פלוגה י' בסופה
סיפורם של לוחמי פלוגה י' מגדוד 79 ("סופה") בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים/
עופר דרורי' הוצאת המחבר, 2005, 255 עמ'
עופר דרורי, נהג נגמ"ש בפלוגת חרמ"ש י' גדוד סופה, ערב מלחמת יום הכיפורים, משחזר את קורות חיילי פלוגתו במהלך תשעה עשר ימי הלחימה של מלחמת יום הכיפורים עד עזיבת כוחות צה"ל את אפריקה בפברואר 1974.
הפלוגה הפסיקה לתפקד ככוח לוחם מאוחד ולוחמיה פוזרו בין מספר יחידות וכוחות בגזרת סיני. הלוחמים סופחו מחדש לכוחות לוחמים, בכלל זה לוחמים שהיו בחופשה בגין פציעת אימונים או יציאה לקורסים. הם איתרו נגמ"שים וחברו לכוחות.
הספר הוא מסמך היסטורי רב ערך. מעשה התשבץ של עופר דרורי יצר את הקשר בין הכוחות השונים בגזרת סיני אליהם חברו לוחמי פלוגה י', ומתוך חבירתם לכוחות השונים ניתן ללמוד רבות גם על מהלכי גדודי השריון 195, 9, 184, 196 וכוחות נוספים והתפתחות מהלכי המלחמה בגזרה. אגב לימוד גלגוליה של הפלוגה במהלך החטיבה נלמדים מהלכים, אשר ניתן להגדירם כהיסטוריים במורשת חיל השריון, כמו החלטתו של מח"ט 14, אליו סופח הגדוד עם פרוץ המלחמה, לחדש את גדוד 79 באמצעות צירופו לגדוד 196 ולקרוא לגדוד 79 (עמ' 98-97).
נסיבות נפילתם של החברים מובאות בציר הזמן של ימי הקרבות. עדויות הלוחמים מעצימות את רוח לחימתם וגודל הקרבתם של שמונה עשר חללי הפלוגה ובסוף הספר מוקדש להם פרק הנצחה מיוחד. נוסף על תיאור נסיבות הנפילה של חללי הפלוגה בציר הזמן שבו ערוך הספר, מוקדש החלק האחרון של הספר לשמונה עשר החללים.
באפריל 1974 התפרקה הפלוגה ככוח סדיר. עובדה זו לא מנעה מעופר להנציח את סיפור מורשתה. לצורך זה פעל לאיתור 90 לוחמיה, לגביית עדויותיהם ולשזירת הפרטים.
ספר זה הוא זריקת עידוד לחיילים ומפקדים שיש להם פוטנציאל לייצר מסמך היסטורי של היחידה במסגרתה לחמו.
דבורי בורגר
על הספר "פלוגה י' בסופה"
אלוף (במיל') יעקב ג'קי אבן
סיימתי לקרוא את הספר "פלוגה י' בסופה" המתאר את קורותיה של פלוגת החרמ"ש הסדירה י' מגדוד 79 במלחמת יום הכיפורים. ספר זה כמו אחרים העוסקים בסיפורם של לוחמים חשוב מאוד, ובמבט לאחור ספרים אלה הם בעלי חשיבות גדולה יותר ממה שאנשים חושבים.
אז היינו חברה אחרת, ערכים אחרים, עם אחר. הספר הזה הוא לא ספר של גנרלים או ספר של אסטרטגיה, זה ספר של החיילים. החשוב ביותר הוא סיפור ההנצחה שעובר מדור לדור. הפיזור של הפלוגה והשאיפה של כל אחד מהלוחמים לחזור לקרב ראויה לציון, ובמיוחד היא חשובה גם למשפחות. הספר צריך לדעתי להיות מופץ על ידי קצין החינוך הראשי של צה"ל. הספר אינו ספר רגיל, הוא מתאר דברים שונים. המלחמה של היום שונה בתכלית מהמלחמה הקשה שהייתה במלחמת יום הכיפורים למדינת ישראל. מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה קיומית והסיפור של הפלוגה והחיילים שונה מאוד מסיפורים אחרים. החיילים אז עמדו תחת עוצמות אש אדירות, ולא היה מאז מצב שבו עמדו חיילים תחת אש כזו ותחת לחימה כה אכזרית.
המיוחד בפלוגה הזו שהיא נופצה ופוזרה בין כוחות רבים אחרים בגזרות לחימה שונות. היא התחילה בגדוד 79, נשלחה לגדוד 9 ובמהלך הלחימה פוזרה לרוחב כל החזית, לגדוד 184 של חטיבה 14 (היכן שאתה עפר דרורי לחמת בקרבות הקשים ביותר שהיו במלחמה), בגדודי שריון אחרים, בכוחות חי"ר אחרים כמו עם הצנחנים במילואים וביחידת חילוץ טייסים. במצב רגיל פלוגה כזו הייתה נעלמת ויורדת מהסד"כ, אצלכם – אף שהפלוגה ספגה אבידות קשות, החיילים פוזרו ונותרו ללא מפקדים – כל אחד מהלוחמים המשיך להילחם והצטרף לכוחות אחרים. היה כאן משהו יוצא דופן ושונה. האנשים אז היו שייכים לחברה אחרת בעלי רוח לחימה, החינוך היה שונה.
מספר ההרוגים הרב והיקף הנפגעים האחרים היו בהתאם לעוצמת הלחימה. זה היה המצב כמעט בכל הכוחות המסתערים בחזית. המקרה של פלוגה י' בהחלט מעניין ושווה בדיקה. יחידות שלמות אחרות נמחקו ואילו הפלוגה הזו, על בסיס החינוך שקיבלה, המשיכה להתקיים אפילו כפרטים.
עם ישראל היה במלחמת יום הכיפורים בשיא העוצמה שלו ואת המלחמות עושים אלה שממשיכים להילחם, החיילים הבודדים… הכלים הקרביים שלא נוטשים את שדה הלחימה.
הרצון היה לנצח ומאז לא הייתה למדינת ישראל מלחמה כזו. כתוצאה מהחברה הישראלית ניצחנו במלחמה וזוהי מלחמה ייחודית בכל תולדות המדינה. עם ישראל היה במלחמת יום הכיפורים במיטבו, זו הייתה שיאה של החברה הישראלית.
בכתיבת הספר עשית דבר חשוב מאוד שלא קיים בספרים אחרים. להגיע לכל החיילים והמשפחות, שמונים ותשעה חיילים מתוך תשעים, לתעד את החיילים, לגבות עדויות מכולם ולתעד אותם כאשר הם לא יחידה הומוגנית אלא מפוזרים איש לנפשו.
אני רואה בספר שלושה מרכיבים חשובים: הראשון מרכיב ההנצחה, זהו ספר שיישאר אצל המשפחות לדורות ויעבור מהורים לילדים שימשיכו לעיין בו לאורך דורות ולקרוא אותו. המרכיב השני הוא שהספר נלקח מתוך המלחמה הכי רצינית שהייתה לעם ישראל והמרכיב השלישי שזהו ספר של החברה הישראלית, לא ספר של גנרלים אלא ספר של חיילים על חיילים. פלוגה שהתפצלה, כל אחד לדרכו שהיה לכל אחד מהחיילים צידוק להעלם באיזה תאג"ד או במקום אחורי, שלוש מאות ק"מ מהבית. אבל החיילים בחרו לחזור לחזית ולהילחם. זוהי נקודה ערכית של החברה הישראלית במיטבה. קשר רציף לעבר ולדורות הבאים.
יש נושא כאוב בעניין הצל"שים, לא היה מי שימליץ. אישית אני התנגדתי לחלוקת צל"שים לבעלי דרגות ואמרתי בכל מיני הזדמנויות שקיפחנו את החיילים הפשוטים שהיה מגיע להם צל"ש. דעתי הייתה שהדרג הגבוה ביותר שיקבל צל"ש במלחמה הוא מג"דים. המפקדים הבכירים יותר זכו בכך שניתנה להם הזכות לפקד בקרבות האלה.
כל הפלוגה הזו שהמשיכה להילחם הם כולם צל"שניקים. הספר הזה הוא הצל"ש של חיילי הפלוגה ושל חללי הפלוגה, חשוב שכולם ידעו את זה ובמיוחד המשפחות.
דברים שכתב יום טוב תמיר על פלוגה י' והספר "פלוגה י' בסופה"…
הציר העיקרי סביבו ארוג סיפור הפלוגה היא המוטיבציה להמשיך ולהלחם באותה מלחמה נוראה, מלחמת יום הכיפורים 1973, גם שאין מסגרת, לא גדודית, לא פלוגתית ולא מחלקתית וכל לוחם עשה את המיטב בכל יחידה ובכל תפקיד אליו הגיע…"
תא"ל (במיל') יום טוב תמיר, מג"ד 9 במלחמת יוה"כ
מאתר פלוגה י' בניהולו של עֹפר דרורי
שעת בין ערביים, הכול מסביבנו בוער, עשן מיתמר מטנקים בוערים וממה שהיה קו ה"מעוזים", האדמה רועדת ממטחי ההפגזות שלא חדלו מהשעה שתיים בצהריים. רשתות הקשר השונות בגדוד הולכות ונעלמות, אני מג"ד 9 נמצא בנגמ"ש אליו עברתי אחרי שמערכות הקשר בטנק יצאו מכלל פעולה בהפגזה הכבדה, אנחנו מוקפים בחיילים מצריים שיורים מנשקם האישי, מטולי אר-פי-ג'י וטילים נגד טנקים, הרופא הגדודי מטפל בעשרות נפגעים שלנו, חלקם כבר מכוסים, נחים לנצח…
אינני יודע מה השעה, קשה להבחין אפילו בשקיעה מבעד לתמרות האש-עשן-אבק. אני כולי מרוכז בניסיונות לארגן את הגדוד מחדש, לנסות ולבלום את גלי המצרים העולים על סוללת העפר שבגדת תעלת סואץ וממשיכים לנוע מזרחה, ולסייע למעוזים שזעקותיהם ברשתות הרדיו מצמררות…
ולפתע קול לא מוכר: "כאן קודקוד יאון, בדרך אליך". מי זה "יאון"? חולפת המחשבה בראשי, אני פונה ליורקה הקמב"ץ ולשמואליק קצין הקשר שאתי בנגמ"ש, אף אחד לא יודע במי מדובר, והקול ממשיך: "בדרך אליך לסייע לך, מבקש הוראות להמשך…"
יורקה אומר לי: "כנראה שמישהו הבין את מצבנו ושלח כוח טנקים אלינו סוף סוף", מהר מאוד מסתבר לי שמדובר בפלוגת חרמ"ש שנשלחה אלינו…
זה היה המפגש הראשון שלי עם המ"פ יחיעם (קודקוד "יאון") ופלוגת החרמ"ש י' מגדוד 79.
בהמשך איבדה פלוגה י' שמונה עשר מלוחמיה, שלושים ואחד נפצעו. מי ששרד הקרב יחד אתי, אחרי שגם לא נותר גדוד 9 (איבדנו ביומיים הראשונים שישים ושבעה מחברינו), מי ששרד הצטרף לכוחות אחרים והמשיך להילחם.
המ"פ יחיעם וצוותו הצטרפו אלי, אחרי שאני הצטרפתי לחטיבה 460, והמשיכו אתי עד אחרי הקרב בעיר סואץ. אז הקמתי את גדוד 9 מחדש, כך עשה גם יחיעם עם פלוגתו.
כל הקורות את הפלוגה מפורטים במסמך יוצא מהכלל, אנושי וצבאי שכתב הלוחם עופר דרורי אחרי מחקר שערך…
הציר העיקרי סביבו ארוג סיפור הפלוגה היא המוטיבציה להמשיך ולהילחם באותה מלחמה נוראה, מלחמת יום הכיפורים 1973, גם שאין מסגרת, לא גדודית, לא פלוגתית ולא מחלקתית וכל לוחם עשה את המיטב בכל יחידה ובכל תפקיד אליו הגיע.
ספר זה, מעבר להיותו מסמך היסטורי מרתק, מהווה זיכרון עד לנופלי הפלוגה, יהא זכרם ברוך.
מידע על הספר "פלוגה י' בסופה"
מי במים ומי באש
אודי מיכלסון
אנחנו, הילדים של חורף קיץ 1953, עם אלה של 1952 ו-1954, היינו שם כשזה התחיל. לא גייסו אותנו בצווים מיוחדים ולא הוציאו אותנו מבתי הכנסת בערים. היינו בבתי הכנסת בטסה, בלוזה, רפידים וביר תמדה, בבית ספר לשריון או בקורס קציני שריון. חלק נקרא קודם לאזעקה לזווד את הכלים וחלק נמלט מבית הכנסת כששמע את הפצצות נופלות קרוב.
עם כל הכבוד לנו, שהוא כאין וכאפס לעומת הכבוד המגיע לחברינו הדוממים בחלקות הצבאיות, מלחמת השחרור, לדוגמה, שהתרחשה חמש-שש שנים לפני שנולדנו, נראתה לנו כמשהו מתקופת מסעי הצלב. כשביקשו הורינו לספר לנו על הקרבות שלהם, לא ממש התלהבנו. סיפורים על השיירות לירושלים? לא תודה. מלחמת העולם השנייה נראתה לנו כמשהו ששייך לתקופה הפרה-היסטורית.
אבל זה טבעי. כך דרכו של עולם. כמובן שהיום אנחנו מצטערים על כך צער כפול: שאז לא רצינו לשמוע, ושהיום אין את מי לשאול (ואם יש את מי – שאל אותו, היום, עכשיו! רשום והקלט!).
מסיבה זאת "פלוגה י' בסופה" הוא מפעל מונומנטלי של איש אחד ואת הכומתה יש להסיר לכבודו של עֹפר דרורי: לאתר את כל החיילים והמפקדים מהפלוגה המקורית, להיפגש איתם, לשמוע את דבריהם ולתעד את הכל בספר (כשבדרך יש לפתור בעיות קלות של סתירות ואי דיוקים הנובעים ממרחק השנים הרב שחלף מאז), והכל שלא על מנת לקבל שכר – רק משוגע חיובי לדבר ייקח על עצמו פרויקט שכזה.
הדברים היו קלים יחסית אילו פלוגה י' הייתה פלוגה רגילה. אבל כשמדובר בפלוגת חרמ"ש שנשלחה לקו המעוזים למשימה בלתי אפשרית ואחר כך התפרקה לגורמים, כתיבת ספר היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל עפר דרורי דבק במשימה ולא נטש את הנגמ"ש עד לביצוע המושלם והשגת כל המטרות.
מעבר לחשיבות של התיעוד ההיסטורי מאפשר "פלוגה י' בסופה" הצצה לעולם המלחמה המוטרף של צעירים כבני 20 שחזרו ממנה (אם חזרו) אחרים. יום הכיפורים עבורם הוא לא רק יום צום לכפרת עוונות אלא יום הדין, "מי במים ומי באש, מי בקיצו ומי לא בקיצו".
"עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר" (יואל א' ב). ללוחמים, לבני משפחותיהם ולבני משפחות החללים מהווה "פלוגה י' בסופה" מסמך אנושי מהמעלה הראשונה.
