שבויים בלבנון
האמת על מלחמת לבנון השניה
מאת עֹפר שלח ויואב לימור, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2007, 437 עמ'
דבורי בורגר
ב-12 ביולי 2009 מלאו שלוש שנים לראשיתה של מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שרבים אולי יעדיפו להדחיק, בשל הביקורת הציבורית, שלוותה את התנהלותה מבחינה מדינית וצבאית, והשלכותיה על המורל הלאומי והאישי של תושבי ישראל.
מסיום מלחמת לבנון השנייה, חלו התרחשויות רבות: חילופי גברי במערכת השלטונית והצבאית; ועדת וינוגרד שהגישה את מסקנותיה בשני שלבים מתוקשרים; החזרת גופותיהם של אלעד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל; יציאת צה"ל למבצע עופרת יצוקה; וממשלה חדשה שקמה. אלה ואחרות דחקו את העיסוק השוטף במלחמת לבנון השנייה. התקשורת מזינה אותנו בדיונים אפוקליפטים סביב הנשק האסטרטגי מכיוון איראן, והמשבר הכלכלי העולמי שממנו יינצל העולם אולי בזכות נשיא ארצות הברית. בתוך כך, נהנה גבול הצפון מ"שקט תעשייתי" של צה"ל, שלא מכביר במילים סביב פעילותו בגזרה זו.
בטרם נשקע בתרדמת, שהייתה החטא הקדמון של מלחמת לבנון השנייה, כדאי לנער את האבק מעל דפיו של הספר "שבויים בלבנון; האמת על מלחמת לבנון השנייה", שנכתב על ידי שני עיתונאים שסִקרו את המלחמה מהחזית ומהאולפן (תוך כדי סיוע קל לאויב, שקיבל באמצעות דיווחיהם בזמן אמת את תוצאות טיווחיו ומצב יציאת כוחות צה"ל לתקיפות ולחילוצי הלוחמים בשמורות הטבע הלבנוניות), והתעקשו לדלות ממקור ראשון כל פיסת מידע שאותה יכלו לחשוף בפני הציבור. התוצאה הייתה כרוניקה כואבת של 34 ימי הלחימה, שגם אם מישהו רצה לשכוח אותה, ספר זה ידאג להזכיר לו, שהאיום, כמו הפתרון, נמצאים מתחת לאף.
מהספר עולות שאלות מהותיות והראשונה נוגעת למישור העקרוני – מה מידת יכולתם של עיתונאים לשפוט החלטות ומהלכים צבאיים. השנייה, ערכית יותר, היא האם העובדות והניתוחים בספר עלולים לפגוע כיום ברוח הלחימה של חיילים בסדיר ובמילואים, ובכך לתת לגיטימציה לסירוב פקודה בשטח ולבעיות משמעת במהלך לחימה, כתוצאה מתיאור עימותים בין מפקדים בכירים בשטח למפקדים זוטרים יותר, שבדיעבד קראו את המפה נכון יותר. אחת התקריות החמורות מתוארת בספר תחת הכותרת "האוגדה שהביסה את עצמה":
בשעות אחר הצהרים של יום חמישי, 10 באוגוסט, עמד תא"ל ארז צוקרמן, מפקד עוצבת עמוד האש, ליד גדר הגבול עם לבנון באזור מטולה. מולו, בראש מורכן, ניצב סא"ל בני, מפקד אחד מגדודי השריון של האוגדה. למילים שאמר המג"ד למפקדו הייתה משמעות ברורה: הוא אינו מוכן להיכנס ללבנון בראש גדודו, כדי להצטרף לכוחות הנמצאים באזור מארג' עיון, צפונית-מזרחית למטולה. תרחיש זה, שלא היו רבים כמותו בתולדות צה"ל, הוא מהדרמטיים ביותר במלחמת לבנון השנייה. 'אני לא מוכן להיכנס פנימה כמפקד', אמר בני, 'אני לא כשיר לזה'. צוקרמן ניסה לשכנע. 'זו מלחמה, בני' אמר למג"ד, 'אני רוצה שתבין לגמרי את המשמעות של מה שאתה עושה'. 'אני מבין, ארז', אמר המג"ד, 'אבל תבין אתה אותי. אני לא כשיר לפקד על הגדוד הזה. אני לא מפחד אישית. מוטי [המג"ד הקודם] נמצא בדרך לכאן, וכשהוא יגיע אני אכנס איתו לטנק המג"ד, אבל אני לא מוכן לפקד על הגדוד הזה בלחימה' (עמ' 355). תקרית זו נבעה לדברי הכותבים, מהזנחה ממושכת של כוחות המילואים. את ההססנות של המג"ד ביטאו גם המח"טים (עמ' 364). הכותבים מזכירים לקוראים, כי אוגדה זו הייתה הכוח העיקרי בקרבות הפריצה לסוריה במלחמת יום הכיפורים, בפיקודו של האלוף דן לנר, ומאז עיקר עיסוקה היה בשמירת גבולות ובסיוע במשימות חי"ר. בסופו של דבר נכנסו כוחות חי"ר ושריון, בשיתוף פעולה אווירי, והאש שאותה המטירו לא הביאה לפגיעה בלוחמי השדה של החיזבאללה. הספר – קשה ושנוי במחלוקת ככל שיהיה, מתאר את העובדות לצד הניתוח של האירועים, והוא מ החשובים, שעשויים ליישב לנו כמה תהיות.
אפשר לרכוש את הספר בחנות המכר של יד לשריון ובחנויות הספרים המובחרות.
