frhf, vxpr מחר אולי גם אני, כמו סיפורים שאול קנז

מחבר: שאול קנז
שנת הוצאה: 2009
קוד זיהוי בספריה:

מחר אולי גם אני, כמו סיפורים
שאול קנז יצא לאור בהוצאת נגלי, 2009, מכיל 128 עמודים. ציורים ועיצוב – שאול קנז.

שאול קנז, יליד 1939, נולד וגדל בקיבוץ גן שמואל. הוא צייר וסופר, ועובד בסטודיו שלו בגן שמואל. הציג תערוכות יחיד וקבוצתיות, ועסק גם באיור ועריכה גרפית בעיתונות, עיצוב קירות ואתרים. "מנסה להשתתף בחיים באמצעים יצירתיים". "פעם, בראשית שנות השישים, בבית הספר לאמנות ע"ש אבני בתל אביב, המורה משה פרופס מושיב אותנו, כל התלמידים, מדבר על מה היא אמנות, מלמד אותנו לחשוב, להסתכל, להבין מה אנחנו צריכים לצפות מעצמנו. רגע שאני מרגיש איך אני מתגבר על כוח הכובד, מתרומם מילימטר מהאדמה, נדלק לי אור גדול כשנפתח איזה מסך והבנתי, שאמנות זה… ראשית לכל – לא להשלים עם המציאות הקיימת, לשאוף ליפה יותר, למשהו חדש. לאמירה, לעשייה, לחשיבה, ל…יצירה."
קנז עשה את שירותו הצבאי בשריון, טנקיסט בגדוד 9 של טנקי אי-אם-אקס-13, נסע במשלחת צה"ל לאנגליה ללמוד את הסנטוריונים הראשונים ושירת בפלוגת הסנטוריונים הראשונה והמיתולוגית של שמואל גורודיש. כאיש מילואים לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. ספרו זה "מחר אולי גם אני" נולד מתוך רצון לספר לבני משפחתו, ובלשונו: לנכדים … בתקווה, למשפחה בתודה ואהבה, לחברים שכבר התרגלו לזה."
שאול קנז מוכר כמעט לכל שריונאי מספרו המאויר הראשון "מכתבים לטנקים", שאותו כתב מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעודו מגויס ברמת הגולן לאחר המלחמה הקשה שבה איבד מטובי חבריו.
בספר "מחר אלי גם אני" משרטט קנז את חייו עד כה ביד אמן דרך סיפורים קצרים "עם חומרים מהחיים" כלשונו, "עם אבא-אמא-ילד-קיבוץ-בית-צבא-טנקים-מלחמות-שלום-עץ-ניצחונות-כדורסל-הפסדים-אנשים-חברים-רוסיה-ציור-אמנות-אהבה-עיתונים-יצירה-ילדים-שמאל-משפחה-חקלאות-טרקטור-מדינה-ישראל-אמריקה-יהודי-ערבי-פולני-מולדת-חומוס-גן שמואל-עבודה-בריאות-חלומות-אכזבות-עתיד-נכדים-תקווה-שמחה-אצב-אני-הם."
"אני כותב, מנסה למיין לעצמי את החומרים שאני עשוי מהם."

שאול קנז

ספריו הקודמים:
מכתבים לטנקים – 1974
החיים זה לא הכל, יש גם כדור סל – 1983
דו"ח על מצב האומה – 1984
שיחות שלום – 1990
גן שמואל זה – 1991
הסברה כפיתה – 992 1
של מי הקיבוץ הזה – 1995
לחפש את זה בחפצים הקטנים – 2001

 קישורים מפת האתר חיפוש בהתאמה אישית פורומים בוא להיות שריונר עמותת יד לשריון יד לשריון בלטרון הוויי וסרטים טנקים ורק"ם אוגדות וחטיבות תולדות השריון עיטורים וצל"שים גלעד לזכרם אודות "מחר אולי גם אני, כמו סיפורים" של שאול קנז יצא לאור בהוצאת נגלי, 2009, מכיל 128 עמודים. ציורים ועיצוב - שאול קנז. שאול קנז, יליד 1939, נולד וגדל בקיבוץ גן שמואל. הוא צייר וסופר, ועובד בסטודיו שלו בגן שמואל. הציג תערוכות יחיד וקבוצתיות, ועסק גם באיור ועריכה גרפית בעיתונות, עיצוב קירות ואתרים. "מנסה להשתתף בחיים באמצעים יצירתיים". "פעם, בראשית שנות השישים, בבית הספר לאמנות ע"ש אבני בתל אביב, המורה משה פרופס מושיב אותנו, כל התלמידים, מדבר על מה היא אמנות, מלמד אותנו לחשוב, להסתכל, להבין מה אנחנו צריכים לצפות מעצמנו. רגע שאני מרגיש איך אני מתגבר על כוח הכובד, מתרומם מילימטר מהאדמה, נדלק לי אור גדול כשנפתח איזה מסך והבנתי, שאמנות זה... ראשית לכל - לא להשלים עם המציאות הקיימת, לשאוף ליפה יותר, למשהו חדש. לאמירה, לעשייה, לחשיבה, ל...יצירה." קנז עשה את שירותו הצבאי בשריון, טנקיסט בגדוד 9 של טנקי אי-אם-אקס-13, נסע במשלחת צה"ל לאנגליה ללמוד את הסנטוריונים הראשונים ושירת בפלוגת הסנטוריונים הראשונה והמיתולוגית של שמואל גורודיש. כאיש מילואים לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. ספרו זה "מחר אולי גם אני" נולד מתוך רצון לספר לבני משפחתו, ובלשונו: לנכדים ... בתקווה, למשפחה בתודה ואהבה, לחברים שכבר התרגלו לזה." שאול קנז מוכר כמעט לכל שריונאי מספרו המאויר הראשון "מכתבים לטנקים", שאותו כתב מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעודו מגויס ברמת הגולן לאחר המלחמה הקשה שבה איבד מטובי חבריו. בספר "מחר אלי גם אני" משרטט קנז את חייו עד כה ביד אמן דרך סיפורים קצרים "עם חומרים מהחיים" כלשונו, "עם אבא-אמא-ילד-קיבוץ-בית-צבא-טנקים-מלחמות-שלום-עץ-ניצחונות-כדורסל-הפסדים-אנשים-חברים-רוסיה-ציור-אמנות-אהבה-עיתונים-יצירה-ילדים-שמאל-משפחה-חקלאות-טרקטור-מדינה-ישראל-אמריקה-יהודי-ערבי-פולני-מולדת-חומוס-גן שמואל-עבודה-בריאות-חלומות-אכזבות-עתיד-נכדים-תקווה-שמחה-אצב-אני-הם." "אני כותב, מנסה למיין לעצמי את החומרים שאני עשוי מהם." שאול קנז ספריו הקודמים: מכתבים לטנקים - 1974 החיים זה לא הכל, יש גם כדור סל - 1983 דו"ח על מצב האומה - 1984 שיחות שלום - 1990 גן שמואל זה - 1991 הסברה כפיתה - 992 1 של מי הקיבוץ הזה - 1995 לחפש את זה בחפצים הקטנים - 2001 אחד מציוריו הרבים של שאול קנז שאול קנז מתאר את קורות חייו נולדתי בשנת 1939 בקיבוץ גן שמואל להורים מאד פולנים. בשנות הנעורים – אהבה גדולה לכדורסל, גם כשחקן וגם כאבא גאה לבנו (גל קנז) ששיחק ברמה המקצועית. התחנכתי בבית הספר ובתיכון בקיבוץ. תנועת ה"שומר הצעיר", גיוס לצבא 1957, חיל השריון, מחנה נתן, גדוד 9 על יד באר שבע , טנקים – אי-אם-אקס-13. קורס מפקדי טנקים, הדרכה בבית הספר לשריון, בשנת 1959 משלחת החַיִל לאנגליה ללימוד את טנק הסנטוריון, הקמת הפלוגה הראשונה עם המ"פ גורודיש, פציעת ירי בסדרה הראשונה, מילואים בחטיבה 205, גדוד 125, מלחמת ששת הימים, הציר המרכזי, מילואים, מילואים, מילואים... 90 ימים בשנה עד המלחמה הבאה, 1973, לוחמים בדרום הרמה ובמובלעת הסורית, עם סיום המלחמה יוצר את הספרון "מכתבים לטנקים". המשך המילואים באזור החווה הסינית. העיסוק העיקרי בשנים הבאות עריכה גרפית, איורים וקריקטורות בעיתונים שונים. לימודי אמנות חופשית שהופכים לעיסוק העיקרי, ציור ויצירות בדפוס, כתיבה ואיור בנושאים חברתיים-פוליטיים, פעיל בארגוני שלום. שלושה ילדים, ארבעה נכדים, שתי מלחמות גדולות וכמה קטנות, תערוכות אמנות, משתתף בחיים באמצעים יצירתיים, קיבוצניק. ישראלי, חסר תקנה. לעיון ב"מכתבים לטנקים" ראו כאן. קטעים מהספר "מחר אולי גם אני" מכתבים לטנקים ביום האחרון של המלחמה, במובלעת הסורית, הלחימה דועכת. שני הצדדים עייפים וחבולים, קצת יורים עוד בכדי לאותת לצד השני. אנחנו בעמדות המתנה, משיבים אש מדי פעם, עדיין חיים בתוך הצריחים, לא ממש מאמינים שזה נגמר. כמעט שלושה שבועות של לחימה מאחורינו, בלי להחליט, בלי תכנון מראש אני מתחיל לכתוב, לכתוב ולצייר, במשפטים קצרים מנסה לתמצת את מערכת היחסים ביני ובין האירוע הענק הזה שהוא כמעט מאחורי. מלחמה, טנקים, חיים, מוות... שרדתי עוד מלחמה אחת גדולה, נפרדתי לתמיד מעוד חברים שהתחלנו יחד לפני חמש-עשרה שנה, טירונות והתבגרות וטנקים ומילואים ומלחמות וצחוק ואהלנים ובכי וילדים וחלומות וגעגועים הם לקחו איתם. הנה עוד מלחמה... המבחן האנושי העליון, ההתמודדות עם כל האנטי שמשתולל בתוכי, הידיעה שבקרב האולטימטיבי של אדם מול גורלו אני... ניצחתי. הייתי מרוכז, הייתי מדויק, הייתי מקצועי, מילאתי את חובתי... למשפחה. אני אחזור הכיתה לילדים ולאישה, זקוף. אני ניצחתי, נשארתי כחיים. ועכשיו אני יושב בצריח וכותב. המלחמה בחוץ עוד משמיעה קולות של פרפורי גסיסה. אני כבר בטוח שניצחתי, עכשיו אני כותב מכתבים לטנקים. עשרות ניירות שמצאתי בבית-ספר עזוב בכפר הסורי תל-מסחרה. ממלא ערימות של ניירות, בהתחלה אלו טענות קשות לטנקים שהפכו אותי לעבד שלהם, אחר כך הטנקים זה בכלל הגנרלים שמפחידים אותי, וכל הטענות שיש לי מול המדינה והצבא והטיפשות האנושית שאני אחד מקורבנותיה, והאין-אונים מול כוחות גדולים, גורל של דור שהולך ומתבגר בתוך טנקים, מגלה שרוב הדברים החשובים שקרו לו קשורים לצבא ומלחמות. אני כותב מכתבים לטנקים, יודע שהם לא יבינו אותי, מנסה לומר שאנחנו נשארנו פה אחרי המלחמה הזאת – עצובים למען המולדת. יושב בצריח וכותב, בזווית העין אני רואה את ידידי עמי, הטען-קשר, שוכב על הרצפה, מקופל, מכווץ, לא עונה. עוד קורבן של הלם קרב. דווקא היום, ביום האחרון ללחימה הוא... מתמוטט. עבד ותִפקד כמו משוגע כל הקרבות, היינו ביחד, חלמנו על היום שאחרי... ופתאום בלי אזהרה הוא שם, בהלם הזה. בלילה אנחנו היחד, כולנו הופכים לפסיכולוגים חובבים לעצמנו ולחברנו. ידעתי שהמשפחה שלו התפרקה לפני המלחמה, עכשיו הוא מסביר לי, אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא מפחד לנסוע הביתה, אין בית, אין לאן לחזור. עמי ידידי, איש תקשורת עם קריירה, לא ידענו שעשר שנים אחרי... אני אבוא אליו לקריית-יובל בירושלים בכדי לשבת שבעה על בנו שנהרג בלבנון. בלילה האחרון, בתל מסחרה, אנחנו עושים ספירת מלאי, אל ההרוגים והפצועים נוספים גם תשעה נפגעי הלם קרב לפלוגה. תשעה מתוך חמישים זה כמעט עשרים אחוז. ואני בשלי, התראפיה העצמית היא לכתוב מכתבים לטנקים. כל השאלות הגדולות שאין עליהן תשובות אני מפנה לטנקים. בבוקר שלמחרת, הכול שקט. הרגשת התעלות, חשדנות וריקנות ביום של אחרי המלחמה. עמי, משה סלמה הנהג ואני יוצאים מהחורים, מסתובבים בכפר הסורי הנטוש, תל-מסחרה. הולכים לאט, אטומים מול הכאוס שאנחנו חלק ממנו. עשרות רבות של בתים שנעזבו בחופזה, מאות בעלי חיים, סוסים, חמורים, פרות, כלבים רעבים משוטטים בכפר הרפאים הזה. שטח חשוף ללא עץ, מדבר סורי של אבנים וסלעים ואנחנו מסתובבים באדישות, סתם. כמו מראות שמימיים על הירח. פתאום משום מקום מגיע גדוד של לוחמי חי"ר מילואים טריים, הם כנראה בילו את השבועיים האחרונים לחופי הכנרת, עכשיו הם מסתערים על הכפר הזה. "חטיבת שלל" עם ברק של בוזזים בעיניים מתנפלים על הבתים, רצים לכל עבר עם ארונות ומראות ומכשירי חשמל, שמיכות וכרים. מעמיסים מכל הבא ליד. קצינים וחיילים באמוק של כיבוש מתרוצצים בתוך התמונה הסוריאליסטית הזאת, אין חוקים, התפרקות של מנצחים. משה סלמה מחיפה, נהג הטנק שלי שכל המלחמה דאג ל"ליילנד" שהשאיר ברחוב, עכשיו הוא מאשים אותנו: "בגללכם הקיבוצניקים אנחנו לא נביא כלום הביתה". ככה אנחנו מסתובבים ביום שאחרי המלחמה ופתאום על יד אחד הבתים רואים ילד, אולי בן 12, מנסה להעמיס על חמור את כל מה שיכול להציל מתכולת הבית. ילד אחד נשאר מכל הכפר הזה, כולם ברחו. הוא מעמיס והכול נופל. אנחנו מייעצים, אולי תיקח עוד חמור, עוד סוס, עגלה. מאות בעלי חיים, הכול חופשי, מופקר. הילד הזה מסתכל עלינו ואומר: "אבל זה לא שלנו". ילד סורי קטן מכפר מסחרה לא הבין שכל החוקים השתנו, שיש פה "חגיגה" של אין חוק ואין מוסר ואין משפט, חגיגת התפרקות. הנה, יש לי עוד משהו לכתוב לטנקים, על ילד שלא הבין ועל חיילים שכן... בחודשים שאחרי, יש למכתבים האלה זמן להתעדן, לקבל פרופורציות נכונות. לא מפחד להגיד לעצמי שאי אפשר להיות כל כך הרבה שנים בטנקים ורק לשנוא אותם. אלה יחסים דו-ערכיים, אהבה-שנאה-הערכה-פחד-גאווה-חברות. מערכת מורכבת של יחסים – אנשים – טנקים. במהלך החודשים שאחרי... הקמנו צוות מיון למכתבים. אילן ידידי ודוידוב, שהוא רואה חשבון ובזכותו הדפסנו את המהדורה הראשונה שראתה אור בהוצאת "הרואה". בשבוע הספר של 74', ישבתי על המדרגות בכיכר בניסיון למכור את זה, להחזיר לידידי את ההשקעה. מישהו אמר למישהו שהביא עותק אחד למפקד הגייס, האלוף מוסה פלד, שקרא לי ליום מילואים במשרדו. לא עזרו ההסברים שלי, ניסיתי לזמר לו שאני בכלל נגדם, והוא הסביר לי שזו יצירה חינוכית. מפקד גייסות שריון האלוף מוסה פלד, איש נפלא מנהלל, מלוחמי מלחמת העצמאות שאמר לי בפגישה הראשונה: "יש לי פה קצינים נפלאים ומקצוענים למופת שמכירים כל בורג בטנקים ולא מבינים שיש פה עסק עם בני אדם". ככה הוא כבש אותי, ככה הוא הסביר לי למה הוא רוצה לאמץ את הספרון הזה. טירונות בטעם של חומוס קיץ 57' היה חם במיוחד. אוגוסט, החודש הכי פחות מתאים לאימוני טירונות. המשאית מהקלט עוצרת אי-שם אחרי באר-שבע: "מחנה נתן", בסיס חיל השריון. לפנינו חצי-שנה של חול, יזע וגעגועים עד לכומתה השחורה עם סמל החַיִל והרקע האדום, ונעלי שריון שחורות עם אבזם. חם שם במדבר, זה צבא צעיר של מדינה שעדיין לא מלאו לה 10 שנים. "מחנה נתן", שורות של אוהלים שנשארו מהצבא הבריטי, באמצע המדבר, באמצע שום מקום. נגב עם סופות חול, המסטינגים תמיד דביקים, החול חורק בין השיניים. עם רובים צ'כיים כובשים גבעות, יחידה מובחרת של בני קיבוצים וגימנזיסטים עירוניים שחולמים להיות פלוגת טנקים. הימים עוברים מהר, כבר חודשיים לא ראינו את הבית, מאבדים תחושת זמן. הבדואים עם שיירות הגמלים צועדים כל יום חמישי על יד גדר הבסיס, הם הסימן שעבר עוד שבוע. שולץ פלסן מנען הוא אידיאולוג. הוא מסביר לעירונים לפני השינה שמרקס אמר שחופש זה הכרה בהכרח. בלילות של ייאוש הוא מנגן באקורדיון שירים רוסיים של געגוע, הקרבה למען המולדת וחלומות על מלחמות צודקות. בלי פינוקים, הקשר היחיד עם הבית הן החבילות שאימא שולחת. היא לוקחת קופסת נעליים מהסנדלרייה, אופה עוגת תפוזים, קונה קצת ממתקים. אבא תמיד מצרף מכתב על חצי עמוד של נייר-שורות – דו"ח משיחת הקיבוץ האחרונה ומה חדש בבית. כל הקיבוצניקים מקבלים חבילות.כל החבילות של כל הקיבוצניקים נראות וטעימות אותו דבר. העירונים גם מתפנקים בשק"ם וגם נהנים לפני השינה מהעוגות של אימא. גיא מרחובות הוא בן-טובים. יש להם מפעל תעשייה ופרדסים. גיא ואני הופכים לידידים, לא ברור איך ולמה. אנחנו מגלים אחד את השני, אולי הוא מסקרן כי הוא צעיר מהעשירון המאד-מאד דליל בשנות ה-50, אולי אני, ילד-בר מהקיבוץ, מושך אותו. שבת אחת, אני בשמירת גדר, רואה בין העצים מכונית אמריקאית אדומה עם גג פתוח, ההורים של גיא יעקובסון מגיעים לשער האחורי, מביאים פינוקים מהבית. גיא מודאג... שהחבר'ה לא יראו שה"גבירים" מרחובות דואגים לבן שלהם. אחרי חודשיים מפרכים זוכים ל"אפטר", חופשת ערב ראשונה, חמש שעות חופשיות, לצאת לבלות... בבאר-שבע. חבורת "גברים" עירוניים, הם כבר חיילים קשוחים שראו הרבה סרטי מלחמה, מארגנים משלחת של גבריות, צועדים לזונה במעברת באר-שבע, שיהיה מה לספר לחבר'ה לפני השינה, להתגרות בקיבוצניקים. גיא אומר לי, בוא, אני אגלה לך משהו אחר שאתם לא מכירים שם בקיבוץ. מארגן חבורה, אנחנו הולכים לגלות את מסעדת "מוריס", פעם ראשונה בחיי נכנס למסעדה. מסעדות זה עסק לבורגנים, אנחנו הרי עם הקציצות של חדר-אוכל. גיא אומר לי, עכשיו אני אגלה לך את החומוס הכי-הכי בארץ. ואני, מתבייש להודות שלא יודע מה זה חומוס. אצל "מוריס" בעיר העתיקה של באר-שבע יש חומוס מקצועי. זו הייתה אהבה מטעימה ראשונה, עולם של טעמים שהמטבח הפולני אצלנו בבית לא מכיר. בלוטות הטעם חוגגות תגלית טעם של פעם-בחיים. מהומה של אושר עם ריר-קדומים המציף את חלל הפה. כמו אהבה ממבט ראשון, המפגש של החיך הפולני עם המעדן המזרחי הזה – הוא אבן-פינה המרחיבה את אופק החלומות שלי. בלילות-הטירונות הבאים החומוס יתווסף לרשימת האבדנים מהעולם החופשי, שאני כל כך מתגעגע אליהם בלילות השמירה הארוכים. בין-לבין מגיעה חבורת ה"לוחמים" ממעברת באר-שבע. על פי הבעת פניהם לא נראה שעברו חוויה מסעירה. עוזי מספר לי בלחש שכשלא הגיעו להסכמה מי יתנדב להיות ראשון, ברחו משם והחליטו להתנחם בחומוס. וכך אני מתענג לי על צלחת פח בניגובים קטנים, שלא יגמר לעולם. מסתכל מסביבי, רוב החבר'ה נעלמו, אנחנו נשארים שלושה טירונים במסעדה, כל השאר גילו שקיימת דלת מהשירותים לרחוב... והסתלקו בלי לשלם. בעל-הבית, מוריס, מזמין משטרה צבאית, נועל את הדלתות. אנחנו, שלושה אסירים, מובלים למשטרה. עד שלא נלשין על חברינו, לא נשוחרר. אחרי לילה של בירורים בין הבסיס למשטרה הצבאית הוחזרנו לחקירה ב"מחנה נתן". העונש על מי שלא מוכן להלשין על חבריו – שבוע של שמירות. אלפי צלחות חומוס ניגבתי כבר בתנועה סיבובית עם כיוון השעון. כל שבוע, במסעדה במחנה 80, אני נזכר. עם פחות אהבה ויותר הרגל, מתגעגע לחומוס של "מוריס" בבאר-שבע, חולם על הפעם הראשונה. חוצלארץ – א' איך אומרים באנגלית "אני הולך", ואיך אומרים "אני יושב", איך אומרים "מלחמה" ואיך אומרים באנגלית – "טנקים". מבחן בסיסי באנגלית, אני עומד זקוף ומתוח, אני מדריך בבית-הספר לשריון בג'ולים. הבוחן – קצין-המבצעים האימתני של הטיבה 7 – רב-סרן גורודיש. עד עכשיו גורודיש היה מושג, דמות דמיונית שכדאי להיזהר ממנה. עכשיו, אני עומד מולו במבחן לבהירת נבחרת-גייסות-שריון לקראת נסיעה לאנגליה. בסודיות מתרקמת עסקה לקניית טנקי סנטוריון המשוכללים. סנטוריון – הטנק המודרני שאמור להחליף את השרמנים הישנים והטובים. גורודיש, עם משקפי השמש האופטיים, אף פעם אינך יודע אם הוא מסתכל בך, או... מתכנן איזו שליפה בלתי צפויה. הוא, הגנרל, מנהל וממיין המשלחת לאנגליה, מסכם את המבחן הקובע באנגלית – "ידיעה בינונית". סוף שנות ה-50. חוץ-לארץ זה משהו מהאגדות. רק אנשים מיוחדים, בעלי מזל, נוסעים לחו"ל. כשמישהו חוזר מחו"ל הוא מספר ביום שישי בחדר-האוכל מה ראה שם, איך חיים שם. חוצלארץ זה אי-שם בצד האפל של הירח. והנה, אני עומד להגשים הלום, הזדמנות של פעם-בחיים: לנסוע לאנגליה, לונדון, ביג-בן, ארמון בקינגהאם, ארסנל ומנצ'סטר – אין יותר חוצלארץ מזה. מזכירות הקיבוץ מביאה להכרעת השיחה חתימת קבע לשלושה חודשים. שלושה חודשי קבע זה מה שהמדינה דורשת תמורת שלושה חודשי אנגליה. פעם ראשונה חוצלארץ, אסור לעשות בושות. מפקדת גייסות שריון מכינה את משלחת הייצוג. שלושה ימים לימודי נימוסים והליכות. מדריך ממלון בתל-אביב מלמד את הקיבוצניקים איך עורכים שולחן, איך אוכלים במזלג וסכין ביחד, באיזה יד ולפי איזה סדר אוחזים בכלי האוכל, מה עושים עם המפית, איך מברכים ואיך מקנחים. אבא של עמוס מגת לוקה אותנו לנחלת-בנימין לקנות ז'קט ומכנסיים הולמים, מלמד איך קושרים עניבה. אנגליה זו מדינה תרבותית. הנה אני נוסע לכבוש את העולם, מנופף להורים שעל המרפסת מגרם המדרגות העולה למטוס ה"בריטניה" המשוכלל. פעם ראשונה רואה מטוס מבפנים, שמונה שעות של טיסה, שכרון-חושים לפני. דיילות אמיתיות, יפהפיות, משרתות אותנו. סיפור הכיסוי – נבחרת כדורעף בדרך לתחרויות. גורודיש עושה קולות של מאמן צמרת. בשלב זה אנחנו משתדלים לשמור מרחק ממנו: עד שלא נהיה באוויר, לא כדאי להסתבך איתו. חניית ביניים ברומא, בשירותים שם אפשר ללחוץ על כפתור, ואז יוצא אוויר חם ומייבש את הידיים, החבר'ה ב-82 לא יאמינו. לונדון, ערב, חושך, בחושך זה עדיין לא נראה כמו חוצלארץ. בבוקר, מהחלון של המלון – גשם, בתים ישנים ומפוייחים, אנשים עם מטריות, סתם אנשים, סתם בתים, אותן מכוניות. כמעט אכזבה: איפה הברק והניצוצות של חוצלארץ?.. סיור תיירותי בעיר, כיכר פיקדילי כמו בסרטים, ונלסון על העמוד בכיכר טרפלגר, והארמון ומשמר המלכה וההייד פארק – מתהילים להרגיש אווירה ולאהוב את לונדון עם העומק ההיסטורי והמסורת והבתים והפסלים, הריח המתקתק של חוצלארץ. ואז ברקו, שהוא בן-טובים מתל אביב ואבא שלו פרץ ברנשטיין מנהיג הציונים הכלליים כבר הראה לו עולם, ברקו מכין לנו סיור-הפתעה, לונדון למתקדמים. אחר הצהריים מוביל אותנו לסמטאות הסוהו, שם יש... מועדוני סטריפטיז, בחורות אמיתיות מתפשטות על הבמה. אנחנו נזכרים איך פעם, בחופשה רבע-שנתית, נסענו במיוחד לתל-אביב לראות סרט עם גיבורה, "דיסה בת-אדם", מתפשטת בנהר, בצילום מרחוק. והנה, חי ונושם על הבמה במועדון בסוהו, יפהפיות שופעות רוקדות לכבודנו על הבמה. כל אחת יפה יותר מהשנייה. עופר ידידי לא מתלהב. כל אחת שעולה, הוא לוחש לי: בנען יש יותר יפות. אין יותר חוצלארץ מזה, מי יאמין לנו בגדוד שישבנו במועדונים כאלה. מי שרגיל לירות פגזים בהולות חלוצה לא יאמין איזה "פצצות" יש בלונדון. בשגרירות מילאו לנו את הכיסים בכסף, רק שלא נעשה בושות למדינה. חנויות כל-בו ענקיות, אוקספורד סטריט, אוטובוסים אדומים קומותיים, "אנדרגראונד", הרכבת התחתית. כמעט שכחנו שבאנו ללמוד טנקים. אחרי טבילת האש בפסגת העולם, הרכבת דרומה. אנחנו בחשאי, בסודיות, נוסעים לבובינגטון קאמפ, בית הספר לשריון של הצבא הבריטי. בכניסה לבסיס הבריטי מצדיעים לש"ג כמו שלימדו אותנו בהכנה. פה כל ש"ג נראה גנרל. הסנטוריונים, גורודיש ואני אנחנו חיילים אנגליים, הצדעות וגינונים כמו בסרטים. לקראת הנסיעה הוחלפו כל השמות לשמות עבריים גאים. רב-סרן גורודיש הוא קפטן גונן, נתקה הברפלד הוא לוטננט נתן ניר. מנדי, מפקד-העל של המשלחת, הוא מייג'ור מנחם מרון. יש פה צוות-פיקוד של פלוגה, חמישה קצינים ועשרה סמלים. אני, סרג'נט קנז, זוכה כמו כולם לחדר משלי במגורי מועדון הסמלים. הפרדת רשויות מוחלטת: הקצינים במועדון הקצינים. אין מפגש בין הכוחות לאחר יום האימונים. ההפתעה הראשונה במועדון-מסעדה שלנו: יש שם ט-ל-וו-י-ז-י-ה, ארגז גדול, תמונה בשחור-לבן, טלוויזיה כמו שרואים בסרטים, כמו בסיפורים. כדורגל אנגלי בשידור ישיר. במועדון שלנו בעיקר שותים בירה, אנחנו סופרים להם את הכוסות. יש שם סמלים מבוגרים, שפעם פעם, לפני עשר שנים, שירתו בתל-אביב. הם זוכרים כסימן לארץ הפרימיטיבית שממנה באנו, אי-שם ב"מידל איסט", היה קולנוע עם כתוביות תרגום בצד, איך היו שותים גזוז ואוכלים בפיתה. המדריכים האנגלים הם בוגרי מלחמות. מפקד הקורס קטוע-יד, על החזה שורות של אותות ממלחמת העולם השנייה. המדריכים – סמלים בריטיים בוגרי מלחמת קוריאה. מהיום הראשון גורודיש, המתקשה ללבוש מדי חניך בקורס, מנסה ללמד את האנגלים הלבנבנים האלה מה זה טנק, מהי מלחמה. המתורגמן מהשגרירות משתדל לתרגם אותו... אבל לא בדיוק. כשגורודיש מתעקש, בא אליו הגנרל הבריטי, מלטף את ראשו, מנסה להרגיע אותו ומסביר – "גם לנו היו פעם גיבורים, עכשיו הם באדמה". בסיס השריון הבריטי, משהו בין מחנה-קיץ למחנה צבאי. משפחות החיילים מסתובבות, הילדים על אופניים בין הטנקים. כמו במחנה-נופש של הוועד למען החייל, הטבח-התורן מביא למיטה כוס תה אנגלי כל בוקר, עם הברכה "גור מורנינג, סר". התה עם החלב בלתי נסבל לטעמי, אני מחביא את הכוס כל ערב, והוא... לא עוזב עד שמוצא אותה. ואז הוא משאיר את התפריט לארוחת הצהריים. במהלך היום יוצאים עם הטנקים למרעה, כל אנגליה כמו הדשא הכי גדול בעולם. טנקים בלי חול ואבק ולכלוך זה כמו... קייטנה, שרק לא תיגמר לעולם. גורודיש כבר תפס את העסק, הטנקים המתקדמים האלה מביאים לו רעיונות מהפכניים, הדמיון עובד שעות נוספות, מבחינתו – המזרה התיכון בידינו. ערב אחד הוא קורא לי, חייב להראות לי משהו. הוא פותח מפה שצייר לעצמו, יש לו תכנית איך אנחנו, פלוגת הסנטוריונים הראשונה, אנחנו נכבוש את רמת-הגולן. בתכנית שלו רק הפלוגה של בירו תסייע לנו. השרמנים של בירו יהיו בעמדות-רתק ואנחנו עם הסנטוריון נסתער... ונכבוש. מכל המ"פים בחטיבה, רק על בירו הוא סומך. בירו הוא בוגר הצנחנים, הלסת שלו מידלדלת עוד מקרבות המיתלה 56', כשהיה קצין-צנחנים. הוא גם מפקד בסגנון גורודיש, וגם בעל עקשנות מהימים ששירת בצבא הפולני. יש לו לבירו אומץ-לב ללא גבול ותעוזה מקורית. לפעמים בסדרות בניצנה הוא היה יורה מהאקדח שלו על יד הרגל שלך, וכשקפצת בבהלה, היה מתמוגג ואומר: "מה כבשת, פאדלה...?" מין הומור, שהופך את בירו לשותף עתידי ראוי לכיבושים שלנו. סדר פסח 1959, יהדות פורטסמות' מזמינה אותנו כאורחי כבוד לליל החג, אצלם בבית הכנסת. אני עומד בכניסה וגורודיש קורא לי הצידה, מספר לי איך הוא היה בחור-ישיבה, איך כשקיבלו חופשת שבת בקסטל ב-48' כולם נסעו והוא הלך ברגל. כשהוא החליט להפוך לחילוני, זה עד הסוף. עכשיו האיש בכניסה לבית הכנסת רוצה להלביש לו בחזרה כיפה. הוא לא מוכן לחזור לימים ההם. הפעם הוא יחגוג עם כומתה שחורה. פתאום, בהבזק, אני מבין את כל החידה הזאת – גורודיש. האיש הזה, שהיה בחור-ישיבה, דתי, אדוק טוטאלי, החליף את הדת ההיא בדת החדשה: הצבא, הטנקים. אני, פעם ראשונה בחיי נכנס לבית כנסת. אני הרי יהודי חדש. אלה ימים שעדיין אין לנו רגשות אשם שאנחנו לא מספיק יהודים. אבא ישמח כשאכתוב לו שנסעתי עד פורטסמות' כדי לראות בית כנסת מבפנים. בסופי-שבוע נוסעים ללונדון, בחופשת פסח שוכרים מכונית, נוסעים לסקוטלנד. לעופר וברקו יש רישיון נהיגה, אנחנו אחראים להזכיר להם כל סיבוב ששמאל זה נכון. הגענו אל סוף החלום. מסיבת סיום הקורס נערכת בלונדון. הנספח הצבאי פרופ' יובל נאמן, שהוא גם גנרל, מארח אותנו. גורודיש פותח בנאום פסימי באשר לסיכוי שיזדמן לנו להילחם עם הטנקים המצוינים האלה. איזה בזבוז, סוף-סוף טנקים כמו שהוא חלם, ואין שום מלחמה באופק. יובל נאמן מרגיע אותו, "אל תדאג, שמוליק, במזרח התיכון", הוא אומר, "יש כל עשר שנים מלחמה. 27' מאורעות, 37' המרד הערבי, 47' מלחמת השחרור, 56' מלחמת סיני... ב-1966-7 תהיה לך מלחמה". פרופ' יובל נאמן מבטיח. שלושה חודשים של חלום אנגלי מאחורינו. בדרך הביתה חניית ביניים באתונה. שדה-תעופה בינלאומי עמוס מטוסים. בנימין גבאי ואיציק עמר שמכונה בוגי, בשל קומתו. הם משקיפים על שדה התעופה. גבאי אומר לי, שמע, בוא נתפלח לאיזה מטוס שטס לאמריקה. אין טעם לחזור הביתה, הוא אומר, את החלק היפה כבר עברנו. אל תשכח, הוא אומר לי, ברגע שננחת בארץ, קפטן גונן יחזור להיות... גורודיש. דמעות של אלוף קורס מפקדי טנקים זה חלום של כל טנקיסט. כל הטירונות וקורס המקצועות חיים את המתח: מי ייבחר ללכת לקורס המפקדים. בסיום הקורס נזכה כולנו לדרגת רב"ט. כדי להיות רב-טוראי חייבים להזיע אצלנו בדייל. רב-טוראי מפקד טנק זה מעמד, כבוד. הגאווה שאני חלק מהקורס היוקרתי הזה מחייבת, לא בקלות הגעתי הנה. כמעט חמישה חודשים של קורס קשה, אנחנו מ"מחנה נתן" עם טנקי AMX-13 המהירים והמשוכללים, ביחד עם החבר'ה מ-82 והשרמנים הישנים והטובים. האימונים ומשטר המשמעת, כמו בקורסים של הימים ההם. כשמגיעים סוף-סוף למבחני הסיום, הסולו על המסלול, מבחני הפיקוד, והלילות הארוכים של תרגילים. והשבוע האחרון עם התרגילים לקראת המסדר החגיגי עם המשפחות בקהל, עם הגאווה. יושבים על דיונה ב-302, בסיס האימונים של חיל השריון. לפני הצי-שעה, במסדר-הדחה של קורס מפקדי טנקים, סולק מהקורס – שבוע לפני הסיום – החניך אורי אור. מפקד הקורס חזר מבילוי בבאר-שבע ומצא את החניך אורי אור ישן, נרדם בשמירה. אורי אור מכפר-חיים, גדול, פייטר, בטוח בעצמו, צעיר וגאה, יושב איתי על הדיונה ובוכה. אחרי כל החודשים המפרכים, רגע לפני מסדר הסיום וענידת הרב"ט המיוחל על השרוול... אורי אור, הכוכב שלנו, מודח מהקורס. הוא יושב איתי ובוכה, אומר לי בערך כך: "זה לא יעזור להם, אני אלך עוד פעם לקורס מט"קים ואחר-כך לקורס קצינים, ואחתום קבע ואתקדם בצבא, כי ככה אני החלטתי". אורי אור באמת נועד להיות אלוף, ואני... הקורס הזה הספיק לי, הבנתי שגנרל כבר לא אהיה, קורס אחד הספיק לי ולצבא כדי שנבין שלא נועדנו זה לזה. שחרור מוקדם הפלוגה של גורודיש היא האתר השמור המיוחד והמיוחס. אנחנו יחידה מובחרת, הבאנו מאנגליה את העידן החדש – הסנטוריונים. אחד-אחד ובקבוצות מגיעים גנרלים מכל הצבא לצפות בפלא המודרני שישנה את פני המלחמה הבאה. גורודיש כמו חתן, יקיר גייסות השריון. אתר הפלוגה שמור. על בנין המשרדים הוא קובע סיסמה באותיות בולטות: "לא תגנח", וגם ביידיש – "נישט קרעכצן". בינואר 60' יוצאים לסדרה הראשונה בניצנה. כל השיגעונות של גורודיש בעבר היו רק חזרה כללית לקראת אירוע השיא – סדרת הסנטוריונים הראשונה. גורודיש בשיאו, שיגעון השליטה שלו בשחקים. מי שלא יזרום איתו... ימצא דרכו לכלא. המאהל כולו ומגרש הטנקים מגודרים בגדר כפולה, עמודי תאורה מקיפים את המתחם השמור, הכניסה והיציאה בפיקוח. משהו של בין סדרה למחנה-מעצר. המפקד התובעני ביותר בצה"ל הוא גם המפקד הדואג לחייליו, היחידה המובחרת שלו. כשהטבחים מגישים ביצה קשה בבוקר, גורודיש מודיע שמעכשיו מגיע לנו ביצה עין או חביתה. יומיים הוא עומד ומטגן לכל הפלוגה ביצים כבקשתך. דוגמה אישית... לטבחים. למי שלא הבין עד עכשיו הוא מסביר: "המפקד הטוב דופק כמו אבא ודואג כמו אימא". הוא בדרך כלל נהנה יותר מהחלק הראשון של המשפט, אבל... דואג בדרכו. בדיוק אז, כשגורודיש מרגיש שהשמיים הם הגבול – בדיוק אז, הוא מוצא בוקר אחד על שולחנו ערמת טפסים צבאיים, טופס-55 – בקשות-העברה של כל מפקדי הטנקים שלו. כל מפקדי הטנקים בוגדים בו. כמו אריה פצוע, משתולל, מאיים במשפטים, מנסה לפצח את המרד, להסית ולסכסך. ואז בוחר שלושה להעמידם למשפט על הסתה למרד, אשמה חמורה שעונש כבד בצדה. אני נאשם. יום חמישי בערב, זה הזמן למשפטים. אני, שהייתי עד כה נער השעשועים של גורודיש, מועמד למשפט קשה. אין לי הרבה אשליות לגבי גזר הדין. שעתיים לפני המשפט, באחר הצהריים של הטיפול השבועי בטנקים, הנַשָּׁק הגדודי פולט צרור תוך כדי בדיקת המקלעים, פוגע בי בשלושה כדורים. אני פצוע, כולם מסביבי, האמבולנס הצבאי מגיע. החבר'ה שלי, שלא ראו בית בחודש האחרון, מקנאים בי: אני עוזב את הסטאלאג. ואני... לא יודע מה יותר מפחיד, הפציעה הזאת או המשפט של גורודיש שניצלתי ממנו. הרופא הגדודי מנצל את ההזדמנות, מלווה אותי באמבולנס לבית החולים. בבאר-שבע מחליטים שאני מתאים לתל-השומר. הרופא הגדודי מחליט להשאיר אותי עם החובש והנהג, הרופא נוסע הביתה, הרוויח אפטר. בתל השומר, כעבור מספר ימים, גורודיש מגיע לביקור, המפקד המיתולוגי בא לבקר אותי. כשנודע לו שהרופא נטש פצוע, הוא מבטיח לי בחיוך הזה עם השיניים הקפוצות, אומר לי, "אל תדאג – יהיה בסדר". הוא, גורודיש, הרי הוכיח לנו בעבר שרפואה זה לא מונופול של רופאים. פעם בפלוגה, כשאחד שולי רצה להתפרפר והודיע לרופא שאינו יכול להשתין, הרופא החליט אחרי יומיים לשלוח אותו לבית החולים. גורודיש הכריז: "אני עוד לא בדקתי אותו", כלא אותו בלילה אצל הש"ג, הציב שומר. בבוקר, כשגילה עיגול רטוב על חלון הרשת... השאיר אותו עוד שבוע כלוא במכלאה הגדודית. גם הרופאים יודעים שגורודיש הוא סמכות בכל. כעבור יומיים בבית החולים מגיע הרופא הראשי של הגייס, מתחנן שאוותר לרופא הגדודי. אני יודע שאם לא אסלח לרופא שלנו, גורודיש כבר ירענן לו את שבועת היפוקראטס. אני מריח שאחוות הדוקטורים יכולה לשרת אותי. אני חודשיים לפני השחרור, עושה עסקה עם המערכת הרפואית הצבאית, סולחה עם רופא הגדוד, תמורת שחרור מוקדם מהצבא. עכשיו זו בעיה שלהם למצוא את הסעיף הרפואי שישחרר אותי מהצבא. לגדוד איני חוזר. הוא הרי יכול להיזכר שלא הספיק לשפוט אותי. כמו הרבה אירועים בחיי, יצא לבסוף טוב, אבל... קצת מסובך. טוהר הנשק – פחד של מנצח לילה של תוהו-ובוהו מאחורינו: המיתלה, היום החמישי ל"ששת הימים", לילה של התכתשות והרג. שיירות של כלי מלחמה מצריים מנסות לפרוץ להן דרך הביתה. אנחנו נעולים בצריחי הטנקים, שבעה טנקים מול אלפי בני אדם המתרוצצים מבולבלים בחושך, לא יודעים מי נגד מי. הם מטפסים על הטנקים שלנו, לא יודעים מי אויב ומי יציל אותם. מחזה סהרורי. אנחנו יורים במקלעים, כל אחד על הטנק שכנגדו, מאות קילומטרים מהבית, אנחנו והם נלחמים על הזכות להגיע חיים לבוקר. בבוקר, עם אור ראשון, הכול נרגע. מאות הרוגים מסביב, כלי מלחמה שרופים ומעשנים. לאט, בהיסוס, מגיחים מהצריחים, חייבים להיות בטוחים שלא נשאר אף אחד לסכן אותנו. מתיישבים בין הגוויות, מוציאים את הפרימוס מהטנק, עושים קפה. לא מדברים. אני, שלפני המלחמה פחדתי מהמפגש עם הרג וגוויות, מוצא את עצמי אטום, כבוי. רק יצר ההישרדות מחדד את החושים. ואז, מבין ההריסות וההרג, יוצאים חמישה חיילים מצריים ששרדו את זוועות הלילה. עם ידיים למעלה באים להיכנע. מאות חיילים צמאים, מבוהלים ומבולבלים, כבר נכנעו לנו אתמול. העלינו אותם על המשאיות שלהם, שולחים לאחור, לביר חסנה, שם מישהו יקלוט אותם. עכשיו, באמצע הקפה של הבוקר והטשטוש של הלילה, עוד חמישה באים. יורם המ"מ, שכל הלילה דיבר כקשר, יורם – אחד מהחבריה, קיבוצניק, מלח הארץ, שרק רוצה לחזור הביתה בשלום אל חני והילדה, קם, הולך לעברם, נעמד... ופותח באש, סתם יורה. למזלם ולמזלו, הוא לא פוגע. הם בורחים. הוא חוזר אל כוס הקפה, מבולבל, שותק. - למה, אני שואל אותו, למה? הוא אומר לי: - "פחדתי. כן, פחדתי. לא יודע ממר, פחדתי". גיא יעקובסון ידידי הטוב, המ"פ של הלילה הזה, לוקח אותו הצידה ומודיע לו, שיום אחרי המלחמה הוא שולח אותו לכלא. התפקיד שלי – לשכנע את גיא שיסלח לו. מדי פעם אני נזכר כמה התאכזבתי מעצמי על שהצלחתי במשימה. בשם החברות? בלילות הבאים היינו מתענים בחשבונות-נפש, בהעלאת רגעים מן המלחמה הזאת. מכים על חטא, מנסים להבין למה... לברר מי אנחנו. היה לנו ג'ינג'י אחד, אריה, עם כיפה על הראש, שהיה תמיד מתערב בשיחות האלה ואומר לנו, "אל תעשו לעצמכם בעיות, הם היו גויים", "אל תשכחו: הם היו גויים". כמה החיים פשוטים כשיש... אמונה דתית. כשחזרנו הביתה וביום שישי הייתה מסיבת ניצחון גדולה בחדר האוכל, כל אחד קם לספר מגבורות היחידה שלו. כשהגיע תורי סיפרתי להם כמה נורא יכול להיראות ניצחון וכמה נורא לראות צבא מובס, וכמה הניצחון הטוטאלי הזה מפחיד אותי. טוהר הנשק – המרדף עוד מילראים של יולי-אוגוסט: יריחו, סוף שנות ה-60', ארבעים וחמש מעלות בצל, בטנקים זה הרבה יותר חם ממה שניתן למדוד. יריחו של שיא הקיץ: עיר רדומה, אנשים מוכי חום יושבים בצל, תעלות מים זורמים ברחוב הראשי, בלי חומות ובלי חצוצרות ובלי רכב ה... הכי חם ומתיש שחום יודע להיות. מחלקת טנקים תחת פיקוד גדוד צנחנים. הם רודפים כל הימים אחרי מסתננים, מחבלים העוברים מירדן לשטחי הגדה. אנחנו בעקבותיהם, נותנים חיפוי ובטחון, מתבשלים בתוך הטנקים הלוהטים. הרופא הגדודי רודף אחרינו, מכריח אותנו לשתות חמישה ליטר מים ביום. החובש מחלק כדורי מלח. סופו של עוד יום-מרדפים של חתול ועכבר: המ"מ שלנו, אבנר, בן קיבוץ מהצפון, מודיע בקשר: "מצאתי". יש פה מחבל מיובש, יושב על הקרקע חצי מעולף, פגוע ברגל, מתחנן למים. כולנו בכיוון ההישג המבצעי. ואז נשמע ויכוח בקשר: הצנחנים מורים לטנקיסט שלנו – "תירה בו". הוא מסרב. אחר כך, כשכולם מסביב, הם מנסים לחנך אותו: הוא חייב לירות באדם הזה. והוא, לא יכול, מסובב את הראש, לא להיפגש במבט עם השבוי, יורה צרור, פוצע. הם, הצנחנים, כבר מסיימים את המלאכה. אני שומע מאבנר את הסיפור ומודיע לצנחנים: מחר בבוקר אני אתלונן בפיקוד-מרכז על הרצח הזה. בלילה, במשטרת יריחו, שני חיילים עם פנים מכוסים מעירים אותי ומצווים עלי לצאת החוצה. שם מחכים עוד שלושה גיבורים. עורכים לי "משפט שדה": עכשיו אני צריך להחליט – למשוך את התלונה, או... "שמיכה". "שמיכה", מסבירים לי, זו "הסברה ידנית" שלא אשכח במהרה. ואני... לרוב בושתי, מסיבות אנוכיות, מחמיץ הזדמנות למלא את חובתי למען המולדת. כן, הבטחתי שאשתוק. ואני שותק. מורשת קרב אחרי שבועיים של המתנה ל... או מלחמה או סתם עור כוננות, יום ראשון, 4 ליוני 67', הודעה מוסמכת – מחר יוצאים למלחמה. התגובה המיידית, חיבוקים. סוף-סוף זה הולך למשהו ברור, ההמתנה מורטת העצבים עם השמועות היום-יומיות, עם חוסר הוודאות – הכל מסתיים, מחר יוצאים למלחמה. הטנקים שהיו פזורים בשטח, תחת רשתות ההסוואה, מתקבצים לקראת ה"נוע נוע סוף" שיישמע בבוקר. זו המלחמה הראשונה שלי, עד עכשיו זה היה כאילו. מחר זה יהיה על אמת, עם הרוגים, עם המבחן האישי, עם הפחד, עם הלא-נודע. מחר יוצאים למלחמה – על החיים ועל המוות, שלנו ושלהם. בבוקר המטוסים שלנו עוברים מעלינו. כשהם חוזרים, אנחנו מתחילים לנוע מערבה, נכנסים אל המדבר הלא-נודע הזה. ביום הראשון, כל המדבר פרוש לפנינו, לא רואים אויב מאופק לאופק. שיירה של טנקים, גדוד 125, הסנטוריונים – שגורודיש חשש שלא יימצא להם שימוש – דוהרים קדימה. יחד איתנו טור זחל"מים, פלוגות החרמ"ש של החטיבה, דוהרים אל הלא-נודע, ששים אלי קרב בעוד מלחמת אין-ברירה. חום של תחילת יוני בחוץ וחום של סוף הקיץ בתוך הטנקים הרותחים האלה. חול ואבק ואופק מהביל שנראה בגלי החום כמו אויבים לא מוכרים, שברחו מאיזה סרט מדע-בדיוני. לקראת אחר הצהריים מגיעים לוואדי עמוק. מעבר הכרחי עבור הזחל"מים. בקשר – המחלקה שלנו, האחרונה בטור, מצטווה לתת חיפוי לחרמ"ש. כשגמרנו לחפות ולאבטח, מצאנו שהגדוד כבר מעבר לאופק. מצאנו את עצמנו מצורפים לגדוד חרמ"ש. מפקד גדוד דיל הרגלים מצא עצמו מתעשר בשלושה טנקים. מעכשיו הוא שולט על כוח שכלל לא ציפה לו. אחר הצהריים התארגנו לחניית לילה. מפקד הגדוד מתייחס אלינו כאל מתנה שזכה בה בהפתעה, נכס, עוצמת אש. ממקם אותנו במרכז, החיילים שלו מקיפים אותנו במעגל הגנה. אנחנו, הטנקיסטים, הפכנו יועצי הסתר, השותפים להמשך המלחמה של מפקד גדור החרמ"ש. ואז, נראו באופק דמויות חשודות, גם לנו יש אויב. המג"ד שולח שני ג'יפים כדי לברר... ליצור מגע עם האיום. כעבור חצי שעה, לקראת סוף היום, חזרו עם זקן, ילד וחמור. המג"ד אוסף את הגדוד, יושבים על מדרון הגבעה, אנחנו הטנקיסטים בשורה הראשונה, קרוב למפקד. לפנינו השבויים, רועדים מפחד. מפקד הגדוד מבקש מחייליו רעיונות מה נעשה בשבויים, באויב. היו שהציעו לתת להם מים ואוכל ולשחרר, היו רעיונות שונים. כולם לא לעניין. החיילים לא ניחשו מה מצפה מהם המפקד. ואז המג"ד, כמו מנצח, מספר להם את סיפור ה-ל"ה, מזכיר להם איך הערבי הזקן בהרי גוש עציון הלשין על השיירה... והסוף ידוע. והמסקנה הכל-כך ברורה – עכשיו נוציא אותם להורג, אנחנו לא ניקח הפעם סיכון. ואז אנחנו הטנקיסטים, יועצי הסתר של המג"ד, נכנסים לתמונה, מסבירים לו שהשבויים שלנו לא יודעים בכלל שהתחילה פה מלחמה. הם לא ימצאו שום אדם בטווח שלושה ימי הליכה, לא ימצאו מישהו לדווח לו שאנחנו פה על הדיונה. אחרי דיון קצר הוא התרצה, הם יקבלו חנינה וישוחררו בתנאי שאנחנו נבטיח לו שאנחנו נישאר איתו עד סוף המלחמה. אחר כך הוא פותח מפה ומגלה לנו: אם אתם נשארים איתי, מחר אני מתכנן לכבוש שדה-תעופה. יש פה חבר'ה טובים בגדוד, לדעתי מגיע להם לכבוש שדה-תעופה. כעבור שעה הגיע ג'יפ מגדוד הטנקים שלנו. חזרנו אל הגדוד שלנו... למלחמה האמיתית. עוד מילואים פותח את תא-הדואר בצהריים כמו בכל יום. כשאני רואה שם את המעטפה החומה מבצבצת, אני סוגר את התיבה, הולך לאכול. אחר כך כבר נראה. כשאני נפגש שוב עם המעטפה הזאת בבית ופותח אותה לאט לאט, ורואה את השובר-נסיעה מציץ, אני מבין שזה שוב – מילואים. מילואים של ארבעים יום מתחילים כבר חודש לפני: הספירה לאחור, ההשלמה הנפשית, אריזת התרמיל, הפרידה מהילדים, מהמשפחה, מהחירות. ואז, הייאוש של היום הראשון נמהל בשמחה של המפגש עם החברים האמיתיים שיש לי, בחזרה לסיפורי המלחמה שעברה והציפייה למילואים שלפנינו. מילואים זה לסובב את הסוויץ' במוח כמה שיותר מהר, להיכנס לחיים האלה עם החבר'ה והטנקים והשטויות וההווי וכל התרגולות והחלומות על חופשת שבת. החברים מהמילואים שייכים לחיים השניים של כל אחד מאיתנו, החוויות המשותפות מהסדיר ומהמלחמות, הביחד שרק מתהדק עם השנים. ידידי עודד מעין החורש מזכיר לי תמיד בארבע אחר הצהרים ש"עכשיו הילדים מגיעים הביתה". עודד לא מצליח ליהנות מכל השינוי הזה בשעון הביולוגי. בין שתי המלחמות האימפריה החדשה קוראת לנו כל שנה לתשעים ימי מילואים, חוץ מהחד-יומי או התלת-, שאותם כבר לא סופרים. מילואים זה בעיקר ניתוק מהבית, הזדמנות לכתוב מכתבים, להתגעגע לאישה ולילדים, לשמוע סיפורי משפחה מחברים, להיות האבא הגיבור שמתקדם בעיקר בשש-בש, ברמי ובלילות של שמירה. 1972, עוד ששים ימי מילואים. הפעם אנחנו מוצאים את עצמנו במעוזים שלאורך הירדן. הגדוד מפוזר בין העמדות. עשרה-עשרה נבלה את החודשיים הבאים כמו משפחה, סגורים ומבוצרים על תל-עפר מוגן, עם משקפת לעבר הכפר הירדני שממול, עם בונקר לחיים, לאוכל ולשינה, ועם מרכזיית טלפון בעמדת השמירה, מחברת בין המעוזים ולאורך הקו, וגם שלוחה אחת לבסיס העורפי, המספק לנו אספקה ושירותים כל יום. כבסיס העורפי על ההר יושבת מרכזנית בתורנויות-לילה, היא אמורה לשמור על קשר עם המעוזים. היא מעבירה לנו גם שיחות טלפון מיקירינו בבית. חייבים לשמור איתה על יחסים טובים. כשאני במשמרת השנייה, מעשר עד שתיים בלילה, היא בתורנות, חייבת לשמור על ערנות אצלה במשרד. שם בהר היא הקשר שלנו עם העולם. בשעות האלה היא האישה היחידה הערה בצפון בקעת הירדן. בשיחות הטלפון אני משכנע אותה שיש לי יכולת לצייר אנשים על פי התיאור שהם נותנים לי בטלפון. אנחנו מתחילים לנהל רומן טלפוני-אמנותי. כל לילה היא מספרת איך היא נראית, מודדת בסרגל את איבריה, מתארת את יופייה. בבוקר, כשמגיעה משאית האספקה, אני שולח לה את הרישום. בלילה אנחנו משוחחים על תיקונים, מפתחים קשר, מעבירים את הזמן. כשהרומן מתקדם אני מחבר את כל המוצבים לרשת הטלפונית. כל הגזרה מאזינה לתיאורים, להערות, לרומן עם דינה המרכזנית מההר הגבוה שבעורף. אחרי שמסתיימת השיחה הלילית איתה, מתחיל דיון בהשתתפות כל המעוזים על דמותה, גזרתה ואישיותה. מרומן דו-צדדי היא הופכת לאשה הנחשקת של כל הבקעה. לילה אחד השאיר ידידי אילן את ה"פלאג" לעורף פתוח. דינה האזינה לכל הדיון הממושך, לכל ההזיות של גיבורי המילואים, לכל הדמיונות הגבריים הרעבים שמתגעגעים הביתה. העונש: שבוע לא זכינו לטלפונים מהבית, שבעה ימים ללא קשר עם המשפחה. כשבאים אל ההר להשתחרר, להחזיר ציוד, להחתים את הפנקס – אפשר לפגוש אותה ולהשוות את הרישום לאורגינל. ואני... מעדיף לא לפגוש את בת-הזוג לרומן הלילי. היא מילאה את תפקידה, וגם אני תרמתי משהו לרענן לה את המשמרת הטלפונית. עכשיו, ההתרגשות של יום אחרון למילואים. כל פעם זה כמו להשתחרר מחדש מהצבא. הרגשת ההתעלות, החופש של ללכת מהכביש הראשי הביתה, לראות את האקליפטוס מתקרב, לא לעלות על טרמפ, למשוך את העונג הזה של יום אחרון למילואים. הכיף של להיות אדם משוחרר, נקי ממחויבויות. כל פעם מצליח לא לזכור שעוד כמה חודשים, המעטפה החומה הזאת... בדרך. רמי וטוביה ביום הראשון בצבא, 11.8.1957, בתל-השומר, מישהו החליט שאני אהיה טנקיסט, מספר אישי – 414620. חבורה שמחה ונבוכה של צעירים עומדים בשלשות עם הבגדים הירוקים והקיטבג החדש עם הציוד האישי. הבכיר שבינינו, יש לו כבר פס אחד על השרוול. טר"ש טוביה טרון מחיפה, שהיה בגדנ"ע שריון, הוא החניך-התורן, כבר שם הוא מפקד. רמי גבעוני ממעברות הוא ידיד עוד מימי "השומר הצעיר" והמחנות הצופיים והסמינרים הרעיוניים ותחרויות הספורט. אנחנו הדור החדש אחרי מלחמת 56', אחרי שהפיקוד העליון גילה שהאדם לא מנצח את הפלדה אם אין לו טנקים וטנקיסטים... הטובים לשריון. עם רמי וטוביה בטירונות ובקורס מפקדי טנקים. כל פעם נפגשים באיזה צומת, הם דוהרים קדימה, הם כבר קצינים. ושוב אנחנו באותה פלוגה נבחרת. ומתבגרים, מתחתנים, ילדים, מילואים. והם, רמי וטוביה, תמיד ביחד. והנה המלחמה, והם כבר מ"פים. אני כבר לא אתקדם מעבר למפקד טנק או איש-צוות. אבל אצלנו, הפלוגה הוותיקה, יש דרגות שקיבלו מהצבא ויש דרגות שכל אחד רכש עם השנים בעיני החבר'ה. טוביה הוא כבר מג"ד ורמי מ"פ הפלוגה הוותיקה ואני מדור המייסדים, מחלוצי הקורס באנגליה, מעמד מיוחס, יש לי מילה, בעיקר בסיום יום אימונים ובשק"ם יש לי את הקהל שלי, יש פלוגת טירונים מאותו קורס מט"קים, מאותו... הכפר. הם תמיד חברים – הם יותר ויותר חלק מהצבא, ואני יותר בשלום ועיתונות, הנודניק השמאלן של הגדוד, בתפקיד זה שלא מצליח לשנוא את האויב, אבל... טנקיסט טוב. סולחים לי. רמי וטוביה אוהבים לצחוק עלי, על הנאיביות, על פטפוטי השלום. תמיד זה נגמר ב"לא נדבר פוליטיקה בצבא". בלילה הזה של שישה באוקטובר 1973, אחרי שגמרנו לזווד את הטנקים במחנה "עופר" על יד רמאללה, הם ישבו בצד ודיברו בשקט. הצטרפתי, שאלתי, אף אחד לא ידע מה קורה, טוביה המג"ד אמר שאינו מאמין שנצא משערי הבסיס, זה בטח איזה תמרון. אולי מחר נחזור הביתה. ואז... רעש ומהומה על יד שער הכניסה לבסיס, רצים לשם... אחד הטנקים הסתובב על הכביש, החליק ודרס למוות ג'יפ צבאי על שני נוסעיו. יש לנו שני הרוגים ראשונים במלחמה הזאת, שעוד לא התחלנו. ביום רביעי אחר הצהריים, מזרחית להר פארם, חוצים את צומת רפיד, אנחנו במרדף אחרי הכוח הסורי הנסוג. המטרה – תילי כודנה. קצת שאננים, עם הרבה ביטחון ומעט מודיעין, עולים על מתחם נ"ט סורי, הטילים עם האש עפים באוויר, מהומת תופת. צועק – נהג שמאלה! ואנחנו גולשים לוואדי, מי שלא הגיע איתנו לוואדי, נדפק בראש הגבעה. שלושה טנקים פגועים חמישים מטר לפנינו. מי שהצליח לברוח מהם, ניצל בינתיים. רמי ידידי נשאר שם למעלה. אושרי מאשקלון שהיה הטען שלו מגיע אלינו לטנק, אומר שרמי נהרג. אולי אפשר לדרדר את הטנק שלו למטה, אולי הוא עדיין נושם. לא אנחנו ולא הסורים מעיזים להתקרב לשלושת הטנקים הפגועים ואל מי שנשאר בהם. שעתיים של השלמה עם גורלנו בוואדי הסתמי הזה, טוביה מתחנן בקשר שישלחו מטוסים, שיפזרו עשן ונוכל לברוח משם. שעתיים זה הרבה זמן בכדי להיפרד מהעולם, הכל הרי תלוי רק בסורים. הם יכולים לגמור אותנו שם, אנחנו במלכודת. רואה את הסוף. יושב לי בטנק ורואה את הדשא הגדול בבית ואת האיקליפטוס ואת המטעים והפרדסים והנה כל החברים עוברים בשורה, ואני כועס על עצמי, אומר שאלה רגעים שרק הילדים והמשפחה צריכים להיות בראש, אני נפרד מהמולדת – מהכפר הקטן שלי בין חדרה לפרדס-חנה, שם זה המולדת שלי. פתאום אני נזכר שעזבתי את גל בשבת בערב ולא ראינו את משחק-הגמר של אליפות אירופה, ואיך נגה נישקה אותי ואמרה – העיקר שהספקנו לחגוג לה יומולדת יום לפני המלחמה. ואיריס שבכלל לא יודעת איפה אני. ודליה היפה ממעברות לא יודעת שרמי נשאר פה בטנק על הגבעה. כשהצלחנו לברוח בחסות העשן והחושך, לרגלי הר פארם, בחניון-לילה עם הרבה ייאוש ומעט טנקים, שכבתי על האדמה עם הראש בחול ובכיתי כמו תינוק על רמי ועל עצמי. בלילה, שנים-עשר טנקים בחניון הגדודי, בלי רמי זה כבר גדוד אחר, טוביה ואני עומדים סתם ככה בחושך, למעלה חולפים הליקופטרים סוריים גדולים, בטיסה נמוכה ללא אורות, לא מדברים, להיהרג במלחמה הופך לאירוע לגיטימי. כמעט שבועיים אדר כך, אנחנו כבר עמוק במובלעת הסורית, רחוק מהגבול הישראלי, בשפיץ של המתקפה, בחניון-לילה, מחכים לשיירת האספקה שחייבת למצוא אותנו, להביא דלק ופגזים ליום הלחימה הבא. המח"ט יוסי פלד מגיע עם השיירה, מסביר לנו שמחר האורות שבאופק, דמשק, זה הכיוון. אומר שמחר אנחנו עלולים להיתקל בכוחות רוסיים שיבואו לעזרת הסורים. שלושים קילומטר בעומק סוריה, זה כבר לא מלחמה על הבית. ואז אני נזכר בגיבור שלי יוסריאן מ"מילכוד 22", אני מסביר למי שמסביבי שמעכשיו זו קנוניה של הישראלים והסורים להרוג אותנו, ואנחנו חייבים לחזור הביתה לילדים ולאשה. עוד גבעה או פחות... הילדים שלנו יותר חשובים. טוביה ידידי קולט את זה, קורא לי הצידה ואומר: ידידים, חברים, אבל... אני חייב לשפוט אותך אחרי המלחמה על הסתה למרד. סיכמנו שאם נצא מזה בחיים... אקבל את הדין. למחרת, חמישה-עשר טנקים עייפים, מחצית הגדוד, זה מה שנשאר, מול הסתערות אדירה של דיוויזיית שריון עיראקית, ארטילריה מטורפת עלינו, טוביה מתחנן בקשר לעזרה, יוסי המח"ט צועק בקשר "אתם חייבים...", תל ענתר ותל עלקה חייבים להחזיק מעמד, אנחנו המחסום בפני התקפת הנגד על המובלעת – מתקפת הטנקים הגדולה בתולדות המלחמות פה, מאתיים וחמישים טנקים דוהרים במישור, כולם נגדי. אנחנו מבעירים אותם ממאה-מאתיים מטר, פנים אל פנים, הם נסוגים, מתארגנים להתקפה נוספת. ופתאום הקול המוכר של גיא יעקובסון ידידי הטוב שהוא מפקד הגדוד השני, צועק בקשר – "טוביה, אל תדאג, אני עוזר לכם מהאגף". פתאום אני מרגיש ששוב אנחנו ביחד, החבר'ה מהטירונות במחנה "נתן", נלחמים בקצה המובלעת בסוריה. וטוביה שותק, הוא לא עונה בקשר. טוביה תורן, המג"ד, מנהל בית הספר בסמ"ת מחיפה, ידידי הטוב, כבר לא ישפוט אותי אחרי המלחמה. טוביה ורמי שוב ביחד. שבעה חודשים אחרי המלחמה, משתחררים. דבר ראשון, נוסע למעברות לשבת עם דליה של רמי, לנסות להסביר לה איך זה שבצבא שלא משאיר פצועים בשטח, רמי נשאר לבד בטנק על הגבעה עד שבלילה נגרר לדמשק. מי שלא היה שם לא צריך להבין... והיא, לא מבינה שמלחמה זה פעולה אנושית כל כך נוראה שרק מי שהיה איתנו שם בגבעה הזו מבין שאי אפשר להעביר את החוויה הקיצונית והמיותרת הזאת. ואולי היא כן הבינה, כי היא שתקה. היא, דליה, גננת שיודעת שכל ה"משחק" הזה במלחמות זה "גן ילדים" מטורף של מבוגרים שמשחקים מחבואים עם כבוד ואגו, בלי אלוהים ובלי יועצות חינוכיות שיעשו לזה סוף. ובעיקר בלי גיבורים. חמש שנים אחרי... גמר אליפות בתי הספר התיכוניים בכדורסל בחיפה. גל, הבן שלי, הוא הכוכב שלנו, אנחנו במשחק הגמר. אמרתי לו, תשמע, אם תזכו בגביע מול בסמ"ת חיפה, האישה שתעניק לך את הפרס תהיה אלמנתו של טוביה, שרה, שבטירונות כשחילקו מכתבים חתמה שרה טויסטר. ואז, כשתעמוד מולה, תעניק לה את הספר "מכתבים לטנקים" ותגיד לה שאבא שלך אהב אותו. חזרה שלחו לחבר הדפיסו הרשמה לכנסים יחידתיים דבר יו"ר העמותה דבר קצין השריון הראשי ייעוד חיל השריון סיכות וסמלים הכומתה השחורה וצבעי השריון קישורים שריון - ביטאון עמותת יד לשריון "מערכות שריון" מהעבר אודות האתר סקירת ספרים שירי חיל השריון - הרשימה המלאה חיפוש חבר מבצע "צוק איתן" :שם :דוא"ל

אחד מציוריו הרבים של שאול קנז

שאול קנז מתאר את קורות חייו

נולדתי בשנת 1939 בקיבוץ גן שמואל להורים מאד פולנים. בשנות הנעורים – אהבה גדולה לכדורסל, גם כשחקן וגם כאבא גאה לבנו (גל קנז) ששיחק ברמה המקצועית. התחנכתי בבית הספר ובתיכון בקיבוץ. תנועת ה"שומר הצעיר", גיוס לצבא 1957, חיל השריון, מחנה נתן, גדוד 9 על יד באר שבע , טנקים – אי-אם-אקס-13. קורס מפקדי טנקים, הדרכה בבית הספר לשריון, בשנת 1959 משלחת החַיִל לאנגליה ללימוד את טנק הסנטוריון, הקמת הפלוגה הראשונה עם המ"פ גורודיש, פציעת ירי בסדרה הראשונה, מילואים בחטיבה 205, גדוד 125, מלחמת ששת הימים, הציר המרכזי, מילואים, מילואים, מילואים… 90 ימים בשנה עד המלחמה הבאה, 1973, לוחמים בדרום הרמה ובמובלעת הסורית, עם סיום המלחמה יוצר את הספרון "מכתבים לטנקים". המשך המילואים באזור החווה הסינית. העיסוק העיקרי בשנים הבאות עריכה גרפית, איורים וקריקטורות בעיתונים שונים. לימודי אמנות חופשית שהופכים לעיסוק העיקרי, ציור ויצירות בדפוס, כתיבה ואיור בנושאים חברתיים-פוליטיים, פעיל בארגוני שלום. שלושה ילדים, ארבעה נכדים, שתי מלחמות גדולות וכמה קטנות, תערוכות אמנות, משתתף בחיים באמצעים יצירתיים, קיבוצניק. ישראלי, חסר תקנה.

קטעים מהספר "מחר אולי גם אני"

מכתבים לטנקים
ביום האחרון של המלחמה, במובלעת הסורית, הלחימה דועכת. שני הצדדים עייפים וחבולים, קצת יורים עוד בכדי לאותת לצד השני. אנחנו בעמדות המתנה, משיבים אש מדי פעם, עדיין חיים בתוך הצריחים, לא ממש מאמינים שזה נגמר.
כמעט שלושה שבועות של לחימה מאחורינו, בלי להחליט, בלי תכנון מראש אני מתחיל לכתוב, לכתוב ולצייר, במשפטים קצרים מנסה לתמצת את מערכת היחסים ביני ובין האירוע הענק הזה שהוא כמעט מאחורי. מלחמה, טנקים, חיים, מוות…
שרדתי עוד מלחמה אחת גדולה, נפרדתי לתמיד מעוד חברים שהתחלנו יחד לפני חמש-עשרה שנה, טירונות והתבגרות וטנקים ומילואים ומלחמות וצחוק ואהלנים ובכי וילדים וחלומות וגעגועים הם לקחו איתם.
הנה עוד מלחמה… המבחן האנושי העליון, ההתמודדות עם כל האנטי שמשתולל בתוכי, הידיעה שבקרב האולטימטיבי של אדם מול גורלו אני… ניצחתי. הייתי מרוכז, הייתי מדויק, הייתי מקצועי, מילאתי את חובתי… למשפחה. אני אחזור הכיתה לילדים ולאישה, זקוף. אני ניצחתי, נשארתי כחיים.
ועכשיו אני יושב בצריח וכותב. המלחמה בחוץ עוד משמיעה קולות של פרפורי גסיסה. אני כבר בטוח שניצחתי, עכשיו אני כותב מכתבים לטנקים. עשרות ניירות שמצאתי בבית-ספר עזוב בכפר הסורי תל-מסחרה. ממלא ערימות של ניירות, בהתחלה אלו טענות קשות לטנקים שהפכו אותי לעבד שלהם, אחר כך הטנקים זה בכלל הגנרלים שמפחידים אותי, וכל הטענות שיש לי מול המדינה והצבא והטיפשות האנושית שאני אחד מקורבנותיה, והאין-אונים מול כוחות גדולים, גורל של דור שהולך ומתבגר בתוך טנקים, מגלה שרוב הדברים החשובים שקרו לו קשורים לצבא ומלחמות.

אני כותב מכתבים לטנקים, יודע שהם לא יבינו אותי, מנסה לומר שאנחנו נשארנו פה אחרי המלחמה הזאת – עצובים למען המולדת.
יושב בצריח וכותב, בזווית העין אני רואה את ידידי עמי, הטען-קשר, שוכב על הרצפה, מקופל, מכווץ, לא עונה. עוד קורבן של הלם קרב. דווקא היום, ביום האחרון ללחימה הוא… מתמוטט. עבד ותִפקד כמו משוגע כל הקרבות, היינו ביחד, חלמנו על היום שאחרי… ופתאום בלי אזהרה הוא שם, בהלם הזה.
בלילה אנחנו היחד, כולנו הופכים לפסיכולוגים חובבים לעצמנו ולחברנו. ידעתי שהמשפחה שלו התפרקה לפני המלחמה, עכשיו הוא מסביר לי, אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא מפחד לנסוע הביתה, אין בית, אין לאן לחזור.
עמי ידידי, איש תקשורת עם קריירה, לא ידענו שעשר שנים אחרי… אני אבוא אליו לקריית-יובל בירושלים בכדי לשבת שבעה על בנו שנהרג בלבנון.
בלילה האחרון, בתל מסחרה, אנחנו עושים ספירת מלאי, אל ההרוגים והפצועים נוספים גם תשעה נפגעי הלם קרב לפלוגה. תשעה מתוך חמישים זה כמעט עשרים אחוז.

ואני בשלי, התראפיה העצמית היא לכתוב מכתבים לטנקים. כל השאלות הגדולות שאין עליהן תשובות אני מפנה לטנקים. בבוקר שלמחרת, הכול שקט. הרגשת התעלות, חשדנות וריקנות ביום של אחרי המלחמה.
עמי, משה סלמה הנהג ואני יוצאים מהחורים, מסתובבים בכפר הסורי הנטוש, תל-מסחרה. הולכים לאט, אטומים מול הכאוס שאנחנו חלק ממנו. עשרות רבות של בתים שנעזבו בחופזה, מאות בעלי חיים, סוסים, חמורים, פרות, כלבים רעבים משוטטים בכפר הרפאים הזה. שטח חשוף ללא עץ, מדבר סורי של אבנים וסלעים ואנחנו מסתובבים באדישות, סתם. כמו מראות שמימיים על הירח.

פתאום משום מקום מגיע גדוד של לוחמי חי"ר מילואים טריים, הם כנראה בילו את השבועיים האחרונים לחופי הכנרת, עכשיו הם מסתערים על הכפר הזה. "חטיבת שלל" עם ברק של בוזזים בעיניים מתנפלים על הבתים, רצים לכל עבר עם ארונות ומראות ומכשירי חשמל, שמיכות וכרים. מעמיסים מכל הבא ליד. קצינים וחיילים באמוק של כיבוש מתרוצצים בתוך התמונה הסוריאליסטית הזאת, אין חוקים, התפרקות של מנצחים.

משה סלמה מחיפה, נהג הטנק שלי שכל המלחמה דאג ל"ליילנד" שהשאיר ברחוב, עכשיו הוא מאשים אותנו: "בגללכם הקיבוצניקים אנחנו לא נביא כלום הביתה".
ככה אנחנו מסתובבים ביום שאחרי המלחמה ופתאום על יד אחד הבתים רואים ילד, אולי בן 12, מנסה להעמיס על חמור את כל מה שיכול להציל מתכולת הבית. ילד אחד נשאר מכל הכפר הזה, כולם ברחו. הוא מעמיס והכול נופל. אנחנו מייעצים, אולי תיקח עוד חמור, עוד סוס, עגלה. מאות בעלי חיים, הכול חופשי, מופקר. הילד הזה מסתכל עלינו ואומר: "אבל זה לא שלנו".
ילד סורי קטן מכפר מסחרה לא הבין שכל החוקים השתנו, שיש פה "חגיגה" של אין חוק ואין מוסר ואין משפט, חגיגת התפרקות.
הנה, יש לי עוד משהו לכתוב לטנקים, על ילד שלא הבין ועל חיילים שכן…

בחודשים שאחרי, יש למכתבים האלה זמן להתעדן, לקבל פרופורציות נכונות. לא מפחד להגיד לעצמי שאי אפשר להיות כל כך הרבה שנים בטנקים ורק לשנוא אותם. אלה יחסים דו-ערכיים, אהבה-שנאה-הערכה-פחד-גאווה-חברות. מערכת מורכבת של יחסים – אנשים – טנקים.

במהלך החודשים שאחרי… הקמנו צוות מיון למכתבים. אילן ידידי ודוידוב, שהוא רואה חשבון ובזכותו הדפסנו את המהדורה הראשונה שראתה אור בהוצאת "הרואה". בשבוע הספר של 74', ישבתי על המדרגות בכיכר בניסיון למכור את זה, להחזיר לידידי את ההשקעה. מישהו אמר למישהו שהביא עותק אחד למפקד הגייס, האלוף מוסה פלד, שקרא לי ליום מילואים במשרדו. לא עזרו ההסברים שלי, ניסיתי לזמר לו שאני בכלל נגדם, והוא הסביר לי שזו יצירה חינוכית. מפקד גייסות שריון האלוף מוסה פלד, איש נפלא מנהלל, מלוחמי מלחמת העצמאות שאמר לי בפגישה הראשונה: "יש לי פה קצינים נפלאים ומקצוענים למופת שמכירים כל בורג בטנקים ולא מבינים שיש פה עסק עם בני אדם".
ככה הוא כבש אותי, ככה הוא הסביר לי למה הוא רוצה לאמץ את הספרון הזה.

טירונות בטעם של חומוס

קיץ 57' היה חם במיוחד. אוגוסט, החודש הכי פחות מתאים לאימוני טירונות. המשאית מהקלט עוצרת אי-שם אחרי באר-שבע: "מחנה נתן", בסיס חיל השריון. לפנינו חצי-שנה של חול, יזע וגעגועים עד לכומתה השחורה עם סמל החַיִל והרקע האדום, ונעלי שריון שחורות עם אבזם. חם שם במדבר, זה צבא צעיר של מדינה שעדיין לא מלאו לה 10 שנים. "מחנה נתן", שורות של אוהלים שנשארו מהצבא הבריטי, באמצע המדבר, באמצע שום מקום.

נגב עם סופות חול, המסטינגים תמיד דביקים, החול חורק בין השיניים. עם רובים צ'כיים כובשים גבעות, יחידה מובחרת של בני קיבוצים וגימנזיסטים עירוניים שחולמים להיות פלוגת טנקים. הימים עוברים מהר, כבר חודשיים לא ראינו את הבית, מאבדים תחושת זמן.
הבדואים עם שיירות הגמלים צועדים כל יום חמישי על יד גדר הבסיס, הם הסימן שעבר עוד שבוע. שולץ פלסן מנען הוא אידיאולוג. הוא מסביר לעירונים לפני השינה שמרקס אמר שחופש זה הכרה בהכרח. בלילות של ייאוש הוא מנגן באקורדיון שירים רוסיים של געגוע, הקרבה למען המולדת וחלומות על מלחמות צודקות.
בלי פינוקים, הקשר היחיד עם הבית הן החבילות שאימא שולחת. היא לוקחת קופסת נעליים מהסנדלרייה, אופה עוגת תפוזים, קונה קצת ממתקים. אבא תמיד מצרף מכתב על חצי עמוד של נייר-שורות – דו"ח משיחת הקיבוץ האחרונה ומה חדש בבית. כל הקיבוצניקים מקבלים חבילות.כל החבילות של כל הקיבוצניקים נראות וטעימות אותו דבר. העירונים גם מתפנקים בשק"ם וגם נהנים לפני השינה מהעוגות של אימא.

גיא מרחובות הוא בן-טובים. יש להם מפעל תעשייה ופרדסים. גיא ואני הופכים לידידים, לא ברור איך ולמה. אנחנו מגלים אחד את השני, אולי הוא מסקרן כי הוא צעיר מהעשירון המאד-מאד דליל בשנות ה-50, אולי אני, ילד-בר מהקיבוץ, מושך אותו. שבת אחת, אני בשמירת גדר, רואה בין העצים מכונית אמריקאית אדומה עם גג פתוח, ההורים של גיא יעקובסון מגיעים לשער האחורי, מביאים פינוקים מהבית. גיא מודאג… שהחבר'ה לא יראו שה"גבירים" מרחובות דואגים לבן שלהם.
אחרי חודשיים מפרכים זוכים ל"אפטר", חופשת ערב ראשונה, חמש שעות חופשיות, לצאת לבלות… בבאר-שבע.
חבורת "גברים" עירוניים, הם כבר חיילים קשוחים שראו הרבה סרטי מלחמה, מארגנים משלחת של גבריות, צועדים לזונה במעברת באר-שבע, שיהיה מה לספר לחבר'ה לפני השינה, להתגרות בקיבוצניקים. גיא אומר לי, בוא, אני אגלה לך משהו אחר שאתם לא מכירים שם בקיבוץ. מארגן חבורה, אנחנו הולכים לגלות את מסעדת "מוריס", פעם ראשונה בחיי נכנס למסעדה. מסעדות זה עסק לבורגנים, אנחנו הרי עם הקציצות של חדר-אוכל.
גיא אומר לי, עכשיו אני אגלה לך את החומוס הכי-הכי בארץ. ואני, מתבייש להודות שלא יודע מה זה חומוס. אצל "מוריס" בעיר העתיקה של באר-שבע יש חומוס מקצועי. זו הייתה אהבה מטעימה ראשונה, עולם של טעמים שהמטבח הפולני אצלנו בבית לא מכיר. בלוטות הטעם חוגגות תגלית טעם של פעם-בחיים. מהומה של אושר עם ריר-קדומים המציף את חלל הפה. כמו אהבה ממבט ראשון, המפגש של החיך הפולני עם המעדן המזרחי הזה – הוא אבן-פינה המרחיבה את אופק החלומות שלי. בלילות-הטירונות הבאים החומוס יתווסף לרשימת האבדנים מהעולם החופשי, שאני כל כך מתגעגע אליהם בלילות השמירה הארוכים.

בין-לבין מגיעה חבורת ה"לוחמים" ממעברת באר-שבע. על פי הבעת פניהם לא נראה שעברו חוויה מסעירה. עוזי מספר לי בלחש שכשלא הגיעו להסכמה מי יתנדב להיות ראשון, ברחו משם והחליטו להתנחם בחומוס. וכך אני מתענג לי על צלחת פח בניגובים קטנים, שלא יגמר לעולם. מסתכל מסביבי, רוב החבר'ה נעלמו, אנחנו נשארים שלושה טירונים במסעדה, כל השאר גילו שקיימת דלת מהשירותים לרחוב… והסתלקו בלי לשלם. בעל-הבית, מוריס, מזמין משטרה צבאית, נועל את הדלתות. אנחנו, שלושה אסירים, מובלים למשטרה. עד שלא נלשין על חברינו, לא נשוחרר. אחרי לילה של בירורים בין הבסיס למשטרה הצבאית הוחזרנו לחקירה ב"מחנה נתן". העונש על מי שלא מוכן להלשין על חבריו – שבוע של שמירות.
אלפי צלחות חומוס ניגבתי כבר בתנועה סיבובית עם כיוון השעון. כל שבוע, במסעדה במחנה 80, אני נזכר. עם פחות אהבה ויותר הרגל, מתגעגע לחומוס של "מוריס" בבאר-שבע, חולם על הפעם הראשונה.

חוצלארץ – א'

איך אומרים באנגלית "אני הולך", ואיך אומרים "אני יושב", איך אומרים "מלחמה" ואיך אומרים באנגלית – "טנקים".
מבחן בסיסי באנגלית, אני עומד זקוף ומתוח, אני מדריך בבית-הספר לשריון בג'ולים. הבוחן – קצין-המבצעים האימתני של הטיבה 7 – רב-סרן גורודיש.
עד עכשיו גורודיש היה מושג, דמות דמיונית שכדאי להיזהר ממנה. עכשיו, אני עומד מולו במבחן לבהירת נבחרת-גייסות-שריון לקראת נסיעה לאנגליה. בסודיות מתרקמת עסקה לקניית טנקי סנטוריון המשוכללים. סנטוריון – הטנק המודרני שאמור להחליף את השרמנים הישנים והטובים. גורודיש, עם משקפי השמש האופטיים, אף פעם אינך יודע אם הוא מסתכל בך, או… מתכנן איזו שליפה בלתי צפויה.
הוא, הגנרל, מנהל וממיין המשלחת לאנגליה, מסכם את המבחן הקובע באנגלית – "ידיעה בינונית".

סוף שנות ה-50. חוץ-לארץ זה משהו מהאגדות. רק אנשים מיוחדים, בעלי מזל, נוסעים לחו"ל. כשמישהו חוזר מחו"ל הוא מספר ביום שישי בחדר-האוכל מה ראה שם, איך חיים שם. חוצלארץ זה אי-שם בצד האפל של הירח.
והנה, אני עומד להגשים הלום, הזדמנות של פעם-בחיים: לנסוע לאנגליה, לונדון, ביג-בן, ארמון בקינגהאם, ארסנל ומנצ'סטר – אין יותר חוצלארץ מזה.
מזכירות הקיבוץ מביאה להכרעת השיחה חתימת קבע לשלושה חודשים. שלושה חודשי קבע זה מה שהמדינה דורשת תמורת שלושה חודשי אנגליה.

פעם ראשונה חוצלארץ, אסור לעשות בושות. מפקדת גייסות שריון מכינה את משלחת הייצוג. שלושה ימים לימודי נימוסים והליכות. מדריך ממלון בתל-אביב מלמד את הקיבוצניקים איך עורכים שולחן, איך אוכלים במזלג וסכין ביחד, באיזה יד ולפי איזה סדר אוחזים בכלי האוכל, מה עושים עם המפית, איך מברכים ואיך מקנחים.
אבא של עמוס מגת לוקה אותנו לנחלת-בנימין לקנות ז'קט ומכנסיים הולמים, מלמד איך קושרים עניבה. אנגליה זו מדינה תרבותית.
הנה אני נוסע לכבוש את העולם, מנופף להורים שעל המרפסת מגרם המדרגות העולה למטוס ה"בריטניה" המשוכלל. פעם ראשונה רואה מטוס מבפנים, שמונה שעות של טיסה, שכרון-חושים לפני. דיילות אמיתיות, יפהפיות, משרתות אותנו. סיפור הכיסוי – נבחרת כדורעף בדרך לתחרויות.
גורודיש עושה קולות של מאמן צמרת. בשלב זה אנחנו משתדלים לשמור מרחק ממנו: עד שלא נהיה באוויר, לא כדאי להסתבך איתו. חניית ביניים ברומא, בשירותים שם אפשר ללחוץ על כפתור, ואז יוצא אוויר חם ומייבש את הידיים, החבר'ה ב-82 לא יאמינו.

לונדון, ערב, חושך, בחושך זה עדיין לא נראה כמו חוצלארץ. בבוקר, מהחלון של המלון – גשם, בתים ישנים ומפוייחים, אנשים עם מטריות, סתם אנשים, סתם בתים, אותן מכוניות. כמעט אכזבה: איפה הברק והניצוצות של חוצלארץ?..

סיור תיירותי בעיר, כיכר פיקדילי כמו בסרטים, ונלסון על העמוד בכיכר טרפלגר, והארמון ומשמר המלכה וההייד פארק – מתהילים להרגיש אווירה ולאהוב את לונדון עם העומק ההיסטורי והמסורת והבתים והפסלים, הריח המתקתק של חוצלארץ. ואז ברקו, שהוא בן-טובים מתל אביב ואבא שלו פרץ ברנשטיין מנהיג הציונים הכלליים כבר הראה לו עולם, ברקו מכין לנו סיור-הפתעה, לונדון למתקדמים. אחר הצהריים מוביל אותנו לסמטאות הסוהו, שם יש… מועדוני סטריפטיז, בחורות אמיתיות מתפשטות על הבמה.
אנחנו נזכרים איך פעם, בחופשה רבע-שנתית, נסענו במיוחד לתל-אביב לראות סרט עם גיבורה, "דיסה בת-אדם", מתפשטת בנהר, בצילום מרחוק.
והנה, חי ונושם על הבמה במועדון בסוהו, יפהפיות שופעות רוקדות לכבודנו על הבמה. כל אחת יפה יותר מהשנייה. עופר ידידי לא מתלהב. כל אחת שעולה, הוא לוחש לי: בנען יש יותר יפות. אין יותר חוצלארץ מזה, מי יאמין לנו בגדוד שישבנו במועדונים כאלה. מי שרגיל לירות פגזים בהולות חלוצה לא יאמין איזה "פצצות" יש בלונדון.
בשגרירות מילאו לנו את הכיסים בכסף, רק שלא נעשה בושות למדינה. חנויות כל-בו ענקיות, אוקספורד סטריט, אוטובוסים אדומים קומותיים, "אנדרגראונד", הרכבת התחתית. כמעט שכחנו שבאנו ללמוד טנקים. אחרי טבילת האש בפסגת העולם, הרכבת דרומה. אנחנו בחשאי, בסודיות, נוסעים לבובינגטון קאמפ, בית הספר לשריון של הצבא הבריטי.

בכניסה לבסיס הבריטי מצדיעים לש"ג כמו שלימדו אותנו בהכנה. פה כל ש"ג נראה גנרל.

הסנטוריונים, גורודיש ואני

אנחנו חיילים אנגליים, הצדעות וגינונים כמו בסרטים. לקראת הנסיעה הוחלפו כל השמות לשמות עבריים גאים. רב-סרן גורודיש הוא קפטן גונן, נתקה הברפלד הוא לוטננט נתן ניר. מנדי, מפקד-העל של המשלחת, הוא מייג'ור מנחם מרון. יש פה צוות-פיקוד של פלוגה, חמישה קצינים ועשרה סמלים. אני, סרג'נט קנז, זוכה כמו כולם לחדר משלי במגורי מועדון הסמלים. הפרדת רשויות מוחלטת: הקצינים במועדון הקצינים. אין מפגש בין הכוחות לאחר יום האימונים.
ההפתעה הראשונה במועדון-מסעדה שלנו: יש שם ט-ל-וו-י-ז-י-ה, ארגז גדול, תמונה בשחור-לבן, טלוויזיה כמו שרואים בסרטים, כמו בסיפורים. כדורגל אנגלי בשידור ישיר.
במועדון שלנו בעיקר שותים בירה, אנחנו סופרים להם את הכוסות. יש שם סמלים מבוגרים, שפעם פעם, לפני עשר שנים, שירתו בתל-אביב. הם זוכרים כסימן לארץ הפרימיטיבית שממנה באנו, אי-שם ב"מידל איסט", היה קולנוע עם כתוביות תרגום בצד, איך היו שותים גזוז ואוכלים בפיתה.
המדריכים האנגלים הם בוגרי מלחמות. מפקד הקורס קטוע-יד, על החזה שורות של אותות ממלחמת העולם השנייה. המדריכים – סמלים בריטיים בוגרי מלחמת קוריאה. מהיום הראשון גורודיש, המתקשה ללבוש מדי חניך בקורס, מנסה ללמד את האנגלים הלבנבנים האלה מה זה טנק, מהי מלחמה. המתורגמן מהשגרירות משתדל לתרגם אותו… אבל לא בדיוק. כשגורודיש מתעקש, בא אליו הגנרל הבריטי, מלטף את ראשו, מנסה להרגיע אותו ומסביר – "גם לנו היו פעם גיבורים, עכשיו הם באדמה".
בסיס השריון הבריטי, משהו בין מחנה-קיץ למחנה צבאי. משפחות החיילים מסתובבות, הילדים על אופניים בין הטנקים. כמו במחנה-נופש של הוועד למען החייל, הטבח-התורן מביא למיטה כוס תה אנגלי כל בוקר, עם הברכה "גור מורנינג, סר". התה עם החלב בלתי נסבל לטעמי, אני מחביא את הכוס כל ערב, והוא… לא עוזב עד שמוצא אותה. ואז הוא משאיר את התפריט לארוחת הצהריים.
במהלך היום יוצאים עם הטנקים למרעה, כל אנגליה כמו הדשא הכי גדול בעולם.
טנקים בלי חול ואבק ולכלוך זה כמו… קייטנה, שרק לא תיגמר לעולם.
גורודיש כבר תפס את העסק, הטנקים המתקדמים האלה מביאים לו רעיונות מהפכניים, הדמיון עובד שעות נוספות, מבחינתו – המזרה התיכון בידינו.

ערב אחד הוא קורא לי, חייב להראות לי משהו. הוא פותח מפה שצייר לעצמו, יש לו תכנית איך אנחנו, פלוגת הסנטוריונים הראשונה, אנחנו נכבוש את רמת-הגולן. בתכנית שלו רק הפלוגה של בירו תסייע לנו. השרמנים של בירו יהיו בעמדות-רתק ואנחנו עם הסנטוריון נסתער… ונכבוש. מכל המ"פים בחטיבה, רק על בירו הוא סומך. בירו הוא בוגר הצנחנים, הלסת שלו מידלדלת עוד מקרבות המיתלה 56', כשהיה קצין-צנחנים. הוא גם מפקד בסגנון גורודיש, וגם בעל עקשנות מהימים ששירת בצבא הפולני. יש לו לבירו אומץ-לב ללא גבול ותעוזה מקורית. לפעמים בסדרות בניצנה הוא היה יורה מהאקדח שלו על יד הרגל שלך, וכשקפצת בבהלה, היה מתמוגג ואומר: "מה כבשת, פאדלה…?" מין הומור, שהופך את בירו לשותף עתידי ראוי לכיבושים שלנו.

סדר פסח 1959, יהדות פורטסמות' מזמינה אותנו כאורחי כבוד לליל החג, אצלם בבית הכנסת. אני עומד בכניסה וגורודיש קורא לי הצידה, מספר לי איך הוא היה בחור-ישיבה, איך כשקיבלו חופשת שבת בקסטל ב-48' כולם נסעו והוא הלך ברגל. כשהוא החליט להפוך לחילוני, זה עד הסוף. עכשיו האיש בכניסה לבית הכנסת רוצה להלביש לו בחזרה כיפה. הוא לא מוכן לחזור לימים ההם. הפעם הוא יחגוג עם כומתה שחורה.
פתאום, בהבזק, אני מבין את כל החידה הזאת – גורודיש. האיש הזה, שהיה בחור-ישיבה, דתי, אדוק טוטאלי, החליף את הדת ההיא בדת החדשה: הצבא, הטנקים.
אני, פעם ראשונה בחיי נכנס לבית כנסת. אני הרי יהודי חדש. אלה ימים שעדיין אין לנו רגשות אשם שאנחנו לא מספיק יהודים. אבא ישמח כשאכתוב לו שנסעתי עד פורטסמות' כדי לראות בית כנסת מבפנים.

בסופי-שבוע נוסעים ללונדון, בחופשת פסח שוכרים מכונית, נוסעים לסקוטלנד. לעופר וברקו יש רישיון נהיגה, אנחנו אחראים להזכיר להם כל סיבוב ששמאל זה נכון.
הגענו אל סוף החלום. מסיבת סיום הקורס נערכת בלונדון. הנספח הצבאי פרופ' יובל נאמן, שהוא גם גנרל, מארח אותנו. גורודיש פותח בנאום פסימי באשר לסיכוי שיזדמן לנו להילחם עם הטנקים המצוינים האלה. איזה בזבוז, סוף-סוף טנקים כמו שהוא חלם, ואין שום מלחמה באופק. יובל נאמן מרגיע אותו, "אל תדאג, שמוליק, במזרח התיכון", הוא אומר, "יש כל עשר שנים מלחמה. 27' מאורעות, 37' המרד הערבי, 47' מלחמת השחרור, 56' מלחמת סיני… ב-1966-7 תהיה לך מלחמה". פרופ' יובל נאמן מבטיח.

שלושה חודשים של חלום אנגלי מאחורינו. בדרך הביתה חניית ביניים באתונה. שדה-תעופה בינלאומי עמוס מטוסים. בנימין גבאי ואיציק עמר שמכונה בוגי, בשל קומתו. הם משקיפים על שדה התעופה. גבאי אומר לי, שמע, בוא נתפלח לאיזה מטוס שטס לאמריקה. אין טעם לחזור הביתה, הוא אומר, את החלק היפה כבר עברנו. אל תשכח, הוא אומר לי, ברגע שננחת בארץ, קפטן גונן יחזור להיות… גורודיש.

דמעות של אלוף

קורס מפקדי טנקים זה חלום של כל טנקיסט. כל הטירונות וקורס המקצועות חיים את המתח: מי ייבחר ללכת לקורס המפקדים.
בסיום הקורס נזכה כולנו לדרגת רב"ט. כדי להיות רב-טוראי חייבים להזיע אצלנו בדייל. רב-טוראי מפקד טנק זה מעמד, כבוד. הגאווה שאני חלק מהקורס היוקרתי הזה מחייבת, לא בקלות הגעתי הנה. כמעט חמישה חודשים של קורס קשה, אנחנו מ"מחנה נתן" עם טנקי AMX-13 המהירים והמשוכללים, ביחד עם החבר'ה מ-82 והשרמנים הישנים והטובים.
האימונים ומשטר המשמעת, כמו בקורסים של הימים ההם. כשמגיעים סוף-סוף למבחני הסיום, הסולו על המסלול, מבחני הפיקוד, והלילות הארוכים של תרגילים. והשבוע האחרון עם התרגילים לקראת המסדר החגיגי עם המשפחות בקהל, עם הגאווה.
יושבים על דיונה ב-302, בסיס האימונים של חיל השריון. לפני הצי-שעה, במסדר-הדחה של קורס מפקדי טנקים, סולק מהקורס – שבוע לפני הסיום – החניך אורי אור. מפקד הקורס חזר מבילוי בבאר-שבע ומצא את החניך אורי אור ישן, נרדם בשמירה. אורי אור מכפר-חיים, גדול, פייטר, בטוח בעצמו, צעיר וגאה, יושב איתי על הדיונה ובוכה. אחרי כל החודשים המפרכים, רגע לפני מסדר הסיום וענידת הרב"ט המיוחל על השרוול… אורי אור, הכוכב שלנו, מודח מהקורס. הוא יושב איתי ובוכה, אומר לי בערך כך: "זה לא יעזור להם, אני אלך עוד פעם לקורס מט"קים ואחר-כך לקורס קצינים, ואחתום קבע ואתקדם בצבא, כי ככה אני החלטתי".
אורי אור באמת נועד להיות אלוף, ואני… הקורס הזה הספיק לי, הבנתי שגנרל כבר לא אהיה, קורס אחד הספיק לי ולצבא כדי שנבין שלא נועדנו זה לזה.

שחרור מוקדם

הפלוגה של גורודיש היא האתר השמור המיוחד והמיוחס. אנחנו יחידה מובחרת, הבאנו מאנגליה את העידן החדש – הסנטוריונים.
אחד-אחד ובקבוצות מגיעים גנרלים מכל הצבא לצפות בפלא המודרני שישנה את פני המלחמה הבאה.
גורודיש כמו חתן, יקיר גייסות השריון. אתר הפלוגה שמור. על בנין המשרדים הוא קובע סיסמה באותיות בולטות: "לא תגנח", וגם ביידיש – "נישט קרעכצן".
בינואר 60' יוצאים לסדרה הראשונה בניצנה. כל השיגעונות של גורודיש בעבר היו רק חזרה כללית לקראת אירוע השיא – סדרת הסנטוריונים הראשונה. גורודיש בשיאו, שיגעון השליטה שלו בשחקים. מי שלא יזרום איתו… ימצא דרכו לכלא.
המאהל כולו ומגרש הטנקים מגודרים בגדר כפולה, עמודי תאורה מקיפים את המתחם השמור, הכניסה והיציאה בפיקוח. משהו של בין סדרה למחנה-מעצר.
המפקד התובעני ביותר בצה"ל הוא גם המפקד הדואג לחייליו, היחידה המובחרת שלו.
כשהטבחים מגישים ביצה קשה בבוקר, גורודיש מודיע שמעכשיו מגיע לנו ביצה עין או חביתה. יומיים הוא עומד ומטגן לכל הפלוגה ביצים כבקשתך. דוגמה אישית… לטבחים.
למי שלא הבין עד עכשיו הוא מסביר: "המפקד הטוב דופק כמו אבא ודואג כמו אימא". הוא בדרך כלל נהנה יותר מהחלק הראשון של המשפט, אבל… דואג בדרכו.
בדיוק אז, כשגורודיש מרגיש שהשמיים הם הגבול – בדיוק אז, הוא מוצא בוקר אחד על שולחנו ערמת טפסים צבאיים, טופס-55 – בקשות-העברה של כל מפקדי הטנקים שלו. כל מפקדי הטנקים בוגדים בו. כמו אריה פצוע, משתולל, מאיים במשפטים, מנסה לפצח את המרד, להסית ולסכסך. ואז בוחר שלושה להעמידם למשפט על הסתה למרד, אשמה חמורה שעונש כבד בצדה. אני נאשם.

יום חמישי בערב, זה הזמן למשפטים. אני, שהייתי עד כה נער השעשועים של גורודיש, מועמד למשפט קשה. אין לי הרבה אשליות לגבי גזר הדין.
שעתיים לפני המשפט, באחר הצהריים של הטיפול השבועי בטנקים, הנַשָּׁק הגדודי פולט צרור תוך כדי בדיקת המקלעים, פוגע בי בשלושה כדורים.
אני פצוע, כולם מסביבי, האמבולנס הצבאי מגיע. החבר'ה שלי, שלא ראו בית בחודש האחרון, מקנאים בי: אני עוזב את הסטאלאג. ואני… לא יודע מה יותר מפחיד, הפציעה הזאת או המשפט של גורודיש שניצלתי ממנו.
הרופא הגדודי מנצל את ההזדמנות, מלווה אותי באמבולנס לבית החולים. בבאר-שבע מחליטים שאני מתאים לתל-השומר. הרופא הגדודי מחליט להשאיר אותי עם החובש והנהג, הרופא נוסע הביתה, הרוויח אפטר.
בתל השומר, כעבור מספר ימים, גורודיש מגיע לביקור, המפקד המיתולוגי בא לבקר אותי. כשנודע לו שהרופא נטש פצוע, הוא מבטיח לי בחיוך הזה עם השיניים הקפוצות, אומר לי, "אל תדאג – יהיה בסדר".
הוא, גורודיש, הרי הוכיח לנו בעבר שרפואה זה לא מונופול של רופאים. פעם בפלוגה, כשאחד שולי רצה להתפרפר והודיע לרופא שאינו יכול להשתין, הרופא החליט אחרי יומיים לשלוח אותו לבית החולים. גורודיש הכריז: "אני עוד לא בדקתי אותו", כלא אותו בלילה אצל הש"ג, הציב שומר. בבוקר, כשגילה עיגול רטוב על חלון הרשת… השאיר אותו עוד שבוע כלוא במכלאה הגדודית.
גם הרופאים יודעים שגורודיש הוא סמכות בכל. כעבור יומיים בבית החולים מגיע הרופא הראשי של הגייס, מתחנן שאוותר לרופא הגדודי. אני יודע שאם לא אסלח לרופא שלנו, גורודיש כבר ירענן לו את שבועת היפוקראטס.
אני מריח שאחוות הדוקטורים יכולה לשרת אותי. אני חודשיים לפני השחרור, עושה עסקה עם המערכת הרפואית הצבאית, סולחה עם רופא הגדוד, תמורת שחרור מוקדם מהצבא. עכשיו זו בעיה שלהם למצוא את הסעיף הרפואי שישחרר אותי מהצבא. לגדוד איני חוזר. הוא הרי יכול להיזכר שלא הספיק לשפוט אותי. כמו הרבה אירועים בחיי, יצא לבסוף טוב, אבל… קצת מסובך.

טוהר הנשק – פחד של מנצח

לילה של תוהו-ובוהו מאחורינו: המיתלה, היום החמישי ל"ששת הימים", לילה של התכתשות והרג. שיירות של כלי מלחמה מצריים מנסות לפרוץ להן דרך הביתה. אנחנו נעולים בצריחי הטנקים, שבעה טנקים מול אלפי בני אדם המתרוצצים מבולבלים בחושך, לא יודעים מי נגד מי. הם מטפסים על הטנקים שלנו, לא יודעים מי אויב ומי יציל אותם. מחזה סהרורי. אנחנו יורים במקלעים, כל אחד על הטנק שכנגדו, מאות קילומטרים מהבית, אנחנו והם נלחמים על הזכות להגיע חיים לבוקר.

בבוקר, עם אור ראשון, הכול נרגע. מאות הרוגים מסביב, כלי מלחמה שרופים ומעשנים. לאט, בהיסוס, מגיחים מהצריחים, חייבים להיות בטוחים שלא נשאר אף אחד לסכן אותנו.
מתיישבים בין הגוויות, מוציאים את הפרימוס מהטנק, עושים קפה. לא מדברים. אני, שלפני המלחמה פחדתי מהמפגש עם הרג וגוויות, מוצא את עצמי אטום, כבוי. רק יצר ההישרדות מחדד את החושים.
ואז, מבין ההריסות וההרג, יוצאים חמישה חיילים מצריים ששרדו את זוועות הלילה. עם ידיים למעלה באים להיכנע.
מאות חיילים צמאים, מבוהלים ומבולבלים, כבר נכנעו לנו אתמול. העלינו אותם על המשאיות שלהם, שולחים לאחור, לביר חסנה, שם מישהו יקלוט אותם.
עכשיו, באמצע הקפה של הבוקר והטשטוש של הלילה, עוד חמישה באים. יורם המ"מ, שכל הלילה דיבר כקשר, יורם – אחד מהחבריה, קיבוצניק, מלח הארץ, שרק רוצה לחזור הביתה בשלום אל חני והילדה, קם, הולך לעברם, נעמד… ופותח באש, סתם יורה. למזלם ולמזלו, הוא לא פוגע. הם בורחים. הוא חוזר אל כוס הקפה, מבולבל, שותק.
– למה, אני שואל אותו, למה? הוא אומר לי: – "פחדתי. כן, פחדתי. לא יודע ממר, פחדתי". גיא יעקובסון ידידי הטוב, המ"פ של הלילה הזה, לוקח אותו הצידה ומודיע לו, שיום אחרי המלחמה הוא שולח אותו לכלא.
התפקיד שלי – לשכנע את גיא שיסלח לו.
מדי פעם אני נזכר כמה התאכזבתי מעצמי על שהצלחתי במשימה. בשם החברות? בלילות הבאים היינו מתענים בחשבונות-נפש, בהעלאת רגעים מן המלחמה הזאת. מכים על חטא, מנסים להבין למה… לברר מי אנחנו.
היה לנו ג'ינג'י אחד, אריה, עם כיפה על הראש, שהיה תמיד מתערב בשיחות האלה ואומר לנו, "אל תעשו לעצמכם בעיות, הם היו גויים", "אל תשכחו: הם היו גויים". כמה החיים פשוטים כשיש… אמונה דתית. כשחזרנו הביתה וביום שישי הייתה מסיבת ניצחון גדולה בחדר האוכל, כל אחד קם לספר מגבורות היחידה שלו. כשהגיע תורי סיפרתי להם כמה נורא יכול להיראות ניצחון וכמה נורא לראות צבא מובס, וכמה הניצחון הטוטאלי הזה מפחיד אותי.

טוהר הנשק – המרדף

עוד מילראים של יולי-אוגוסט: יריחו, סוף שנות ה-60', ארבעים וחמש מעלות בצל, בטנקים זה הרבה יותר חם ממה שניתן למדוד.
יריחו של שיא הקיץ: עיר רדומה, אנשים מוכי חום יושבים בצל, תעלות מים זורמים ברחוב הראשי, בלי חומות ובלי חצוצרות ובלי רכב ה… הכי חם ומתיש שחום יודע להיות.
מחלקת טנקים תחת פיקוד גדוד צנחנים. הם רודפים כל הימים אחרי מסתננים, מחבלים העוברים מירדן לשטחי הגדה. אנחנו בעקבותיהם, נותנים חיפוי ובטחון, מתבשלים בתוך הטנקים הלוהטים. הרופא הגדודי רודף אחרינו, מכריח אותנו לשתות חמישה ליטר מים ביום. החובש מחלק כדורי מלח. סופו של עוד יום-מרדפים של חתול ועכבר: המ"מ שלנו, אבנר, בן קיבוץ מהצפון, מודיע בקשר: "מצאתי". יש פה מחבל מיובש, יושב על הקרקע חצי מעולף, פגוע ברגל, מתחנן למים. כולנו בכיוון ההישג המבצעי. ואז נשמע ויכוח בקשר: הצנחנים מורים לטנקיסט שלנו – "תירה בו".
הוא מסרב. אחר כך, כשכולם מסביב, הם מנסים לחנך אותו: הוא חייב לירות באדם הזה. והוא, לא יכול, מסובב את הראש, לא להיפגש במבט עם השבוי, יורה צרור, פוצע. הם, הצנחנים, כבר מסיימים את המלאכה.
אני שומע מאבנר את הסיפור ומודיע לצנחנים: מחר בבוקר אני אתלונן בפיקוד-מרכז על הרצח הזה. בלילה, במשטרת יריחו, שני חיילים עם פנים מכוסים מעירים אותי ומצווים עלי לצאת החוצה. שם מחכים עוד שלושה גיבורים. עורכים לי "משפט שדה": עכשיו אני צריך להחליט – למשוך את התלונה, או… "שמיכה". "שמיכה", מסבירים לי, זו "הסברה ידנית" שלא אשכח במהרה. ואני… לרוב בושתי, מסיבות אנוכיות, מחמיץ הזדמנות למלא את חובתי למען המולדת. כן, הבטחתי שאשתוק. ואני שותק.

מורשת קרב

אחרי שבועיים של המתנה ל… או מלחמה או סתם עור כוננות, יום ראשון, 4 ליוני 67', הודעה מוסמכת – מחר יוצאים למלחמה.
התגובה המיידית, חיבוקים. סוף-סוף זה הולך למשהו ברור, ההמתנה מורטת העצבים עם השמועות היום-יומיות, עם חוסר הוודאות – הכל מסתיים, מחר יוצאים למלחמה.
הטנקים שהיו פזורים בשטח, תחת רשתות ההסוואה, מתקבצים לקראת ה"נוע נוע סוף" שיישמע בבוקר.
זו המלחמה הראשונה שלי, עד עכשיו זה היה כאילו. מחר זה יהיה על אמת, עם הרוגים, עם המבחן האישי, עם הפחד, עם הלא-נודע. מחר יוצאים למלחמה – על החיים ועל המוות, שלנו ושלהם.
בבוקר המטוסים שלנו עוברים מעלינו. כשהם חוזרים, אנחנו מתחילים לנוע מערבה, נכנסים אל המדבר הלא-נודע הזה.

ביום הראשון, כל המדבר פרוש לפנינו, לא רואים אויב מאופק לאופק. שיירה של טנקים, גדוד 125, הסנטוריונים – שגורודיש חשש שלא יימצא להם שימוש – דוהרים קדימה.
יחד איתנו טור זחל"מים, פלוגות החרמ"ש של החטיבה, דוהרים אל הלא-נודע, ששים אלי קרב בעוד מלחמת אין-ברירה.

חום של תחילת יוני בחוץ וחום של סוף הקיץ בתוך הטנקים הרותחים האלה. חול ואבק ואופק מהביל שנראה בגלי החום כמו אויבים לא מוכרים, שברחו מאיזה סרט מדע-בדיוני.
לקראת אחר הצהריים מגיעים לוואדי עמוק. מעבר הכרחי עבור הזחל"מים. בקשר – המחלקה שלנו, האחרונה בטור, מצטווה לתת חיפוי לחרמ"ש. כשגמרנו לחפות ולאבטח, מצאנו שהגדוד כבר מעבר לאופק. מצאנו את עצמנו מצורפים לגדוד חרמ"ש. מפקד גדוד דיל הרגלים מצא עצמו מתעשר בשלושה טנקים. מעכשיו הוא שולט על כוח שכלל לא ציפה לו.
אחר הצהריים התארגנו לחניית לילה. מפקד הגדוד מתייחס אלינו כאל מתנה שזכה בה בהפתעה, נכס, עוצמת אש. ממקם אותנו במרכז, החיילים שלו מקיפים אותנו במעגל הגנה. אנחנו, הטנקיסטים, הפכנו יועצי הסתר, השותפים להמשך המלחמה של מפקד גדור החרמ"ש.

ואז, נראו באופק דמויות חשודות, גם לנו יש אויב. המג"ד שולח שני ג'יפים כדי לברר… ליצור מגע עם האיום. כעבור חצי שעה, לקראת סוף היום, חזרו עם זקן, ילד וחמור. המג"ד אוסף את הגדוד, יושבים על מדרון הגבעה, אנחנו הטנקיסטים בשורה הראשונה, קרוב למפקד. לפנינו השבויים, רועדים מפחד.
מפקד הגדוד מבקש מחייליו רעיונות מה נעשה בשבויים, באויב. היו שהציעו לתת להם מים ואוכל ולשחרר, היו רעיונות שונים. כולם לא לעניין. החיילים לא ניחשו מה מצפה מהם המפקד. ואז המג"ד, כמו מנצח, מספר להם את סיפור ה-ל"ה, מזכיר להם איך הערבי הזקן בהרי גוש עציון הלשין על השיירה… והסוף ידוע. והמסקנה הכל-כך ברורה – עכשיו נוציא אותם להורג, אנחנו לא ניקח הפעם סיכון.
ואז אנחנו הטנקיסטים, יועצי הסתר של המג"ד, נכנסים לתמונה, מסבירים לו שהשבויים שלנו לא יודעים בכלל שהתחילה פה מלחמה. הם לא ימצאו שום אדם בטווח שלושה ימי הליכה, לא ימצאו מישהו לדווח לו שאנחנו פה על הדיונה.

אחרי דיון קצר הוא התרצה, הם יקבלו חנינה וישוחררו בתנאי שאנחנו נבטיח לו שאנחנו נישאר איתו עד סוף המלחמה. אחר כך הוא פותח מפה ומגלה לנו: אם אתם נשארים איתי, מחר אני מתכנן לכבוש שדה-תעופה. יש פה חבר'ה טובים בגדוד, לדעתי מגיע להם לכבוש שדה-תעופה. כעבור שעה הגיע ג'יפ מגדוד הטנקים שלנו. חזרנו אל הגדוד שלנו… למלחמה האמיתית.

עוד מילואים

פותח את תא-הדואר בצהריים כמו בכל יום. כשאני רואה שם את המעטפה החומה מבצבצת, אני סוגר את התיבה, הולך לאכול. אחר כך כבר נראה.
כשאני נפגש שוב עם המעטפה הזאת בבית ופותח אותה לאט לאט, ורואה את השובר-נסיעה מציץ, אני מבין שזה שוב – מילואים.
מילואים של ארבעים יום מתחילים כבר חודש לפני: הספירה לאחור, ההשלמה הנפשית, אריזת התרמיל, הפרידה מהילדים, מהמשפחה, מהחירות. ואז, הייאוש של היום הראשון נמהל בשמחה של המפגש עם החברים האמיתיים שיש לי, בחזרה לסיפורי המלחמה שעברה והציפייה למילואים שלפנינו.
מילואים זה לסובב את הסוויץ' במוח כמה שיותר מהר, להיכנס לחיים האלה עם החבר'ה והטנקים והשטויות וההווי וכל התרגולות והחלומות על חופשת שבת. החברים מהמילואים שייכים לחיים השניים של כל אחד מאיתנו, החוויות המשותפות מהסדיר ומהמלחמות, הביחד שרק מתהדק עם השנים. ידידי עודד מעין החורש מזכיר לי תמיד בארבע אחר הצהרים ש"עכשיו הילדים מגיעים הביתה". עודד לא מצליח ליהנות מכל השינוי הזה בשעון הביולוגי.

בין שתי המלחמות האימפריה החדשה קוראת לנו כל שנה לתשעים ימי מילואים, חוץ מהחד-יומי או התלת-, שאותם כבר לא סופרים. מילואים זה בעיקר ניתוק מהבית, הזדמנות לכתוב מכתבים, להתגעגע לאישה ולילדים, לשמוע סיפורי משפחה מחברים, להיות האבא הגיבור שמתקדם בעיקר בשש-בש, ברמי ובלילות של שמירה.

1972, עוד ששים ימי מילואים. הפעם אנחנו מוצאים את עצמנו במעוזים שלאורך הירדן. הגדוד מפוזר בין העמדות. עשרה-עשרה נבלה את החודשיים הבאים כמו משפחה, סגורים ומבוצרים על תל-עפר מוגן, עם משקפת לעבר הכפר הירדני שממול, עם בונקר לחיים, לאוכל ולשינה, ועם מרכזיית טלפון בעמדת השמירה, מחברת בין המעוזים ולאורך הקו, וגם שלוחה אחת לבסיס העורפי, המספק לנו אספקה ושירותים כל יום.

כבסיס העורפי על ההר יושבת מרכזנית בתורנויות-לילה, היא אמורה לשמור על קשר עם המעוזים. היא מעבירה לנו גם שיחות טלפון מיקירינו בבית. חייבים לשמור איתה על יחסים טובים. כשאני במשמרת השנייה, מעשר עד שתיים בלילה, היא בתורנות, חייבת לשמור על ערנות אצלה במשרד. שם בהר היא הקשר שלנו עם העולם.
בשעות האלה היא האישה היחידה הערה בצפון בקעת הירדן. בשיחות הטלפון אני משכנע אותה שיש לי יכולת לצייר אנשים על פי התיאור שהם נותנים לי בטלפון. אנחנו מתחילים לנהל רומן טלפוני-אמנותי. כל לילה היא מספרת איך היא נראית, מודדת בסרגל את איבריה, מתארת את יופייה. בבוקר, כשמגיעה משאית האספקה, אני שולח לה את הרישום. בלילה אנחנו משוחחים על תיקונים, מפתחים קשר, מעבירים את הזמן. כשהרומן מתקדם אני מחבר את כל המוצבים לרשת הטלפונית. כל הגזרה מאזינה לתיאורים, להערות, לרומן עם דינה המרכזנית מההר הגבוה שבעורף.
אחרי שמסתיימת השיחה הלילית איתה, מתחיל דיון בהשתתפות כל המעוזים על דמותה, גזרתה ואישיותה. מרומן דו-צדדי היא הופכת לאשה הנחשקת של כל הבקעה. לילה אחד השאיר ידידי אילן את ה"פלאג" לעורף פתוח. דינה האזינה לכל הדיון הממושך, לכל ההזיות של גיבורי המילואים, לכל הדמיונות הגבריים הרעבים שמתגעגעים הביתה.
העונש: שבוע לא זכינו לטלפונים מהבית, שבעה ימים ללא קשר עם המשפחה.
כשבאים אל ההר להשתחרר, להחזיר ציוד, להחתים את הפנקס – אפשר לפגוש אותה ולהשוות את הרישום לאורגינל. ואני… מעדיף לא לפגוש את בת-הזוג לרומן הלילי. היא מילאה את תפקידה, וגם אני תרמתי משהו לרענן לה את המשמרת הטלפונית.
עכשיו, ההתרגשות של יום אחרון למילואים. כל פעם זה כמו להשתחרר מחדש מהצבא. הרגשת ההתעלות, החופש של ללכת מהכביש הראשי הביתה, לראות את האקליפטוס מתקרב, לא לעלות על טרמפ, למשוך את העונג הזה של יום אחרון למילואים. הכיף של להיות אדם משוחרר, נקי ממחויבויות.

כל פעם מצליח לא לזכור שעוד כמה חודשים, המעטפה החומה הזאת… בדרך.

רמי וטוביה

ביום הראשון בצבא, 11.8.1957, בתל-השומר, מישהו החליט שאני אהיה טנקיסט, מספר אישי – 414620.
חבורה שמחה ונבוכה של צעירים עומדים בשלשות עם הבגדים הירוקים והקיטבג החדש עם הציוד האישי. הבכיר שבינינו, יש לו כבר פס אחד על השרוול. טר"ש טוביה טרון מחיפה, שהיה בגדנ"ע שריון, הוא החניך-התורן, כבר שם הוא מפקד.

רמי גבעוני ממעברות הוא ידיד עוד מימי "השומר הצעיר" והמחנות הצופיים והסמינרים הרעיוניים ותחרויות הספורט. אנחנו הדור החדש אחרי מלחמת 56', אחרי שהפיקוד העליון גילה שהאדם לא מנצח את הפלדה אם אין לו טנקים וטנקיסטים… הטובים לשריון.
עם רמי וטוביה בטירונות ובקורס מפקדי טנקים. כל פעם נפגשים באיזה צומת, הם דוהרים קדימה, הם כבר קצינים. ושוב אנחנו באותה פלוגה נבחרת. ומתבגרים, מתחתנים, ילדים, מילואים. והם, רמי וטוביה, תמיד ביחד. והנה המלחמה, והם כבר מ"פים. אני כבר לא אתקדם מעבר למפקד טנק או איש-צוות. אבל אצלנו, הפלוגה הוותיקה, יש דרגות שקיבלו מהצבא ויש דרגות שכל אחד רכש עם השנים בעיני החבר'ה. טוביה הוא כבר מג"ד ורמי מ"פ הפלוגה הוותיקה ואני מדור המייסדים, מחלוצי הקורס באנגליה, מעמד מיוחס, יש לי מילה, בעיקר בסיום יום אימונים ובשק"ם יש לי את הקהל שלי, יש פלוגת טירונים מאותו קורס מט"קים, מאותו… הכפר.

הם תמיד חברים – הם יותר ויותר חלק מהצבא, ואני יותר בשלום ועיתונות, הנודניק השמאלן של הגדוד, בתפקיד זה שלא מצליח לשנוא את האויב, אבל… טנקיסט טוב. סולחים לי.
רמי וטוביה אוהבים לצחוק עלי, על הנאיביות, על פטפוטי השלום. תמיד זה נגמר ב"לא נדבר פוליטיקה בצבא".

בלילה הזה של שישה באוקטובר 1973, אחרי שגמרנו לזווד את הטנקים במחנה "עופר" על יד רמאללה, הם ישבו בצד ודיברו בשקט. הצטרפתי, שאלתי, אף אחד לא ידע מה קורה, טוביה המג"ד אמר שאינו מאמין שנצא משערי הבסיס, זה בטח איזה תמרון. אולי מחר נחזור הביתה. ואז… רעש ומהומה על יד שער הכניסה לבסיס, רצים לשם… אחד הטנקים הסתובב על הכביש, החליק ודרס למוות ג'יפ צבאי על שני נוסעיו. יש לנו שני הרוגים ראשונים במלחמה הזאת, שעוד לא התחלנו.

ביום רביעי אחר הצהריים, מזרחית להר פארם, חוצים את צומת רפיד, אנחנו במרדף אחרי הכוח הסורי הנסוג. המטרה – תילי כודנה. קצת שאננים, עם הרבה ביטחון ומעט מודיעין, עולים על מתחם נ"ט סורי, הטילים עם האש עפים באוויר, מהומת תופת. צועק – נהג שמאלה! ואנחנו גולשים לוואדי, מי שלא הגיע איתנו לוואדי, נדפק בראש הגבעה. שלושה טנקים פגועים חמישים מטר לפנינו. מי שהצליח לברוח מהם, ניצל בינתיים. רמי ידידי נשאר שם למעלה. אושרי מאשקלון שהיה הטען שלו מגיע אלינו לטנק, אומר שרמי נהרג. אולי אפשר לדרדר את הטנק שלו למטה, אולי הוא עדיין נושם. לא אנחנו ולא הסורים מעיזים להתקרב לשלושת הטנקים הפגועים ואל מי שנשאר בהם. שעתיים של השלמה עם גורלנו בוואדי הסתמי הזה, טוביה מתחנן בקשר שישלחו מטוסים, שיפזרו עשן ונוכל לברוח משם. שעתיים זה הרבה זמן בכדי להיפרד מהעולם, הכל הרי תלוי רק בסורים. הם יכולים לגמור אותנו שם, אנחנו במלכודת.

רואה את הסוף. יושב לי בטנק ורואה את הדשא הגדול בבית ואת האיקליפטוס ואת המטעים והפרדסים והנה כל החברים עוברים בשורה, ואני כועס על עצמי, אומר שאלה רגעים שרק הילדים והמשפחה צריכים להיות בראש, אני נפרד מהמולדת – מהכפר הקטן שלי בין חדרה לפרדס-חנה, שם זה המולדת שלי. פתאום אני נזכר שעזבתי את גל בשבת בערב ולא ראינו את משחק-הגמר של אליפות אירופה, ואיך נגה נישקה אותי ואמרה – העיקר שהספקנו לחגוג לה יומולדת יום לפני המלחמה. ואיריס שבכלל לא יודעת איפה אני. ודליה היפה ממעברות לא יודעת שרמי נשאר פה בטנק על הגבעה.
כשהצלחנו לברוח בחסות העשן והחושך, לרגלי הר פארם, בחניון-לילה עם הרבה ייאוש ומעט טנקים, שכבתי על האדמה עם הראש בחול ובכיתי כמו תינוק על רמי ועל עצמי. בלילה, שנים-עשר טנקים בחניון הגדודי, בלי רמי זה כבר גדוד אחר, טוביה ואני עומדים סתם ככה בחושך, למעלה חולפים הליקופטרים סוריים גדולים, בטיסה נמוכה ללא אורות, לא מדברים, להיהרג במלחמה הופך לאירוע לגיטימי.

כמעט שבועיים אדר כך, אנחנו כבר עמוק במובלעת הסורית, רחוק מהגבול הישראלי, בשפיץ של המתקפה, בחניון-לילה, מחכים לשיירת האספקה שחייבת למצוא אותנו, להביא דלק ופגזים ליום הלחימה הבא. המח"ט יוסי פלד מגיע עם השיירה, מסביר לנו שמחר האורות שבאופק, דמשק, זה הכיוון. אומר שמחר אנחנו עלולים להיתקל בכוחות רוסיים שיבואו לעזרת הסורים.
שלושים קילומטר בעומק סוריה, זה כבר לא מלחמה על הבית. ואז אני נזכר בגיבור שלי יוסריאן מ"מילכוד 22", אני מסביר למי שמסביבי שמעכשיו זו קנוניה של הישראלים והסורים להרוג אותנו, ואנחנו חייבים לחזור הביתה לילדים ולאשה. עוד גבעה או פחות… הילדים שלנו יותר חשובים. טוביה ידידי קולט את זה, קורא לי הצידה ואומר: ידידים, חברים, אבל… אני חייב לשפוט אותך אחרי המלחמה על הסתה למרד. סיכמנו שאם נצא מזה בחיים… אקבל את הדין.

למחרת, חמישה-עשר טנקים עייפים, מחצית הגדוד, זה מה שנשאר, מול הסתערות אדירה של דיוויזיית שריון עיראקית, ארטילריה מטורפת עלינו, טוביה מתחנן בקשר לעזרה, יוסי המח"ט צועק בקשר "אתם חייבים…", תל ענתר ותל עלקה חייבים להחזיק מעמד, אנחנו המחסום בפני התקפת הנגד על המובלעת – מתקפת הטנקים הגדולה בתולדות המלחמות פה, מאתיים וחמישים טנקים דוהרים במישור, כולם נגדי. אנחנו מבעירים אותם ממאה-מאתיים מטר, פנים אל פנים, הם נסוגים, מתארגנים להתקפה נוספת. ופתאום הקול המוכר של גיא יעקובסון ידידי הטוב שהוא מפקד הגדוד השני, צועק בקשר – "טוביה, אל תדאג, אני עוזר לכם מהאגף". פתאום אני מרגיש ששוב אנחנו ביחד, החבר'ה מהטירונות במחנה "נתן", נלחמים בקצה המובלעת בסוריה.
וטוביה שותק, הוא לא עונה בקשר. טוביה תורן, המג"ד, מנהל בית הספר בסמ"ת מחיפה, ידידי הטוב, כבר לא ישפוט אותי אחרי המלחמה. טוביה ורמי שוב ביחד.

שבעה חודשים אחרי המלחמה, משתחררים.

דבר ראשון, נוסע למעברות לשבת עם דליה של רמי, לנסות להסביר לה איך זה שבצבא שלא משאיר פצועים בשטח, רמי נשאר לבד בטנק על הגבעה עד שבלילה נגרר לדמשק. מי שלא היה שם לא צריך להבין… והיא, לא מבינה שמלחמה זה פעולה אנושית כל כך נוראה שרק מי שהיה איתנו שם בגבעה הזו מבין שאי אפשר להעביר את החוויה הקיצונית והמיותרת הזאת. ואולי היא כן הבינה, כי היא שתקה. היא, דליה, גננת שיודעת שכל ה"משחק" הזה במלחמות זה "גן ילדים" מטורף של מבוגרים שמשחקים מחבואים עם כבוד ואגו, בלי אלוהים ובלי יועצות חינוכיות שיעשו לזה סוף. ובעיקר בלי גיבורים.
חמש שנים אחרי… גמר אליפות בתי הספר התיכוניים בכדורסל בחיפה. גל, הבן שלי, הוא הכוכב שלנו, אנחנו במשחק הגמר. אמרתי לו, תשמע, אם תזכו בגביע מול בסמ"ת חיפה, האישה שתעניק לך את הפרס תהיה אלמנתו של טוביה, שרה, שבטירונות כשחילקו מכתבים חתמה שרה טויסטר. ואז, כשתעמוד מולה, תעניק לה את הספר "מכתבים לטנקים" ותגיד לה שאבא שלך אהב אותו.

לעיון ב"מכתבים לטנקים" ראו כאן.

:שם
:דוא"ל