1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה
בני מוריס. תירגם מאנגלית: יעקב שרת. הוצאת עם עובד, 563 עמודים
בספרו החדש, "1948", מגיש בני מוריס לקוראיו סיפור קולח וערוך היטב שהתמונה הכללית מצטיירת בו בבהירות. המחבר מתמקד בגורלם של הפלסטינים, ואכן זה הסיפור המרכזי, אולם יחסו אל הטרגדיה שלהם בעייתי מבחינה אנושית ומוסרית
תום שגב
הקוראים הישראלים שמתעניינים במלחמת העצמאות יכולים לבחור כיום בין שלושה ספרים עיקריים. ספרו של בני מוריס ראוי להעדפה, קודם כל מפני שהוא קצר בכ-450 עמודים מאוסף המחקרים שערך אלון קדיש ("מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט", הוצאת משרד הביטחון, 2004) ובכ-100 עמודים מספרו של יואב גלבר ("קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948", הוצאת דביר, 2004). מוריס הוא הכותב המרתק והמאתגר בין השלושה; הוא יודע לכתוב: ניסיונו לחבר היסטוריה פופולרית של מלחמת העצמאות ראוי לשבח וכעיתונאי לשעבר הוא יודע להתחשב במגבלות הסבלנות של קוראיו. הסיפור שהוא מגיש ערוך היטב, התרגום מאנגלית קולח, התמונה הכללית מצטיירת בבהירות.
אך מוריס הוא עכשיו גם פרופסור להיסטוריה ולמרבה הצער גם הוא כמו עמיתיו כותב בעיקר על קבלת החלטות ותהליכים, צבאות ומהלכי קרב, ונוטה להתעלם מבני האדם העומדים מאחורי המסמכים. ספרו מוכיח על כן מה שמוכיחים ספריהם של עמיתיו: בדרך כלל לא כדאי להפקיר סיפור טוב בידי פרופסורים להיסטוריה. כמו כל דבר שמוריס כותב גם ספר זה הוא פוליטי מאוד, וגם מסיבה זו הוא ראוי לקריאה. בדומה לספרי עמיתיו מוכיח גם הוא שההיסטוריה שייכת למנצחים: יחסו של מוריס אל הטרגדיה של הפלסטינים מביש מבחינה אנושית ומוסרית.
להבטיח את העורף
התזה הבסיסית מופיעה במשפט הראשון: "מלחמת 1948 הייתה תוצאה בלתי נמנעת כמעט של יותר מחצי-מאה שנות חיכוך וסכסוך בין ערבים ליהודים". ב-40 העמודים הבאים מוריס נוטל את קוראיו למסע בזק שראשיתו ב-1200 לפני הספירה וסופו בשלהי המנדט הבריטי, ומוביל למסקנה שרק אחד משני תנאים היה יכול, אולי, למנוע את המלחמה: או שהיהודים לא היו מתיישבים בארץ ולא משתלטים עליה, או שהערבים היו מסכימים לבואם ומקבלים את שלטונם.
מוריס מתמקד בגורלם של הפלסטינים, ואכן זה הסיפור המרכזי. בדומה להיסטוריונים אחרים הוא מחלק את מלחמת העצמאות לשני שלבים עיקריים: מהחלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 ועד להכרזת העצמאות ב-15 במאי 1948; ומפלישת צבאות ערב עד הסכמי שביתת הנשק ב-1949. את השלב הראשון מוריס, כמו אחרים, מכנה משום מה "מלחמת אזרחים". זה מונח מופרך, מפני שגם בשלב הזה זו לא הייתה מחלוקת פוליטית בין אזרחים במדינה אחת, כי אם עימות לאומי בין שני עמים. משום מה חשוב למוריס להוכיח שערביי הארץ לא היו עם, כי אם רק "עם". הוא מרבה לעשות שימוש במרכאות: המרד הערבי לא היה מרד כי אם "מרד", לערבים לא הייתה תוכנית כי אם "תוכנית", הבטחה מפי ראש ממשלה ערבי היא רק "הבטחה"; ארץ ישראל היא ארץ ישראל, אך פלסטין כמובן רק "פלסטין" והצדק שביקשו תושביה הערבים לא היה צדק, כי אם רק "צדק".
רוב ערביי הארץ, כ-400 אלף במספר, הוברחו וגורשו בשלב הראשון של המלחמה, כלומר לפני שצבאות ערב פלשו למדינת ישראל. לדברי מוריס, גירוש הערבים נועד להבטיח את העורף, לקראת פלישת צבאות ערב. הסבר זה בעייתי, ראשית מפני שלדברי מוריס עצמו דוד בן גוריון לא חשש כלל מפני ערביי ארץ ישראל, ובצדק: הם היו חסרי אונים, כמעט. בן גוריון חשש מפני פלישת צבאות ערב. יתר על כן, בן גוריון לא ידע בוודאות שצבאות ערב יפלשו לישראל ב-7 במאי 1948. עוד רשם ביומנו: "היילחמו הארצות השכנות?" בן גוריון לא יכול לדעת זאת בוודאות, מפני שלדברי מוריס הערבים עצמם
היססו כמעט עד הרגע האחרון אם לפלוש לישראל או לא. כך או כך, מוריס קובע שתוכניות הפלישה של צבאות ערב לא הטילו שום תפקיד על ערביי ארץ ישראל.
זה מחזיר את הדיון לשאלה מדוע הוברחו וגורשו 400 אלף ערבים, לפני שצבאות ערב ירו אף ירייה אחת לעבר צה"ל ועולה האפשרות שזה לא קרה מפני שהערבים תקפו את ישראל, כי אם להיפך: צבאות ערב תקפו את ישראל בין היתר מפני שהבריחה וגירשה 400 אלף פלסטינים. ספק אם יש מי שיודע בעניין זה יותר ממוריס. התזה העולה מספרו היא שכמעט הכל קרה בעצם כתוצאה מטעות: היהודים הגזימו בכוחם של הערבים וחששו מפני שואה שנייה. למעשה לא ידעו להעריך אל נכון את חולשתם וחששו מהם ללא הצדקה. על כן נראה שגם הבריחו וגירשו אותם ללא הצדקה. אך מוריס מבקש להצדיק את גירוש הערבים: הוא אומר שהם פתחו בהתקפה, אבל המידע הקונקרטי שהוא מביא על התנכלויותיהם לישובים היהודיים – אינו יכול להסביר גירוש בקנה מידה כה נרחב.
מטבע הדברים עולה השאלה אם הערבים סולקו כדי להיפטר מהם. מוריס קובע שלפחות החל בדצמבר 1947, כלומר כמעט חצי שנה לפני פלישת צבאות ערב, כבר עמדו לפני היהודים בארץ ישראל שתי מטרות: להרחיב את השטח שנועד להקמת מדינה יהודית על פי החלטת האו"ם; ולהפחית את מספר הערבים שיתגוררו בשטח המדינה היהודית. וכך עשו. מבחינה היסטוריוגרפית די בכך, אך מוריס מכניס את קוראיו לוויכוח ישן על נושא שגם אותו הוא מכיר היטב: כיסופי התנועה הציונית לטרנספר את ערביי הארץ, או לפחות חלק מהם.
רעיון זה מלווה את התנועה הציונית מאז ימי הרצל עצמו; הוא תפס מקום מרכזי במחשבתם של ראשי התנועה הציונית, לרבות חיים ויצמן ודוד בן גוריון. אך מוריס עושה מאמץ גדול לנתק את הברחת הערבים וגירושם מרעיון הטרנספר; במידה דומה של היגיון יכול היה לנתק את הקמת המדינה מהחזון הציוני.
יתר הערבים גורשו בימי המלחמה ואחריה. מה שמוריס מספר על המצב בחזיתות אינו ממחיש את הצורך הצבאי לגרש את האוכלוסייה, מה גם שכבר בתוך שבועיים-שלושה כוחה הצבאי של ישראל עלה בהרבה על כוחם של צבאות ערב ושארית האוכלוסייה הערבית לא היוותה כל איום על המדינה. השאלה למה גורשו – נשארת בספר הזה ללא תשובה משביעת רצון. מוריס אומר שהם רצו להשליך את היהודים לים וקובע: "מגמת הגירוש הערבית הזינה בבירור את החשיבה הטרנספריסטית הציונית בשנות ה-30 וה-40". זו קביעה תמוהה, שהרי מוריס יוצא מגדרו כדי להוכיח את שוליותה של החשיבה הטרנספריסטית.
בני מוריס. תצלום: אלכס ליבק
טיהורים ללא מרכאות
לפני כשש שנים אמר בני מוריס שישראל לא גירשה די ערבים. בראיון לארי שביט ב"הארץ" קבע שאילו היה דוד בן גוריון מבצע גירוש מלא ולא חלקי בלבד – הוא היה מייצב את מדינת ישראל לדורות. לימים עלול להתברר שזו הייתה השגיאה הפטאלית שלו, הזהיר מוריס אז. בספרו הנוכחי אין הוא חוזר על דעה זו, אך את בן גוריון הוא מתאר כ"גנרליסימו" אובססיבי שאינו יודע תמיד מה נעשה סביבו.
אדישותו של מוריס לסיפורם של האנשים העומדים מאחורי המסמכים שהוא מצטט מתגלה גם בהימנעות כמעט מוחלטת מתיאור סבלם של הפליטים. נראה כי לפחות חלקם חייבים לדעתו תודה על גירושם, ובהם תושבי לוד ורמלה: "אין ספק כי לאחר שנתנסו בקרבות, בטבח ובכיבוש הישראלי, ביקשו רבים מן התושבים בכל לבם לעזוב ולעבור לשטחים הנשלטים בידי ערבים", מוריס כותב. אובדן בתיהם לא היה נורא כל כך בשבילם, לדעתו: "הפלסטינים, עם כפרי ברובו, שהורגל בחיים תחת כיפת השמים, הפגינו חוסן", הוא מבקש להרגיע את קוראיו. גם ההחלטה שלא להתיר את שובם של הפליטים – מקובלת על מוריס, ובהערת שוליים הוא קובע כי רוב הפליטים אינם פליטים כלל, שהרי הורשו להישאר בארץ ישראל, בגדה וברצועת עזה.
הוא מגלה הבנה ניכרת לשורה של מעשי זוועה שליוו את הגירושים. כמה פעולות שנועדו בין היתר לגרש תושבים – הוא מתאר כטיהורים, ללא מרכאות; זה מביך ואכן במקור האמריקאי של ספרו נוספו במקרה אחד מרכאות סביב הביטוי הזה. בתוך כך, הוא מקפיד שוב ושוב לומר שערבים, לרבות שבויים ואזרחים, גם נשים וילדים, "הוצאו להורג"; יהודים, לעומת זאת, "נרצחו" על פי רוב, כלשונו. האזרחים שנהרגו בידי ערבים בגוש עציון נרצחו ב"טבח", מוריס כותב. זה היה אחרי מה שקרה בדיר יאסין, אך את אירועי דיר יאסין עצמם הוא אינו מגדיר כטבח. גם אלה מתושבי הכפר שנורו אחרי הקרב – "הוצאו להורג", כלשונו.
הוא מפנה את קוראיו להערת שוליים ובה הוא קובל על שהנציב העליון "נתפס להגזמות" בהבריקו לממונים עליו כי בדיר יאסין נשים וילדים הופשטו, הועמדו בשורה, צולמו ואחר כך נטבחו באש אוטומטית. מוריס מעיר בסרקזם: "דומה שהבריטים היו נכונים להאמין לכל דבר שסופר על האצ"ל והלח"י". למרבה הזוועה, מדינת ישראל מסתירה עד היום תצלומים שנעשו במהלך ההתקפה על דיר יאסין ומונעת את פרסומם. "הארץ" עתר בעניין זה לבג"ץ והמדינה הסבירה כי פרסום התצלומים האלה עלול לפגוע לא רק ביחסי החוץ של המדינה כי אם גם "בכבוד המת". לאחר שראו את התצלומים – החליטו שופטי בג"ץ שהמדינה צודקת. אשר על כן אולי מוטב היה להמתין מעט עם הניחוש שהנציב העליון "נתפס להגזמות".
לא לשכוח את סדאם חוסיין
מוריס אינו היסטוריון צבאי; למרבה המזל, מותר לומר, שכן תיאורים מקצועיים של קרבות יכולים להיות מייגעים למדי, ולטשטש את מה שחשוב באמת. הוא מוביל את קוראיו בין השלבים העיקריים של המלחמה, דרך ההפוגה הראשונה והשנייה, "עשרת הימים", מבצעי "יואב", "חירם" "חורב" ועד להסכמי שביתת הנשק. הוא נוטה להתייחס אל מבצעים אלה במבחן התוצאה; חלק ניכר מפעולות צה"ל הוא מגדיר כהחמצות, ועל כישלון הניסיון לכבוש את ג'נין הוא כותב: "בג'נין נחל צה"ל מפלה מבישה".
מקובל לומר שהישראלים ניצחו בהיותם "מעטים מול רבים" הודות לרוח הלחימה שלהם, התחושה שאין להם ארץ אחרת וזכר השואה. הניצחון עלה להם בקרוב ל-6,000 חללים, כמעט 1% מכל האוכלוסייה היהודית בארץ. מוריס אינו מתעלם מכל אלה, אך נוטה יותר להצביע על איכותו המקצועית של צה"ל – שהקדים להתארגן, לתכנן את מהלכי המלחמה ולהצטייד לקראתה, בין היתר בנשק וציוד מצ'כוסלובקיה. תבוסת הערבים אינה מצטיירת על כן כ"נס".
מוריס מבקש לשכנע את קוראיו שהגורם העיקרי אשר הניע את הערבים לנסות ולזרוק את היהודים לים היה דתי ואנטישמי. אין זו בעיה ישראלית, לדעתו: מדובר במאבק גלובלי בין המזרח המוסלמי למערב. בתוך כך הוא מלקט בשקידה כל קריאה ערבית לג'יהאד נגד היהודים. לפחות במקרה אחד הוא מתאים לצרכיו את המקור שלו, באמצעות שלוש נקודות: המלך עבדול עזיז איבן סעוד אכן כתב לנשיא רוזוולט על העוינות הדתית השוררת בין יהודים לבין מוסלמים והזכיר את "התנהגותם הבוגדנית" של היהודים כלפי הנביא מוחמד, אך במקום שמוריס הציב שלוש נקודות הציע המלך להניח לנושא הדתי וקבע שגם בלעדיו – ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים. ואכן, הערבים לא נזקקו לקוראן כדי להתנגד לכוונת הציונים להשתלט על ארץ ישראל; גירוש הפלסטינים הוכיח להם שצדקו.
על הערבים מוריס יודע בעיקר מה שקרא בדו"חות של שירות הידיעות של ההגנה. זה מקור מפוקפק, שהרי לדברי מוריס עצמו תפישות היסוד של היהודים בנוגע לכוחם של הפלסטינים ושל צבאות ערב היו מוטעות לחלוטין. העדפותיו בנוגע למקורות שהוא בוחר לצטט מוזרות לעתים. במקרה אחד הוא מצטט ידיעה, מתורגמת לאנגלית, שהופיעה בעיתון שווייצי בשפה הגרמנית ולפיה מאות יהודים נרצחו במצרים. לא ברור מדוע מוריס לא מצא לעניין זה מקור טוב יותר מה"נאציונל צייטונג" של באזל ובהערה הוא מציין כי כנראה שלא היו מאות הרוגים.
כדי להסיר ספק מלב שהערבים באמת מנוולים הוא נסחף גם לצטט את האמנה הפלסטינית משנת 1964 ולא שוכח את סדאם חוסיין. שורה של ציטוטים מסוג זה מעלים על הדעת נזיפה שמוריס נתן לפלסטינים: אין להם היסטוריוגרפיה רצינית.
הסיכום הוא זה: צה"ל ניצח כי היה חזק יותר מערביי ארץ ישראל ומצבאות ערב גם יחד, הוא ביצע יותר מעשי זוועה מהערבים, חלקם כדי לחולל את בריחת הערבים וגירושם, אך אל דאגה: "בסך הכל" נרצחו במלחמה כ-800 אזרחים ושבויים ערבים, כותב מוריס: פשעי המלחמה ביוגוסלוויה ובסודאן גרועים יותר.
ספר – תש"ח מאת יורם קניוק
שני הספרים, תש"ח של יורם קניוק ו-1948 של בני מוריס נכתבו על מלחמת העצמאות. בעוד שספרו של יורם קניוק הוא גם כתב זיכרון רגשי, ספרו של בני מוריס (במקור באנגלית) כתוב מנקודת מבט חיצונית וכותרת המשנה לשם הספר היא: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה.
זאב גלילי (פורסם ביום 8 באוגוסט 2010)
הספר תש"ח של יורם קניוק יצא בהוצאת ידיעות ספרים, 190 עמודים.
הספר 1948 של בני מוריס יצא בעברית בהוצאת עם עובד ספריית ספיר, שנת 2010, 563 עמודים.
יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".
יורם קניוק 2008, ויקי שיתוף
בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.
אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.
כריכת הספר תש"ח של יורם קניוק
כריכת הספר 1948 של בני מוריס
היחס לשואה
אי אפשר לכתוב על מלחמת תש"ח בלי להעמיד את תודעת השואה במרכזה. כל אחד כמעט מ-630 אלף היהודים שחיו כאן ב-1948 השאיר הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות באירופה העולה באש.
ספרו של יורם קניוק הוא ספר על השואה לא פחות מאשר על המלחמה. בגיל 80 שואל עצמו קניוק: "האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, כי הייתי גיבור?… [לא, אלא כי] ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה, חסרי בית, ששום מדינה לא רצתה בהם…"
ואז קם והתגייס לפלי"ם.
לוחמי פלי"ם מורידים מעפילים אל החוף
המפגש בין האב ובן דודו
הפרק החזק ביותר בתש"ח מתאר אירוע שהתרחש כשקניוק היה בן 16, בבית הוריו ברחוב בן יהודה בתל- אביב. אדם מוזר הופיע בפתח ביתם, חובש קסקט מהוה ושמוט הצידה ובעיניו זיק שהזכיר לקניוק את עיני הנער שעמד בידיים מורמות בגטו וארשה.
הוא דיבר עברית ארכאית במבטא יידישאי כבד, וביקש לראות את "המנוול" כשהוא מתכוון לאביו של קניוק. כשיצא האב מחדרו זינקו השניים איש על רעהו הכו זה את זה כשהם מטיחים זה בזה דברים ביידיש.
יורם נדהם לגלות שהאב מדבר יידיש. האב, משה קניוק. הגיע לארץ מברלין בשנות ה-30. היה מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, קרא רק ספרות גרמנית ושמע מוסיקה. כל עולמו היה ספוג בתרבות הייקית האנינה. אפילו לבית הכיסא, מספר קניוק, היה הולך בעניבה. בראיון עמי סיפר לי קניוק כי אביו היה רחוק מכל עניין יהודי ולא טרח לבוא לבית הכנסת, כשיורם עלה לתורה בהגיעו למצוות. בספר מספר קניוק כי האב נמנע מלשתות תה כי זהו "משקה יהודי מדיי".
והנה לפתע נשרה הקליפה היקית של האב והוא נהם כחיה פצועה ביידיש. לאחר החלפת המהלומות התחבק עם האיש המוזר. וזה ירק בפני האב והאב הוציא מכיסו ממחטה נקייה למשעי ניגב את פניו והחזיר את הממחטה מקופלת למקומה.
"הפעם הראשונה שראיתי אותו מכה מישהו, הפעם הראשונה שראיתי אותו מתחבק עם מישהו, הרי אפילו עם אשתו לא התחבק וגם לא איתנו – לא עם אחותי ולא אתי".
המפגש האיום הזה נסתיים בנשיקות פה אל פה שהחליפו האב והאיש המוזר.
כששאל יורם את אביו לפשר המפגש הזה הסתגר בבית שימוש ובכה. הנער הבין כי האב איננו ייקה ממש אלא גליצאי מטרנופול שבגליציה. האב נסע לברלין וכדברי הזר (שנתברר כי הוא בן דודו של האב והיה ניצול יחיד מגיא הריגה של העיירה) "עזב אותנו בטרנופול שנמות. התחפש לגרמני וליקק תוכעס של נאצים בבארים בברלין…"
ניצול שואה
המפגש של האב עם בן דודו חידד את רגישותו של יורם שהחל להבחין בכך ש"הרחובות החלו להתמלא יצורים עלובים שהיו דומים לאיש שהיה אצל אבי… העיר התמלאה שברי אדם".
ובצד המודעות לאימת השואה צמחה אצל יורם הצעיר תחושת האשמה. "נפחה בי תחושב מאוסה שמי שאבק אדם זה אני ולא הוא. אני אשם כי אכלתי שמנת במלחמה… בעוד שהם מתו…"
ועל אביו הוא אומר: "כשיהודים מתו הוא ערך קונצרטים קאמריים וניגנו את כל הגרמנים".
זה היה הרקע להתנדבותו של יורם קניוק לפלי"ם כדי להביא "שברי אדם" מהשואה ארצה ומכאן התגלגל למלחמה ובצל תודעה זו לחם.
"לרוב חבריי" – מספר קניוק – "היו הורים שדיברו יידיש או רומנית או הונגרית… שילחו אותנו… להקים מדינה למתים שלהם והם לא ידעו שהמדינה תהיה… כולה זרועה בקמח העצמות של היהודים שלא הגיעו".
נערים בני 17 נבדקים לפני גיוס. רבים מהם לא יגיעו לשנתם ה-18
בני מוריס והשואה
השואה מופיעה אצלו כעוד נתון במערך הכוחות והשיקולים. הוא מדבר על השואה כגורם שהשפיע על מצפון העולם בהחלטה על הקמת המדינה, השפיע על מתנדבים, יהודים ולא יהודים, שבאו להילחם בצד היהודי, השפיע על יהודים בעולם לתרום כסף למדינה וכו'.
יש אצל מוריס שואה. אין בו תודעת השואה כגורם המרכזי במלחמת תש"ח.
יחסי הכוחות
אחד הדגלים שההיסטוריונים החדשים נושאים מזה זמן רב הוא "ניפוץ המיתוס של מלחמת המעטים נגד הרבים החלשים נגד החזקים". בתש"ח, הם אומרים, היהודים היו הצד החזק והפלסטינים הצד החלש.
וכך מסביר בני מוריס את היתרון היהודי במלחמת תש"ח. בארץ ישראל המנדטורית היו אמנם 1.3-1.2 מיליון ערבים ורק 630 אלף יהודים. הערבים גם נהנו משליטה באזורים גבוהים מעורף ענקי של מדינות שכנות אוהדות.
"אולם להוציא גורמים אלה נהנה הישוב היהודי מעדיפות בכמה תחומים:
§ ארגון ארצי ומוכנות למלחמה,
§ פיקוד ושליטה מרכזיים,
§ מוטיבציה גבוהה מאד של חברה המאוחדת במטרה משותפת,
§ מערכת חינוך ברמה גבוהה,
§ כוח צבאי מאומן,
§ עוצמה כלכלית וחברה תעשייתית למחצה,
§ עדיפות במספר הגברים בגיל לחימה (20-44) בשל הגיל הצעיר של האוכלוסייה היהודית.
בני מוריס, ויקי שיתוף
בני מוריס מביא נתונים מרשימים מאד על תעשיית הנשק העצמאית של הישוב. בין ה-1 באוקטובר 1947 ל-31 במאי 1948 יצרו מפעלי התעש 15,468 תת מקלעי סטן; יותר מ-200 אלף רימונים; 125 מרגמות 3 אינץ'; 130 אלף פצצות; 40 מיליון כדורים.
ומה היה בשטח
בסיפורו של קניוק אין זכר לכל העוצמה היחסית הזו. לכיבוש קיסריה (בה התגוררו בוסנים ולא ערבים) יצאו לוחמי הפלי"ם עם שני רובים שאחד מהם היה מקולקל ולמזלם לא נתקלו בשום התנגדות.
מדים לא היה להם ומדי פעם התחלקו בבגדים שהוסרו מגוויות המתים. רוב הזמן היו רעבים ולרוב אכלו שאריות מזון שמצאו בכפרים כבושים, לחם יבש, עלי חוביזה. מים לא היו לשתייה ובוודאי לא לרחצה. לקרבות רבים יצאו הבחורים עם מנת תחמושת של 10 כדורים לכלי. ובכל יציאה לקרב ביקשו להכין קברים לאלה שלא יחזרו. ולעתים היה מספר הקברים גדול ממספר החוזרים.
הקרב על הקסטל
תיאורו של קניוק ממחיש את יחסי הכוחות האמיתיים ששררו אז בין צבא היחפנים הדל של הפלמ"ח והמוני הכנופיות הערביות.
"היינו כעשרה לוחמים עייפים ליד בית המוכתר… וההמון מסתער מכל עבר ושועט והם מאות ואנחנו יורים בהם ואיכשהו מצליחים שלא לישון בין היריות… עד היום איני מבין איך הם לא כבשו את הכפר. הם היו רבים, ערים… לנו נשארה מעט תחמושת…
"…בעוד אנחנו יורים מגיעים בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי… סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה… חרובים נשרו, תאנים נפלו. את שמעון אלפסי שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה אני אזכור כל ימי. מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה, שעל כל אחד מהם אמרו פעם שיום אחד יהיה נשיא או שיהיה גנרל… באו להגן על מושתנים שנסוגים בפקודה…
לוחמים בפאתי הקסטל – בלי מדים, בלי טנקים, בלי תותחים, בלי מטוסים בגופם החשוף ובנשקם הדל.
"…לאחר זמן… חשבתי…מדוע באו עשרים ושלושה אנשים שהיו טובים ממני טובים מכל חברי המושתנים… למתים ההם היה עתיד,יכלו להיות כנרים, ציירים, מדענים, מפקדי צבא… כל אחד מהם אגדה של איש… האם זה כדאי, האם זה חכם, האם מישהו חכם ונבון ומבוגר ממני צריך היה לעמוד מעלי בשדות המוות, לצנוח למות, למות לנגד עיניי כדי שאני שהייתי המותק של האימא שלי איוותר בחיים?… איך אחיה עם כל הדם שניגר בשביל שאני לא אמות."
עם מה נלחמנו
"…במלחמה האיומה ההיא שהיום כה קשה להסביר אותה. מה זאת מלחמה בלי טנקים, בלי מטוסים, רק עם כמה פרימוסים קטנים רעועים מתנועעים בשמים, בלי נשק, בלי אוכל, בלי מים, בלי תותחים, בלי בגדים להחלפה,…"
גם פרק זה על גבורת הלוחמים בקסטל מסיים קניוק בתודעת השואה ובענווה. אחרי שחזר מן המלחמה והארץ נתמלאה בניצולי שואה אמר לעצמו שהיה כדאי.
וגם אמר כי מול נער באוניה "פאן יורק" שבגיל 12 באושוויץ חיפש יהלומים ברקטומים של הוריו המתים כדי למכור אותם לאנשי האס-אס. הבין ש"הקסטל היה סיפור ילדים נחמד מול מה שהבחור הזה מיעט לספר לי ואחרי כן שתק שישים שנה".
ובמקום אחר הוא מתייחס ליחסי הכוחות שמציירים ההיסטוריונים החדשים וכותב: "חרף הדברים שכתבו עלינו אנשים רעי לב שהמציאו היסטוריה חדשה כדי לנגח את עצמם, אכן היינו מעטים בחודשים המרים ההם, עד ההפוגה הראשונה".
הפער בין ההיסטוריון למציאות
בני מוריס כותב אמת, אך אינו כותב את כל האמת.
ברמה האסטרטגית של כל המלחמה בני מוריס צודק. וכפי שמציין ד"ר יואב גלבר (בספרו "קוממיות ונכבה") בני מוריס לא גילה את אמריקה. בן גוריון עצמו ציין בישיבת הממשלה בדצמבר 1948 כי בשלבים המכריעים של מלחמת תש"ח נהנה צה"ל מעדיפות מוחלטת, הן בכוח אדם הן בכוח אש ובציוד.
מה שבני מוריס אינו מזכיר במפורש ניתן למצוא אצל יואב גלבר. הנתון החשוב ביותר הוא שערב פינוי הבריטים מארץ ישראל היה אמנם ליישוב היהודי פוטנציאל גבוה, אך בפועל הוא היה בלתי מוכן לחלוטין למלחמה כוללת – לא עם ערביי ארץ ישראל ובודאי לא עם צבאות ערב.
ה"הגנה" מנתה בשלהי מלחמת העולם כ-30,000 איש בלבד רובם נמנו עם החי"ם (חיל משמר) שנועדו להגנה סטאטית על יישובים והכשרתם הצבאית מצומצמת ביותר. החי"ש (חיל שדה) מנה כ-4,500 איש, היה מאומן מעט יותר. אך שני החילות היו מאורגנים על בסיס טריטוריאלי ולא כיחידות ארציות.
הכוח היחיד שהיה מאומן ומגויס כל העת היה הפלמ"ח שמנה בסך הכל 1500 לוחמים ועוד כמה מאות ותיקים שגויסו מחדש ("ברזרבה").
מצבת הנשק של ה"הגנה" הייתה עלובה – כ-10,000 רובים, כ-700 תת מקלעים, כמות קטנה של מקלעים ומרגמות ותחמושת של 500 כדורים לכלי. במילים אחרות לכוח המצומצם של ההגנה לא היו כלי נשק אלא רק ללוחם אחד מתוך שלושה.
חמור לא פחות היה המשבר הפנימי בתוך ה"הגנה".
בראש ההגנה עמדו אז משה סנה, ישראל גלילי ויצחק שדה שראו בהגנה צבא פרטיזנים שהתאים הן למאבק בבריטים והן למאבק בערבים. הם צפו את המלחמה הבאה כמעין חזרה כללית ל"מאורעות 39-36" ולא האמינו שצפויה פלישה של צבאות סדירים.
רק בתחילת 1947 החליט בן גוריון ליטול לידיו את תיק הביטחון ופעל להפיכת ה"הגנה" לצבא סדיר. התהליך הזה נמשך בצה"ל תוך כדי הקרבות וקיבל תנופה לאחר ההפוגה הראשונה. במהלך ההפוגה הוברחו לארץ אמצעי לחימה ומתנדבים רבים, יהודים ולא יהודים, מומחים לשריון תותחנות ותעופה. גיוס חובה הפך את צה"ל לצבא גדול ומאומן ורק אז בא לביטוי הכוח הפוטנציאלי של הישוב מול פיגורו של הישוב הערבי ושחיתותם של הצבאות הערבים. אך עד לשלב זה לחמו יחפני "מגש הכסף" שלא היה אלא מרבד ארוך של דם צעירים, שחסמו בגופם את האויב שביקש לשים קץ למדינה עוד בטרם נולדה.
מעשי טבח
התקופה בה לחם יורם קניוק עד שנפצע נקראת בהיסטוריוגרפיה "השלב הראשון במלחמת האזרחים". היא החלה (בשורה של התקפות ערביות על נתיבי התחבורה היהודיים ומעשי רצח של נוסעים יהודיים) עם החלטת עצרת או"ם על החלוקה בנובמבר 1947. היא נסתיימה במארס 1948, כשהבריטים כבר היו עם רגל אחת בחוץ.
זו הייתה תקופה של טבח גדול, בעיקר מן הצד הערבי, אך גם מן הצד היהודי. אצל הערבים הטבח היה המטרה העיקרית. בצד היהודי היו מעשי טבח חריגים של יחידים. אך כמדיניות לא לקחו שבויים בגלל העדר אפשרות להקים מתקני כליאה, כשהשלטון עדיין בידי הבריטים.
כנופיית עבד אל קאדר חוסייני מציגים לראווה גופות של חללים בהם התעללו. (חלק מהצילום קוצץ כי הוא קשה לצפייה)
יורם קניוק, חניך השומר הצעיר לאחוות עמים, היה עד למעשה לינץ' שעשו באזרח ערבי תמים שעבר במרכז תל-אביב. לראשונה בחייו, בעודו נער, ראה כיצד אדם חי הופך לגופה מתה. במהלך המלחמה נתן לא פעם ביטוי להתנגדות למעשי ביזה, התעללות ומעשי רצח. הוא מספר על פלמחניק שנהג להחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות ובתוכה אוזן שתלש מגופה של ערבי. הוא מתאר אירוע בו התכוון אחד מחבריו לרצוח ילדה ויורם ירה באותו חבר אך החטיא ופגע בילדה והרגה.
לימים ניכר בכתיבתו שליבו נעשה גס יותר במעשי הטבח, נוכח חבריו הנופלים כזבובים לידו, ובמיוחד נוכח מעשי הטבח של פצועים וההתעללות בגופות חבריו בידי ערבים.
וכך הוא מספר: "אחד משלנו, שהכרתי אך לא זכרתי את שמו, היה תלוי על עץ חתוך לחתיכות קשורות בחבלים והזין שלו תקוע בפיו…".
חברו הטוב של יורם, שהסופר מכנה אותו נ', נטרפה עליו דעתו נוכח המראה. הוא קרא להרוג את כל תושבי הכפר שעמדו לכבוש, אפילו את בעלי החיים ובינתיים כילה חמתו באשה שנקלעה בדרכו וחיסלה במכת סכין.
לקניוק, שניסה להתנגד, אמר: "לך לנגן להם באך עם האבא האינטליגנט שלך, חרא של מותק של אמא שלך, אתה חתיכת אפס של השומר הצעיר, איך אתה ישן בלילה המזורגג שלך, עם כל הערבים שאתה בעצמך הרגת? מה, הערבים שירית בהם הם לא אחוות עמים? הם לא האחים שלך יא חרא? הם לא דו לאומי?".
זו הייתה המציאות שתיאר יורם קניוק.
ומה אומר בני מוריס על מעשי טבח?
הוא כותב את הדברים הבאים: "לאמיתו של דבר ביצעו הישראלים מעשי טבח רבים הרבה יותר משביצעו הערבים".
לדבריו ביצעו הערבים רק שני מעשי טבח גדולים: רצח ארבעים עובדי בתי הזיקוק במפרץ חיפה ורצח כ-150 לוחמי ה"הגנה" שהניחו נשקם ונכנעו בכפר עציון. ההיסטוריון המדופלם מוכן בקושי לכנות "טבח" בגרשיים כפולים את טבח נוסעי השיירה (77 אנשי סגל רפואי ולוחמים מעטים שליוו אותם ) שניסו להחיש תרופות אספקה ואנשי רפואה לבית החולים "הדסה" בהר הצופים.
שרידי האמבולנס השרוף בדרך ל"הדסה". בני מוריס לא בטוח שזה היה טבח
ובאותה הזדמנות שש מוריס כמוצא שלל רב על "כתריסר מעשי אונס" שביצעו לוחמים יהודים בכפרים שנכבשו. אכן גילוי חשוב, המעמיד בסימן שאלה את תקפות המחקר ההזוי של חוקרת מן האסכולה הפוסט מודרנית, שקבעה כי חיילי צה"ל גזעניים הואיל ונמנעו מאונס ערביות.
נדמה לי שבאמירה על ריבוי מעשי טבח יהודים מול מעשי הטבח הערביים פוסל עצמו מוריס לא רק מן התואר של היסטוריון אובייקטיבי. דבריו מעמידים בספק את כושר השיפוט שלו ואת יכולתו לשיקול דעת סביר.
יש לזכור כי אותו שלב במלחמה הקרוי "מלחמת האזרחים" החל בהתקפה ערבית על נתיבי התחבורה ועל ישובים יהודיים. כל ההתקפות היו מכוונות כלפי אזרחים. מוריס עצמו מונה בספרו עשרות מקרים של רצח אזרחים לא חמושים מן המארב, או מעשי לינץ' של יהודים שנקלעו לאזור ערבי או נפלו לידי המון ערבי ונקרעו לגזרים.
בסכמו את אבדות ישראל במלחמת 48' קובע מוריס כי נהרגו 5,800-5,700 איש וביניהם יותר מ-500 מהם נשים (הוא לא קובע את מספר הילדים ההרוגים). הוא אינו חש כלל בסתירה בין הקביעה שהיהודים ביצעו יותר מעשי טבח לבין המספרים הללו.
איך נוצרה בעיית הפליטים
בני מוריס בנה את הקריירה האקדמית הבינלאומית שלו במידה רבה באמצעות ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" שהופיע ב-1988 בשפה האנגלית.
באותו ספר הפריך מוריס את הגרסה הישראלית לפיה הפליטים ברחו מרצונם בשל הוראת מנהיגיהם לעזוב וקבע כי חלק גדול מהם גורשו. הספר הזה כמו יתר ספריו של מוריס נתקבל בברכה על ידי תועמלני אש"ף העושים בהם שימוש של קבע.
מוריס מביא בספרו על הפליטים אמנם גם את הצד היהודי אך כדברי גלבר: "את הגרסה הישראלית הוא הפריך בקול תרועה גדולה ואילו את הפלסטינית בקול ענות חלושה".
במרוצת השנים מיתן מוריס את עמדותיו ובשידור טלוויזיה הודה פעם שלולא סילוק או הסתלקות ערביי ארץ ישראל לא הייתה קמה המדינה.
ב"1948" הוא עשה צעד קטן נוסף בקול ענות חלושה אך השאיר גם מספיק מרור. המלחמה הולידה לדבריו נחשול של 700 אלף פליטים. למה 700 אלף הוא אינו מציין. גלבר בספרו מונה את כל מעשי ההונאה והמרמה שהביאו לניפוח מספר הפליטים לממדים מבהילים ומביא את החישוב הסטטיסטי המעודכן ביותר שנעשה בישראל והעלה כי המספר המכסימלי של פליטים שעזבו עד אמצע 1949 מסתכם ב-525 אלף.
מוריס אינו מנמק אך מי שבודק את ההערה שלו (בהערות שסוף הספר) מוצא אצלו איזו מיני חזרה בתשובה. הוא מציין כי המונח "פליטים" אינו הולם כשני שלישים מן המספר שמנה הואיל ורובם נשארו בתחומי ארץ ישראל. מחנות הפליטים אינם מחנות אלא פרברים עניים של ערים וכינוי צאצאי הפליטים כפליטים הוא חידוש מבית מדרשם של הערבים ומוסדות או"ם.
"מקום תחת השמש"
יורם קניוק, שהמשיך למרות המלחמה להיות איש של "אחוות עמים" לא יכול היה להשלים עם גירוש הערבים מרמלה. וכך הוא מתאר את העיר: "מטאטא גדול עבר על העיר וטיאטא את כולם: ילדים, נשים, זקנים, צעירים, והותיר את חללם… ריקנותה של רמלה גרמה לי צער וחרף זוועות המלחמה שחוויתי לא מכבר לא יכולתי להישאר שווה נפש אל מולה…"
הוא הלך ללוד ומצא שם המוני פליטים שביקשו לחזור לעיר ולא ניתן להם: "הנשים בכו, ייללו והתחננו, ילדים צעקו בכעס ובכאב, הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו… חשתי שותף לדבר עבירה הרגשתי שהמצפוניות שליוותה אותי בנעורי ושעליה סמכתי תמיד נרדמה בי ברגע הקריטי…"
ואחר כך חזר לרמלה והקיא.
כעבור יומיים בלבד מוצא קניוק אם גם בעקיפין צידוק לגרוש הזה. אל רמלה מגיעות משאיות מלאות ניצולי שואה: "בעיצומו של הקיץ לבשו שכבות אחדות של בגדי חורף כהים, פרומים, קרועים, דהויים… הם חבשו קסקטים וברטים כמו בסרטים ישנים… הם נשאו בידיהם ילדים צווחים ונשאו בחשדנות את מזוודותיהם הבלויות… הם לא הלכו לעבר הבתים הריקים, הם עטו עליהם הם התנפלו עליהם ברעב… היהודים האלה שבאו היו מוכי חולי משוללי רומנטיקה או מחשבות על צדק ושלא כמוני הם לא הקיאו כמוני בשל מצפון מזויף. הם מצאו לעצמם מקום תחת השמש".
ניצולי שואה נכנסים לבית ערבי נטוש
