף-על-פי-כן, נעתקה הנשימה לרגע. מלחמת יום-הכיפורים שינתה את מהלך חיי, את תפישת-העולם שלי ואת אחיזתי במציאות. רגע לפני המלחמה, עוד חווינו בתמימות הנעורים את אשליית הכוח ושכרון הניצחון. הרגע שלאחר המלחמה טרם הסתיים עד היום. אכן, כבר הגלידו פצעי המלחמה החרותים בגופם של רבים – אך הרקמה העדינה, שממנה עשויה נפשו של הדור, כנראה לא מצאה מנוח.
אחרי יותר משני עשורים של שירות מילואים פעיל, מאוד פעיל, בעוצבת שריון – במקום לקבל כחוק את התעודה, המעידה כי סיימו את הפרק הזה בחייהם, החלו המילואימניקים בפעילות מואצת להקמת אנדרטה ולהפקת סרט, כדי להנציח את שלושת השבועות הללו בגזרת 'החווה הסינית'. אף-על-פי שהזמן עוזר להשכיח דברים, וגם איכות הזיכרון כבר אינה בדיוק מה שהייתה – זכרה של אותה המלחמה לא ירד מסדר היום הפרטי שלנו. הצבעים עדיין עזים, והם מתחדשים מדי שנה עם הנחת הזרים על קברם של חברים.
בעקבות הפגישה הראשונה, חיפשתי את קופסת התמונות שהנחתי במחסן ביתי. שעה ארוכה ישבתי ובהיתי באותן פיסות-נייר, עדות לנעורים שנגוזו. המצלמה, אשר לא נפרדתי ממנה, הנציחה בסרט את הלוחמים בטרם הקרב. לעיתים הייתה זאת תמונתם האחרונה. היו שם תמונות של פצועים המפונים לטיפול, ושל טנקים שמוטי צריח.
בתוך מעטפה חומה, סגורה וחתומה, מצאתי גם את יומן-המלחמה הפרטי שלי. את סיפור המלחמה התחלתי לכתוב מיד לאחר שהשתחררנו משירות המילואים הממושך. הכתיבה נמשכה עוד שנה תמימה. זאת לא הייתה כתיבת ספר; היה זה מסמך, המתעד את החוויה של בחור צעיר שנקלע – כמו יתר בני דורו – למציאות שלא ידע קודם-לכן, מציאות שלא הוכן ולא חונך לקראתה.
קרעתי את המעטפה, שהייתה סגורה במשך שנים רבות. פתחתי את המחברת הראשונה מבין השלוש, והתחלתי לקרוא. צללתי לתוך העבר. במשך שעות אחדות של קריאה חלפו לנגד עיני מראות ומוראות אותם
ימים.
לאחר שסיימתי את הדף האחרון ביומן, חשתי כי יומן זה אינו רק שלי. זהו נר הכאב הדולק בלבם של רבים, שהיו שם ואינם יכולים לשכוח.
ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל 1974
סא"ל (במיל') יוני נוקד
סא"ל (במיל') יוני נוקד, החל את דרכו בשריון כלוחם בגדוד 9. לאחר קורס מש"קי חרמ"ש בג'וליס וקורס קציני חי"ר, עבר הסבה לשלישות. סיים את קורס הקצינים כחניך מצטיין ולאחר זמן חזר לחיל השריון, והיה הקצין הראשון של חטיבה 600. לאחר שקלט את חיילי חטיבות השריון 421 ו-600 והוציא אותם לאימוני הקמה, השתחרר משירות חובה והיה לשליש גדוד 409 בחטיבה 600 באוגדה 143.
בתקופת המלחמה היה איש מילואים וסטודנט וביום הכיפורים עצמו היה בצוות הגיוס של החטיבה, ומשעות הבוקר כבר החל בעבודת גיוס החטיבה. לשדה תימן הגיע בשעות הערב, ולמחרת בבוקר, לאחר שרשם את כול השיבוצים הקרביים של הלוחמים, יצא דרומה להצטרף לגדוד. החפ"ק של הגדוד ליווה את הכוח הלוחם קרוב ככול האפשר כדי שיוכל להיות יותר אפקטיבי. כאשר טנק נפגע, וחזר לציר עכביש כדי לפנות פצועים, תמיד היו אתו אנשי צוות לאייש את הטנק, כדי שיוכל לחזור מידית לשדה המערכה. גם בקרב אנשי החפ"ק והתאג"ד היו חללים. בגדוד שבו שירת יוני נהרגו 29 חברים ועשרות נפגעו. סיפורו של הגדוד מזווית ראייה של שליש גדודי, מופיע בספר שכתב: "לגעת בעצב החי".
מספר שנים לאחר המלחמה ביצע יוני מספר תפקידי שלישות בחיל השריון, לרבות קשל"א באוגדה 36.
