נוע כבר לכל הרוחות! המהירות כעיקרון מלחמה
ספרו של אלישיב שמשי, הוצאת מודן ומערכות, 2011, 213 עמודים. מכיל רשימת מקורות ומפתח שמות
רשימת עקרונות המלחמה הינה, כביכול, תורה למשה מסיני, או עשרת הדיברות של המפקד הקרבי בכל הדרגים, מן המפקד בדרג הטקטי הנמוך ביותר ועד מפקד המערכה. לאורם של עשרה (או שלושה או חמישה, או שבעה…) עקרונות אלה עליך, המפקד, לנהל את הקרב. והיה אם תקפיד לשמור עליהם, לזוכרם, להנחילם למפקדים ולגייסות הכפופים לך ולגרום לכך שגם הם ינהגו לפיהם – הרי הניצחון בקרב / במערכה / במלחמה מובטח לך (כמעט…).
אלא כפי שכבר נרמז במשפטי הפתיחה שלעיל, הדמיון לעשרת הדיברות הינו חיצוני ומטעה. אין מדובר ברשימה סגורה ואוניברסלית. לכל צבא רשימה משלו, שאינה זהה בהכרח לרשימת העקרונות של צבא אחר. זאת ועוד, גם רשימת עקרונותיו של צבא אחד איננה נצחית, והיא לובשת צורה ופושטת צורה מדור לדור ולעתים מפיקוד עליון אחד ליורשו הבא אחריו…
עם זאת נראה, כי ישנם כמה עקרונות שהם דווקא כן אוניברסליים. ראשון להם הוא עֶקרון ה"דבקות במשימה", שבוואריאציות קלות מאד של ניסוח ניצב כמעט תמיד, וכמעט בכל צבא, בראש הרשימה. מכל מקום, דיונים רבים מתנהלים על כך באקדמיות צבאיות ברחבי העולם, פרסומים תיאורטיים מתפרסמים, ורשימות מגובשות של "עקרונות המלחמה" מונחלות למפקדים בכל הרמות בקורסי פיקוד למיניהם.
במה דברים אמורים? בצבאות הגויים. אך בצבאה של ישראל המצב שונה. כמו בתחומים רבים אחרים של החשיבה הצבאית והתיאוריה הצבאית, התייחסו תמיד בצה"ל בזלזול מה לקביעות תיאורטיות מסוג "עקרונות המלחמה". תרבות המיליציות ("יהיה בסדר" – "מורשת הפלמ"ח" שעוותה עם השנים), גברה בעניינים אלה על מורשת הצבאות הסדירים, ובראשם הצבא הבריטי. אמנם גם בצה"ל מדברים גבוהה גבוהה על הצורך ללמוד לקחי קרבות, היסטוריה צבאית ותורת המערכה וכו' וכו'. אך בחיים האמיתיים מושרשים עמוק הזלזול והסלידה מכל אלה. האמירה המיוחסת לאוטו פון ביסמרק, "חמורים לומדים מניסיונם הם. אני לומד מניסיונם של אחרים", איננה משכנעת ב"חיים האמיתיים" של צה"ל.
תחליפים חלקיים נוצרים אד הוק. זעֵיר פה זעֵיר שם תמצא מפקדים המייחסים חשיבות לזוטות כמו לימוד לקחי קרבות, כמו חינוך, ואף אכיפה, של עקרונות פיקוד וניהול קרב. ואם נתמזל המזל ומפקדים אלה הגיעו לעמדות השפעה – זכה צה"ל וקיבל כמה דורות של מפקדי שדה מחונכים היטב (אף כי תחת מחאה…). כך היה בשנים שבהן האלוף המנוח ישראל (טליק) טל כיהן כמפקד גייסות השריון, ואכף את עקרונותיו ביד ברזל, וכך היה גם כמה שנים לאחר שטליק עבר מתפקידו זה, אך דורות של מפקדים שחינך עדיין פיקדו על יחידות ועוצבות שריון בקרב. אחד מאלה הוא מחבר הספר שבו אנו דנים, תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, בעל עיטור מופת ממלחמת יום הכיפורים.
מעבר להיותו של שמשי מפקד שריון עתיר ניסיון קרבות ומעוטר, הוא שייך גם לזן נדיר של מפקדים בצה"ל, הנותנים דעתם לחשיבה צבאית. מאז שחרורו חוזר שמשי ומפרסם ספרים, שבהם הוא מנתח לקחי קרבות, ומעלה סוגיות שונות של התנהגות בשדה הקרב. כזה הוא ספרו האחרון, המנתח את חשיבותה, יתרונותיה וסיכוניה של המהירות.
בספרו בן עשרת הפרקים מנתח שמשי תשעה קרבות של צה"ל מנקודת המבט של עֶקרון המהירות. בשבעה מהקרבות המנותחים מתייחס שמשי בעיקר לפעולתן של עוצבות מסתערות – שריון וחי"ר מובחר, ושני פרקים הוא מייחד לקרבות בהם בלטו הארטילריה באחד ומערך הרפואה בשני. שמשי מייחס חשיבות רבה לעֶקרון המהירות, אך איננו מתעלם מסכנות ההיצמדות העיוורת לעקרון זה, על חשבון זניחתם של עקרונות אחרים, כמו ריכוז הכוח והחיסכון בכוח. אומץ לב ודבקות במשימה של המפקדים והלוחמים, והיצמדותם בכל מחיר לעקרון המהירות, מבלי להתחשב בנסיבות אחרות, לא די היה בהם כדי למנוע כשלון צורב. לכך מקדיש שמשי שניים מפרקי הספר.
בפרק העשירי והאחרון בספרו מסכם שמשי את הלקחים שהוא הפיק מכל אלה. הוא מנתח שם בהרחבה את ההבדלים בין הדרגים הלוחמים הנמוכים – עד רמת הפלוגה והגדוד – לבין אלה שמן הגדוד ומעלה, ואת ההבדלים בתנאים ובשיקולים שבפניהם עומדים המפקדים בכל הרמות. כל אלה בעיקר (אך לא רק) ביישומו הנכון של עֶקרון המהירות. ניתוח נפרד ניתן לרמת הגדוד, שלדעת שמשי יש בו מאפייני ביניים או, בלשונו, "לגדוד יש מרכיבים המאפיינים את כל אחת משתי הקבוצות".
ארבעה גורמים מרכזיים מונה שמשי, שהשפעתם על הצלחות מהירוֹת בשדה הקרב היא מובהקת: התחבולה, רציפות הלחימה, מתן מרחב פעולה למפקדי המשנה, ושלושה שהם אחד – תעוזה, נחישות ועצבים חזקים. כל אחד מהם מנותח בספרו בהקשר ליישום עקרון המהירות. לסיכום ממליץ שמשי, שצה"ל יסיק מחשיבותה הרבה של המהירות מסקנה עקרונית, וימסד את עקרון המהירות כאחד מעקרונות המלחמה המרכזיים שלו.
הספר כתוב בצורה יבשה לכאורה ועניינית, ותיאורי הקרבות מובאים בתמצות, ללא סטיות לפרטים אנקדוטיים, שאינם רלוונטיים למטרות הניתוח. גם התיאורים העובדתיים, וגם הניתוחים הצמודים להם, מובאים בצורה אובייקטיבית, ללא התלהמות רגשית. זאת למרות העובדה שהמחבר מכיר אישית רבים מאד, אם לא את מרביתם, של גיבורי הספר, ובחלק מהקרבות המתוארים הוא השתתף אישית. אמירה שמבליע המחבר בקשר למפקדה הקשוח של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, שמואל גורודיש, לאמור, "לעתים נדמה כי פקודיו פחדו יותר ממנו מאשר מהאויב", הינה יחידאית בספר זה, והיא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כל אלה "מבטיחים" לכאורה ספר תיאורטי יבש ומשעמם במידת מה, ולא היא. באורח פלא השכיל שמשי להוציא מתחת ידיו ספר, שלא רק שאיננו משעמם, אלא ספר שהקורא רץ בו, ואשר הקריאה בו מרתקת, כמעט כמו בסיפור מתח משובח.
רק שתים שלוש נקודות של ביקורת, וכולן נוגעות לא לשמשי עצמו אלא לנו, מפקדים בצה"ל בעבר ובהווה. לחלקן כבר רמזתי בתחילת דברי:
האם צריך היה להמתין לשנות ה-50 ואילך, להתנסות וללמוד על בשרנו ובדמנו, כדי להיווכח בחשיבותם של עֶקרון המהירות ושל אָחִיו, עֶקרון רציפות הלחימה? כבר יהודה המכבי שמע על כך משהו, ולהבדיל, ג'ינגיס ח'אן, ורומל ופטון ורבים אחרים… אכן, אינטואיטיבית ועל דרך החיקוי יישמו ומיישמים מפקדי שדה רבים בצה"ל, אם לא רובם, את העקרונות הללו, כמו גם את "מלך" עקרונות המלחמה – הדבקות במשימה. אך כמה מהם שמעו, טרם לכתם לקרב, את שִמעו של היינץ גודריאן, אביה התיאורטי של תורת "לוחמת הבזק" (בליץ קריג), שיושמה בהצלחה מרשימה שנים מעטות טרם הקמת צה"ל?
ואם תתקבל המלצתו של שמשי (ולמה שלא תתקבל?), להכניס את עֶקרון המהירות לרשימת עקרונות המלחמה של צה"ל? מה יקרה? במקרה הטוב ישננו אותו, יחד עם העקרונות האחרים, באיזשהו קורס פיקוד קצר וזריז, שבו (בצדק!) מוקדשות ללימודים תיאורטיים בין אפס לשתיים – שלוש שעות.
ומפקדי צה"ל, בניגוד להמלצתו הבוטה משהו של ביסמרק קשישא, ימשיכו ללמוד מניסיונם הם ולא מניסיונם של אחרים…
תא"ל (במיל') ראובן ירדור
סקירתו של עפר דרורי
בספרו "נוע כבר, לכל הרוחות" מביא שמשי את עקרון המהירות כעקרון מרכזי בלחימה תוך שהוא מתבסס על תיאור וניתוח מספר קרבות חשובים בהם הושגה הצלחה בקרבות שמפקדיהם מימשו את עקרון המהירות. בין הקרבות המתוארים לחימתה של חטיבה 200 במלחמת ששת הימים, הבקעת חטיבה 7 את ציר רפיח במלחמת ששת הימים, הבקעת חטיבת השריון 10 בצפון פרוזדור ירושלים במלחמת ששת הימים ועוד.
אחד הקרבות הפחות ידועים שמתואר בספר הוא לחימתה של חטיבה 401 במלחמת יום הכיפורים בקרב ההגנה בסיני בגזרה הדרומית והצלחת מפקדה דן שומרון למנוע הישגים מארמיה מצרית שצלחה בגזרתו.
פרק מעניין במיוחד הוא לחימתו של אגד ארטילרי בעת חילוץ כוח השריון שכותר באזור סולטן יעקב ואת סיוע האש המופלא של למעלה ממאתיים קני ארטילריה במשך כרבע שעה לטובת חילוצו של הגדוד.
שמשי כמו בספריו הקודמים כותב בצורה קולחת וברורה תוך שהוא נותן הקדמה קצרה לכל קרב לגבי יחסי הכוחות והמצב בשטח.
חוזקו של הספר בקיצורו וכמובן בהעלאת חשיבותו של נושא המהירות בקרב היבשה.
מומלץ ומעניין.
