מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה
אנטוני ביוור, אנטוני ביוור. תירגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת ידיעות ספרים, דצמבר 2014, 974 עמודים

הניצחון המוסרי של הספר "מלחמת העולם השנייה"
אנטוני ביוור, בספרו המרשים והמונומנטלי, מצליח לעבד את כל המלחמה הגדולה והמזוויעה הזאת למסכת אירועים אחת שלמה, קוהרנטית ונגישה

מקבץ כתבות

יובל אלבשן (מאתר הארץ, 5 במארס 2015)

שלושה שבועות תמימים חלפו מאז סיימתי לקרוא את "מלחמת העולם השנייה" של אנטוני ביוור, על כמעט 1,000 עמודיו, ועדיין חשתי שאיני מצליח לעכל את מעשה הכתיבה המרשים הזה. אני מדפדף שוב ושוב בספר ומנסה לנסח את ההתפעלות מיכולתו של ביוור לעבד את כל המלחמה הגדולה הזאת למסכת אירועים אחת שלמה, קוהרנטית ונגישה גם להדיוטות שבינינו.

אני גם מנסה לדמיין את הרגע שבו התיישב ביוור לכתוב, אחרי שכל המערכה המורכבת הזאת, שהקיפה יבשות, עמים ואנשים רבים והקריבה יותר מ-60 מיליון אנשים, היתה כבר מאורגנת בראשו, והוא פתח קובץ נקי בוורד שלו והתחיל לכתוב. מתי היה הרגע הזה שבו הבין שהוא בשל לצאת למסע העצום? איך הרגיש בשל דיו להפוך מאות אלפי עובדות ואינסוף סיפורים קטנים לסיפור אחר גדול? האם זה באמת מפתיע שנדרשו לי שלושה שבועות תמימים להתיישב ולכתוב ביקורת על הניצחון הספרותי וההיסטורי הנדיר הזה?

הווארד זיו כתב פעם: "אין ההיסטוריון יכול להימנע מלהדגיש עובדות מסוימות לעומת אחרות. זה חלק הכרחי בעבודת היסטוריון, בדיוק כמו שעושה מפות חייב לשטח ולעוות את צורתו של כדור הארץ ואז לבחור מתוך המון הפרטים המבלבל את המידע הגיאוגרפי הנחוץ. מיון, פישוט והדגשה – אין מנוס מכל אלה".

אנדרטה לזכר ילדי לידיצה. סמל הדיכוי דונלד ג'אדג'

בספר הנוכחי, אפילו יותר מאשר בספריו הקודמים ("סטלינגרד" ו"הפלישה לנורמנדי"), משכלל ביוור את היכולות האלה ובאמצעותן הוא מצליח לעמוד באתגר שקיבל עליו לשמחת כל קורא. כך, למשל, ביוור מתחיל את המסע בסיפור קטן. קטן לכאורה, כמובן. סיפורו של יאנג קיונג ג'ונג, שהתפרסם כחייל יפני שנכנע לצנחנים אמריקאים בפלישה לנורמנדי מאחר שכניעתו תועדה בצילום נודע.

ג'ונג היה בכלל קוריאני שגויס בכפייה לצבא היפני ולחם למענם במנצ'וריה. כעבור שנה נפל בשבי הצבא האדום ונשלח למחנה עבודה. ב-1942, כשהצבא האדום נדרש לסיוע, הוא גויס לכוחותיו, ובתחילת 1943 כבר הצליח ליפול בשבי הצבא הגרמני בקרבות באוקראינה. ב-1944, כשהוורמאכט היה זקוק לסיוע, הוא הולבש מדים גרמניים ונשלח לצרפת. אחרי שנכנע הועבר למחנה שבויי מלחמה בבריטניה ומשם עבר להשתקע בארצות הברית, עד מותו ב-1992. אכן, הרבה מזל היה לג'ונג, ששירת בעל כורחו בצבאות יפן, ברית המועצות וגרמניה, והצליח לצאת מהמלחמה על רגליו בריא ושלם. הסיפור הקטן הזה, שיכול להיות בסיס לרומן ענק בפני עצמו, מחזיק אצל ביוור שתי פסקאות בקושי, אבל במלים שבחר הוא ממצה את כולו.

לא בכדי הוא בחר דווקא בו כבנקודת פתיחה לספר. הסיפור מדגים מה שיקרה לאורך כל הספר: ביד יציבה שבעליה יודע לאן הוא מבקש להוביל את קוראיו ביוור מקרב ומרחיק את קוראיו מההתרחשות האנושית אל המבט המרוחק, מהמיקרו למקרו ובחזרה. בכך הוא ממזג את הראייה הכללית של מצב הדברים עם הסיפור האנושי שלעולם לא נתפש כקטן או כבלתי חשוב. ג'ונג הוא סמל אמנם, אבל הוא גם הסיפור כולו. הוא חשוב כמו המלחמה כולה, שלה הוא משמש מעין מודל.

להאניש את חיית האדם

ביוור, כמו בספריו הקודמים, הוא מספר יודע כל – אפיון שמקל על הקוראים ועל מעשה הסיפור. בדרך זו הצליח לקבץ בספר אחד מה שבעבר מילא כרכים רבים, לא תמיד סדורים ועל פי רוב לא נגישים לקורא שאינו מצויד בתואר שלישי להיסטוריה ובזמן פנוי.

יאנג קיונג ג'ונג. סיפור קטן לכאורה

כך, למשל, הוא מתאר את 1 בספטמבר 1939 מנקודת המבט של החיילים הגרמניים שעוד רגע אמורים לפלוש לפולין: "הם תהו בבדידות ובחשיבה על סיכוייהם להישאר בחיים וקיוו שלא ימיטו חרפה על עצמם. בעודם ממתינים לפקודה תיאר אחד המפקדים את סביבת הרפאים שבתוכה נמצא: 'היער האפל, הירח המלא והאובך הקל מעל פני הקרקע יצרו תמונה מן האגדות'. ואז, בשעה 04:45 נורו הפגזים הראשונים". התיאור הזה מאפשר לקוראים לראות את החייל הגרמני הקטן – החושש, המקווה לטוב – בתוך כוחות הסער הגרמניים.

הישג נוסף של ביוור הוא שאין אצלו טוב ורע מוחלטים. יש בני אדם. כשהוא מתאר באחד מפרקי הספר את קציני הצבא הגרמני חשים שלא בנוח לנוכח מעשי הביזה, הרצח וההרס של חיילים גרמנים בפולנים – "אנשים מבוגרים… לא גילו שום עכבות מצפון – הפרו חוקים והוראות וחיללו את כבודו של החייל הגרמני" – אפשר אפילו להזדהות איתם.

או, למשל, כשהוא מתאר את חורבן הכפר לידיצה בצ'כיה, חורבן שהיה לסמל הדיכוי הנאצי (הכפר נהרס לגמרי, כל הגברים מעל לגיל 16 הוצאו להורג וכל הנשים נשלחו למחנה ריכוז), הוא מקדים את המשפט: "למרות כעסו על היידריך, שסיכן את עצמו לחינם בנסיעתו בפראג במכונית פתוחה, שילח היטלר את חמת זעמו בצ'כים במעשי גמול נרחבים (שכללו את הרס הכפר לידיצה)" – כך הוא מצליח להאניש אפילו את חיית האדם ששכנה בהיטלר. אלה רק שתי דוגמאות מתוך אלפים, שיוצרות יחד מצרף נדיר של מלחמה שפרצה באוגוסט 1939 בפאתי מנצ'וריה בסין והסתיימה שש שנים מאוחר יותר בפלישה הסובייטית לסין, ובין לבין החריבה עולמות שלמים.

אחד מרגעי השיא בספר הוא תיאור המתרחש בברלין בסוף אפריל 1945, כשהיטלר מתקשה להאמין שהפקודות הברורות שלו מופרות על ידי בכירי מפקדיו. הוא ממשיך לשגר מברקים שמורים למפקדי הוורמאכט להציל את ברלין ולא את הארמיות שלהם, ומצהיר בפקודות ש"ההיסטוריה והעם הגרמני יבוזו לכל מי שלא יתמסר בכל מאודו, בנסיבות המצב, להצלת המצב והפיהרר". אבל כולם מתעלמים מפקודותיו וכמותם נוהגים תושבי ברלין, שרבים מהם תולים סדינים או ציפיות מחלונותיהם לאות כניעה "למרות הסכנה שנשקפה מצד סיורי הס"ס, שקיבלו פקודה להוציא להורג את כל מי שימצאו באחד הבתים האלה".

כישרון מספר הסיפורים של ביוור מאפשר לנו כמעט להזדהות עם אותם תושבי ברלין שהעלו את היטלר לשלטון ולקחו חלק – מי במעשה ומי במחדל – במעשים הנפשעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת האנושית וכעת נמצאים רועדים בבתיהם, מחוצים בין כוחות הברית לחיילי הס"ס.

השקר, הפחד והמוות

עוד רגע שנשאר איתי גם בחלוף שלושה שבועות הוא הרגע שבו היטלר סיים לבדוק את אחת מכמוסות הציאניד "על כלבתו האלזסית האהובה בלונדי. משהשתכנע שהחומר פועל כנדרש, החל לעשות את הכנותיו שלו". הוא קרא את הפרטים על מותם של מוסוליני ופילגשו ש"גופותיהם נקובות הכדורים נתלו על כרכובה של תחנת דלק במילנו", פרטים שהודפסו במכונת כתיבה מיוחדת, בעלת אותיות גדולות מאוד, כדי שיוכל לקרוא אותם בלי משקפיים. תהיתי על הפקידה שהקלידה את הפרטים האלה כדי שהפיהרר יוכל לקרוא אותם בלי משקפיים כשברלין כבר מעשנת ומדממת מסביבה וברור לה שזמנה תם. משום מה המעשה הקטן הזה של מילוי פקודות עד לרגע האחרון החריד אותי כמעט כמו מעשיהם הלא אנושיים של יוזף ומגדה גבלס, שרצחו את ששת ילדיהם רגע לפני שהתאבדו אף על פי שברור להם שהמלחמה הסתיימה.

"אני לא מצליח למצוא מלים יפות", כותב חייל סובייטי מברלין המשוחררת/כבושה, "דגלים, דגלים, דגלים!… דגלים לבנים. כל אחד תולה דגל לבן. הם חיים בהריסות. ברלין נצלבה!" אבל מלחמת העולם השנייה רחוקה מסיום. מיליוני עובדי כפייה, קורבנות וחיילים החלו לעשות את דרכם חזרה לבתיהם. רבים מהם, ש"איבדו צלם אנוש במסכת ייסוריהם והשתוקקו להתנקם בגרמנים…. שוטטו חופשיים, בזזו ואנסו והפיצו סביבם תוהו ובוהו ואימה". רבים אחרים העמידו פני גרמנים (כדי להישאר במערב) או פני לאומים אחרים (כדי לא להיהרג בידי בעלות הברית). כך השקר, הפחד והמוות לא עזבו את אירופה גם לאחר שהמלחמה לכאורה הסתיימה.

אבל, כאמור, אירופה היא רק חלק מהסיפור. בסין, בפיליפינים ובגינאה החדשה נמשכו מעשי הזוועה של היפנים למרות כניעת גרמניה. "החיילים היפנים חסרי האספקה ראו את המקומיים ואת השבויים כמקורות מזון. חייל יפני בשם אנומוטו מסאיו הודה שאנס סינית צעירה, רצח אותה ואכל אותה… הוא חלק את הבשר עם חבריו לנשק ותיאר אותו כ'נאה ורך. אני חושב שהוא היה טעים יותר מבשר חזיר'".

הוא לא היה יחיד או חריג, למרבה הזוועה. המלחמה במנצ'וריה נמשכה עד 1 בספטמבר, וכמו תמיד היו אלה החלשים ביותר שהמשיכו לשלם את מחיר המלחמה, גם לאחר ש"הסתיימה". נשים יפניות רבות נאנסו והיו לשפחות מין של החיילים המנצחים – אוסטרלים, אמריקאים וסובייטים – ממש באותם ימים שאמריקה חגגה את סוף המלחמה בטיימס סקוור. ביוור מיטיב לשלב את האישה ה"קטנה", נעדרת הפנים והשם, שנאנסת על ידי חיילים רוסים עם ההוראות שמגיעות מוושינגטון "לסייע ללאומנים לשקם את שלטונם".

גם פסקת הסיום מתמקדת באלה שעד היום היו רק ניצבים במחזה הגדול והנורא הזה. ביוור מצטט דו"ח מיוני 1945 של משטרת הביטחון הצרפתית, שעוסק באשתו של איכר גרמני שנתגלתה בפריז לאחר שהבריחה את עצמה ברכבת עם צרפתים שהיו במחנות בגרמניה והושבו כעת לארצם. התברר שהייתה לה פרשת אהבים עם שבוי צרפתי שהוצב כעובד כפייה בחוותם בגרמניה כשבעלה שירת בחזית המזרחית וכעת היא בחרה לנוע בעקבותיו לפריז. אך שם נעצרה על ידי המשטרה.

אדולף היטלר נואם בקייל, גרמניה מול 30,000 חיילים נאצים. 1933. צילום: אי פי

"השורות הספורות האלה מעוררות שאלות רבות. האם היה מסעה הקשה נידון לכישלון גם אלמלא עצרו אותה השוטרים? האם מסר לה מאהבהּ כתובת לא נכונה מפני שכבר היה נשוי? ואולי חזר הביתה כדי לגלות, כפי שגילו לא מעטים, שאשתו ילדה בהיעדרו תינוק לחייל גרמני?" זו טרגדיה פעוטה מאוד ביחס למה שקרה במלחמה הנוראה ההיא, ובכל זאת היא תזכורת לכך שדבר לא נגמר כשהדגל הלבן מונף. בוודאי לא לאנשים ה"קטנים".

בדרך זו מצליח ביוור להעביר לקוראיו את הגודל הנורא של "האסון מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה… בין 60 ל-70 מיליוני נפשות" – מספרים נשגבים מכוח ההבנה האנושית. מהצד האחר הוא מצליח לתת לאותם מיליונים פנים ושמות. זה ניצחון נוסף, מעבר לניצחון ההיסטורי-ספרותי וחשוב הרבה יותר ממנו – ניצחון מוסרי. הרי אלה שחוללו את החורבן ביקשו למחוק את ההמונים הללו, לגדר אותם בקטגוריות נלעגות (כמו "היהודים") ולמחות אותם מעל פני האדמה. ביוור, ביצירת המופת הזאת, הנגישה לכל, מביס אותם ומעניק לאנושיות ניצחון נוסף; ניצחון שרק הספרות יכולה לחולל, כי רק לה יש דיו שיכולה להחיות מתים.

מאתר ידיעות ספרים

מלחמת העולם השנייה פרצה באוגוסט 1939 בפאתי מנצ'וריה שבצפון סין, והסתיימה בדיוק שש שנים אחר כך בפלישה הסובייטית לצפון סין. המלחמה באירופה נראתה תלושה לגמרי, לכאורה, מהמלחמה באוקיינוס השקט ובסין – אבל האירועים שהתרחשו בשני צדדיו המנוגדים של העולם השפיעו רבות אלה על אלה. גדול האסונות בהיסטוריה, שחבק עולם ומלואו באמת ובתמים, השפיע על השקפות הדורות הבאים ועל תפיסותיהם יותר מכל עימות אנושי אחר.

בכישרון מספר-הסיפורים שלו, שעשה את "סטלינגרד", את "נפילת ברלין" ואת "הפלישה לנורמנדי" לרבי-מכר בינלאומיים, מכנס אנטוני ביוור יחדיו את כל היבטיה של מלחמת העולם השנייה בדרך חדשה לגמרי. בהסתמך על הניתוחים ועל המחקרים העדכניים ביותר, ובכתיבה בהירה ומלאת רגש, הוא מצרף את חלקי התמונה המלאה אלה לאלה בסיפור עלילה מרתק המשתרע מצפון האוקיינוס האטלנטי אל דרום האוקיינוס השקט, מערבות הצפון המושלגות ועד מדבריות אפריקה הצפונית והג'ונגלים של בורמה, מהאיינזצגרופן של הס"ס בשטחים הכבושים, עבור בגדודי העונשין שאליהם גויסו אסירי הגולאג וכלה באכזריות שלא תיאמן של מלחמת סין–יפן.

הכרעות מוסריות הן הבסיס לכל דרמה אנושית, ושום תקופה אחרת בהיסטוריה לא העמידה דילמות גדולות יותר – למנהיגים ולפשוטי-העם – ולא סיפקה דוגמאות שכאלה לטרגדיות אישיות והמוניות, לשחיתות הפוליטיקה של הכוח, לצביעות אידיאולוגית, לשיגעון הגדלות של מצביאים, לבגידה, לפרוורסיה, להקרבה עצמית, לסדיזם בל-ייאמן ולנדיבות בלתי-צפויה. הגם שיריעת סיפורו של ביוור היא הגדולה ביותר שבגדר האפשר, בשום פנים אין הספר מתעלם ממנת חלקו של האדם הפשוט, חייל או אזרח, שחייו נשחקו עד דק בידי הכוחות האדירים שפרקו כל רסן במלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה.

פרק ראשון, פרוץ המלחמה, יוני-אוגוסט 1939

(מתוך: עברית – חנות הספרים הדיגיטלית)

ב-1 ביוני 1939 הוזעק למוסקבה גֵאוֹרגִי קוֹנסטָנטִינוֹבִיץ' ז'וּקוֹב, קצין פרשים גוץ ומוצק גֵו.[15] הטיהור שערך סטלין בשורות הצבא האדום מאז 1937 נמשך עדיין, וז'וקוב, שכבר הואשם פעם, שיער שעומדים להוקיע אותו כ"אויב העם". הצעד הבא יעביר אותו אל "מטחנת הבשר" של לַברֶנטִי פַּבלוֹבִיץ' בֶּריָה, כפי שנקראה מערכת החקירות של הנקוו"ד, הקומיסריון העממי לענייני פנים.

בפרנויה של "הטרור הגדול", קצינים בכירים היו בין הראשונים שנורו למוות כמרגלים טרוצקיסטים-פשיסטים. כ-30,000 מהם נעצרו. רוב הבכירים ביותר מביניהם הוצאו להורג, ורבים אחרים סיפקו, אחרי עינויים, וידויים נלעגים. ז'וקוב, שהיה מקורב לאחדים מהקורבנות, החזיק תרמיל מוכן לכלא מאז החל הטיהור, שנתיים לפני כן. הוא ציפה זמן רב לרגע הזה, ועכשיו כתב מכתב לאשתו. "זוהי בקשתי ממך," פתח. "אל תיכנעי ליבבות, עמדי איתן ונסי לשאת בהדרת כבוד וביושר את ההפרדה הלא-נעימה בינינו."[16]

אך כשהגיע ז'וקוב למוסקבה ברכבת למחרת היום, הוא לא נעצר ונלקח לכלא לוּבּיָאנקָה. תחת זאת, הוא נצטווה להתייצב בקרמלין ולהיפגש עם ידידו הוותיק של סטלין מימי ארמיית הפרשים הראשונה במלחמת האזרחים, מרשל קלִימֶנט יֵיפרֶמוֹבִיץ' ווֹרוֹשִׁילוֹב, שהיה עתה הקומיסר העממי לענייני ביטחון. בימי הטיהור חיזק אותו איש צבא "בינוני, חסר הפנים, עמום האינטלקט"[17] את מעמדו, בכך שחיסל בקנאות מפקדים בעלי כישרון. ניקיטה סֶרגֵיֵיבִיץ' חרוּשׁצ'וֹב, בלשון האיכרים הבוטה שלו, אמר עליו לימים שהוא היה "החריין הכי גדול בצבא".[18]

ז'וקוב שמע מפי וורושילוב שעליו לטוס למדינה הגרורה של ברית המועצות, מונגוליה החיצונית. שם יהיה עליו ליטול לידיו את הפיקוד על הקורפוס המיוחד LVII, שכלל כוחות של הצבא האדום ושל מונגוליה, ולהנחיל תבוסה מוחצת לצבא הקיסרי היפני. סטלין כעס על המפקד במקום, שכמדומה לא השיג רבות. לנוכח סכנת המלחמה הנשקפת מצד היטלר במערב, היה ברצונו לשים קץ להתגרויות היפנים ממדינת הבובה שלהם, מאן-ג'ואו-גואו. היריבות בין רוסיה לבין יפן נמשכה עוד מימי הצארים, והמשטר הסובייטי לא שכח כמובן את המפלה המשפילה שספגה רוסיה ב-1905. בימי סטלין חיזקה ברית המועצות במידה רבה את כוחותיה במזרח הרחוק.

בחוגי הצבא היפניים שרר פחד כפייתי מפני הבולשביזם, ומאז נחתם הסכם האנטי-קוֹמִינטֶרן בין גרמניה ויפן, בנובמבר 1936, הלכה וגברה המתיחות בגבול מונגוליה, בין יחידות הספָר של הצבא האדום לבין ארמיית גואן-דונג היפנית. הטמפרטורה עלתה במידה ניכרת בשל סדרה של תקריות גבול במרוצת 1937, ועוד תקרית גדולה ב-1938 – תקרית צָ'אנג-גוּ-פֶנג על אגם חָאסָן, 110 ק"מ מדרום-מערב לוולָדִיווֹסטוֹק.

היפנים גם כעסו על ברית המועצות בשל תמיכתה באויביהם הסינים, לא רק במישור הכלכלי אלא גם בטנקי T-26, בסגל גדול של יועצים צבאיים ובטייסות של "מתנדבים". בכירי ארמיית גואן-דונג התמרמרו יותר ויותר על עמדתו המסויגת של הקיסר הירוהיטו, שסירב באוגוסט 1938 להרשות להם להחזיר לסובייטים כגמולם ובכוח גדול. שחצנותם התבססה על ההנחה השגויה כי ברית המועצות לא תשיב מלחמה שערה. הם תבעו רשות לפעול כראות עיניהם – בלי כל התייעצות עם טוקיו – בתקריות הגבול הבאות, אם יתחוללו. המניע שלהם היה אינטרס עצמי. עימות ברמה נמוכה עם ברית המועצות יאלץ את טוקיו להגדיל את ארמיית גואן-דונג, ולא להקטינה. הם חששו שאלמלא כן, אחדות מעוצבותיהם יופנו דרומה, להילחם בצבאות סין הלאומנית בפיקודו של צִ'יאַנג קַאי-שֶׁק.

במטה הכללי הקיסרי בטוקיו הייתה מידת-מה של תמיכה בעמדותיה התוקפניות של צמרת גואן-דונג, אבל חיל הים והפוליטיקאים האזרחים היו מודאגים מאוד. לחציה של גרמניה הנאצית, שדרשה מהיפנים לראות את ברית המועצות כאויבתם הראשית, גרמו להם מצוקה קשה: הם לא רצו להסתבך במלחמה צפונית בגבול מונגוליה עם סיביר. הקרע הזה הפיל את ממשלתו של הנסיך קוֹנוֹאֶה פוּמִימָארוֹ, אבל המחלוקת בחוגי הממשל והצבא הבכירים לא שככה, בעת שהתקדמותה של אירופה אל מצב מלחמה הייתה גלויה לעיני כול. הצבא וקבוצות ימניות קיצוניות נתנו פרסום רב, ומופרז בדרך-כלל, למספר ההולך וגדל של היתקלויות במחוזות הספר הצפוניים. וארמיית גואן-דונג, בלא שהודיעה כלל לטוקיו, נתנה פקודה שהתירה למפקדים במקום לפעול כראות עיניהם כדי להעניש מפַגעים – באצטלה של זכות "היוזמה בשטח", השמורה כביכול למפקדים.[19] זכות זו התירה למפקדי ארמיות להניע כוחות מטעמי ביטחון בזירות הפעולה שלהם בלי להיוועץ במטה הכללי הקיסרי.

תקרית נוֹמוֹנהָאן, שנקראה לאחר מכן בפי הסובייטים קרב חַלחִין גוֹל, על שם הנהר שלידו התרחשה, החלה ב-12 במאי 1939.[20] חטיבת פרשים מונגולית חצתה את החלחין גול כדי לרעות את סוסיה הקטנים והמדובללים בערבת העשב הרחבה והגלית. לאחר מכן התקדמה עוד כעשרים קילומטרים מהנהר, שנחשב לגבול בעיני היפנים, אל הכפר הגדול נומונהאן, שלטענת הרפובליקה העממית של מונגוליה נמצא בדיוק על קו הגבול. כוחות מנצ'וריים מארמיית גואן-דונג הדפו את המונגולים בחזרה לחלחין גול, ואחר-כך יצאו המונגולים להתקפת-נגד. ההתכתשויות נמשכו כשבועיים, וכפות המאזניים נטו מצד לצד. הצבא האדום החיש תגבורות. ב-28 במאי השמידו הכוחות הסובייטיים והמונגוליים כוח יפני של 200 איש וכמה שריוניות מיושנות. באמצע יוני פגעו מפציצי הצבא האדום בכמה מטרות, ואילו כוחות הקרקע שלו התקדמו לעבר נומונהאן.

ההסלמה מכאן ואילך הייתה מהירה. יחידות הצבא האדום באזור תוגברו בכוחות מהמחוז הצבאי טרַנס-בַּייקָל, כפי שדרש ז'וקוב מיד כשהגיע למקום ב-5 ביוני. הבעיה העיקרית שניצבה בפני הכוחות הסובייטיים הייתה זו: הם פעלו במרחק של 650 ק"מ ממסוף הרכבות הקרוב ביותר, ולפיכך היה עליהם לעשות מאמצים לוגיסטיים אדירים שהתבססו על משאיות; דרכי העפר היו כה משובשות, עד שהמסע הלוך ושוב נמשך חמישה ימים. מחמת הקושי האדיר הזה התפתו היפנים בתחילה לזלזל בהערכתם את יכולת הלחימה של הכוחות שריכז ז'וקוב בהתמדה.

הם קידמו לנומונהאן את דיביזיה 23 בפיקודו של גנרל-לויטננט קוֹמָצוּבָּארָה מִיצִ'יטָארוֹ וחלק מדיביזיה 7. ארמיית גואן-דונג דרשה נוכחות אווירית גדולה בהרבה לשם סיוע לכוחותיה, והדבר עורר דאגה בטוקיו. המטה הכללי הקיסרי שלח פקודה שאסרה על תקיפות גמול והודיע שאחד מקציניו יגיע למקום כדי לדווח על המצב. לשמע הידיעה נמנו וגמרו מפקדי ארמיית גואן-דונג להשלים את המבצע בטרם ירוסנו. בבוקר 27 ביוני נשלחו טייסותיהם לתקוף בסיסים סובייטיים במונגוליה החיצונית. המטכ"ל בטוקיו התרתח ושיגר סדרת פקודות שאסרו על כל פעילות אווירית נוספת.

בליל 1 ביולי צלחו היפנים את החלחין גול ותפסו גבעה אסטרטגית שאיימה על אגפם של הסובייטים. אך בשלושה ימים של לחימה עזה הצליח ז'וקוב להדוף אותם לבסוף בחזרה אל מעבר לנהר, בהתקפת-נגד של השריון שלו, ובהמשך השתלט על חלק מהגדה המזרחית של הנהר ופתח במבצע ההטעיה – מַסקִירוֹבקָה, כפי שכינה זאת הצבא האדום – הגדול שלו.[21] בעוד ז'וקוב מתכונן בחשאי למתקפה גדולה, יצרו כוחותיו את הרושם שהם מכינים קו הגנה סטטי. נשלחו הודעות מוצפנות ברישול שדרשו עוד ועוד ציוד לבניית בונקרים, רמקולים שידרו רעש של הלמניות מכניות, ועלונים שנשאו את הכותרת "מה צריך החייל הסובייטי לדעת על מגננה" הופצו בכמויות עתק, שהבטיחו כי אחדים מהם ייפלו לידי האויב. במשך כל הזמן הזה הביא ז'וקוב תגבורות שריון בחסות החשיכה והסתיר אותן. נהגי המשאיות שלו הותשו כליל בהסעת הכמויות הדרושות של תחמושת נוספת למתקפה, בדרכים העלובות המוליכות ממסוף מסילת הברזל.

ב-23 ביולי יצאו היפנים שוב להתקפה חזיתית,[22] אבל לא הצליחו להבקיע את הקו הסובייטי. מחמת בעיות האספקה שגם הם סבלו מהן, היה עליהם להמתין זמן-מה בטרם יוכלו לצאת להתקפה שלישית. אבל הם לא ידעו כלל שכוחותיו של ז'וקוב הוגדלו בינתיים ל-58,000 איש, עם כמעט 500 טנקים ו-250 מטוסים.

בשעה 05:45 ביום ראשון, 20 באוגוסט 1939, יצא ז'וקוב להתקפת הפתע שלו, תחילה בהרעשה ארטילרית של שלוש שעות ואחר-כך בטנקים ובמטוסים, בחי"ר ובפרשים. החום היה נורא. הטמפרטורה עלתה על ארבעים מעלות, מה שגרם, כמסופר, תקלות בפעולתם של מקלעים ותותחים, והאבק ועשן ההתפוצצויות הסתירו כליל את שדה הקרב.

בעוד החי"ר הסובייטי – שלוש דיביזיות רובאיות וחטיבת צנחנים – מחזיק בחוזקה במרכז ומרתק את עיקר הכוח היפני, שלח ז'וקוב את שלוש חטיבות השריון שלו ודיביזיית פרשים מונגולית בתנועות איגוף שכיתרו את היפנים. הטנקים, שחצו במהירות יובל של החלחין גול, כללו גם T-26, הטנק שהופעל במלחמת האזרחים בספרד בסיוע לרפובליקנים, וגם אבטיפוסים של מה שנודע לימים כ-T-34, הטנק הבינוני האפקטיבי ביותר של מלחמת העולם השנייה. לטנקים היפניים המיושנים לא היה סיכוי. הם לא היו מצוידים כלל בפגזים חודרי שריון.

החי"ר היפני, אף שלא היו לו תותחי נ"ט אפקטיביים, נלחם בגבורה נואשת. סגן סָדָקָאגִ'י נראה מסתער על טנק עם חרב סמוראי מתנופפת בידו, עד שהופל ארצה. חיילים יפנים נלחמו מבונקרי העפר שלהם וגרמו אבדות כבדות לתוקפיהם, שבכמה מקרים הזעיקו טנקי להביור כדי לטפל בהם. אבדותיו של ז'וקוב לא נגעו ללבו כל עיקר. כשהציע לו מפקד חזית טרנס-בייקל, שבא כדי לצפות בקרב, לבלום את המתקפה לזמן-מה, השיב ז'וקוב לקצין הממונה עליו בחריפות בוטה: אם יבלום את ההתקפה ואחר-כך יתחיל שוב, טען, אבדות הסובייטים יהיו כבדות פי עשרה "בגלל חוסר ההחלטיות שלנו".[23]

למרות החלטתם הנחושה של היפנים שלא להיכנע בשום פנים ואופן, הטקטיקה והחימוש המיושנים של ארמיית גואן-דונג הנחילו לה תבוסה משפילה. כוחותיו של קומצובארה כותרו והושמדו כמעט עד החייל האחרון, בטבח ממושך שהפיל 61,000 חללים. אבדות הצבא האדום כללו 7,974 הרוגים ו-15,251 פצועים.[24] עד לבוקרו של 31 באוגוסט הסתיים הקרב. בעוד הוא מתנהל נחתם במוסקבה ההסכם הנאצי-סובייטי, ובעת שהגיע לסופו, כבר התרכזו כוחות גרמניים על גבול פולין, מוכנים לפתוח במלחמה באירופה. היתקלויות פזורות נמשכו עד אמצע ספטמבר, אבל סטלין החליט, בהתחשב במצב העולמי, שמצוות הזהירות השקולה היא להסכים לבקשת היפנים להפסקת אש.

ז'וקוב, שהגיע למוסקבה מלא חשש שמא ייעצר, חזר לשם עתה כדי לקבל מידי סטלין את עיטור כוכב הזהב של גיבור ברית המועצות. לניצחונו הראשון – רגע מזהיר אחד בתקופה נוראה לצבא האדום מכל שאר הבחינות – היו תוצאות מרחיקות לכת. היפנים הזדעזעו עד עומק נשמתם מהמפלה הבלתי-צפויה הזאת, ואילו אויביהם הסינים, הלאומנים והקומוניסטים כאחד, שאבו ממנה עידוד. בטוקיו, סיעת ה"מהלומה צפונה", שביקשה מלחמה נגד ברית המועצות, ספגה מפלה קשה. לעומת זאת עלתה מכאן ואילך קרנה של מפלגת ה"מהלומה דרומה", בהנהגת חיל הים. באפריל 1941 נחתם, למגינת נפשה של ברלין, הסכם אי-תוקפנות בין ברית המועצות ויפן – רק שבועות ספורים לפני מבצע בַּרבָּרוֹסָה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. כלומר, השפעתו של קרב חלחין גול על ההחלטה שקיבלה יפן לאחר מכן, לפעול נגד מושבות צרפת, בריטניה והולנד באסיה הדרומית-מזרחית ואפילו נגד ארצות הברית, הייתה מרחיקת לכת. זו הייתה הסיבה לסירובה של טוקיו לתקוף את ברית המועצות בחורף 1941, ולסירוב הזה היה תפקיד מכריע בנקודת המפנה הגיאופוליטית של המלחמה, גם במזרח הרחוק וגם במאבקו של היטלר לחיים ולמוות עם ברית המועצות.

האסטרטגיה של היטלר בתקופה שלפני המלחמה הייתה חסרת עקביות. לפעמים קיווה לכרות ברית עם בריטניה, קודם למימוש כוונתו לתקוף את ברית המועצות בבוא העת, אבל אחר-כך החליט לשלול ממנה את היכולת למלא תפקיד ביבשת, באמצעות מהלומת-מנע נגד צרפת. כדי להגן על אגפו המזרחי, במקרה שאמנם יתקוף במערב קודם כול, לחץ היטלר על שר החוץ שלו, יואכים פון רִיבֶנטרוֹפּ, לחזר אחר פולין ולהציע לה ברית. הפולנים, שידעו היטב מה צפוי להם אם יתגרו בסטלין, ושחשדו – בצדק – כי היטלר מעוניין בארצם כגרורה, נקטו זהירות מופלגת. אך למרות זאת שגתה הממשלה הפולנית שגיאה חמורה, שמקורה באופורטוניזם ותו לא. כשנכנסה גרמניה לחבל הסודטים ב-1938, השתלטו כוחות פולניים על חבל טֶשֶׁן הצ'כוסלובקי, שכן ורשה טענה מאז 1920 כי תושביו הם פולנים אתניים, וקידמו את גבולם גם בהרי הקַרפָּטִים. מהלך זה הכעיס את הסובייטים והביך את ממשלות בריטניה וצרפת. ביטחונם העצמי המופרז של הפולנים שיחק לידיו של היטלר. רעיונם של הפולנים, ליצור גוש חוסם מרכז-אירופי כנגד שאיפות ההתפשטות של גרמניה – הם קראו לו "אירופה השלישית" – התגלה כאשליה גרידא.

ב-8 במרס 1939, זמן קצר לפני שנכנסו כוחותיו לפראג ולשאר צ'כוסלובקיה, אמר היטלר לגנרלים שלו כי יש בכוונתו למחוץ את פולין. הוא טען שבעקבות זאת תוכל גרמניה להפיק תועלת ממשאביה של פולין ולחלוש על אירופה המרכזית שמדרום לה. הוא החליט להשתיק את פולין בדרך הכיבוש ולא בדרך הדיפלומטיה, לפני צאתו להתקפה מערבה. ועוד אמר להם שיש בכוונתו להרוס את "הדמוקרטיה היהודית", דהיינו ארצות הברית.[25]

ב-23 במרס גזל היטלר את חבל מֶמֶל מליטא וסיפח אותו לפרוסיה המזרחית. תוכנית המלחמה שלו זורזה מפאת החשש שמא ידביקו אותו בקרוב מאמצי ההתחמשות של בריטניה וצרפת. ועם זאת הוא לא התייחס עדיין ברצינות לערובה שנתן צ'מברליין לפולין, במסגרת הצהרתו בפני בית הנבחרים בווסטמינסטר ב-31 במרס. ב-3 באפריל הורה היטלר לגנרלים שלו לערוך את התוכניות למבצע וַייס ("לבן"), פלישה לפולין; היה עליהם להשלים את ההכנות עד סוף אוגוסט.

צ'מברליין, שהסתייג מניהול משא ומתן עם סטלין בגלל האנטי-קומוניזם השורשי שלו, ושהפריז בהערכתו את עוצמתם של הפולנים, לא הזדרז לכונן גוש חוסם נגד היטלר באירופה המרכזית ובבלקנים. למען האמת, הערובה הבריטית לפולין הוציאה מן הכלל, במפורש, את ברית המועצות. ממשלת צ'מברליין התחילה להגיב על ההשמטה מנקרת העיניים הזאת רק כשהגיעו אליה ידיעות על התנהלותן של שיחות סחר בין גרמניה וברית המועצות. סטלין, שתיעב את הפולנים, נבהל קשות מאי-נכונותן של ממשלות בריטניה וצרפת לעמוד איתן בפני היטלר. הימנעותן בשנה הקודמת משיתופו בדיונים על עתיד צ'כוסלובקיה רק הגבירה את תרעומתו. הוא גם חשד שהבריטים והצרפתים מבקשים לתמרן אותו לכלל עימות עם גרמניה, על-מנת שלא יצטרכו להילחם בה בעצמם. מטֶבע הדברים, הוא העדיף לראות את המדינות הקפיטליסטיות שוקעות במלחמת התשה בינן לבין עצמן.

ב-18 באפריל העמיד סטלין את ממשלות בריטניה וצרפת במבחן: הוא הציע להן ברית, בדמות הסכם שיכלול בין השאר הבטחה לסייע לכל מדינה באירופה המרכזית שיאיים עליה תוקפן כלשהו. הבריטים לא ידעו כיצד להגיב. חושיהם של שר החוץ לורד הָלִיפַקס ומנכ"ל משרדו סר אלכסנדר קָדוֹגָן אמרו להם שהאיגרת הסובייטית מיועדת רק "להוליך שולל".[26] צ'מברליין חשש שהסכמה לברית מעין זו תתפרש בעיני היטלר כהתגרות פשוטה, אם כי בדיעבד, מהלך זה דרבן את היטלר לבקש הסכם משלו עם הרודן הסובייטי. בכל מקרה, הפולנים והרומנים היו חשדנים. הם חששו, בצדק, שברית המועצות תדרוש זכות מעבר לכוחות הצבא האדום דרך ארצותיהם. לעומת זאת, רעיון הברית עם הסובייטים מצא חן בעיני הצרפתים, שראו את רוסיה כבעלת-בריתם הטבעית נגד גרמניה עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. הם חשו שלא יוכלו לפעול בלי בריטניה, ולכן לחצו על לונדון להסכים לשיחות צבאיות משותפות עם הממשל הסובייטי. סטלין קיבל במורת רוח את תגובתם ההססנית של הבריטים, אבל היו לו גם שאיפות סודיות משלו, לקדם את גבולות ברית המועצות הלאה, מערבה. הוא כבר לטש עין לבֶּסָרַבּיָה הרומנית, לפינלנד, לארצות הבלטיות ולחלקה המזרחי של פולין, ובייחוד לחלקי ביילורוסיה ואוקראינה שברית המועצות אולצה למסור לפולין אחרי מפלתה ב-1920. הבריטים, שהשלימו לבסוף עם הצורך בהסכם עם ברית המועצות, פתחו במשא ומתן רק לקראת סוף מאי. אבל סטלין חשד, והיה צידוק רב לחשדנותו, כי ממשלת בריטניה רק מבקשת להרוויח זמן.

הוא התרשם עוד פחות מהמשלחת הצבאית הצרפתית-בריטית שהפליגה ב-5 באוגוסט בספינת קיטור אטית ללנינגרד. ז'נרל אֶמֶה דוּמֶנק ואדמירל סר רג'ינלד פּלַנקֶט-אֶרנלִי-אֶרל-דרַקס לא קיבלו שום סמכויות החלטה; הם הורשו רק לדווח לשולחיהם בפריז ובלונדון. אך בלאו הכי, כישלון משימתם נחרץ מראש מסיבות אחרות. בפני דומנק ודרקס ניצבה בעיה שאין כל דרך לגבור עליה – התעקשותו של סטלין על זכות מעבר לכוחות הצבא האדום בשטחי פולין ורומניה. זו הייתה דרישה שלא יכלה להתקבל על דעת שתי המדינות כאחת. שתיהן התייחסו בחשדנות מעומק הלב לקומוניזם בכלל ולסטלין מעל הכול. הזמן הלך ואזל, בעוד השיחות העקרות נמשכו אל תוך המחצית השנייה של אוגוסט. אבל אפילו הצרפתים, שהיו להוטים להשלים את העסקה, לא הצליחו לשכנע את ממשלת ורשה לוותר בנקודה זו. מפקד הצבא הפולני, המרשל אדוַורד שמִיגלִי-רִידז, אמר ש"עם הגרמנים אנחנו מסתכנים באובדן חירותנו, אבל עם הרוסים נאבד את נשמתנו."[27]

היטלר, שראה את ניסיונות הבריטים והצרפתים לכלול את רומניה בהסכם הגנה נגד תוקפנות גרמנית נוספת כהתגרות בו, החליט כי הגיעה השעה לשקול מהלך שאינו מתקבל על הדעת מבחינה אידיאולוגית – הסכם נאצי-סובייטי. ב-2 באוגוסט הציג ריבנטרופּ לראשונה את רעיון היחסים החדשים בפני הממונה על ענייני שגרירות ברית המועצות בברלין. "אין שום בעיה, מהים הבלטי עד הים השחור," אמר לו ריבנטרופ, "שאיננו יכולים לפתור אותה בינינו לבין עצמנו."[28]

ריבנטרופ לא צפן בלבו את כוונותיה התוקפניות של גרמניה כלפי פולין, אלא רמז על חלוקת השלל. כעבור יומיים מסר שגריר גרמניה במוסקבה כי ארצו מוכנה לראות את המדינות הבלטיות כחלק מתחום ההשפעה הסובייטי. ב-14 באוגוסט הציע ריבנטרופ לטוס למוסקבה כדי לנהל שיחות. ויָאצֶ'סלָב מוֹלוֹטוֹב, שר החוץ הסובייטי החדש, הביע את דאגתו מסיועה של גרמניה ליפנים, שעדיין היו שרויים בלחימה עם הצבא האדום על הנהר חלחין גול, אבל רמז בכל זאת על נכונות סובייטית להמשיך בדיונים, בייחוד על המדינות הבלטיות.

בעיני סטלין, התועלת נעשתה ברורה יותר ויותר. למען האמת, הוא חשב על הסדר עם היטלר מאז הסכם מינכן. ההכנות התקדמו בצעד נוסף באביב 1939. ב-3 במאי כיתרו אנשי נקוו"ד את בניין הקומיסריון לענייני חוץ. "טהרו את המיניסטריון מיהודים," פקד סטלין. "נקו את 'בית הכנסת'."[29] הדיפלומט היהודי הסובייטי הוותיק מקסים לִיטבִינוֹב הוחלף בתפקיד שר החוץ על-ידי מולוטוב, וכמה יהודים נוספים נעצרו.

הסכם עם היטלר, ידע סטלין, יאפשר לו להשתלט על המדינות הבלטיות ועל בסרביה, שלא לדבר על מזרח פולין, אם תפלוש אליה גרמניה ממערב. ומכיוון שידע כי מהלכו הבא של היטלר יהיה נגד צרפת ובריטניה, הוא קיווה לחזות בהיחלשות כוחה של גרמניה במלחמה עקובה מדם, כפי שציפה, נגד המערב הקפיטליסטי. הדבר יעניק לו שהות לחזק את הצבא האדום שנחלש ואיבד את המורל שלו במהלך הטיהורים שעשה בו.

בעיני היטלר, הסכם עם סטלין יאפשר לו לצאת למלחמתו – תחילה נגד פולין ואחר-כך נגד צרפת ובריטניה – גם בלי בעלות-ברית משלו. חוזה הפלדה, כפי שנקרא ההסכם שלו עם איטליה שנחתם ב-22 במאי, היה חשוב כקליפת השום, מפני שמוסוליני לא האמין כי ארצו תהיה מוכנה למלחמה לפני 1943. אבל היטלר עדיין הימר על נבואת לבו שאמרה לו כי בריטניה וצרפת יירתעו ממלחמה כאשר יפלוש לפולין, למרות ערבויותיהן.

מלחמת התעמולה של גרמניה הנאצית נגד פולין הלכה והתעצמה, במטרה לתלות את קולר הפלישה המתוכננת נגד הפולנים בצווארם שלהם. והיטלר הקפיד הקפדה יתרה שלא להיכנס למשא ומתן, משום שסירב להניח למלחמה להישמט מידיו פעם נוספת בגלל ויתורים של הרגע האחרון.

כדי לסחוף עמו את העם הגרמני ניצל היטלר את המשטמה העמוקה שלו נגד פולין, שקיבלה את פרוסיה המערבית וחלק משלזיה בהסכם ורסאי השנוא. כינון העיר החופשית דַנצִיג ויצירת "המסדרון הפולני", שנועד לתת לפולין גישה לים הבלטי ואגב כך הפריד את פרוסיה המזרחית מעל שאר הרייך, הוקעו כשתיים מהעוולות הגדולות ביותר של ורסאי. אבל ב-23 במאי הכריז הפיהרר שהמלחמה הממשמשת ובאה אינה על העיר החופשית דנציג, שכן תהיה זו מלחמה על לבנסראום במזרח. נעשו מניפולציות גסות בידיעות על צעדי דיכוי נגד 800,000 הגרמנים האתניים תושבי פולין. שלא במפתיע, איומי היטלר על פולין עוררו צעדי אפליה נגדם, וכ-70,000 מהם נמלטו לרייך בשלהי אוגוסט. פולין טענה שגרמנים אתניים היו מעורבים במעשי חתרנות לפני פרוץ העימות, וקרוב לוודאי שהיה זה כזב. מכל מקום, טענות העיתונות הנאצית על רדיפת גרמנים אתניים בפולין נוסחו במונחים דרמטיים מאין כמוהם.

ב-17 באוגוסט, כשהצבא הגרמני ערך תמרונים על הנהר אֶלבֶּה, התרשמו שני סרנים בריטים מהשגרירות, שהוזמנו לצפות בהם, כי הקצינים הגרמנים הצעירים היו "בטוחים מאוד בעצמם ומשוכנעים שהצבא הגרמני יכול להתמודד עם כל אחד."[30] אבל הגנרלים שלהם ובכירי משרד החוץ חששו פן תחולל הפלישה לפולין מלחמה כלל-אירופית. היטלר עמד באמונתו שהבריטים לא יילחמו. בכל מקרה, העריך, ההסכם הממשמש ובא עם ברית המועצות יניח את דעת הגנרלים הגרמנים, החוששים מפני מלחמה בשתי חזיתות. אבל ב-19 באוגוסט, על כל צרה שלא תבוא, פקד גרוֹס-אדמירל אריך רֵדֶר על ספינות המערכה-של-כיס דוֹיטשלַנד וגרַף שפֵּיי ועל שש-עשרה צוללות להפליג לאוקיינוס האטלנטי, שמא יכריזו הבריטים והצרפתים מלחמה בכל זאת.[31]

בשעה 11:30 ב-21 באוגוסט הודיע משרד החוץ הגרמני בוִוילהֶלמשטרָאסֶה כי הסכם אי-תוקפנות סובייטי-גרמני עומד לדיון. כשהגיעה הידיעה על נכונותו של סטלין לשוחח אל היטלר בבֶּרגהוֹף, מעונו בבֶּרכטֶסגָאדֶן שבמרומי האלפּים, מסופר שהוא קפץ את אגרופיו כמנצח, חבט בשולחן והכריז באוזני פמלייתו: "תפסתי אותם! תפסתי אותם!"[32] "גרמנים בבתי הקפה התרגשו, משום שחשבו שפירוש הדבר הוא שלום," סיפר איש השגרירות הבריטית בברלין.[33] והשגריר, סר נוויל הֶנדֶרסוֹן, דיווח ללונדון כעבור זמן קצר כי "הרושם הראשון בברלין הוא של הקלה כבירה… שוב נתאשר אמונו של העם הגרמני ביכולתו של הֶר היטלר להשיג את מטרותיו בלי מלחמה."[34]

החדשות זעזעו את הבריטים, אבל לצרפתים, שתלו תקוות גדולות בהרבה בהסכם עם בעלת-בריתם המסורתית רוסיה, הייתה זו מכה קשה מנשוא. צחוק הגורל הוא שפרנקו בספרד ומנהיגי יפן נחרדו יותר מכול. הם חשו נבגדים, משום שלא קיבלו שום התרעה על כך שיוזם הסכם האנטי-קומינטרן מבקש עתה ברית עם מוסקבה. הממשלה בטוקיו נפלה לשמע הבשורה המחרידה, אבל הייתה זו מהלומה קשה גם לצ'יאנג קאי-שק וללאומנים הסינים.

ב-23 באוגוסט המריאה טיסתו ההיסטורית של ריבנטרופ לבירת ברית המועצות. נותרו כמה נקודות של אי-הסכמה, כאשר שני המשטרים הטוטאליטריים חילקו ביניהם את אירופה המרכזית בפרוטוקול סודי. סטלין דרש את כל לטביה, וריבנטרופ נענה לו אחרי שקיבל אישור מידי מהיטלר בשיחת טלפון. אחרי החתימה על הסכם האי-תוקפנות הפומבי ועל הפרוטוקולים הסודיים שנלוו אליו, הרים סטלין כוס לחיי היטלר. הוא אמר לריבנטרופ שידוע לו "עד כמה אוהב העם הגרמני את הפיהרר שלו".

באותו יום טס סר נוויל הנדרסון לברכטסגאדן עם איגרת מצ'מברליין, בניסיון נואש אחרון למנוע מלחמה. אבל היטלר רק האשים את הבריטים בעידוד הפולנים לנקוט עמדה אנטי-גרמנית. הנדרסון, אף שהיה הפייסן בפייסנים, השתכנע סוף כל סוף כי "הקורפורל [רב"ט] מהמלחמה הקודמת משתוקק עכשיו שבעתיים להוכיח מה גדול כוחו כגנרליסימו מנצח במלחמה הבאה."[35] באותו לילה נתן היטלר פקודות לצבאו להתכונן לפלישה לפולין בעוד שלושה ימים.

בשעה 03:00 אור ל-24 באוגוסט קיבלה שגרירות בריטניה בברלין מברק מלונדון ובו מילת הצופן ראג'ה. הדיפלומטים, חלקם בפיג'מות, התחילו לשרוף מסמכים סודיים. בצהרי היום ניתנה התראה לכל נתיני בריטניה לעזוב את הארץ. השגריר, למרות חוסר שינה אחרי מסעו לברכטסגאדן, עדיין שיחק ברידג' באותו ערב עם אנשיו.

למחרת נועד הנדרסון שוב עם היטלר, שחזר בינתיים לברלין. הפיהרר הציע הסכם עם בריטניה אחרי שיכבוש את פולין, אבל שמע מפי הנדרסון, למורת רוחו המרובה, כי על-מנת להגיע להסכם כלשהו, יהיה עליו לחדול כליל מתוקפנותו ולפַנות גם את צ'כוסלובקיה. שוב חזר היטלר על הצהרתו ואמר כי אם נגזר על המלחמה לפרוץ, מוטב שתבוא עכשיו ולא כשיהיה בן חמישים וחמש או שישים. באותו ערב, להפתעתו של היטלר – שלא הייתה בה שום העמדת פנים – ולמרבה חלחלתו, נחתם רשמית ההסכם האנגלו-פולני.

הדיפלומטים הבריטים בברלין הניחו שהגרוע מכול עומד לקרות. "העברנו את כל חפצינו האישיים לאולם הנשפים של השגרירות," כתב אחד מהם, "המתחיל להיראות עכשיו כמו תחנת ויקטוריה אחרי הגעת רכבת מהיבשת."[36] שגרירויות גרמניה והקונסוליות שלה בבריטניה, בצרפת ובפולין קיבלו הוראה לצוות על נתיני גרמניה לחזור לרייך או לעבור לארץ נייטרלית.

בשבת, 26 באוגוסט, ביטלה ממשלת גרמניה את הטקס שנועד לציין את יום השנה העשרים וחמישה לניצחון גרמניה על רוסיה בקרב טָנֶנבֶּרג. אבל בפועל, ההכנות לטקס נוצלו כמסווה לריכוז כוחות אדירים בפרוסיה המזרחית. ספינת המערכה הישנה שלֶזוִויג-הוֹלשטַיין הגיעה למול חוף דנציג יום קודם לכן, לביקור נימוסין למראית עין, אבל בלי שום הודעה מוקדמת לממשלת פולין. מחסני התחמושת שלה היו מלאים בפגזים, מוכנים להמטרה על עמדות הפולנים בחצי-האי וֶסטֶרפּלָאטֶה הסמוך לשפך הוויסלה.

בסוף השבוע ההוא התענגו תושבי ברלין על מזג האוויר הנפלא. חופיו של אגם וָאנזֶה הגובלים ביער גרוּנוָואלד היו גדושים במשתזפים ובשחיינים. דומה שאיש מהם לא נתן את דעתו לסכנת המלחמה, למרות ההכרזה שבקרוב יונהג קיצוב. בשגרירות הבריטית התחילו אנשי הסגל לחסל את מלאי השמפניה במרתף. הם הבחינו במספר החיילים ברחובות, שגדל פלאים, וציינו שרבים מהם נועלים נעליים גבוהות צהובות שהונפקו זה מקרוב, ועורן עדיין לא הושחר במשחה.

לפי המתוכנן נועדה הפלישה להתחיל באותו יום, אבל היטלר, בהפתעתו על החלטתן הנחושה של בריטניה וצרפת לתמוך בפולין, הורה בערב הקודם לדחות אותה. הוא עדיין קיווה לראות סימנים להססנות בריטית. למרבה המבוכה, יחידת קומנדו בּרַנדֶנבּוּרגִית שלא קיבלה את הודעת הביטול בעוד מועד נכנסה לשטח פולין ותפסה גשר חיוני.

היטלר, שעדיין קיווה לתלות בפולנים את האשמה בפלישה, העמיד פנים כמסכים למשא ומתן, לא רק עם בריטניה וצרפת אלא גם עם פולין. אבל התוצאה הייתה מין פארסה שחורה. הוא סירב להציג תנאים כלשהם לעיונה של ממשלת פולין, הוא סירב להזמין נציג מוורשה והוא קבע גבול זמן: חצות הלילה ב-30 באוגוסט. הוא גם דחה את הצעת התיווך של ממשלת מוסוליני. ב-28 באוגוסט שב ופקד על הצבא להתכונן לפלישה ב-1 בספטמבר.

ריבנטרופ, בה בעת, דחה בקש את הפצרותיהם של שגרירי פולין ובריטניה להיפגש עמו. הדבר עלה בקנה אחד עם מנהגו השגור, לבהות בהתנשאות למרחקים בהתעלם מהסובבים אותו, כאילו אינם ראויים שישתף אותם בהגיגיו. לבסוף ניאות להתראות עם הנדרסון בחצות ליל 30 באוגוסט, כלומר בשעת פקיעתם של תנאי השלום שלא נמסרו מעולם. הנדרסון דרש לדעת מה היו התנאים הללו. ריבנטרופ "משך והוציא מסמך ארוך," דיווח הנדרסון, "שאותו הקריא באוזני בגרמנית, או ביתר דיוק קשקש באוזני במהירות רבה ככל האפשר, בנעימה של רוגז רב מאין כמוהו… כשסיים, ביקשתי לפיכך שיניח לי לראותו. הֶר פון ריבנטרופ סירב חד וחלק, השליך את המסמך במחווה של בוז על השולחן ואמר שממילא פקע תוקפו, מפני שלא הגיע שום נציג פולני לברלין עד חצות."[37] למחרת היום נתן היטלר את ההוראה מס' 1 למבצע וייס, הפלישה לפולין שהוכנה במשך חמשת החודשים הקודמים.

בפריז שררה אווירה של השלמה קודרת עם המציאות, שהעלתה באוב את זכרם של יותר ממיליון ההרוגים בעימות הקודם. בבריטניה נקבע 1 בספטמבר כמועד לפינוי המוני של ילדים מלונדון, אבל רוב התושבים עדיין האמינו שהמנהיג הנאצי רק מעמיד פנים. הפולנים לא שגו באשליות כאלה; אבל בוורשה לא היו סימנים לבהלה, אלא להחלטיות.

ניסיונם האחרון של הנאצים לפברק עילת מלחמה שיקף נאמנה את שיטותיהם. את המבצע הזה של תעמולה שחורה תכנן וארגן ריינהרד הַיידרִיך, סגנו של הרַייכספיהרר של הס"ס, היינריך הִימלֶר. היידריך בחר בקפדנות קבוצה מאנשי הס"ס המסורים ביותר שלו והטיל עליהם לביים התקפה על תחנת מכס גרמנית ועל תחנת רדיו ליד עיירת הגבול גלַייבִיץ, ולפרסם הודעה בפולנית. אנשי הס"ס נצטוו לירות למוות בכמה אסירים ממחנה הריכוז זַקסנהָאוּזֶן, שסוממו והולבשו במדים פולניים, ולהשליך את גופותיהם במקום לראיה. ב-31 באוגוסט אחר הצהריים הבריק היידריך לקצין האחראי למבצע ונתן לו את מילות הצופן לפתיחה: "סבתא מתה!"[38] הייתה סמליות מקפיאת דם בעובדה שקורבנותיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה באירופה היו אסירים במחנה ריכוז, שנרצחו למען שקר.