עוזי מור – קרן אור

עוזי מור – קרן אור

מאת אורי אפק, בהוצאת המועדון לספורט באוניברסיטת תל אביב, 2009 – מהדורה מוגבלת.

עדותו של עוזי מור, מג"ד 266 בחטיבה 179, שלחמה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הספר "עוזי מור – קרן אור, את המנגינה הזו אי אפשר לעצור", מאת אורי אפק, מוקדש לעוזי – ויד ליפתח בנו ז"ל.

ערך אל"ם (במיל') שאול נגר

קטע מעמודים 20-24

ב-3 באוקטובר נקראתי ליום מילואים. באותו יום גויס אחד הגדודים שלנו בבסיס החטיבה בפילון, כדי לבחון את רמת הכוננות והמוכנות של החטיבה. בהמשך סיירנו בהדרכת קמ"ן פיקוד צפון לאורך הגבול ברמת הגולן. מנקודת התצפית הבחנו בים של רשתות הסוואה בצד הסורי. מהסברי הקמ"ן הבנו שהסורים נמצאים בכוננות מאוד גבוהה למלחמה. בסיומו של היום הייתה ארוחת ערב בבסיס פילון בהשתתפות אלוף הפיקוד. חקה סיפר שבעקבות המצב המדאיג עם הסורים הוא ביקש לא לשחרר את הגדוד שגויס ולהעלות את חטיבה 7 הסדירה מהדרום לתגבור. מול ריכוזי הכוחות הסורים היו ברמה באותן שעות כ-80 טנקים של חטיבה 188 הסדירה. כשהחלו להגיע הצוותים של חטיבה 7 ניתנו להם 70 טנקים מהחטיבה שלנו, ביניהם הטנקים של גדוד 96 שהיו מוכנים לפעולה. צוותי גדוד המילואים נשלחו הביתה.
בדרכי חזרה לקיבוץ הייתי טרוד והבנתי שפני הסורים למלחמה, ורק שאלה של זמן מתי היא תפרוץ. בעין שמר, כמו במקומות שונים בארץ, התחילו לרחוש שמועות על כך שעומדת לפרוץ מלחמה. זכור לי שביום שישי, 5 באוקטובר, חזרתי מתל אביב ונתתי טרמפ לחנה יגודה, שבעלה אילן היה סגן מפקד גדוד בשריון. חנה שאלה אותי על המצב ואמרתי לה שתוך יומיים שלושה תהיה מלחמה. לאחר המלחמה היא הזכירה לי את השיחה. בערב יום הכיפורים התכנסנו על הדשא של חופי למפגש רעים. רוב השיחות נסבו על המצב הביטחוני וסימני רוחות מלחמה. בחבורה היו טייסים, מפקדי גדודים מהצנחנים, התותחנים והשריון, כולם בעלי ניסיון קרבי. רוח הדברים הייתה שמשהו רציני עומד לקרות, אבל איש מאיתנו לא שיער איזו מלחמה איומה עומדת בשער.
בעודנו משוחחים על הדשא נקראתי לטלפון בחדרו של גדעון מגן ומעברו השני של הקו היה רן שריג. הוא אמר בקצרה "המצב מתחמם, תהיה זמין לקריאה בכל רגע". התפזרנו לביתנו. לפני שוכבי לישון הכנתי את הבגדים הצבאיים ונעלי השריון שלי. התקשיתי לעצום עין והמחשבות על הצפוי בצפון על רקע הדברים שראיתי בסיור לא הרפו ממני. בבוקר יום הכיפורים קמתי מוקדם, ולמרות שהייתי חסר מנוחה נכנסנו לשגרת החג. הילדים הגיעו לחדרנו מבתי הילדים שמחים ועליזים כרגיל ואחד מהם שאל כדרך אגב "מה זה המדים של אבא על הכסא?". אוהד הלך עם חבר לבריכה, יפתח כהרגלו הלך אל הסוסים והבנות נשארו לשחק בחדר.

הריסות עוזי עולה בדרגה לאחר המלחמה. משמאל רפאל איתן (רפול)

בערך בשעה תשע קראה לי שולמית מגן, רעייתו של גדעון, לטלפון. מהעבר השני של הקו שמעתי שוב את קולו של רן שריג, קצר ועניני: "בוא מהר ותודיע לכמה שיותר קצינים מהגדוד להגיע לבסיס!". צלצלתי לרס"ן שרוני, מ"פ המפקדה בגדוד, שגר בחדרה, והורתי לו לאסוף אותי כמה שיותר מהר. הוא הגיע בסביבות השעה עשר. נפרדתי בנשיקה מהבנות והתיישבתי במהירות לידו ואמרתי: "סע!". ומיד אחרי זה "עצור!". מרוב חופזה לא הספקתי להיפרד מהבנים. עצרנו ליד הבריכה ואוהד ראה אותי במדים, ניגש אלי ושאל: "אבא אתה נוסע לצבא?". הנהנתי בחיוב, נשקתי על מצחו והמשכנו לנסוע. את יפתח לא מצאתי ויצאנו לדרך. ליד שער הקיבוץ הסתודדה קבוצה קטנה של חברים ויגאל סיטנר מהצנחנים הפטיר לעברנו: "תגמרו איתם מהר ותחזור שלם הביתה".
תוך כדי נסיעה פתחנו את הרדיו על גלי צה"ל והדבר היחיד ששמענו היה צפצוף מתמשך ומעצבן. בעפולה חלפנו בקרבת בית הכנסת המרכזי ומתפללים שהיו בקרבתו צעקו לעברנו "גויים! מה זה נוסעים בחג??!!". דהרנו צפונה ולקראת השעה אחת עשרה, עוד לפני שהגענו לפילון, שמענו בגלי צה"ל שהוכרזה כוננות עליונה ומיד אחרי זה הושמעו סיסמאות הגיוס של יחידות המילואים. בפילון נקראתי מיד לקבוצת פקודות אצל שריג. השעה הייתה שתים עשרה בצהרים. רן מסר שפני הסורים למלחמה, ויש אישור לגיוס מילואים מלא, ועל החטיבה להתארגן במהירות האפשרית. "אבל יש לנו בעיה", הוא הוסיף "חטיבה 7 לקחה 70 טנקים ובמחסנים נשארו רק הטנקים של עוזי". הוא הוסיף ואמר לי "גש לימ"חים וארגן את הגדוד מהר ככל שתוכלו".
בבואי לשטח פגשתי את הסמג"ד, ברוך לנצ'נר, ואת מפקדי הפלוגות, אמנון, 'איזו' ו'ששי'. דווחתי להם את הידוע לי והתחלנו להכין את הטנקים. בשעה שתיים אחר הצהרים שמענו נפילות פגזי ארטילריה בקרבת הבסיס ומעלינו החלו קרבות אוויר בין מטוסינו למטוסים סורים. מלחמת יום הכיפורים פרצה. ביודעי שהחטיבה שלנו היא העתודה בעדיפות ראשונה לתגבר את הכוחות הסדירים בקווי הלחימה ברמת הגולן, הבנתי שהפעם נתפסנו עם המכנסיים למטה. מכל החטיבה רק לגדוד שלי יש כרגע טנקים וגם הם רחוקים מלהיות מוכנים לקרב.
עד פרוץ המלחמה הגיעו רק אנשי צוות בודדים. בתיאום עם המח"ט החלטנו, בשלב ראשון, לשלוח כל טנקיסט שמגיע, ללא קשר להשתייכותו לגדוד זה או אחר, לפלוגה ג' של אמנון שרון. הזמן פעל לרעתנו והצטיידות הפלוגה והגדוד נראו לנו איטיים מדי. החלו להגיע ידיעות מהשטח שהסורים תוקפים בעוצמה רבה וישנם נפגעים לכוחותינו. כול מי שהגיע, ללא הבדל דרגות, נרתם להכנת הטנקים. היה צורך לשנע מאות פגזים מהבונקרים שהיו בקצה הבסיס כדי לחמש כל טנק ב-70 פגזים. לכל טנק נדרש בנוסף ציוד ייעודי כמו רשת הסוואה, מים ועוד. ופעולה חשובה והכרחית – התקנת הציוד האופטי וביצוע 'תיאום כוונות' (איפוס התותח). הכנה כזו דורשת בדרך כלל שעות ארוכות ומאמץ פיזי רב. חיילי מחלקת נח"ל דתיים שהיו בבסיס סייעו לנו והפכו לסבלים. תוך כדי הפעולה המאומצת ניגש אלי סמל מחלקת הנח"ל ואמר לי: "החיילים נופלים מהרגליים. הם לא אכלו ולא שתו מאתמול. אם תיתן פקודה הם ישתו ויאכלו את מנות הקרב". כמובן שנתתי מיד את הפקודה. ובלחש אמרתי לסמל "אני חניך השומר הצעיר".
לקראת השעה שמונה בערב, כאשר המלחמה בעיצומה, תא"ל רפאל איתן ("רפול") שפיקד על קרבות הבלימה ברמה, ביקש מרן להעלות כול טנק מוכן במהירות האפשרית לאזור הקרבות. ברגע זה היו מוכנים חלקית רק 9 טנקים. בכל טנק היו רק 20 פגזים. הזיווד לא מושלם והגרוע מכול – לא הספקנו לבצע את 'תיאום הכוונות' וגם לא היו לנו אמצעי ראיית לילה. אנשי הצוות בחלק מהטנקים נפגשו פעם ראשונה באותו ערב. הסמח"ט, גדעון צימבל, הגיע אליי והורה לי להוציא את פלוגה ג' על שרשרות לכיוון נאפח. התלבטנו האם עליי להישאר בפילון ולהכין את עיקר הגדוד, או לצאת עם אמנון שרון. החלטתי להצטרף לפלוגה עם טנק המג"ד. אמרתי לגדעון שאין לנו מפות והוא שלח מישהו להביא מפת קודים שנתלשה בחופזה מלוח בחדר המבצעים של החטיבה. תוך כדי התנועה התברר לאמנון שלחלק ממפקדי הטנקים אין משקפות ולבקשתו נשלח ג'יפ עם משקפות.
התנועה לרמת הגולן הייתה על כביש ראש פינה, מחניים וגשר בנות יעקב לכיוון נאפח. הכביש היה סואן וכדי לפלס את דרכנו ביקשתי ליווי משטרה צבאית. לפני הגיענו לנאפח נתקעו שניים מעשרת הטנקים, ביניהם הטנק שלי, בגלל תקלות טכניות. עליתי על טנק אחר שהתאים לי מבחינת מכשירי הקשר, עם צוות שלא הכרתי לפני כן. יצרתי קשר עם רפול ואמרתי שתוך זמן קצר אני בנאפח ומחכה לפקודות. כשהגעתי לשערי נאפח שלח רפול קצין מבצעים בשם גיורא לתדרך אותי. משימתי הייתה לנוע דרומה על 'ציר הנפט', לחבור לאיציק בן-שֹהם, מח"ט 188, שמחכה לי בנחל גשור עם טנק אחד ונגמ"ש בודד. גיורא הוסיף ואמר: "חזרתי משם לפני כשעתיים. באזור חושנייה זיהיתי תנועה חשודה. בדרך לשם נמצא טנק בודד של 188 בפיקוד קצין בשם צביקה". תדרכתי את אמנון והתחלנו לנוע עם שמונת הטנקים שלנו ועלינו על ציר הנפט. אמנון הוביל עם שלושה טנקים, אחריו אני עם שאר הטנקים. עלינו על התדר של חטיבה 188 ויצרנו קשר עם צביקה. בקשנו שיאותת לנו עם פנס לכשיזהה אותנו. הלילה היה חשוך לגמרי ולא זיהינו ירי או כל סימן אחר של קרבות. הכביש המשובש והצר היקשה על התנועה. העדר אמצעי ראיית הלילה הכביד אף יותר ונאלצנו בחלקים מהדרך להפעיל את פנסי הטנקים. נפגשנו עם צביקה וצירפתי אותו אלינו. המשכנו דרומה לעבר בן-שהם.
דקות לאחר מכן החלה מהומת אלוהים. אש תופת נורתה עלינו משלושה כיוונים ובטווחים קצרים. עיקר האש הסורית הייתה מדרום וממזרח ואש פחות מאסיבית ומטווח יותר גדול נורתה גם ממערב. נעצרנו וניסינו להשיב אש. מיד במטח הסורי הראשון נפגעו לנו שני טנקים ועלו באש. קשה היה לי לאמוד את מספר הטנקים הסורים, אבל היה ברור שמדובר בכוח גדול וירי מדויק. בשלב מסוים זיהיתי שמולנו טנקי טי-55 המצוידים באמצעי ראיית לילה. במהלך הקרב ניתק הקשר עם אמנון. במרחק קצר מצד ימין זיהיתי טנק שנע לכיווננו. צידדתי את התותח שלי לכיוונו ושניות לפני שנתתי פקודת אש זיהיתי שזה הטנק של צביקה שנע לאחור. הוא המשיך לנוע במהירות לכיוון נאפח. ליוויתי אותו במבטי וראיתי שאחד הטנקים שלנו, שמן הסתם חשב גם הוא שמדובר בטנק סורי, ירה ופגע בו.
המצב היה קשה. תוך זמן קצר נפגעו עוד שני טנקים ונותרו ארבעה טנקים בלבד. התקשרתי לרפול וביקשתי תגבורת. תשובתו הייתה: "אין לי במה לעזור לכם, תשתדל להחזיק מעמד". חשתי חבטה חזקה בטנק והקשר עם רפול ובן-שהם ניתק, וכך גם עם שלושת הטנקים שלי. המצב שהתהווה במהירות היה נואש. כמג"ד שרגיל לפקד על 35 טנקים פקדתי עתה רק על הטנק שלי. חלק גופי העליון היה מחוץ לצריח וניסיתי נואשות לזהות מהיכן יורים עלי. במרחקים קצרים ממני בערו הטנקים שלנו ולאור הלהבות זיהיתי מספר דמויות. בראשי חלפה המחשבה המדאיגה "יצאנו בלי רופא וחובשים. אין מי שיטפל ויפנה את הנפגעים". בשנייה זו חשתי מכה חזקה בחלק העליון של גופי ומצאתי את עצמי מוטל על הקרקע. מיששתי בידי כדי לתפוס נקודת אחיזה בצריח אך הרגשתי אבנים וקוצים. ריח עשן עלה באפי. "הטנק בוער" אמרתי לעצמי וניסיתי להתרחק ממנו במהירות. לא יכולתי לקום על רגלי וזחלתי עד אפיסת כוחות.
התיישבתי ליד סלע. חשתי כאב חד בצד שמאל, ובמישוש בידי הימנית הבנתי שידי השמאלית נפגעה קשה. הסרבל היה ספוג בדם וחרוך באזור הרגלים. לרגע חלפה מחשבה במוחי שריח העשן שחשתי קודם לכן היה מהסרבל ולא מהטנק. במצב זה הטנק בטוח יותר ועלי לחזור אליו. אבל לא הצלחתי לזוז מהמקום. היה חושך מוחלט והדי התפוצצויות נשמעו ממרחק. נותרתי לבד עם מחשבותיי הפסימיות. "אני לא יוצא מכאן",חשבתי לעצמי. התחלתי להיפרד מהמשפחה והחברים. ואז לפתע שמעתי במעומעם "אשר בוא. הנה המפקד". היו אלה אשר וזוהר מצוות הטנק שלי. "מה עושים?" הם שאלו אותי. "צריך להתפנות לכיוון נאפח" עניתי. הם עזרו לי לקום ולפני שהתחלנו ללכת הם שאלו "לאיזה כיוון המפקד?". לא ראיתי כלום ולא הייתי בטוח. אמרתי להם לזהות איך הטנק שלנו עומד ולהתחיל ללכת בכיוון שמצביע חלקו האחורי. התחלנו ללכת ולמזלנו כעבור כמה מאות מטרים נתקלנו באחד הטנקים שלנו שעל סיפונו שכבו וישבו מספר נפגעים. מפקד הטנק עזר לאשר ולזוהר להעלות אותי ושאל האם הוא יכול לנוע לנאפח. "תמתין קצת ונוודא שאין עוד את מי לפנות" השבתי. התנועה לנאפח הייתה מהירה כשמפקד הטנק מבקש את עצתי האם לנסוע באור מלא. התחושה שהייתה לי רק זמן קצר לפני כן שהנה הגעתי לסוף החיים התחלפה עתה בתחושה אופטימית שחיי ניצלו.
במרפאה בנפח קבלתי טיפול ראשוני והוחלט להעביר אותי במהירות האפשרית לבית החולים בצפת. לא היו מסוקי פינוי או אמבולנסים פנויים והעלו אותי על קומנדקר בליווי חובש. בחדר המיון בצפת, כשרופאים אבחנו את הפגיעות הקשות בגופי, הובהלתי מיד לחדר הניתוח. למרות שהייתי בהכרה מלאה, עדיין לא הייתי מודע לחומרת הפציעה. התעוררתי במיטה צחורה באחת ממחלקות בית החולים, מסביבי צוות רופאים ואחיות. שאלתי למצבי ונעניתי "אין סכנה לחייך אבל פציעתך מורכבת ויש לך פגיעות בנוסף ליד שנקטעה גם בפנים ובבטן". הם שאלו למי להודיע בבית. בקשתי לטלפן בעצמי ונאמר לי שאין הדבר אפשרי. ביניהם הייתה מתנדבת מבוגרת בעלת ניסיון בשם מרים והיא הציעה שהיא תתקשר לדינה.
דינה קבלה את ההודעה מרכזת ועדת בריאות והאחות בקיבוץ שניסו להרגיעה: "אם עוזי בצפת סימן שהפציעה לא קשה". השעה הייתה לפנות ערב והוחלט בקיבוץ שדינה תיסע מחר בבוקר.
באותו זמן היה ביקור רופאים נוסף וביניהם מומחה לעיניים. בבדיקה שערך התברר שיש לי פגיעה קשה בשתי עיניי והיות ומחלקת העיניים בצפת איננה מספקת יש להעביר אותי דחוף לרמב"ם.
באמצע הלילה העבירו אותי במסוק לחיפה ובמהלך הטיסה עלה בדעתי שעלי להודיע לדינה על השינוי. במיון ברמב"ם ניגש אלי רופא ושאל "עוזי מור מה אתה עושה אצלנו?". זה הי ד"ר מתי, בן דוד של גדעון מגן, שהכרנו מילדות. "נפלת לי משמיים" אמרתי וביקשתי שיודיע דרך משפחת מגן לדינה שאני ברמב"ם. כשהודיעו לדינה בבוקר שהועברתי לרמב"ם היא הבינה שפציעתי קשה, ואמרה לעצמה "רק לא בעיניים". לאחר ניתוח ראשוני, כשהוציאו אותי מחדר הניתוחים חבוש בשתי עיניי, אבל ער, חיכו לי בפרוזדור דינה, הוריי ונעמן שהסיע אותם. הם היו נרגשים ונסערים מאוד וניסיתי להרגיעם באומרי "אל תדאגו. שום פגז סורי לא ישבש את חיי".
אושפזתי במחלקת עיניים ברמב"ם יותר מחודשיים, ומשם הועברתי לשיקום אורטופדי בתל השומר. כבר מהשעות הראשונות, כאשר המלחמה בעיצומה, היה גופי הפגוע בבית החולים, אך מחשבותיי עם הגדוד שלי. הגעתי לבית החולים עוד לפני שרוב הגדוד הספיק להגיע לשדה הקרב. מהחטיבה נשלח כבר בימים הראשונים קצין כדי לעדכן אותי, ובעיקר לגבי הנפגעים. גם מפקד מחלקת הסיור של הגדוד, שלום זוהר, הגיע מדי לילה לדווח לי וממנו למדתי שלא מוצאים את גופתו של אמנון שרון וקיימת ודאות גבוהה לכך שהוא נפל בשבי. הוא גם סיפר לי ששתי הפלוגות שעלו אחרי ביום הראשון בפיקוד הסמג"ד, ברוך לנצ'נר, נפגעו קשה והטנקים הבודדים שנותרו צורפו לחטיבה אחרת. גדוד 266 חדל להתקיים!

עוזי מור עם בנו הטייס יפתח ז"ל

על עוזי מור, ועל בנו יפתח ז"ל

הטייס רס"ן יפתח מור שימש סגן מפקד טייסת אף-16 ונפל עם מטוסו בשנת 1987. אביו עוזי מור (יליד 1935) היה מפקד גדוד השריון 266 במלחמת יום הכיפורים, ובמהלך בלימת הכוחות הסורים ברמת הגולן נפצע קשה, איבד את ראייתו ואת ידו. הפציעה לא מנעה מבעדו להמשיך ולשמש כאחראי בניית פרויקט נערי רפול במסגרת חיל החינוך. עד היום עוזי עוסק בתחומי ספורט רבים ומשלב עבודה מגוונת עם פעילות פילנתרופית ענפה. אירוע הזיכרון השנה היה מרגש במיוחד, בעקבות יציאתו לאור של ספר חדש המספר את סיפורו המופלא והעצוב של עוזי מור ומשפחתו: "עוזי מור – קרן אור", שכתב אורי אפק. בטקס נקראו קטעים נבחרים מהספר ולהלן אחד מהקטעים המופיעים בספר: "כמו הסוס הזה כמו הדהרה אנחנו נפגשים ברוחב לב הסערה, אתה אתה בנעוריך הבלתי גמורים יפה עד מוות בנצחיותך, אני אבוא עם השנים שהזדקנו איתי גם בשבילך
י פ ת ח‮…"‬‬‬