מכתבי יוני
ערכו: בנימין ועדו נתניהו. הוצאת מעריב, 2006. מס' עמודים: 308
לאחר מלחמת יום כיפור, במהלכה חילץ כוח בפיקודו את מג"ד השריון סא"ל יוסי בן חנן הפצוע למרגלות תל שמס, עבר יוני הסבה לחיל השריון. הוא קיבל לידיו את גדוד 71 של חטיבה 188. הגדוד המוכה והחבול מהמלחמה הקשה שיוני קיבל לידיו, הפך תחת פיקודו לגדוד מצטיין.
"גדוד טנקים הוא עניין רציני מאוד. יש כאן עוצמה ואפשרויות תמרון שאני מגלה יותר ויותר עם הזמן. מבחינת הצבא הולך לי מצוין. היום מוכר גדוד זה כגדוד מספר 1 בחטיבה, ולדעת רבים, הוא גם הגדוד הראשון ברמת הגולן. זוהי רק ההתחלה. יש לי עוד חצי שנה לשפר את המצב, ויש הרבה לעשות" (מתוך מכתב לבנימין נתניהו, 16 בנובמבר 1974)
בדברי הפרידה של יוני מגדוד 71 של חטיבה 188 אמר:
"ראיתי אתכם צומחים ומתבגרים. ראיתי בשמחה התהוות של שלד, בריאה של אנשי קבע בגדוד, נגדים וקצינים. ראיתי את הגדוד מתקדם משבוע לשבוע ולא קופא על שמריו. ראיתי אתכם חיילים ומפקדים משיגים תוצאות טובות וחותרים תמיד הלאה. אני סמוך ובטוח שתמשיכו בכיוון שהלכנו ושרק תוסיפו ותשתפרו. אני עוזב בהרגשה שעדיין יש הרבה לעשות ואני מודה שקשה לי לעזוב. אבל אני גם יודע שאני משאיר את הגדוד בידיים טובות, היודעות מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות זאת. כמו כן דעו שאני מאמין בכם, לוחמי ומפקדי הגדוד. עם גדוד כזה, אפשר לצאת לקרב בלב שקט".
יוני היה נגוע בחוסר הנחת המתמיד של המפקד האחראי, שלעד ישאל את עצמו: היכן החולשה שלנו; במה ניתן להשתפר; אילו הכנות יש עוד לעשות – גדול ככל שיהיה הפיתוי ללכת שולל אחר ביצועים טובים ולשקוע באופוריה. בדברי הפרידה מגדוד השריון עליו פיקד בהצלחה רבה, הוא הסביר: "אני מאמין שהסכנה בחיי יחידה היא היתפסות לשביעות רצון עצמית. הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו אותו" (עמ' 275). באחד ממכתביו, מתואר שאף שתכנן להתקשר לאשתו, ביצע במקום זה "הפעלת כוננות לאחת מן הפלוגות. היה די בסדר. היו לי קצת חששות לגבי יכולתם של כל הכלים לנוע מיד עם קבלת פקודה – ואני יותר שקט עכשיו" (עמ' 265). הגדוד של יוני, נעשה במהרה למוביל באוגדה.
בלילה שבין ה-3 ל-4 ביולי, 1976 נע קומץ לוחמים של צה"ל, רכוב על גבי מספר קטן של כלי רכב, לעבר בית הנתיבות הישן של אנטבה במרחק של למעלה מ-4,000 ק"מ מישראל, במטרה לשחרר יותר ממאה ישראלים, שהוחזקו כבני ערובה בידי טרוריסטים ערביים וגרמניים, שנעזרו על ידי חיילים אוגנדיים. מפקד הכוח המשחרר היה יוני – סא"ל יונתן נתניהו – שנהרג בקרב שהתחולל בבית הנתיבות.
עם מותו עבר יוני מאנונימיות כמעט מוחלטת בחייו, בגלל תפקידיו הסודיים בצבא, לדמות מופת ושמו נישא בפי כל. בתי ספר, גנים ושכונות נקראו על שמו. יוני נעשה נכס לאומי של העם היהודי.
מה דמות הייתה ליוני? מה היה מהלך חייו? ומהו שקבע את כיוון דרכו?
הספר המוגש בזה לקורא כולל תשובות אותנטיות על השאלות הללו. מכתבי יוני, שמהווים מעין פרקי יומן, מקיפים יותר משלוש עשרה משנות חייו – מזמן שהיה תלמיד בבית ספר תיכון בארה"ב, דרך דרכו בסיירת מטכ"ל והפיקוד על גדוד 74, עד סמוך לנפילתו על אדמת אוגנדה. הם תעודה לקורותיו, עדות למניעיו. הספר, הנקרא כסיפור מרתק, עשיר בתיאורים מחיי הצבא, בתגובות על מאורעות הזמן, בהערות על מצב העם, ובגילויים של רחשי לב והרהורים על תופעות אישיות וחברתיות. כל אלה משקפים אישיות יחידה במינה. בעלת הרבה יופי פנימי, הרבה אהבה וסבלנות, נאמנות לאידיאלים שבהם דגלה ולערכים שבהם האמינה – ערכי אדם ולאום. עם זה מגוללים מכתבי יוני לעיני הקורא דרמה נפשית עמוקה ורבת מתח. שמגעת לשיאה בימיו האחרונים של יוני – ובדפיו האחרונים של הספר.
מחנה רוויה ב' ברמת הגולן נקרא מחנה יונתן על שמו.
