כשסבא היה במלחמה

כשסבא היה במלחמה
סיפורה של חטיבת "אגרוף הברזל" במלחמת יום הכיפורים

דוד כספי, הוצאת ספרי צמרת. 295 עמודים, 2014.

מפקדי וחיילי אגרוף הברזל: הוכחתם ב-12 ימי קרב אלה כי יכולתם לעמוד בפני האויב בתושייה, בגבורה ובכוח איתנים. אני גאה בכם ובוטח בכול אחד מכם. עם מפקדים וחיילים כמותכם נוכל להכריע את האויב הצר עלינו, להביסו ולגבות ממנו מחיר דמים כבד. לא נשכח את המפקדים והחיילים שנפלו, ואת אלה שנפצעו במהלך הקרבות – אלה שהבטיחו במחיר חייהם את שלומה ושלמותה של ישראל. היו ברוכים, יוסי פלד, מפקד העוצבה. כך כתב המח"ט אל"ם יוסי פלד ללוחמים בדף הקרבי של עוצבת אגרוף הברזל מ-22 באוקטובר 1973 (עמ' 130)

דבורי בורגר

(הכתבה על בסיס המהדורה הארעית של הספר, התפרסמה בגיליון שריון 45, יולי 2014)

סא"ל (במיל') דוד כספי לא ישכח לעולם את תפילת יום הכיפורים תשל"ד, בבית כנסת השכונתי ברמלה, שהופרעה לקולם של כלי רכב צבאיים. שעות מעטות לאחר מכן הוא שעט עם גדודו ממחנה עופר לעבר רמת הגולן הבוערת, כסמג"ד 125 בחטיבת אגרוף הברזל 205, כשהוא מותיר מאחוריו את רעייתו שבהריון עם שלושת ילדיהם הקטנים, ואת תלמידי התיכון המקיף ברמלה שהיה מנהלו. מפקד הגדוד היה טוביה תורן ז"ל ומפקד החטיבה יוסי פלד. החטיבה השתייכה לאוגדה 146 בפיקודו של מוסה פלד ז"ל. הייתה זו אוגדת מילואים של פיקוד המרכז שעלתה לרמת הגולן בהחלטת הרמטכ"ל. החלטה זו אמנם סיכנה את הגבול עם ירדן אם זו תחליט להצטרף ללחימה, אך הסכנה המידית ברמת הגולן לא הותירה ברירה אחרת. אוגדה זו אכן הובילה את המערכה לבלימת הסורים בדרום רמת הגולן, משלבי המלחמה הראשונים.

היה זה מוסה פלד מפקד האוגדה, שבעיצומה של מתקפה סורית הוביל מהלך של התקפת-נגד ולא בניית קו הגנה נוסף. ב"דברים כלשונם", סדרת ראיונות שקיים עם מוסה עזרא גרינבוים, המשתלבים בספר זה, מסביר מפקד האוגדה: "ואני בא עם אוגדה שאני הקמתי אותה שנתיים… הרגשה של עוצמה… ידעתי שנשלם מחיר, אבל שום דבר לא יעצור אותנו, ולכן, אני, לא היה לי פקפוק, אפילו לא שנייה אחת, שאכן אנחנו ננצח במלחמה" (עמ' 35). לוחמי החטיבה, שרובם לחמו במלחמת ששת הימים, היו חדורי קרב. בחטיבה היו שלושת הגדודים, 61, 94 ו-125, שלחמו עם טנקי סנטוריון בנזין (שוט מטאור), ואליהם הצטרף גדוד הסיור (גדס"ר) 288 עם טנקים חדישים יותר "שוט קל" בעלי מנוע דיזל.

כשהגיעו כוחות החטיבה לצמח, בבוקרו של היום השני למלחמה, נספרו 55 טנקים כשירים. מוסה, שתחת פיקודו כבר לחמו בשטח חטיבות 4 ו-9, הורה לבצע שינויים מבניים בתוך החטיבה. גדוד 61 בפיקודו של משה מלר הוכפף לחטיבה 4. חטיבה זו לחמה עם טנקי שרמן, והכוונה הייתה שגדוד 61 יחזק אותה עם טנקי שוט. נתוני הפתיחה לא היו קלים. הלוחמים היו אחרי נסיעה מתישה של קרוב ל-160 ק"מ על שרשראות ממחנה עופר, הזיווד בטנקים היה חלקי והיה מחסור בדלק. על זאת יש להוסיף את מצב הקרב שאליו נקלעו למן הרגע הראשון. עיקר האיום הסורי בא מדיוויזיה 5 עם טנקי טי-54 וטי-55, ממערכי נ"ט וכוחות חי"ר גדולים שהסתייעו בתקיפות אוויריות. חטיבה 205 יחד עם יתר כוחות האוגדה היוו את המאמץ העיקרי של ההתקפה כדי להדוף את האויב אל מעבר לקו הסגול, כשהם יוצרים יתרון של יחסי כוחות מקומיים מול הסורים, שהיו אמנם כוח גדול מאוד, אך פזורים בשטח. היעדר מודיעין היקשה מאוד על הלוחמים אך לא מנע מהם להסתער גם אל הלא נודע. החטיבה המשיכה להילחם בציר היישובים. החטיבה כבשה את תל ג'וחדר ומשם המשיכה בכוונה להגיע תל פארס.

המשימה הוטלה על הגדס"ר. באומץ לב ובנחישות עלו הלוחמים על התל שכבשו הסורים מיד בתחילת המלחמה. תל זה והחרמון נחשבו לשני התלים המבוצרים ביותר ברמת הגולן. טנק סורי בודד עם צוות אמיץ הצליח בלחימה עיקשת לגרום לנו אבדות ולעכב את כיבוש התל, אך הוא נכבש בסופו של דבר בפעולה רגלית של קציני סיור שחילצו אגב כך לוחמים שהסתתרו בבונקר.

בבוקר 10 באוקטובר הייתה רמת הגולן נקייה כמעט מכוחות סוריים. בשלב זה הייתה המטרה רדיפה וניצול הצלחה – לתקוף מעבר לקו הסגול שהיה קו הפסקת האש לפני המלחמה. מהלך זה לא צלח כלל והאוגדה נאלצה לסגת. דוד כספי מעיד על תקרית כואבת בקרבות הקשים על תִלי כודנה, המלווה אותו עד היום. היה זה במהלך פינוי כוחות שנפגעו לרגלי תל פארס, כשגילה שמ"פ ח' בגדודו, רמי גבעוני, אינו בין המפונים. "יום זה היה מן הקשים שידעה החטיבה והאוגדה, ובפרט גדוד 125, שבו נפל המ"פ האהוב רמי גבעוני ז"ל, שהופקר בתוך הטנק שלו בשטח אויב. באותו שלב אף אחד לא שיער שלחטיבה 205 נכונו עוד קרבות קשים מאלה שעברה עד כה על התִלים במובלעת הסורית" (עמ' 60). גופתו של רמי גבעוני ז"ל הוחזרה על ידי הסורים לאחר שמונה חודשים.

ב-12 באוקטובר, במובלעת שנכבשה, הועברה חטיבה 205 לאוגדה 210 בפיקודו של דן לנר, והיוותה חלק מכוח הפריצה וההבקעה בגזרה הצפונית, אל תוך המובלעת הסורית. כוחות המשלוח העיראקיים נהדפו במאמץ האוגדתי בימים 13-12 באוקטובר, בהשתתפות חטיבות 679, 179 ו-9.

בקרבות על תל ענתר ותל עלקיה, שם תקפו הכוחות העיראקיים ללא רחם, החזיר גדוד 125 בפיקודו של המג"ד טוביה תורן מלחמה שערה. בסערת הקרב ביקש המג"ד לשפר עמדות, אך נענה בשלילה. לחילופין קיבל תגבור מכוחותיו של גדוד 94 בפיקודו של גיא יעקובזון. בקרב זה נפל סא"ל טוביה תורן ז"ל מג"ד 125 ודוד שמע ברשת הקשר "11, מח"ט אומר קבל פיקוד, קודקוד נפגע". בשלב זה האמין עדיין דוד שהמג"ד רק נפצע. במהרה התבררה טעותו כששמע את המח"ט ברשת הקשר "11 אתה 10, אני חוזר אתה 10" (עמ' 85). 10 הוא אות הקריאה בקשר של המג"ד ו-11 האות של הסמג"ד.

החטיבה התמודדה מול כוחות האויב שהתרכזו בכפר שאמס. בשוך הקרבות, כשעיכל את נפילת מפקדו טוביה ואת משמעות קבלת הפיקוד תחתיו, מעיד דוד "בלי התרעה מוקדמת וללא כול שליטה, אני מרגיש את דמעותיי נופלות על פרצופי המאובק" (עמ' 87). דוד המשיך להוביל את הקרבות בתל ענתר ותל עלקיה וצומת כפר נסג'. החטיבה חזרה להיות תחת פיקוד אוגדה 146, והמשיכה להילחם בכוחות העיראקיים העיקשים, ובכלל זה כוחות קומנדו, והתעמתה לראשונה עם הטנק המתקדם טי-62. במהלך חמשת ימי הלחימה על התלים, הדפה החטיבה בכמה ימים ולילות התקפות של מאות טנקים, והקרבות נמשכו עד 19 באוקטובר. בערב עזבה חטיבה 205 את התִלים לצורך התאוששות. את מקומה תפסו כוחות מחטיבה 9.

כותב דוד בספרו "הפניתי מבט מזרחה אל ריכוזי האויב שמולנו, ושאלה גדולה ניקרה בתוכי – מה יקרה אם כל דיוויזיות האויב האלו יתחילו מחדש להסתער מערבה. הרי לזה הם התכוונו, לשילוב ותיאום כוחות בין הצבאות הזרים והסורים, כדי להדוף אותנו מן המובלעת ולכבוש את הגולן" (עמ' 115). בשלב זה נכנסה הפסקת האש לתוקפה, והחטיבה נקראה לרדת לסיני, שם שהתה עוד חמישה חודשים ארוכים. הספר חותם בהנצחת 78 חללי החטיבה מיום הקמתה.

לחטיבה נגרמו אבדות כבדות: 33 לוחמים הרוגים ו-155 פצועים. החטיבה השמידה כ-90 טנקים סורים ועיראקים.

על חקר הקרבות של החטיבה שקד דוד כספי שנים רבות, ובספר זה הוא מתאר את מהלך הקרבות, מנתח אותם ומוסיף לקחים ותובנות אישיות. בספר מייחד דוד פרק לחטיבתו מיום הקמתה לפני 52 שנה.

כמי שמוביל את הנחלת מורשת חטיבתו, היה דוד הרוח החיה בתכנון עצרת החטיבה ב-10 באוקטובר 2013 ביד לשריון (קראו על כך גם במדור "מהנעשה בעמותה" בגיליון זה). את הספר במתכונתו הנוכחית הפיק על מנת לחלקו למשפחות השכולות בעצרת. הוא מגדיר מהדורה זו כ"ארעית", ומתכנן להוציא מהדורה מעודכנת ומתוקנת בהקדם.

המפקדים והלוחמים כיום נשענים על מורשתם של גיבורי המערכה במלחמת יום הכיפורים. "כשסבא היה במלחמה" הוא ספר הפונה לכול אחד מהם באופן אישי. דוד כספי רואה עצמו שליח להעברת המסר של דורו אל דור הלוחמים והמפקדים כיום. הוא משקף להם את צור מחצבתם – דור הוריהם וסביהם, וכעת עליהם להמשיך את שושלת הגבורה, העוברת לאורך הדורות.

דברי המחבר סא"ל (במיל') דוד כספי

ספר זה נכתב בשלשה ממדים: הממד האישי – של המחבר ושל לוחמי החטיבה, שנתנו ביטוי לרגשותיהם וחוויותיהם בשעות המצוקה שחוו במלחמה. הממד ההיסטורי – שבו ספור הלחימה של החטיבה, ברמת הגולן וב"מובלעת הסורית". הממד של הלמידה – שבו ניתוח האירועים של הלחימה וניסיון לחדד תובנות ומשמעויות של המהלכים המבצעיים במלחמה. במלחמת יום הכפורים צלחה החטיבה כ-160 ק"מ, על שרשראות ונכנסה מיד למגע אש בדרום הרמה, כאשר הובילה את התקפת הנגד של האוגדה, שהדפה את הסורים, תוך כיומיים וחצי מעבר לקו הגבול.

החטיבה עברה מבחני אש ולחימה קשים, כנגד הסורים והעיראקים וכמה פעמים עמדה בסכנת הכחדה והישרדות. במשך שנים עשר ימי לחימה, הדפה את הסורים מדרום הרמה, חצתה ה"קו הסגול" לעבר סוריה ולחמה לחימה עיקשת ב"מובלעת" הסורית כאשר אחזה בתילים, "ענתר" ו"עלקייה" במשך כחמישה ימים, והייתה הכוח המזרחי ביותר של צה"ל, כ-35 ק"מ מדמשק. במקום זה ספגה החטיבה כשש התקפות חי"ר ומאות טנקים ביחסי כוחות נחותים ביותר.

ספר זה, הינו פרי מחקר צבאי מעמיק, אך הוא גם מסמך אנושי, רגשי ומרתק המתאר את חווית הלחימה של הלוחמים.

היום, לוחמי החטיבה, כולם "סבאים", שבוודאי מספרים לנכדיהם את שחוו במלחמה זו של יום הכפורים. אז, טנקיסטים לוחמים, מקצוענים, נחושים, שרכבו במלחמה על הטנקים, כאשר ברגעי ההפוגה מאש מחשבתם נדדה לרעיותיהם וילדיהם שבעורף. ספר זה, ירענן זיכרונם ויוסיף להם תובנות חדשות, כפי שקרה אצלי ואצל ילדי ונכדי.

פלדה לב אדם

דוד כספי: "כשסבא היה במלחמה, סיפורה של חטיבת "אגרוף הברזל" במלחמת "יום הכיפורים". הוצאת המחבר. 254 עמודים. כריכה קשה, אוגוסט 2013.

יוסף פרנקל (מתוך: מגזין "הביטחון", גיליון 60, פברואר-אפריל 2015)

במלאות 40 למלחמת "יום הכיפורים", המלחמה הקשה ביותר בתולדות צה"ל, שנסתיימה בניצחון מוחץ מצידו, זכתה מורשת השריון בספר מיוחד במינו המקפל בתוכו את חוויית המלחמה מנקודת מבטו של מג"ד בחטיבה המשוריינת 205, אשר בלמה את התקדמות השריון הסורי בדרום הגולן והעתיקה את הקרבות מעבר לקו שביתת הנשק, ארבעים קילומטר בואכה דמשק. המחבר דוד כספי, איש חינוך, שהחל את המלחמה כסגן מפקד גדוד 125 (סמג"ד) במילואים וקיבל את הפיקוד עליו כמג"ד בבוקר ה-16 באוקטובר 1973, עם נפילת המג"ד הקודם, ידידו ומפקדו האהוב טוביה תורן ז"ל, במהלך קרב אכזרי על התילים ענתיה וערביה מול הכוחות העיראקיים התוקפים, מתגלה לנו כמפקד נחוש בעל עצבי פלדה, שנימים של רגישות ואנושיות עוברים בו שתי וערב. אף כי הספר אינו מתיימר להציג מחקר היסטורי מובהק, יש בו כדי לשרטט תיאור עובדתי המלמד על מרכזיותו וחשיבותו של השריון באותו ניצחון במלחמה העקובה מדם, שחרטה צלקות עמוקות בנפש העם. כתיבת הספר כפי שמודה המחבר שימשה עבורו מעין "פורקן" ו"הורדת נטל", שעמדו בסימן חובתו לנופלים, שעמם עשה את שעותיהם האחרונות, אבל לא רק. הוא מציין שחש בצורך להעלות את סיפור החטיבה במלחמה, זאת מאחר שצה"ל לא פרסם עד היום באופן מוסמך את גרסתו הרשמית ולקחיו וכיוון שלוחמים רבים התהלכו עם התחושה, שסיפורם אישי והיחידתי לא בא לכדי ביטוי נאות (עמ' 11).

לאורך הכתובים, המחבר דוד כספי, מטעים את הערכתו והוקרתו העמוקה למפקד האוגדה 146, האלוף משה (מוסה) פלד, לימים מפקד גייסות השריון, אותו הוא מכנה "המצביא", שהותיר עליו חותם עז של אישיות משכמה ומעלה, שבזכותה האוגדה עשתה את מלחמתה בצורה ראויה (ראה עמ' 206 לדוגמה). הערכה והוקרה בעליל מופגנות גם כלפי מפקד חטיבה 205, האלוף במיל' יוסי פלד, מי ששמר על קור-רוח בשעות הקשות ביותר ונתן פקודותיו בקול בוטח תוך קריאת קרב מדויקת וצפי נכון של ההתפתחויות הצפויות (ראה לדוגמה עמ' 96). שלמי תודה גם מופנים לשריונאים, שהתנסו בכל צורות לחימת היבשה, בלימה, התקפה והעתקת הקרבות לשטח האויב, הגנה ואחיזת שטח, כל זאת תוך נחיתות משמעותית במספר הלוחמים והטנקים.

המחבר שוטח ביקורת על תפיסת הקונצפציה ל"סבירת נמוכה למלחמה", שטופחה על-ידי ראש אמ"ן, האלוף (במיל') אלי זעירא, מי שהשתלט על הערכות המצב הביטחוני בדיוני הקבינט המדיני, שנשלטו כביכול על-ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ז"ל ושר הביטחון משה דיין ז"ל. לעניות דעתי, המחבר מעלה רק היבט מוגבל של הקונצפציה. היבט רחב יותר מגולם בהנחתם של ראשי הקבינט המדיני, שמדינת ישראל מוערכת בעיני "הבית הלבן" כנושאת מטוסים אמריקנית ושהוא לא יניח לה להיות מוכית על-ידי צבאות מצרים וסוריה, על אחת כמה וכמה אם לא תפתח במלחמה יזומה, שהייתה עשויה לשנות את מהלכה כבר ביום הראשון. כזכור ארצות הברית סירבה בשבוע הראשון ללחימה לשלוח נשק וחלקי חילוף לצה"ל ורק ב-14 באוקטובר 1973, עם בלימת הצבא המצרי בסיני והמפנה לטובת צה"ל, נפתחה הרכבת האווירית לישראל. היה זה מסתבר אינטרס אמריקני מובהק ללכת עם הצד המנצח, אם כי, כדי לשמור על ההגמוניה האמריקנית, למנוע ממנו את קטיפת הניצחון המוחלט. כך "הבית הלבן" לחץ על ישראל לשביתת אש ב-20 באוקטובר 1973, ימים ספורים לפני שהוא ממגר סופית את צבאות מצרים וסוריה. היבט נוסף של הקונצפציה קשור בהחלטתו של הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו) להותיר בקווי הפסקת האש כוחות סדירים דלים ומדובללים למרות ההתרעות הרבות שבאו מן השטח. לאחרונה שמעתי את האלוף (במיל') גיורא איילנד, ראש המועצה הלאומית לביטחון בעברו, אומר שאם צה"ל היה נערך עם כוחותיו הסדירים על הכלים באופן מושכל, גם מבלי להזעיק את המילואים, המלחמה הייתה מתפתחת אחרת. המחבר דן בקצרה בכשליו של הרמטכ"ל, שלא יזם תגבור של הכוחות הסדירים המצומצמים ערב המלחמה ושהתעלם מהיעדר נהלים ופקודות כתובות להיערכות ולתגבורות במצבי פתע. ביקורת נוספת נוגעת למחסור בהצטיידות ובזיווד טנקים בפריטים חיוניים (עמ' 203).

המחסור בזיווד, כך מסתבר, לא פגע ברוח הנחישות. קשה להאמין, אבל חטיבה 205 גמעה את הדרך ממחנה "עופר" בירושלים לצומת צמח, ביום השלישי של המלחמה, 8 לאוקטובר, על שרשראות הטנקים ולא על מובילים. כ-50 אחוזים מן הטנקים נותרו מאחור בשל בעיות טכניות, דוגמת חימום מנוע, מרכוז לקוי של מערכת הבלמים, החלקות מסוכנות על הכבישים ומחסור בדלק. ליד תחנת הדלק בצמח נוצר מהלך בלתי-תקין, כאשר המח"ט וקצין התחזוקה הפקיעו מבעל התחנה את הנוזל היקר וחתמו לו על פתק, שהצבא ישלם את הוצאותיו. התמונה הגרוטסקית השתקפה בתדלוק טנקים מגושמים בצד מכוניות פרטיות בואכה לציר העלייה לרמה.

תוכנית הכניסה לקרבות השתנתה במפתיע, כאשר במקום המגננה שנועד לה, החטיבה פתחה במתקפת-נגד כבר ביום הראשון ללחימתה, בלמה את תנופת ההתקדמות של הצבא הסורי כשהיא משמידה לו עשרות טנקים וכלי רכב, ממגרת את המערך הסורי, שהתרחש במרחב רמת מגשימים ואף לוקחת בשבי את מפקד חטיבה 47 הסורית, קצין בדרגת אלוף-משנה. היה זה מפקד אוגדה 146, מוסה פלד, ששיכנע את פיקוד הצפון והמטכ"ל בנחיצותה של ההתקפה המפתיעה, שהובילה להדיפת הסורים מעבר לקו שביתת הנשק (עמ' 46).

לא נחסכים בספר תיאורי גבורה עילאית, אחד מהם למשל נוגע לקרב על מוצב תל-פארס החולש על דרום הרמה ושנכבש על-ידי הסורים בתחילת המלחמה יחד עם מוצב החרמון. מדובר בהר געש כבוי עם לוע ענק במרכזו, המתנשא לגובה יחסי של 200 מטר והשולט בתצפית טובה על האזור שמסביבו. טנק סורי PT-76 שהיה על התל למעלה חפור ומוסתר בעמדה, ירה ופגע בטנק צה"לי ובכלי רכב נוספים. מאחר שלא נותרה ברירה אלא להשמיד את הטנק בפעולה רגלית, קצין הסיור אסף קוטין, זוכה צל"ש, התקרב אליו מאחור וגלגל עליו ואל תוכו רימונים. עם תום כיבוש התל נתגלו בתוך הבונקר ארבעה חיילים, שנמלטו מן הטבח, אותו ביצעו הסורים יומיים קודם לכן בסוללת התותחים באזור הג'וחדר. כמו-כן נתגלתה גופת חייל ישראלי הרוג (עמ' 50).

לא חסרים בספר סיפורים מרגשים. אחד מהם נוגע למוצב תל-א-סאקי, שבו היו נצורים עשרים צנחנים, שלחמו בעוז ביומיים הראשונים ולא נתנו לסורים להתקרב אליהם, לאחר שאזלה תחמושתם ולא נותרו כמעט חיילים בריאים המסוגלים להילחם, הם הוציאו את הנצרות מן הרימונים ואחזו בהם כדי שלא ליפול בשבי, זאת לפני שחולצו בשלום על-ידי לוחמי החטיבה (עמ' 54-53). כבר ביום הרביעי ללחימה, בעוד הצבא המצרי עדיין שועט בסיני, שולח מפקד פיקוד צפון, האלוף יצחק חופי (חקה) מברק לרמטכ"ל… קו הפסקת האש בגולן בידינו, אנו תוקפים מעבר לו (עמ' 55).

תקריות שנסתיימו באבדות בנפש היו הן מנת חלקן של הקרבות ברמת הגולן. כך למשל באזור תל-יוספון, שבו לחמה חטיבת השריון 679 בפיקודו של אורי אור, לא הובחנו בעוד מועד כוחות קומנדו סוריים, שתקפו את החטיבה במטולי אר-פי-ג'י ושגרמו לה אבדות בנפש ופצועים, זאת לפני שבחלקם הושמדו ובחלקם נהדפו מעבר לקו שביתת הנשק. פעולה נועזת זו בצירוף מהלכי נסיגה מתוכננים של הכוחות הסוריים לצורך היערכות מחדש, העידו על עקשנות ורצון לחימה. תקרית חמורה אחרת נסתיימה במותו של מפקד פלוגה ח', רמי גבעוני ז"ל מהגדוד של טוביה תורן ז"ל. כאשר הגדוד התקדם לעבר תל אל-אדבח לאחר שחצה את קו שביתת הנשק, הוא נתקל במארב נ"ט מחופר שלא איפשר את הצלחת המשימה וניתנה לו פקודת נסיגה. שני טנקים מפלוגה ח' נפגעו מטילי סאגר ונותרו בשטח האויב. כאשר הגיעו הצוותים, שפינו עצמם למקום מבטחים, המתין להם דוד כספי, אז עדיין סמג"ד, עם צוותי רפואה של הגדוד. או-אז התברר שהמ"פ רמי גבעוני ז"ל נפגע באחד הטנקים ולא חולץ על-ידי צוותו. המח"ט יוסי פלד ביקש אישור לחלץ את רמי ולפוצץ את הטנק בחסות החשיכה, בקשה שלא נתקבלה בפיקוד האוגדתי. מספר חודשים לאחר-מכן הוחזרה גופתו של רמי על-ידי הסורים, שגררו את הטנק למסע "ניצחון" בדמשק (עמ' 58).

למרות הפריצה וההבקעה של החטיבה בגזרה בצפונית בציר קוניטרה-דמשק, הסורים עדיין לא ביקשו הפסקת אש ואדרבא, נסתייעו בכוחות שריון עיראקיים רעננים, שגילו נחישות לבוא לכדי קרב מגע (עמ' 81). למרות האבדות הכבדות, בהן נמחקו יחידות שלמות מן הצבא הסורי והעיראקי, האויב לא נשבר והתמוטט כפי שאירע ב"מלחמת ששת הימים". ביום שלישי, 16 באוקטובר, כבשה החטיבה את התלים ענתר ועלקיה בואכה דמשק, שם נאלצה להילחם חמישה ימים עד להפסקת האש בקרבות בלימה עקובות מדם אל מול התקפות שריון חוזרות ונשנות, מטחי קטיושה כבדים והתקפות קומנדו. על אף ההרוגים, הפצועים והטנקים הפגועים, כך מעיד כספי, החטיבה עמדה במשימתה. הלוחמים, ברובם מילואימניקים בעלי משפחות, שנטלו חלק ב"מלחמת ששת הימים", גילו מורל גבוה ועל אף התשישות והעייפות, לא נרתעו לרגע, לא ברוחם ולא במעשיהם. מפקד האוגדה מוסה פלד, התבטא לאחר הלחימה, שהיו שעות במהלכה, בהן חש כי חטיבתו של יוסי פלד מושמדת (עמ' 83). אחרי הפסקת האש ב-20 לאוקטובר, לוחמי האוגדה לא שוחררו לביתם אלא הועברו בפקודת המטכ"ל לחווה הסינית בסיני בין הארמיות המצריות, השנייה והשלישית. שם בין הדיונות, הם רבצו עוד חמישה חודשים.

המחבר והלוחם כספי הוכיח בהתנהגותו ששיר "הרעות" של חיים גורי, לא נשלח לתהום הנשייה. ביום הראשון שנזדמן לו לצאת ל"אפטר" לכמה שעות ספורות, הוא לא יצא למשפחתו החרדה, אלא הלך לבקר את שרה, אלמנתו של טוביה תורן ז"ל ואת דליה, אלמנתו של רמי גבעוני ז"ל, שתיהן בקיבוץ "מעברות". כספי גילה איפוק, אך היה מאוד נסער בנפשו. השלושה היו חברים קרובים, ששירתו יחד בפלוגת הסנטוריונים הראשונה במחנה "חסה" בגדוד 82 תחת פיקודו של שמואל גורודיש ז"ל, לימים אלוף ומפקד פיקוד הדרום ב"מלחמת יום הכיפורים", שנאלץ לפנותו לטובת רב-אלוף (במיל') חיים בר-לב ז"ל. בצוותא הם עברו את "מלחמת ששת הימים" והגיעו לתעלה (עמ' 166).

לעומת הגישה הדפטיסטית של שר הביטחון משה דיין ז"ל, מי שהרבה לחזור על הצהרותיו בדבר "אובדן הבית השלישי" ו"הלכו הדגניות" ולדחוק בהקמת קו מגננה בעורף, גילו המפקדים בחזית, בתוכם מפקד האוגדה מוסה פלד ומפקד החטיבה יוסי פלד, עוז-רוח שהסתיר את מצוקותיהם האישיות (עמ' 203).

האם הופקו לקחים מן המלחמה הזו? שואל המחבר ומשיב, שאין תשובה ברורה. יחד עם זאת, למרות שהצבא היום הוא דיגיטלי וטכנולוגי, רווי מחשבים וטילים חכמים, יש הרבה מה ללמוד מן המלחמה היא בתחומי המנהיגות, הפיקוד והתמרון, בלחימה במספר חזיתות ובתנאים נחותים של סדר-כוחות, בעמידה תחת הפגזת ארטילריה בלתי-פוסקת ובפריצה אל טריטוריית האויב (עמ' 205). הנני מבקש להוסיף, שגם בתרחישי הייחוס של הסייבר, עדיין חובה לטפח את השריון ככוח המחץ של צה"ל. מבצע "צוק איתן" הוכיח, שגם אם מדובר בחדירה של מאות מטרים בלבד, החי"ר מתקשה לזוז מבלי שהטנקים נעים לפניו. איומי הסייבר יכולים לגרום לנזקים כבדים, אבל רק האחיזה בשטח מבטיחה ניצחון ואין אחיזה בלי שהטנקים מבטיחים אותה.

אנו קוראים את המחבר האומר, שמלחמה זו פגעה בגופם של רבים ובנפשם של רבים יותר, אך בל נטעה, זו הייתה מלחמה שנסתיימה בניצחון מוחץ של צה"ל. סיפורה של חטיבה 205 מלמד כי למרות שהמלחמה הותירה חלק מלוחמיה פגועים שרוטים, היא הפיחה בהם גם עוז ואמונה ביכולתם לשמור על הבית.