שנת אפס
ההיסטוריה של 1945
מאת יאן בורומה בהוצאת חרגול, תרגום מאנגלית: אמנון כץ, התמונה על העטיפה: Richard Petersen / Getty Images עיצוב העטיפה: סטודיו זי, 391 עמודים.
1 באוקטובר 2015: ספר חדש – "שנת אפס" – מה נותר מהעולם שקם על הריסות המלחמה ב-1945
1945 לא היתה רק השנה שבה הובס היטלר ותמה מלחמת העולם השנייה, אלא גם זו שהובילה לייסוד האו"ם, לסולידריות אירופית ולשיח זכויות האדם. ההיסטוריון יאן בורומה חוזר בספרו החדש אל נקודת הזמן הדרמטית שבה השתנה העולם ומנסה להבין מה השתבש מאז.
אבנר שפירא (מאתר הארץ, 21 בספטמבר 2015)
הריסות כנסיית "גבירתנו" בדרזדן לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. צילום:ASSOCIATED PRESS
השנתיים האחרונות של מלחמת העולם השנייה עברו על ליאו בּוּרוּמה בברלין. כסטודנט הולנדי שסירב לחתום על הצהרת נאמנות לכובשים הגרמנים של ארצו, הוא נשלח ב-1943 לעבודת כפייה במפעל לייצור בלמי רכבות בבירת הרייך השלישי ושם נשאר עד סוף המלחמה, כשהוא נאלץ לקחת חלק במאמץ המלחמה של הנאצים ומצפה לבלימת רכבת הקטל והחורבן שלהם. בתחילת 1945, כשברלין הופצצה ללא הרף על ידי חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית, חששו בורומה וחבריו להיפגע וניסו לתפוס מחסה במקלט או בתחנות הרכבת התחתית, אבל בעת ובעונה אחת גם הריעו למפציצים.
בסופו של דבר שרד בורומה את השלטון הנאצי אבל עם קצו, הוא כמעט נהרג בגלל טעות – כפי שמספר בנו, ההיסטוריון האמריקאי-הולנדי פרופ' יאן בורומה, בספרו "שנת אפס: ההיסטוריה של 1945" שתורגם עתה לעברית על ידי אמנון כץ (הוצאת חרגול/ מודן). לדבריו, לאחר שרוב הצריפים במחנה הפועלים שבו התגורר אביו עלו באש, הוא מצא מפלט בווילה של אישה גרמנייה בפרברי ברלין, שנתנה מחסה לכמה פליטים נוספים מהעיר החרבה. אחד מהם, עורך דין גרמני, בא יחד עם אשתו היהודייה ונשא עמו אקדח למקרה שהאישה תיעצר והם ירצו להתאבד בצוותא.
ואולם, עם כיבוש העיר על ידי הצבא האדום הגיעו לווילה חיילים רוסים, ובגלל הימצאותו של האקדח החליטו להוציא להורג את עורך הדין ואת בורומה. מכיוון שהם לא הבינו מלה באנגלית או בגרמנית, כל הניסיונות לספק הסבר שיניח את דעתם עלו בתוהו, ושני הגברים הועמדו מול הקיר לקראת הוצאתם להורג. "אבי זוכר שהתייחס לכך בפטליזם", מספר בורומה בספרו, "הוא כבר ראה סביבו כל כך הרבה מוות עד שלא ראה בקצו הקרב משהו מפתיע". למרבה המזל, באותו הרגע הזדמן למקום קצין רוסי דובר אנגלית, שהשתכנע מסיפורו של עורך הדין וביטל את ההוצאה להורג.
חייל גרמני יושב על הריסות הרייכסטאג בברלין, 9 במאי 1945Mark Redkin / Hulton Archive / G
בכך לא תמו תלאותיו של בורומה האב: בהמשך הוא סבל מרעב וחוסר שינה וכאשר צעד למחנה עקורים בברלין, התמוטט ואיבד את ההכרה. שותפו למסע מצא לו מחסה אצל זונה גרמנייה, שגרה בדירה שעמדה על תלה בתוך בניין הרוס למחצה, והיא סעדה אותו עד שהתאושש, יצא לדרכו ואחר כך חזר למולדתו.
"סיפורו של אבי – לא נורא כמו זה רבים אחרים, אבל נורא דיו – הוא שהצית את סקרנותי ביחס למה שאירע מיד לאחר המלחמה ההרסנית ביותר בתולדות האנושות", כותב בורומה בפתח "שנת אפס". הוא מנסח כמה מהתהיות שהתעוררו בו: "כיצד קם העולם ועלה מן ההריסות? מה קורה כאשר מיליוני בני אדם גוועים ברעב או תאבי נקם? כיצד נוצרת מחדש החברה, או ה'ציביליזציה' (מלה פופולרית בזמנו)?"
בורומה: "אפילו 'מלחמה צודקת', כמו שהייתה המלחמה נגד היטלר, גוררת תוצאות ברוטליות: מלחמות אזרחים, מהפכות, רעב, עקירת מיליוני בני אדם ועוד"
על שאלות אלה ואחרות הוא מנסה להשיב בספרו תוך התמקדות פרטנית בשנה אחת בלבד, שהייתה רוויית התרחשויות דרמטיות ושימשה קו תפר שברירי – בין קץ הייאוש לגילויי שמחה ואותות תקווה; בין סוף ההרג והחורבן העצומים לתחילתו של השיקום הממושך והניסיונות לכונן מחדש את שלטון החוק ולהעניש את הפושעים; וגם בין סיום העידן הנאצי ומלחמת העולם השנייה לראשית המלחמה הקרה והפצעתו של סדר עולמי חדש, שעמד על כנו ברוב המחצית השנייה של המאה ה-20.
בניגוד לספרים רבים אחרים שנכתבו על אותה תקופה, בורומה אינו מתרכז במה שהתחולל בברלין (לשם שינוי, ובניגוד גמור לחוקי הז'אנר, הוא כלל אינו מתייחס לקורותיו של היטלר באחרית ימיו בבונקר). הוא נע ונד בין אתרים שונים ברחבי גרמניה ואירופה ואף יוצא מגבולות היבשת ושופך אור על האופנים שבהם נחוו רגעי הסיום של המלחמה ביפן, סין, הפיליפינים, קוריאה ועוד.
הוא מתבסס על עדויות מגוונות מפיהם של בני התקופה, לרבות החיילים המשחררים, תושבי המדינות המשוחררות והמובסות, ניצולי שואה, פעילי מחתרת וכן סופרים ויוצרים רבים שתיארו את חוויותיהם באותה שנה רבת עלילייה, בהם גינטר גראס אבא קובנר, אימרה קרטס, סימון דה בובואר, סטיבן ספנדר, ארתור קסטלר, אריך קסטנר ושאנדור מאראי. כל זה מצטבר, כפי שהתרשם ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו ל"תיאור גרפי – מבוסס על מחקר נרחב, בנוי לתלפיות ומסוגנן היטב – של השנה הקובעת במאה ה-20, על הזוועות, התקוות, האשליות ושורשי הבעיות שעוד יצוצו".
בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית מספר בורומה כי "היו כמה מניעים לכתיבת הספר, מניעים אישיים בצד אינטלקטואליים. בדומה לאנשים רבים בני דורי, גדלתי בצלה של מלחמת העולם השנייה. תמיד רציתי לדעת יותר על הדרכים שבהן גברים ונשים בני הדורות של הורי וסבי התמודדו עם איימי המלחמה. בצד זאת, העולם שבו גדלתי – לרבות המלחמה הקרה, הסוציאל-דמוקרטיה והאידיאליזם הבינלאומי שעמד מאחורי הקמת האו"ם והאיחוד האירופי – עוצב בתקופה שלאחר אסון המלחמה. עולם זה מגיע לקצו בהדרגה".
סיבה נוספת לכתיבת הספר, שפורסם באנגלית ב-2013, קשורה לא רק להיסטוריה הרחוקה יחסית של אמצע המאה ה-20, אלא גם לזו הקרובה יותר של תחילת המאה ה-21, מסביר בורומה. הוא התכעס על "הדרך שבה המלחמות המערביות האחרונות במזרח התיכון זכו לעידודם של אנשים נטולי זיכרונות אישיים ממלחמה. כשמקשיבים לניאו-קונסרבטיבים אמריקאים שדוחפים למעורבות צבאית של ארצם כאן, שם ובכל מקום, נראה כאילו הם חושבים שדי בכך שיזיזו דיקטטור כלשהו בכוח כדי להשיג דמוקרטיה ושלום. בספר רציתי להראות שאפילו 'מלחמה צודקת', כמו שהייתה המלחמה נגד היטלר, גוררת תוצאות ברוטליות: מלחמות אזרחים, מהפכות, רעב, עקירת מיליוני בני אדם ועוד".
התפרצות של ארוטיקה
"שנת אפס" הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית של בורומה, שנולד ב-28 בדצמבר 1951 בהאג לאב הולנדי ולאם בריטית. הוא למד באוניברסיטאות בהולנד וביפן והתמחה בתרבות אסיאתית, ובפרט תרבות יפן וסין – מדינות שהוא דן בהן בהרחבה גם בספרו החדש. הוא לימד במוסדות אקדמיים בהולנד, בריטניה וכן ארצות הברית, שבה הוא מכהן כיום כמרצה לזכויות האדם ולעיתונות בבארד קולג' שבניו יורק.
עם ספריו הרבים של בורומה נמנים בין היתר, "Occidentalism", שחיבר יחד עם הפילוסוף הישראלי אבישי מרגלית ומנתח את הדימוי של המערב בעיני אויביו; ספר על רצח במאי הקולנוע ההולנדי תאו ואן גול; וספר המאגד שיחות שערך עם דודו, במאי הקולנוע הבריטי זוכה האוסקר ג'ון שלזינגר ("קאובוי של חצות"). ב-2008 זכה בורומה בפרס ארסמוס היוקרתי המוענק בהולנד לאישים שתרמו לחברה ולתרבות האירופית, ב-2010 הוא נבחר לרשימת 100 ההוגים המובילים בעולם של המגזין האמריקאי "פוריין פוליסי", וב-2012 קיבל פרס על שם התיאולוג אברהם קויפר.
יאן בורומה מציג את ספרו "שנת אפס". צילום: Atlantic Books.
באחד הפרקים בתחילת "שנת אפס" הוא מתאר התפרצות עזה של ארוטיקה ומיניות שהיו לה ביטויים רבים בסוף המלחמה, הן במדינות ששוחררו על ידי בעלות הברית כמו צרפת, בלגיה והולנד והן במדינות המובסות כמו גרמניה ויפן. לצד האונס של המוני נשים גרמניות על ידי חיילי הצבא האדום, היו גם נשים אירופיות ויפניות רבות שחיזרו מרצונן החופשי אחרי החיילים הזרים, התרועעו עמם ועוררו לא פעם התמרמרות בקרב גברים ו/או פטריוטים שמרנים בארצותיהן. לצד זאת, הזנות פרחה במקומות רבים והמצוקה הכלכלית והשוק השחור דחפו נשים, נערות ונערים למכור את גופם לחיילים. בברלין, לדוגמה, פעלו בין הררי ההריסות "בתי בושת של חורבות" שבהם עבדו "עכברות חורבות", כמו שהן כונו בפי התושבים.
"באופן כללי, לניצחון צבאי ושליטה בכוח, ולא משנה עד כמה מוצדקת הסיבה, תמיד היה רכיב ארוטי", אומר בורומה. "המפסידים נכנעים לרצונם של המנצחים, לעתים קרובות בכפייה (אונס) ולפעמים גם מרצון: חיילים, ובמיוחד חיילים משחררים, הם סקסיים. הגברים המקומיים במדינות ששוחררו מהכיבוש הנאצי היו מדוכדכים, מרוששים, חולים או נעדרים. בנסיבות האלה, זה היה אך טבעי שנשים ב-1945 השתוקקו לאמץ אל לבן אמריקאים וקנדים גבריים ומבוססים באופן יחסי".
שחרור מיני חריג בממדיו התחולל גם במחנות העקורים, שבהם "התשוקה המינית השיבה לניצולי השואה תחושה של אנושיות", אומר בורומה. לדבריו, שיעור הילודה במחנות העקורים ב-1946 היה גבוה מאוד: "באזור הכיבוש האמריקאי לבדו (אחד מבין ארבעת אזורי הכיבוש של גרמניה לאחר המלחמה) נולדו מדי חודש במחנות העקורים 750 תינוקות. כמעט שליש מהנשים היהודיות בין הגילים 45-18 הספיקו כבר ללדת או היו בהריון. מחנות ריכוז לשעבר, לרבות ברגן-בלזן, שבהם אלפים רבים כל כך מתו בתנאים הנוראים ביותר, נהפכו לאתרים של פעילות מינית קדחתנית, כאילו הניצולות לא יכלו לחכות עוד להוכיח לעצמן ולעולם שהן עדיין בחיים, ויותר מזה, שהן מסוגלות ליצור חיים".
שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן על ידי בעלות הברית, אפריל 1945. אי-פי
בורומה מוסיף כי בקרב הניצולים, טקסי נישואים התקיימו בחלוף שבועות או אפילו ימים לאחר המפגש הראשון בין בני הזוג, וכי שימוש באמצעי מניעה לא התקבל בעין יפה. "היה לכך גם גורם הישרדותי. אנשים שאיבדו הכל, לרבות משפחותיהם, ולא ראו דבר מלבד מוות והרס, היו רעבים לחום אנושי. ארגונים ציוניים במחנות העקורים עודדו נישואים והולדה כדרך ליצור מחדש את העם היהודי לאחר הניסיון הגרמני להכחידו".
מה היה היחס ליהודים ששרדו, הן מצד תושבי המדינות המשוחררות והן מצד חיילי בעלות הברית? עד כמה היה העולם ב-1945 מודע לסבלותיהם בשואה?
"רק אנשים מעטים היו מודעים להיקף המלא של רצח העם של היהודים, וגם במקרים שהעובדות היו ידועות, בשביל רוב האנשים הן היו בגדר מה שאי אפשר להעלות על הדעת. ומכיוון שבני אדם הם ביסודם אנוכיים, רבים לא היו מוכנים להתחשב בגורל של אנשים שסבלו יותר מהם. למעשה, גורלם של ניצולי שואה ששבו למולדתם עורר לעתים התמרמרות בקרב בני ארצם.
פרופ' יאן בורומה, מחבר הספר "שנת אפס". ארי הוטה
בורומה: "רק אנשים מעטים בסוף המלחמה היו מודעים להיקף המלא של רצח העם של היהודים, וגם במקרים שהעובדות היו ידועות, בשביל רוב האנשים הן היו בגדר מה שאי אפשר להעלות על הדעת"
"רבים מהניצולים היהודים היו חסרי בית פשוטו כמשמעו – לא היה ביכולתם לשוב למקום שממנו באו, ומקצתם אף נעשו קהי חושים בעקבות החוויות הנוראות שהיו מנת חלקם. אף על פי כן, מפתיע לגלות באיזו מהירות אנשים צעירים הקימו לעצמם חיים חדשים עם בני זוג חדשים במדינות חדשות. היכולת האנושית להתחדש ראויה לציון בדיוק כמו היכולת האנושית להרס. בהכללה, רק ניצולים יהודים מעטים באותה העת רצו להרהר בעבר, והעיסוק במה שאירע ליהודים נאלץ להמתין לדור אחר".
היה יותר מקורטוב של אירוניה מרה בכך שדווקא גרמניה ניקזה אליה רבבות ניצולים יהודים – כאלה ששרדו את המחנות בפולין, לחמו בשורות הפרטיזנים או שבו מגלות בברית המועצות. "הם הגיעו לשם – אל הארץ שאך זה עשתה כמיטב יכולתה לרצוח אותם – כי דווקא שם חשו עצמם בטוחים יותר מאשר בכמה מארצות מולדתם, כגון ליטא ופולין", כותב בורומה בספר. "במחנות עקורים בשליטה בריטית או אמריקאית לפחות לא ירדפו אותם".
ביטוי סמלי לניסיונות ההתחדשות של החיים היהודיים בתום המלחמה אפשר למצוא בכינוס שנערך ביולי 1945 בהשתתפות נציגים יהודים ממחנות בשטחי הכיבוש של בעלות הברית המערביות, ובו פורסמה הצהרה התובעת לאפשר לעקורים זכות כניסה לארץ ישראל. הכינוס התקיים במרתף הבירה בירגרברויקלר במינכן – המקום שממנו יצא לדרכו בנובמבר 1923 ניסיון ההפיכה הכושל של היטלר.
שחרור הנשים והשחורים
בורומה מספר בספר כי מיד עם שוך הקרבות, החלו בעלות הברית לגבש רעיונות ושיטות להענשת הפושעים במדינות המפסידות ולחינוך מחדש של אזרחיהן. במשפט הראשון, שהחל בספטמבר 1945, הועמדו לדין פושעים נאצים ששירתו במחנה ברגן-בלזן. זו היתה מעין חזרה גנרלית לקראת משפטי נירנברג שנפתחו ב-20 בנובמבר ונמשכו בשנה שלאחר מכן, והיא המחישה את הקושי הרב להחיל את החוקים וההליכים המשפטיים הקיימים על פשעי הנאצים, מבהיר בורומה.
כמה מהבכירים הנאצים שהועמדו לדין במשפטי נירנברג, 1945. ASSOCIATED PRESS
"הקטגוריה המשפטית החדשה של פשעים נגד האנושות התגבשה כחלק ממשפטי נירנברג", הוא אומר. "פשעים כמו רצח עם, שלא קיבלו התייחסות מספקת בחוקים נגד פשעי מלחמה קונבנציונליים, הושמו תחת הקטגוריה הזאת, שאִפשרה להעמיד לדין את הפושעים הנאצים על פי חוקים שהוחלו בדיעבד. משפטי נירנברג נתפשו כדרך לכונן מחדש לא רק את שלטון החוק, אלא גם את הציביליזציה האנושית עצמה, אחרי שנים של פשיעה שיטתית".
כיצד היחס המשפטי לגרמנים שהיו מעורבים בפשעי הנאצים הושפע מתחילת המלחמה הקרה, על התפקיד והמיקום הייחודיים שהיו במסגרתה לשטחים הגרמניים?
,המלחמה הקרה איפשרה לפושעי מלחמה ולמשתפי פעולה עם הנאציזם והפשיזם, שהשתייכו לאליטות השמרניות והוותיקות בגרמניה, יפן, איטליה ומדינות נוספות, להשתלב מחדש בתוך החברה הפוסט-מלחמתית, מפני שהם נתפשו כבעלי ברית שאי אפשר לוותר עליהם במאבק נגד הקומוניזם. כך, למשל, נאצים לשעבר זכו לעתים תכופות להגנת האמריקאים, אם האחרונים סברו כי יש להם מיומנויות חיוניות שאפשר לגייסן נגד האיום הקומוניסטי.
"קונרד אדנאואר, הקנצלר הראשון של מערב גרמניה, שם קץ להעמדות לדין של נאצים מכיוון שחשש מתגובת נגד של הימין הקיצוני. הוא האמין שמערב גרמניה תהיה חזקה יותר אם נאצים לשעבר או משתפי פעולה עם הנאצים יוכלו להשתלב בסדר הדמוקרטי-ליברלי הפוסט-מלחמתי. מכיוון שמרבית האנשים האלה התנגדו לקומוניזם, הם התאימו גם למטרות האמריקאיות במלחמה הקרה".
מה היה ההבדל בין ניסיונם של האמריקאים ובעלי בריתם לחנך מחדש את האוכלוסייה בגרמניה ובין אותו ניסיון ביפן?
"היחס השונה לגרמניה וליפן נבע מניתוח שונה של מה שהשתבש במדינות אלה. גרמניה היתה מדינה אירופית בעלת מסורת תרבותית, שבה משטר נפשע תפס את השלטון באופן מוחלט ב-1933 והובס ב-1945. בהתאם לראייה זו, מערב גרמניה היתה יכולה להיווסד מחדש כדמוקרטיה אירופית ליברלית לאחר שטוהרה מנאצים ומהאידיאולוגיה הנאצית.
אזרחים יפנים מול הארמון הקיסרי בטוקיו לאחר הודעת הכניעה של ארצם, 15 באוגוסט 1945. אי-פי
"ביפן, לעומת זאת, לא היו לא מפלגה נאצית ולא היטלר, לא היה משטר נפשע שתפס את השלטון בזמן ספציפי ולא היתה אידיאולוגיה של השמדה גזעית. במקום זאת, לפי התפישות שרווחו באותו הזמן בקרב בעלות הברית, התרבות ה'פיאודלית' של יפן, קוד הסמוראים שלה והשיטה הקיסרית שלה – ללא ספק, הרבה מהמסורת התרבותית של יפן – הואשמו במיליטריזם שהתפרץ במאה ה-20. זו הסיבה לכך שהיפנים נדרשו לעבור חינוך מחדש רדיקלי יותר מהגרמנים. לזמן מה, אפילו ביטויים אמנותיים של התרבות היפנית כמו מחזות קבוקי על סמוראים מהמאה ה-17 נאסרו להצגה.
בורומה: "הבעיה של המיליטריזם היפני נפתרה לכאורה על ידי החוקה הפציפיסטית, שכתבו האמריקאים. מרבית היפנים, שהיו מותשים ממלחמות, צידדו בה, אך מיעוט צעקני בימין ראה בה הפרה בלתי נסבלת של הריבונות הלאומית"
"הבעיה של המיליטריזם היפני נפתרה לכאורה על ידי החוקה הפציפיסטית החדשה, שנכתבה על ידי האמריקאים ואסרה על יפן להחזיק צבא. מרבית היפנים, שהיו מותשים ממלחמות, צידדו בכך, אבל מיעוט צעקני בימין ראה באיסור זה הפרה בלתי נסבלת של הריבונות הלאומית. בדעה הזאת אוחזים גם ראש ממשלת יפן כיום, שינזו אבה, ותומכיו".
אם נדרשת הוכחה נוספת לכך שהעולם שקם ב–1945 נהפך להיות העולם של אתמול, היא ניתנה בסוף השבוע האחרון: הפרלמנט היפני קיבל החלטה היסטורית, בהתאם לעמדותיו של אבה ולמרות התנגדות עזה של האופוזיציה, ואישר חקיקה המפחיתה את המגבלות שהוטלו על המדינה לפני 70 שנה והתירו שימוש בכוח על ידי הצבא למטרות הגנה עצמית בלבד. החקיקה החדשה תאפשר לצבא יפן להילחם מעבר לים ולהגן על בעלות בריתה של יפן גם כשהיא עצמה אינה נמצאת תחת מתקפה.
יפנים מפגינים נגד שינוי החקיקה שמוביל רה"מ שינזו אבה, החודש. אי-אף-פי
בהקשר אחר, בורומה דן ב"שנת אפס" גם באופנים שבהם השפיעה המלחמה על שחרורן הפוליטי של קבוצות שסבלו מאפליה והדרה כגון נשים, שחורים ובני מעמד הפועלים. "מלחמה משמעה שכולם מגויסים לעבוד במאמץ המלחמתי", הוא אומר. "בעוד שעל הגברים הוטל להתגייס ולהילחם בזרועות הצבא, נשים עבדו במשרות שקודם לכן אוישו על ידי גברים. זו היתה פעמים רבות עבודה קשה, אבל היא שחררה את הנשים מחיי המשפחה במרחב הביתי ומהתלות בגברים. בדומה לכך, שחורים שנלחמו לצד לבנים בצבא האמריקאי לא היו מוכנים עוד לחזור למקום המשועבד שהיו בו קודם לכן.
"זה היה נכון גם במובנים מעמדיים: חיילים בריטים ממעמד הפועלים, וכמוהם גם נשותיהם שעבדו בתעשייה המלחמתית, סירבו לחזור לחברה הטרום-מלחמתית שהתבססה על פריבילגיות מעמדיות והתגלמה בדמותו של וינסטון צ'רצ'יל. זו הסיבה שבקיץ 1945 הוא הפסיד בבחירות ועזב את ראשות הממשלה".
אבא חוזר לברלין
בורומה עומד בספרו על מגמות פוליטיות נוספות שהתגבשו בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה והשפיעו עמוקות על עיצובו של העולם. ייסוד האו"ם, מדינת הרווחה האירופית, תהליך הדה-קולוניזציה, הקמת קהילת הפחם והפלדה האירופית (שממנה נבט לימים האיחוד האירופי), וגם הולדת המושג של זכויות האדם במשפט הבינלאומי וראשית המאבק נגד הנשק הגרעיני – כל אלה היו, לדבריו של בורומה, חלקים מהשיקום שלאחר הקטסטרופה.
"1945 היתה שנה של מצוקה קשה לאנשים רבים", הוא מסכם, "אבל גם עת לאידיאליזם, לאנרגיה מחודשת במטרה לבנות עולם טוב יותר של שוויון חברתי, סולידריות בינלאומית ושלום גלובלי. ואולם, התפרצויות כאלה של אידיאליזם, שהיו להן למשך זמן רב תוצאות חיוביות מאוד בחלקים רבים של העולם, אינן יכולות להימשך לטווח הרחוק. ההתלהבות המוקדמת שעמדה מאחורי הקמת האיחוד האירופי התבססה על הפחד מפני מלחמה אירופית נוספת, והיא מתפוגגת יחד עם אותם פחדים. הקונסנזוס הפוסט-מלחמתי בנוגע לסולידריות חברתית ולשיתוף פעולה בין מדינות התפורר במשך השנים בגלל עלויות מדינת הרווחה, קריסת האידיאליזם של השמאל, צמיחת הניאו-ליברליזם ופופוליזם לאומני".
באחרית דבר ל"שנת אפס" חוזר בורומה לברלין, שבה נפתח הספר, ולסיפורו האישי של אביו: בסוף דצמבר 1989, כחודשיים לאחר הפלתה של חומת ברלין, בא ליאו בורומה יחד עם ילדיו לביקור בעיר, 44 שנה לאחר סיום המלחמה. "חלוקתה של אירופה, שנכפתה על ידי סטלין ב-1945, הייתה אחד הפצעים הפתוחים שהשאירה מלחמת העולם השנייה", כותב יאן בורומה. אבל בעת שטייל עם אביו ואחיותיו בברלין, נשבו בה רוחות האופטימיות של מהפכות "סתיו העמים" ושחרורן של מדינות מזרח אירופה ומרכזה מהשלטון הקומוניסטי.
הם ביקרו במזרח ברלין באזור שבו האב התגורר ועבד בימי המלחמה, ובערב השנה החדשה יצאו לחגוג סמוך לשער ברנדנבורג יחד עם עוד רבבות בני אדם, כפי שמשחזר הבן. "שום דבר לאומני או מאיים לא עמד באוויר באותו הלילה", הוא נזכר. "זה היה קהל רב-לאומי, מעין וודסטוק פוליטי בלי להקות רוק, חגיגה של חירות, של ביחד ושל תקווה לעולם טוב יותר, עולם שבו חוויות העבר לא יחזרו על עצמן; לא עוד גדרות תיל, מחנות או קטל (…) אם היה אי פעם רגע שבו היתה משמעות מוחשית להמנונם של שילר ובטהובן, 'כל בני האדם אחים הם', הרי שהיה זה באותו ערב השנה החדשה הבלתי רגיל בברלין".
מרקל, הולנד וקמרון, מנהיגי גרמניה, צרפת ובריטניה, בוועידת ג'י-7 ביוני השנה
לסקירה נוספת על הספר, של הוצאת "חרגול", ראו כאן:
