צליחה – 60 שעות באוקטובר 1973
עמירם אזוב, הוצאת דביר, 317 עמ',
ספרו של עמירם אזוב* צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים הייתה אולי המערכה הקשה ביותר שידע צה"ל מעודו. היא הייתה חסרת תקדים בעוצמתה ובשחיקת הכוחות הלוחמים והמפקדים שפעלו בה. וכדרכן של מערכות קשות היא העלתה שאלות קשות ומחלוקות שחלקן מהדהדות עד היום. 37 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים עדיין נאבקות יחידות שנטלו חלק במערכה הזאת על השורה שלהן בהיסטוריה, ופצעיהם של רבים מהלוחמים עדיין מדממים נפשית, פיזית ומטפורית. לא מעטים "נשארו שם" בין הדיונות לצירי האספלט והחול.
צליחה הוא הסיכום המוסמך, האמין והאמיץ ביותר של אותן 60 שעות באוקטובר. מחברו ראיין את הדרגים הבכירים ביותר שהשתתפו בתכנון מהלך הצליחה ובביצועו, את חברי המטה הכללי של אותם ימים, את מפקדי האוגדות ועוזריהם ואת הלוחמים בשטח. קולותיהם, גבורתם, תסכולם, מחדליהם והצלחותיהם מקבלים כאן ביטוי. המפות נסרקו, התכנונים נבדקו, הפרוטוקולים של הדיונים בחמ"לים נבחנו, רשתות הקשר הצה"ליות הורצו שוב ושוב. התוצאה היא מסמך חריג שחלק ניכר מהחומרים שמופיעים בו נחשפים כאן לראשונה. זהו מסמך שבוחן את שלושת הימים שבין 15 ל-18 באוקטובר כמו לוויין ריגול: בראייה כוללת, בו-זמנית, של ההתרחשויות השונות במוקדים השונים של הלחימה, אך גם בדיוק ובפרטנות כאילו הונחה זכוכית מגדלת על מפת הקרבות.
* עמירם אזוב הוא ד"ר להיסטוריה, חבר קיבוץ משמר העמק, בן 59 ואב לשלושה, קצין חי"ר ותותחנים בעת שירותו הצבאי. מרבית מחקריו נעשו עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, חלקם הגדול חסוי עד היום. זהו ספרו הראשון.
7 ביולי 2011: "צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973" מאת עמירם אזוב
עד היום נותרו היבטים רבים בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור שנויים במחלוקת ונתונים לפרשנויות. "צליחה" של עמירם אזוב, הוא המחקר המקיף ביותר על המערכה שהייתה מהקשות בתולדות צה"ל
אורי בר-יוסף (מעיתון הארץ, 6 ביולי 2011)
צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים הייתה אחת המערכות הקשות, החשובות, והשנויות במחלוקת ביותר בתולדות מלחמות ישראל. בקרבות הלילה הראשון של המבצע, ששם הקוד שלו היה "אבירי לב" (15-16 באוקטובר 1973), איבדה חטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף 120 לוחמים. 62 נוספים נפצעו. בתולדות צה"ל לא שילמה אף חטיבה מחיר דמים כה יקר בפרק זמן כה קצר. בלילה שלמחרת איבד גדוד 890 בקרבות "החווה הסינית" 41 מלוחמיו ויותר מ-100 נפצעו. בארבעת ימי מערכה נהרגו 450 לוחמים ו-1,200 נוספים נפצעו. זה היה המחיר ששולם כדי להשיג את התפנית האסטרטגית בחזית הסואץ. התפנית אכן הושגה.
קרבות הצליחה עמדו גם במוקד "מלחמות הגנרלים" וקרבות ההיסטוריונים. גרסתו של אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שנשאה בעיקר עול ההבקעה והקמת ראש הגשר, ואשר נכתבה על ידי העיתונאי אורי דן שישב בזחל"מ הפיקוד שלו ועל ידי שרון עצמו באוטוביוגרפיה שלו (שבאופן מוזר יצאה באנגלית אך לא תורגמה עד היום לעברית), עומדת מול גרסת אברהם אדן "ברן", שפיקד על אוגדה 162 שצלחה לגדה המערבית של התעלה; וזו של חנוך ברטוב, שכתב את הדברים מנקודת ראותו של רמטכ"ל המלחמה, דוד אלעזר; והדי קרבות הצנחנים שלחמו ב"חווה הסינית" האפילו במידה רבה על לחימה לא פחות הרואית שניהלה חטיבה 14. לא פלא לכן שהיבטים רבים של מערכה זו נותרו שנויים במחלוקת עד היום.
הד"ר עמירם אזוב שקד במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל במשך יותר מעשר שנים על חקר המלחמה בחזית הדרום. ספרו מציג רק חלק מהפרויקט הזה והתוצאה אינה מביישת את המאמץ. "צליחה" הוא המחקר המקיף, המדויק והמוסמך ביותר שיצא עד היום על המערכה שהייתה מהקשות בתולדות צה"ל.
הספר נפתח בתיאור הדילמה האסטרטגית בחזית הדרום בסוף השבוע הראשון של המלחמה. מצד אחד, הייתה הערכת מפקד חיל האוויר הני פלד כי המשך שחיקת החיל יביא בקרוב למצב שבו לא יוכל לספק תמיכה למהלך צליחה רחב היקף. מצד שני, היה חשש שניסיון צליחה, קודם העברת רוב השריון המצרי לצד המזרחי של התעלה, עלול להסתיים בכישלון וליצור מצב שבו לא יוותר לצה"ל מספיק כוח כדי להגן על ישראל. קבינט המלחמה של גולדה מאיר שישב על המדוכה ב-12 באוקטובר נטה לכן להסכים להפסקת אש במקום, שמשמעותה הודאה בתבוסה בחזית הדרום. אולם אז הגיע מידע קריטי מהמוסד שהמצרים החלו בהכנות לחידוש המתקפה. ההחלטה שהתקבלה הייתה להמתין למתקפה, להביסה ואז לעבור למתקפת נגד. ואכן התבוסה שנחלו המצרים במתקפת 14 באוקטובר היא זו שאִפשרה את היציאה למבצע הצליחה.
אזוב מיטיב לתאר את הקשיים שהיו כרוכים במבצע המורכב: לצה"ל לא היה ניסיון בצליחת מכשול מים; בניגוד לכל התכנונים המבצע לא החל מקו המים עצמו אלא קילומטרים משם והבקעת המערך המצרי וטיהור מרחב הצליחה הפכו למאמץ העיקרי; כל התנועה אל ראש הגשר התנהלה בלילה הראשון בציר יחיד, מה שיצר פקק תנועה אדיר; והיחידות שהתאמנו בהבאת הגישור לקו המים לחמו במקום אחר ואלה שביצעו זאת בסופו של דבר הסתבכו בשל היעדר ניסיון. כתוצאה מכך, הגשר הראשון, גשר הדוברות, הונח על התעלה 48 שעות לאחר תחילת המבצע והגשר השני, גשר הגלילים, 33 שעות מאוחר יותר. על פי תוכנית "אבירי לב", שני הגשרים היו אמורים להפוך למבצעיים בליל המלחמה הראשון.
עיקר הספר עוסק בלחימה על כיבוש מרחב הצליחה – המשימה שבה נשאה בעיקר אוגדת שרון. כאן, אזוב מנתב את דרכו בין כל רמות המערכה ובניגוד לרוב הספרים שנכתבו עד כה על פרק זה של מלחמת יום הכיפורים ואשר התמקדו בהיבט אחד שלו, אזוב שוזר סימולטנית וביד בוטחת את חלקן של כל היחידות למקשה אחת: לחימת הטנקים של חטיבה 14 בצומת "לכסיקון" ו"טרטור" בלילה הראשון, שבו אבדו 56 טנקים, והמחיר הכבד ששילם באותו לילה "כוח שונרי" על ניסיון הפריצה של הצומת; תנועתה האטית והנחושה בציר הפקוק של חטיבת המילואים של הצנחנים, שנועדה לצלוח ראשונה ולכבוש את ראש הגשר בצד המערבי של התעלה; התקלות הבלתי נמנעות בהבאת ציוד הגישור אל קו המים, שיחד עם הכישלון המתמשך בחיסול החסימות על ציר "טרטור" שיבשו לחלוטין את לוח הזמנים המקורי של המבצע; הניסיון להשתלט על הציר באמצעות צנחנים במקום טנקים שתוצאתו היתה הקרב הטראגי של גדוד 890 ב"חווה הסינית"; הדאגה הבלתי פוסקת שבשל העיכוב בהנחת הגשרים יהיה צורך להחזיר את הכוח שכבר פעל מערבית לתעלה; והסיום המוצלח של המערכה, כאשר גשר הדוברות הוקם ואוגדה 162 החלה לעבור עליו ולבצע את משימתה המקורית, כיתור הארמיה השלישית המצרית.
אותו סך של גורמים המשבשים כל תוכנית קרב (מה שנקרא בתורת המלחמה "החיכוך הקלאוזוביציני") שיחק תפקיד מרכזי בקביעת מהלך המערכה. לא זו בלבד שללוחמים חסר מודיעין מבצעי טוב, אלא שבלא מעט מקרים הפיקוד הבכיר התקשה לקרוא נכונה את תמונת הקרב. קושי זה נבע לא רק מתנאים מבצעיים מורכבים, אלא גם מחוסר האמון שהלך וגבר בין שרון, שעל אוגדתו הוטלו משימות שבדיעבד התבררו ככבדות ממידת כוחה, לבין שאר מפקדי המערכה שחשדו בו, לעתים בצדק, באי אמירת כל האמת. אזוב מתאר בפרוטרוט את החיכוך הזה, בחלק מהמקרים תוך שימוש במקורות שעד היום לא נעשה בהם שימוש. באחד מאלה תוהה משה דיין, כמה שעות לפני שהחל הקרב ב"חווה הסינית", מדוע צריך לשלוח את גדוד 890 למשימה מסוכנת זו כאשר "מטוס אחד עם סי-בי-יו" (פצצות מצרר) יכול להשיג תוצאות דומות. למרבה הצער, הערה מיניסטריאלית זו לא התקבלה – המחיר ששילמו הצנחנים היה כבד.
אבל בסופו של דבר צה"ל השלים את המשימה. ההישג הזה, נגד כל הסיכויים, היה לא רק תוצר של הרמה המקצועית הגבוהה של חיילי המילואים והסדיר, בעיקר של הטנקיסטים, אלא גם ובעיקר של רוח הלחימה וערך הדבקות במשימה, ובמילותיו של אזוב: "גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת האש". ואכן, צה"ל שמצטייר מספרו ומכל מה שידוע על מלחמת יום הכיפורים בכלל, היה כנראה הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל.
שלושה דברים הופכים את "צליחה" לספר יוצא דופן באיכותו. הראשון הוא המומחיות. שנות המחקר הרבות שעשה אזוב במחלקת ההיסטוריה של צה"ל הפכו אותו לבר הסמכא בישראל בנושא הצליחה ומה שקדם לה. השני הוא עושר המקורות. לרשות אזוב עמדו, ככל הנראה, המקורות הטובים ביותר שאפשר למצוא על אירועי אותם ימים, מקורות שכל חוקר אחר יכול רק לחלום עליהם, והוא עשה בהם שימוש ראוי, אף כי לא תמיד נתן להם את הערת המקור הדרושה. השלישי הוא היעדר פניות. אזוב הוא היסטוריון אובייקטיבי, ובספר אכן ניכר מאמץ להציג את המערכה על כל צדדיה מבלי להעדיף נראטיב אחד על פני האחר. התוצאה הכוללת היא התיאור המוסמך ביותר עד היום של מערכת הצליחה וספר שיעמוד במבחן הזמן עוד שנים רבות.
אי אפשר לסיים ביקורת זו בלי להתייחס למחלוקת שעוררה הוצאת הספר בין המחבר למחלקת ההיסטוריה של צה"ל. כאמור, הספר נשען על מחקר רב שנים שעשה אזוב במחלקה ושבמסגרתו כתב כמה כרכים על המלחמה בחזית הדרום. ראש מחלקת היסטוריה, הפרופ' אלון קדיש, מצא משום מה שהמחקר דורש תיקונים. אחרי שאזוב לא קיבל את הדרישה לבצעם, הוחלט לא להפיצו למרות תרומתו הרבה לחקר המלחמה. זה אינו מקרה חריג. חרף העניין שמלחמת יום הכיפורים מעוררת עד היום בציבור הישראלי, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לדורותיה וגורמים שונים בצה"ל מונעים באופן שיטתי כל פרסום מוסמך על המלחמה ומקפידים לשמור את המונופול שיש להם על החומר הגנוז בארכיוניהם. כתוצאה מכך, כמעט כל מה שהתפרסם עד היום על המלחמה הוא ספרות עיתונאית, בחלקה טובה יותר ובחלקה פחות, וזיכרונות אישיים. אלה לא נסמכו על מחקר שיטתי ומסודר שנשען על מקורות מוסמכים.
המאמץ המושקע במניעת פרסומים מוסמכים, אובייקטיביים ואיכותיים על מלחמת יום הכיפורים עומד בניגוד לעניין הציבורי שיש בה. הגיע הזמן שצה"ל ישחרר לציבור הרחב, בחלקו בוגרי אותה מלחמה ששילמו עליה מחיר כבד, את כל החומר הרלוונטי שאגור במחסניו. סודות ביטחוניים גדולים אין שם. אבל פוטנציאל למחקרים איכותיים, כמו שמוכיח ספרו של עמירם אזוב, יש ויש.
פרופ' אורי בר-יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. ספרו "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן.
בעקבות הספר "צליחה": התעלה, 1973
ספרו החדש של עמירם אזוב, "צליחה" (הוצאת "דביר"), מסכם באופן מרשים והגון את 60 השעות שמסביב לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ומטבע הדברים מעורר מחדש את הזיכרונות והדיונים בדבר הצליחה.
שמאי וסרמן*
אירועי 15 באוקטובר 1973 ייזכרו כנקודת המפנה של המלחמה בחזית הדרומית. בתאריך זה ניתנה הפקודה למבצע "אבירי הלב", שמטרתו הייתה חציית התעלה לגדה המערבית ופלישה למצרים. לזכות מתכנני המבצע ייאמר כי ההפתעה של המצרים הייתה מושלמת. עברו ימים עד שהם הבינו מה קרה, זמן שהספיק לנו כדי לבסס את אחיזתנו בראש הגשר. האם זה המהלך שהכריע את הכף? העובדה שאין לערער עליה היא ששבוע בלבד לאחר הצליחה הושגה הפסקת אש.
אני גויסתי עם חבריי ב-6 באוקטובר אחר הצהריים. הנעליים האדומות היו מצוחצחות והמתח רב. נדבקים לרדיו, ניזונים משמועות ותמהים מדוע אנו, משחררי ירושלים ב-1967, עדיין בהמתנה. חוששים שמא נפסיד את המלחמה.
הוטסנו לרפידים ב-9 באוקטובר ולראשונה התוודענו למלחמה האמיתית. נראה שפועלים באלתורים ולא על פי תוכנית או מטרות מוגדרות. מוקפצים לאום חשיבה להגנה מפני קומנדו מצרי. שוב חוזרים. כל זה מתרחש עד בוקרו של 15 באוקטובר.
"מה קורה? מה השקט הזה?" שאלתי. "שב ותכתוב את צוואתך", ענה לי חבר. "חוצים את התעלה עם סירות גומי, פעולות קומנדו נגדיות, וכנראה שמשם לא חוזרים". ההלם מוחלט ואיתו האלם. לקחתי גלויה וכתבתי הביתה לאשתי ולהורים שהכול בסדר ושיהיה טוב וניפגש בקרוב. לילה, דחוסים בתוך הזחל"מים 15 לוחמים על ציודם האישי, תחמושת וסירת גומי על ראשינו. אין מכשירי קשר, אין שום דבר שהורגלנו אליו. רק אומץ ורוח קרב. שיטת הסמוך עובדת. חותרים למטרה. מסביבנו יהום הסער, דם, אש ותימרות עשן. צעקות וטרטור מנועי טנקים. כל היחידות נלחמות על הציר ועל הישארותו פתוח למעבר שלנו עד התעלה. אנחנו מעוכים בתוך הזחל"ם, אין אוויר וצריך לקחת סיכון ולהרים ראש ולקוות שלא תחטוף כדור. קולות הנפץ קרובים אלינו, מתפללים לא להתרומם עם סאגר ולהתאדות. אין שליטה במצב. קדימה. מקווים שהמצרים לא יבינו לאן אנו דוהרים, שלא תיסגר הפִרצה בין הכוחות שלהם המאפשרת את תנועתנו. בינתיים גשר הגלילים תקוע, ואנחנו עוקפים ושועטים הלאה. נדמה כנצח, והנה מגיעים לנקודת הפריקה. מי מחכה לנו, מה מחכה – אין תשובות. זהו, אנחנו קופצים מהסירות, נשכבים על החול הרך ומאזינים.
ההפתעה הייתה מושלמת. לא נתקלנו בהתנגדות. מחכים לתגבורת, לכוח שריון. טנק ראשון עובר ומזהה תנועה חשודה, פגז נורה והרוג ראשון שלנו מאש כוחותינו. המג"ד שכח שהורה להציב רתק במקום. ההרוג, חבר יקר, ותיק בפלוגה. לא נתקלנו באויב, וכבר מבכים ואבלים את מותו המיותר של חברנו.
אנחנו יוצאים לסיורי שטח כדי להרחיב את גזרת השליטה ולהבטיח המשך חצייה בטוחה של כל הכוחות. האויב עדיין לא קלט את המהלך ומשמעותו. מבצעים סיורים עד תעלת המים המתוקים ובחזרה לראש הגשר. הרעב מציק, חיים ממנות קרב, אבל חסר. חסרות סיגריות. נתקלים בברווזים ופשפשים. את הברווזים מתכננים לאכול ומנסים להיפטר מהפשפשים. אני נזכר בספרים ובסרטים על מלחמות אחרות בהיסטוריה. כמו אז גם היום, החייל מחפש אוכל וסיגריות.
מאזינים לרדיו טרנזיסטור ושומעים הודעה של ראש הממשלה בכנסת שכוחות צה"ל חצו את התעלה. מתכוונים אלינו.
מוזר. שוב נפל בחלקנו להשתתף במהלך שישנה את פני המלחמה? ב-1967 כבשנו את ירושלים, עכשיו אנחנו במצרים. אבל למה הסגירו אותנו? הרי זה יזמין את כל הצבא המצרי המופתע. האם ההודעה נבעה משיקולי אגו? פוליטיים? אנחנו צריכים לשרוד, זו המשימה הפרטית של כל אחד מאיתנו. סופרים את הכדורים, האם נוכל לעצור את שטף המצרים אם וכאשר?
הסיורים ממשיכים, והמג"ד מחליט להתקדם ולכבוש את מתחם סרפאום. מעטים מול רבים. שאננות של מפקד. זהו מתחם תמים למראה אבל מצויד היטב. בניגוד להיגיון ולמודיעין, המג"ד, אמיץ ועטור אותות, מה ששיבש אולי את שיקול דעתו, מחליט להיכנס לגוב האריות, כנראה אינו קורא נכון את תמונת המצב.
הגדוד מתקדם לעבר המלכודת. יש הרוגים ופצועים, וגדוד נוסף מוזעק לסיוע. הפעם אנחנו רצים לסייע בחילוץ. כל אותו הזמן הכדורים שורקים. טובי הלוחמים שלחמו באומץ רב לצאת מהמלכודת, נהרגו. חלקם פצועים. נכנסנו לסרפאום בהחלטה של מפקד שאנן, בנחיתות מספרית, וללא ליווי שריון וציוד מתאים. ללא תכנון, ללא מודיעין. טעות בהבנת השטח הובילה אותנו לגיהינום הפרטי של הגדוד. יש משבר פיקודי בגדוד. הקצינים לוחצים להדיח את המג"ד, אבל זה לא קורה. יש תחלופה בסגל הפיקודי, אבל המג"ד ממשיך בתפקידו ורק לאחר תקופה הוא מסיים את תפקידו ומעביר את השרביט לסגנו.
ממשיכים במשימה, ההגנה על ראש הגשר. המצרים מתעשתים. אנחנו מתחילים לחטוף בראש מאות טילים מדי יום, בעיקר קטיושות בסדרות. פיתחנו מומחיות לזיהוי יציאות ונפילות.
ארוחת בוקר ממנות קרב. פסטורלי למדי. לפתע שריקות טילים והתפוצצויות. מזנקים לשוחות ולבונקר. ממתינים לאחרון שהתפוצץ ויוצאים להמשיך. ארוחת הבוקר התאיידה עם אחד הטילים. שוב משחק לו המזל. סיוט ההפגזות נמשך וסובלים ממחסור בבגדים, אוכל, סיגריות ומקלחת.
אבל אנחנו מבינים שלקחנו חלק במהלך מכריע. הקרבות הוכרעו על ידי הבודדים והאמיצים בדמם ובגופם. חלק מהגנרלים הרהיבו עוז, חלק חיפשו תהילה וחלק עסקו במלחמות אישיות בינם לבין עצמם ובחישובים פוליטיים. הממשלה עסקה בניסיונות הישרדות, ואילו החיילים והמפקדים בשטח הם הגיבורים האמיתיים. הם עסקו בעיקר – חתרו למטרה גם כשלא הייתה ברורה דייה וניצחו.
* שמאי וסרמן הוא צנחן (במיל')
