הסוף

הסוף
איאן קרשו, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 518 עמ',

"הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944-1945
מעולם לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך כמו גרמניה בשלהי שלטונו של היטלר, קובע איאן קרשו בספרו החדש. מסקנותיו רלוונטיות לא רק לרייך השלישי.

דניאל בלטמן (מאתר הארץ, 31 באוקטובר 2012)

גם מול כל הזוועות, האלימות והחורבן שזרעה גרמניה הנאצית בשנות מלחמת העולם השנייה באירופה, במיוחד במזרחה, ניצבים אלה של חודשי המלחמה האחרונים כתופעה בלתי נתפשת וקשה להסבר. מספר הקורבנות בנפש, בשדה הקרב ובקרב האזרחים, ההרס השיטתי של ערי גרמניה בהפצצות ה"שטיח" של הבריטים והאמריקאים, הטרור שהשיתו המפלגה הנאצית והאס־אס על האזרחים כדי להילחם בכל תופעה של תבוסתנות ורצון להיכנע, רצח של מאות אלפי אסירי מחנות הריכוז בצעדות המוות – כל אלה נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הגרמני והאירופי כאפוקליפסה ענקית של מוות וחורבן שכמותם לא ידעה היבשת מעולם. איאן קרשו, מחשובי ההיסטוריונים של גרמניה הנאצית בדורנו והביוגרף הבולט של אדולף היטלר, מנסה בספרו האחרון, "הסוף", להציע הסברים לתופעה הבלתי מוסברת הזאת.
"הנאציונל־סוציאליזם נעשה יותר ויותר מסוכן ככל שהתקרב אל חורבנו", קבע תובע צבאי בריטי באחד המשפטים שנערכו לרוצח נאצי בהמבורג ב-1947. אבל אם עד שלבי המלחמה האחרונים שבהם עוסק קרשו, מקיץ 1944 ועד מאי 1945, הוא היה מסוכן בעיקר לאויביו המסורתיים והמוגדרים, הרי שטרם קריסתו הסופית נהפך הנאציזם להיות סכנה קיומית לאומה הגרמנית עצמה. כלומר, המשטר שעלה לשלטון בגרמניה ב-1933, כשבבסיס האידיאולוגיה הפוליטית שלו ניצבה ההבחנה הקטגורית של "אויב-ידיד" תוך שימוש בהגדרות של גזע, ופיתח בהדרגה מכניזם של השמדה של כל מי שהוגדר אויב, בראש וראשונה היהודים, הרחיב בחודשי המלחמה האחרונים את ספקטרום האויבים שלו עמוק אל תוך החברה הגרמנית.
היטלר ולצדו ארבעה שותפים, האחראים כל אחד על תחום מוגדר – מרטין בורמן, היינריך הימלר, יוזף גבלס ואלברט שפאר – הוליכו את העם הגרמני לתוך מערבולת בלתי נשלטת של הכחדה עצמית, כמעט "רצח עם עצמי", לצד המשך מאבק ההשמדה באויבים החיצוניים שניתן עדיין לשים עליהם יד. מעולם, קובע קרשו, לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך, מלחמה שככל שהתמשכה היה ברור איך היא עתידה להסתיים. אומות שעומדות בפני הפסד צבאי בדרך כלל יודעות לעצור ולהיכנע כדי להשאיר סיכוי לבנייה מחודשת של האומה בשנים הבאות. לעומת זאת, מלחמה שמנוהלת במטרה להשאיר אחריה כיליון פנימי מוחלט אינה מוכרת בהיסטוריה.

מחסום הנאמנות של הגנרלים

קרשו שולל שתי טענות מסורתיות שהסבירו, כל אחת בדרכה, את הסיבות שבעטיין המשיכה גרמניה להקיז את דמה עד הטיפה האחרונה במלחמה חסרת סיכוי. הראשונה, שרווחה שנים לא מעטות לאחר שהסתיימה המלחמה, ראתה בתביעה הנחרצת של בעלות הברית ל"כניעה ללא תנאי" את הסיבה לחוסר נכונותה של גרמניה להניח את נשקה.
ואכן, הגדרת מטרת המלחמה ככניעה ללא תנאי של גרמניה נקבעה עוד בינואר 1943 בהבנות בין ראש קבינט המלחמה בבריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, לנשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט. הבנה זו גם הייתה הבסיס לשותפות מלאת החשדנות של שתי מעצמות המערב עם סטאלין, שליטהּ של ברית המועצות, בשעה שהיה ברור כי כל נסיגה או פרשנות מקלה לאותה תביעה הייתה מפרקת מיד את השותפות עם הסובייטים, דבר שרוזוולט התנגד לו מכל וכל ממש עד מותו באפריל 1945, כחודש לפני כניעת גרמניה. מי שהעלה את הטענה הזאת לאחר המלחמה היו גנרלים גרמנים, בראש וראשונה קרל דניץ, המפקד העליון של הצי הגרמני ואחד מנאמניו האדוקים ביותר של היטלר בקרב אנשי הצבא הבכירים, שאף מונה על ידיו, בטרם התאבד, להחליפו בהנהגת המדינה.
אין צורך בתובנות היסטוריות עמוקות כדי לחשוף את האפולוגטיקה העומדת מאחורי הטענות האלה. הצמרת הבכירה של הצבא, כולל כמעט כל הגנרלים שעמדו בראש החזיתות במזרח, במערב ובחזית האיטלקית בדרום, המשיכו לנהל מלחמה עקובה מדם ולהקריב את חייהם של מאות אלפי צעירים גרמנים, רוסים, בריטים ואמריקאים, אף על פי שכמעט כולם הבינו לאן מובילה דרכו של הפיהרר. לא מעטים מהם הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית ועם מטרותיה של המפלגה. אבל רובם לא הצליחו לחצות את מחסום הנאמנות להנהגה הפוליטית והמשיכו לראותה כלגיטימית, גם אם מסקנותיהם המקצועיות הובילו לתובנה ברורה כי ההנהגה הזאת מוליכה את האומה לחורבן טוטאלי.
קרשו מראה את מה שהראו היסטוריונים אחרים לפניו, כי בניגוד לדימוי שהתקבע לאחר המלחמה, הרי ה"קנוניה של יולי 1944" ‏(כפי שהוגדרה על ידי המשטר‏) – הניסיון של קבוצת קצינים לשים קץ לחייו של היטלר על ידי פצצה שהטמין בבונקר שלו הקולונל קלאוס פון שטאופנברג – הייתה אירוע שהיו לו שותפים מעטים בלבד מקרב הקצונה הבכירה. רוב הגנרלים קיבלו בתדהמה, בזעזוע עמוק ובתחושת עלבון וכעס את מה שראו כבגידה שאין חמורה ממנה. מכאן, שלתביעה לכניעה ללא תנאי היה מקום שולי, אם בכלל, בנכונותה של האליטה הצבאית להמשיך ולהילחם, מה שמטיל עליה אחריות היסטורית מיוחדת באותם חודשי הרס נורא.

הריסות כנסיית "גבירתנו" בעיר דרזדן, שנחרבה בהפצצות בעלות הברית בפברואר 1945. צילום: אי-פי

קרשו גם דוחה טענות נוספות, שהעלו כמה חוקרים, המסבירות את הליכתו של העם הגרמני אחרי הנהגת היטלר עד הסוף המר. זאת, בניגוד למה שהתרחש ב-1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר בגרמניה התפשטה מחאה רחבה נגד המשך המלחמה ובסופה אף הודח הקייזר. אחד ההסברים קובע כי המשטר הצליח להטמיע בחברה הגרמנית את תחושת הליכוד הפנימי המיוחד, מה שהוגדר כ"קהילת העם": אחדות לאומית על־מעמדית של כל בני הגזע השותפים למשימה היסטורית גורלית. שותפות גורל זו החזיקה מעמד עד הסוף, ונתנה לעם הגרמני את היכולת להמשיך ולהילחם נגד אויבים שמטרתם הייתה להרוס ולהשמיד את האומה, במיוחד חיילי הצבא האדום והסכנה הבולשביקית שנשאו עמם.
גורם נוסף שהשפיע היה העובדה כי המשטר לא איבד מהלגיטימיות שלו עד הסוף, שכן האומה הגרמנית לא יכלה לראות משטר חלופי אחר שיבוא במקום המשטר הנאצי, במיוחד לאור הזיכרון ההיסטורי העגום של שנות רפובליקת ויימאר מחד גיסא ושל הסכנה להשתלטות קומוניסטית מאידך גיסא.

מוות מהאוויר ומהקרקע

ואולם, כאשר בודקים את המציאות הפנימית בגרמניה בחודשים האחרונים למלחמה, התמונה המצטיירת מורכבת הרבה יותר. קסמו של היטלר וההתייחסות אליו כאל מנהיג בחסות האל שאינו מסוגל לשגות, כפי שהאמינו רבים בגרמניה עד חורף 1942 ‏(אז החלה המלחמה במזרח להסתבך‏) – פגו מזמן. הביקורת והעוינות כלפיו הלכו וגברו, גם אם לא באו לידי ביטוי בגלל הטרור הפנימי הקשה שהשתלט. חלקים רחבים בחברה הגרמנית הבינו כי היטלר נהפך לדמות מנותקת מהמציאות המוליכה את גרמניה לאבדון. אבל שורה של נסיבות ותהליכים עיקרו את החברה הגרמנית מכל יכולת לפעול ולשים קץ לסבל הבלתי נפסק מהמלחמה, בטרם הסתלק היטלר מן הזירה.
גורם ראשון הוא הטרור הפנימי הנרחב. לאחר הקשר של יולי 1944 השליטו בורמן והימלר מדיניות של טרור, שהלך ונהפך לפרוע יותר ויותר ככל שהתקרבה המלחמה לקצה. הראשון, על ידי שליטתו המוחלטת במנגנוני המפלגה ובראשיה ‏(ה"גאולייטרים"‏) במחוזות השונים, שקיבלו סמכויות פנימיות מוחלטות בניהול כל המערכות האזרחיות והביטחוניות; והשני, דרך שליטתו במשטרה ובאס-אס.
הם הפכו את חיי האזרחים לגיהינום: גיוס לצבא של כל מי שעדיין היה מסוגל לשאת נשק, שיתוק של כמעט כל מערכות החיים שאינן נחוצות למלחמה, הקמת מיליציה אזרחית לוחמת ‏("פולקסשטורם"‏), שאליה חויבו להתגייס אנשים בני 60 כדי להגן בנשק דל ומגוחך על כפריהם נגד הטנקים של בעלות הברית. ומעל לכל – הוצאות להורג מהירות, כמעט ללא משפט, של מי שנחשד בהפצת דה-מוראליזציה, תבוסתנות והשתמטות ממילוי חובותיו. המדינה למעשה התפרקה כמעט ממוסדותיה ואת הממלכתיות שעוד נשמרה ‏(לפחות בחלקים מסוימים של המבנה המדינתי‏) החליפו קנאי המפלגה והאס-אס.
על זאת יש להוסיף את ההפצצות הבלתי פוסקות של בעלות הברית. נחרתו בזיכרון כמובן זו על המבורג ביולי 1943, שבה נהרגו כ-40 אלף אזרחים בשריפות ענק שפרצו בעיר, וכמובן זו על דרזדן בפברואר 1945, שבה נהרגו כ-25 אלף אזרחים. אלו היו, עם כל אכזריותן והחותם שהשאירו בזיכרון הגרמני, רק טיפה בים. ב-1945-1944 הטילו בעלות הברית על גרמניה כמיליון ו-700 אלף טונות של פצצות. אלה לא הוטלו בהכרח רק על אזורי תעשייה אסטרטגיים או מסילות ברזל. עיירות שלמות נמחקו מעל פני האדמה וכרבע מכלל המבנים בערי המדינה לא היו עוד ראויים למגורי אדם. מיליוני אזרחים נותקו ממים, חשמל וגז, שירותי הסניטציה נהרסו ואנשים נאלצו לבלות את ימיהם במקלטים קרים ומצחינים. גרמניה נהפכה בחודשי המלחמה האחרונים למדינת חורבות אפורה, שאזרחיה ממצים את ימיהם במאמצים להשיג מזון ולמצוא מחסה מפני המוות המגיע מן האוויר ומהטרור שעל הקרקע.
חברה כזו הייתה רחוקה מאוד מדימוי של "קהילת עם" מלוכדת. היא דמתה יותר לקהילת שורדים פצועה ומוכה שחיכתה בכיליון עיניים לסיום הסבל – "מוטב סוף של זוועה מאשר זוועה בלי סוף", רווחה האמרה העממית. אבל חברה הנמצאת במציאות מוחלטת של אטומיזציה לא הייתה מסוגלת לעשות הרבה כדי לפעול ולהביא את הסוף הזה מוקדם יותר.

תמרור אזהרה

בתווך, בין ראשי השלטון והמפלגה, הגנרלים והחברה האזרחית, ניצבו מיליוני החיילים מן השורה – צעירים גרמנים שרבים מהם עברו את שנות חינוכם ועיצובם במערכת החינוך של המדינה הנאצית, ודאי אלה שגויסו בשנים האחרונות למלחמה והיו ב-1933 בבית הספר היסודי.
כמה היסטוריונים עסקו בחקר החייל הגרמני והמוטיבציות המניעות אותו במלחמה. גם התמונה העולה מספרו של קרשו מורכבת. לצד לחימה פנאטית ועיקשת, בעיקר בחזית המזרחית, הרי שבחזית המערבית היו שכיחוֹת עריקוֹת המוניות של חיילים וניסיון להסתלק מהמלחמה האבודה ולהגיע הביתה. בפברואר 1945 היו כ-600 אלף חיילים כאלה. אלה שנתפסו הוחזרו לשירות אבל היו גם חיילים שהוצאו להורג ללא רחמים.
מתברר כי אצל החייל מן השורה שהמשיך להילחם עד הסוף התקיימו כמה מניעים, לא בהכרח כאלה שהצליח לשלוט בהם. בשלב מסוים, כאשר הצבא האדום התקדם בתוך גרמניה, הלחימה הייתה על הבית, על הגנת ההורים והמשפחה. סיפורי הזוועה על מעשי הרצח, האונס והאלימות של החיילים הסובייטים בפרוסיה המזרחית, שהיו נכונים ברובם, העניקו מוטיבציה להתנגדות עיקשת. האינדוקטרינציה הפוליטית ארוכת השנים עשתה אף היא את שלה, ואנשים צעירים בדרך כלל נכונים למעשי הקרבה על בסיס אידיאולוגי יותר מאשר אוכלוסייה מבוגרת. ומעבר לכל זה, מה יכול היה החייל הפשוט בשטח לעשות? לצד עמיתיו הוא מצא עצמו נשחק שבוע אחרי שבוע בתוך מכונת מלחמה מתפרקת, כאשר רעיו לצדו נהרגים באלפים. להילחם היה הדרך היחידה לנסות ולשרוד; המוות או הנפילה בשבי הסובייטי היו האלטרנטיבות.
כמיליון ו-400 אלף חיילים גרמנים נהרגו בין אוגוסט 1944 לינואר 1945. מאות אלפים מצאו את מותם בהתקפות האוויר ומידי חיילי הצבא האדום. כעשרה מיליון פליטים מפרוסיה, שלזיה והבלקן הציפו את ערי גרמניה החרבות. בתוך מערבולת ההרס והמוות הזו, מסיק קרשו, הצליח היטלר להמשיך את חיזיון החורבן הסופי שלו, תוך שהוא נעזר בקבוצת קנאים נאמנה לרעיון הנאצי.
בסופו של דבר, גרמניה של היטלר המשיכה להיות כזו גם כשנהפכה בחודשי סיום המלחמה לעיי חורבות. חזון ההרס העצמי שלו לא ראה קיום לעם הגרמני שאינו מסוגל לנצח במלחמה ויחיה תחת כיבוש סובייטי. העם הגרמני כשל במשימתו ההיסטורית ועל כן אין לו זכות להתקיים, קבע. באחד מנאומיו בעבר טען כי מי שרוצה לחיות עליו להילחם; מי שאינם רוצים להילחם, אין להם זכות לחיות. את חזונו הפוליטי הזה קיים עד מותו.
ככל ספריו, גם ספרו זה של קרשו מוליך למסקנות היסטוריות חשובות. הוא לא היסס מעולם להסיק כאלה החורגות מהמקום ומהזמן של האירועים הנבדקים ורלוונטיות גם למציאות רחבה יותר. סיפור קריסתה של גרמניה מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד והאחריות של הנהגה צבאית מקצועית המבינה כי ההנהגה הפוליטית מוליכה את האומה לדרך מסוכנת ללא מוצא, על מקומה של אידיאולוגיה קיצונית במציאות של מלחמה טוטאלית, ועל יכולתה של חברה מוכה למצוא בעצמה את הכוחות לעצור את הסחף אל קריסתה המוחלטת. החודשים האחרונים בתולדות הרייך השלישי משמשים תמרור אזהרה שראוי לזוכרו.

Ian Kershaw – The End: The Defiance and Destruction of Hitler's Germany 1944-1945

ספרו של הפרופ' דניאל בלטמן, "צעדות המוות: 1944–1945", ראה אור בהוצאת יד ושם
סקירה של ניר גולדברג (מהאינטרנט, 5 בספטמבר 2012)

אלימות קשה מנשוא, הרס וחורבן של ערים שלמות והרג של מיליונים ציינו את חודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה באירופה. סופו של הרייך השלישי וקִצהּ של האימפריה הנאצית נראו יותר ויותר כאותות מבשרים לסופה של התרבות האירופית עצמה. סר איאן קרשו, הביוגרף המהולל של אדולף היטלר, מתאר בספרו החדש ורצוף הגילויים המסעירים את תולדות הרייך השלישי – מהניסיון להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944 עד כניעת הנאצים במאי 1945

הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944 – 1945
הוצאת עם עובד, סדרת אפקים, תרגום – כרמית גיא, 518 עמודים
Ian Kershaw: THE END – The Defiance and Destruction of Hitler`s Germany, 1944 – 1945

ספרו של קרשו נפתח ב-20 ביולי 1944, כשבמערב אירופה, בעלות הברית הצליחו להתגבר על ההתנגדות הגרמנית בנורמנדי והחלו לחדור לעומק צרפת, ומאוחר יותר לבלגיה והולנד הכבושות; ואילו במזרח, בקושי שבועיים אחרי הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי במערב, הצבא האדום פתח במתקפה אדירה, תחת שם operation Bargation, כשהוא חותך דרך קווי ההגנה הגרמניים, מסב להם אבדות כבדות ביותר, ומגיע בסופו של דבר ממש עד הגבול המזרחי של גרמניה עם פולין הכבושה. משמעות ההצלחות הללו של יריבי הרייך השלישי, שבפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, גרמניה עצמה הייתה חשופה למתקפה קרקעית. אין פלא שמומחים מערביים האמינו שאפשר לגמור את המלחמה עד חג המולד הקרוב, ולכל אדם בר דעת היה ברור שקיצו של הרייך השלישי הולך וקרב. ניסיון ההתנקשות הכושל של שטאופנברג בהיטלר, האירוע שבו נפתח הספר, היה סמל למצבו הרעוע של הרייך השלישי, ולכך שאפילו בצמרת הצבא היו כאלו שאיבדו את האמון בפיהרר שלהם.
ובכל זאת, הרייך השלישי החזיק מעמד עוד 10 חודשים, עד ה-8 במאי 1945. במהלך התקופה הזו, מספר לנו קרשו, כמות החיילים הגרמנים שמצאה את מותה בשדה הקרב הייתה שווה לכל כמות הנספים ב-4 שנות המלחמה הקודמות. כמובן שגם ההרס הנלווה היה נורא, כשערי גרמניה הפכו בחלקן לעיי חורבות. הדוגמא של דרזדן היא אולי המפורסמת ביותר – במשך שלושה ימים, באמצע פברואר 1945, בעלות הברית הפציצו אותה מהאוויר באופן אינטנסיבי, חסר הבחנה וכן – גם אכזרי. כל המרכז הישן של העיר, שבזכותו היא זכתה לכינוי "פירנצה שעל גדות האלבה" נהרס. התוצאה של ההרס המאסיבי מהאוויר, ומאוחר יותר גם מהיבשה, היה שאזרחים גרמנים רבים מצאו את עצמם ללא קורת גג, אחרי שבתיהם נהרסו בהפצצות, ולא מעטים גם מצאו את מותם. במזרח המצב היה נורא אף יותר, כי הצבא האדום ביצע מעשי אונס וביזה מחרידים במהלך ההתקדמות שלו. ציטוט אחד שקרשו מביא בהקשר הזה, מפיו של איכר מאחד המחוזות המזרחיים, לא הצליח לעזוב אותי הרבה זמן אחרי הקריאה: "They've got my thirteen year old daughter for the fifth time already this morning" (p. 130). כול זה דורש את השאלה, מדוע גרמניה לא נכנעה במהלך כל אותם 10 חודשים מחרידים? אחרי הכול, כניעה שלה הייתה חוסכת את הסבל והכאב והמזעזעים הללו.
ספרו של קרשו בוחן את השאלה הזו ומנסה לענות עליה. הוא טוען, שניסיון העבר מלמד, שמעט מאד מדינות ממשיכות להילחם בעקשנות אפילו כשברור לכולם שההפסד בו יבוא, ומתעקשות שלא להיכנע עד הסוף המר. היסטורית, הוא טוען, זה משהו שלא היה נהוג. אכן, גרמניה עצמה, במלחמת העולם הראשונה, נכנעה כשהבינה, באוגוסט 1918, שאין לה סיכוי לנצח ושכניעה היא הדרך היחידה לחסוך סבל וכאב מהחיילים והאזרחים. אז למה גרמניה של הרייך השלישי נהגה באופן כל כך לא רציונאלי, או לפחות באופן שהוא כל כך יוצא דופן ולא נורמלי מבחינה היסטורית?
קרשו דוחה את הטענה שאפשר למצוא סיבה אחת פשוטה ומכרעת. כפי שהוא אומר, "the reasons why Germany chose to fight to the very end, and was capable of doing so, are complex, not reducible to a single easy generalization (386). יחד עם זאת, מאחורי כל הסיבות השונות שקרשו מוצא לעמידתה של גרמניה בפרץ – פחד מהאפשרות של כיבוש בידי הסובייטים (קרשו מראה שהגרמנים היו מוכנים משלב מסוים להיכנע במערב, אבל במזרח – זה היה בבחינת קו אדום. אלא שבעלות הברית התנגדו לכל ניסיון של הגרמנים לפתוח במו"מ לכניעה חלקית); הטרור המדינתי, שהופנה בשלב הזה יותר ויותר כלפי פנים, בעוד שבעבר הוא היה מופנה כלפי האחרים, הזרים, אלו שאינם שייכים לאומה; הלך רוח פטליסטי של ייאוש וחרדה, שהוביל את מרבית הגרמנים, לטענתו, פשוט לחכות בפסיביות לסוף; צמרת צבאית ואזרחית שלא הייתה מוכנה לקבל את האפשרות של כניעה – בעיקר הדברים אמורים בארבעת האנשים החשובים בגרמניה באותה תקופה: הימלר, גבלס, אלברט שפאר ומרטין בורמן, ראש לשכתו של היטלר; ועוד סיבות שונות – מאחורי כל הסיבות הללו לעמידתה הנחרצת של גרמניה ולהתעקשותה שלא להיכנע, יש סיבת על אחת, שממנה הכול מתחיל ובה הכל מסתיים. הסיבה הזו היא היטלר. ליתר דיוק, ואם נפשט את הדברים, קרשו טוען שגרמניה לא נכנעה מפני שהיטלר לא היה מוכן לחשוב על האפשרות של כניעה. הראייה הטובה ביותר לחשיבותו של היטלר בהקשר עמידתה העיקשת של גרמניה, ששבוע אחרי התאבדותו גרמניה נכנעה. קרשו מסיק מכך, שהיטלר היה המכשול האחד והיחיד שעמד בפני כניעתה של גרמניה, וברגע שהוא ירד מעל במת ההיסטוריה, הדרך לכניעה הייתה פתוחה.
כאן עולה השאלה, מדוע הגרמנים לא מרדו בהיטלר? אם הוא היה הסיבה והגורם המרכזי לסבל שלהם בחודשי המלחמה האחרונים, למה לא להדיח אותו? הייתה להם כאן דוגמא מעמיתו הקרוב של היטלר, מוסוליני, שב-1943 הודח מתפקידו על ידי המועצה הפשיסטית העליונה והמלך. הנה כאן מוצא קרשו את התשובה, מדוע הגרמנים לא מרדו בהיטלר: כי בגרמניה לא היה גוף כמו המועצה הפשיסטית, וגם לא אדם כמו המלך ויטוריו עמנואל באיטליה, שיכלו להוות אלטרנטיבה להיטלר ושיכלו להדיח אותו.
העדרו של אדם שיכל להוות אלטרנטיבה מנהיגותית להיטלר חשוב כאן במיוחד – אדם כזה יכול היה לסחוף אולי את הגרמנים מאחוריו וליצור התקוממות עממית. אבל אדם כזה לא היה, וגם לא יכל להיות בשלטון ההיטלראי, שקרשו תופס אותו כשלטון כריזמטי באופיו – כלומר, כשלטון שנשען על אישיותו של המנהיג. הנאצים לקחו את סגנון השלטון הזה לקיצוניות הגדולה ביותר האפשרית, כשהיטלר פשוט לא אִפשר לאיש – אפילו לא למקורבים לו ביותר, כמו הימלר או גבלס – להוות לו אלטרנטיבה.
אדרבה, מכיוון שהשלטון הכריזמטי נעוץ כל כך חזק באישיותו של המנהיג, נובע שכל אלו הכפופים לו במנהיגות הצבאית והאזרחית, הם לא המקצועיים ביותר או המוכשרים ביותר, אלא אלו ששותפים להשקפת עולמו. ובכל מקרה, אלו שמתחת למנהיג תמיד יידעו, במשטר הכריזמטי, שהם שולטים בזכותו, ואלמלא הוא הם מעולם לא היו מגיעים למשרה ציבורית או צבאית רמה. וזה מסביר מדוע המנהיגות הגרמנית שמתחת להיטלר לא מרדה בו – מעבר לכך שהם ידוע, שבשל מעורבותם בפשעי המלחמה של המשטר, אין סיכוי שהם יוכלו להתהלך חופשיים או אפילו להמשיך לחיות, עם תום המלחמה והכניעה ההכרחית. הם ניסו לדחות את הקץ עד כמה שאפשר, במילים אחרות, מתוך הבנה שהם שרפו את כל הגשרים ברגע שקשרו את עצמו בהיטלר ובמשטרו.
ספרו של קרשו מרתק, כתוב נפלא, מלא באנקדוטות, נתונים וציטוטים מרתקים – אף כי לא ברור לי מדוע הוא מייחס חשיבות גדולה כל כך לראיונות שנערכו עם קצינים גרמניים שנפלו בשבי בעלות הברית. הוא מצליח, וזה מרשים מאד בהתחשב בנושא, לשמור על איזון – כשהוא מתאר את הסבל של הגרמנים, הוא לא שוכח לרגע להזכיר את הפשעים שלהם עצמם. במיוחד הדברים אמורים בתיאור הזוועות במזרח – קרשו לא מכחיש אותם ולא מנסה להמעיט בהן (וגם לא להגדיל מדי בחשיבותם, משהו שהפתעה הפתעה, מערכת התעמולה הנאצית עשתה. אנקדוטה קטנה בהקשר הזה: הנתונים שקרשו מביא לגבי דרזדן מדברים על 20,000 הרוגים במהלך 3 ימי ההפצצות של בעלות הברית. מערכת התעמולה הנאצית, כשדווחה על האירועים, הוסיפה עוד אפס אחד, כך שמספר הקורבנות אצלה הפך ל-200,000). אבל הוא מזכיר שוב ושוב שהגרמנים היו אחראים למה שקרה להם: הפשעים שלהם עצמם במזרח היו איומים לא פחות, ואף יותר, מאלו של הצבא האדום, שפשוט ביקש לנקום. לשיא האיזון מגיע קרשו, כשהוא לועג לגרמנים שאחרי המלחמה נתקפו בסוג של "אמנזיה קולקטיבית": הם דיברו אך ורק על חודשי המלחמה האחרונים והסבל שנגרם להם בגלל המשטר הנאצי, שהפך עכשיו לשעיר לעזאזל של האוכלוסייה. הם רק שכחו, שמי שהעלה את הנאצים לשלטון, ותמך בהם ללא עוררין עד שההפסדים הגיעו, היו אותם גרמנים שעכשיו קיללו את הנאצים באבות אבותיהם.
בסופו של דבר, אני ממליץ על ספרו של קרשו בחום. האו מעמיק, כתוב נפלא, מרתק לכל אורכו, והתזה שלו מעניינת ומבוססת יפה במסמכים ועדויות.

סיר איאן קרשו הוא היסטוריון בריטי, הידוע בעיקר בזכות הביוגרפיה שכתב על אדולף היטלר בשני חלקים: "היבריס" (1936-1889), "נמסיס" (1945-1936. ב-1970 החל לפעול ב"פרויקט בווריה" החוקר את הרייך השלישי ואת שורשיו הבווארים, פרוייקט שהיווה את נקודת הפתיחה לרבים מספריו של קרשו. ספרו "הכרעות גורליות" ראה אור ב-2009, ו"היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי" ב-2011, ספריית אפקים.

סֵיר איאן קרשו