חטיבה 847 מרכבות הפלדה

בשנים 1979 – 1985
נערך ע"י תא"ל (במיל') עוזי קרן מח"ט 847 (1979 – 1985)

התוכן:

• סיפור הקמת החטיבה ו-6 שנותיה הראשונות.
• נספחים א', ב' – מינוי מפקד החטיבה, ועיצוב תג החטיבה.
• נספח ג', החטיבה במלחמת שלום הגליל, חוברת בהוצאת החטיבה.
• נספח ד', שלום הגליל, מקבץ תמונות ממפקדת החטיבה וחייליה.
• נספחים ה', ו', כיבוש צור ע"י חטיבת טנקים, "ביטאון השריון".
• כך הציל הארכיבישוף את העיר צור ואת תושביה, "הארץ" 4.8.1982
• נספח ז', אוגדת הגליל במלחמת של"ג, מאת האלוף (מיל.)יצחק מרדכי.
• נספח ח' הפניה לפרסום הרשמי של מח' היסטוריה אודות לחימת החטיבה.
• נספח ט', לוחמי החטיבה שנפלו ב- 6 שנותיה הראשונות של החטיבה.
• נספחים י, י"א, החלפת הפיקוד על 847, ורשימת מפקדי החטיבה לדורותיה.

הקמת חטיבה 847 ושש שנותיה הראשונות

המטלה

באוגוסט 1978 נקראתי על ידי הרמטכ"ל רב-אלוף רפול איתן, מפקד גייסות השריון אלוף מוסה פלד, ואלוף פיקוד הצפון ינוש בן-גל והוטל עלי לקדם ההכנות להקמת חטיבת טנקים חדשה, ולהתחיל בהקמת חטיבה 847 בנובמבר 1978 (כתב מינוי מיום 18.8.78 בנספח א'). נקבע שיש לסיים את הקמת החטיבה כולל כשירות מבצעית עד תחילת 1980.

איוש החטיבה

נקבע שהחטיבה תתבסס על טנקים מסוג שוט-קל מטיפוס ד'. גדוד ראשון 275 שהיה קיים כבר בפיקוד הצפון (בימ"ח בית הלל) ועוד שני גדודי טנקים חדשים, שאיושם יתבסס על קצינים וחיילים יוצאי חטיבות 188 ו-7 אשר סיימו באותם הימים את שירותם הסדיר.

כמג"ד 74 שסיים זה עתה את תפקידו היכרתי את מרבית קציני וחילי 188 ו-7 ולכן הייתה מלאכת איוש הדרג הלוחם של הטנקיסטים, קלה יחסית. כמו כן נקבע שמפקדת גייסות השריון תסייע בידי בבחירת סגל מפקדת החטיבה, הפלס"ר והפלחיק.

אחריות הקמה, כפיפות מבצעית וכפיפות לוגיסטית

הקמת החטיבה הוטלה על אוגדה 90 שישבה במחנה נעורה והוקמה רק שנתיים-שלוש לפני כן, על בסיס טנקי מגח וטירנים.

בסיס החטיבה הראשון היה במחנה מנסורה (יוקנעם) ושם גם רוכזו הטנקים הראשונים של החטיבה. בהמשך השנה נקבע שהחטיבה תשמש כחטיבת הטנקים החבירה לאוגדת הצפון 91, לפיכך היא העתיקה את מושבה למחנה כורדני, ונקבע גם שמבחינה לוגיסטית היא תשמש כחטיבה רביעית באוגדה 49.

גיבוש החטיבה ליחידה מבצעית

במהלך 1979 נערכו מפקדת גייסות השריון ומפקדת פיקוד הצפון לסייע בהקמת החטיבה. במהלך השנה לוקטו הקצינים השונים בכל רמות הפיקוד, אוישו התפקידים, במפקדת החטיבה ובמפקדות הגדודים. הסתיים ציוות פלוגות הטנקים, פלוגות החרמש הגדודיות, הפלס"ר והפלחי"ק. במהלך אותה שנה התחילו להגיע ראשוני הטנקים לימ"חים, ולקראת סוף השנה היה סד"כ הרק"ם כמעט מושלם. בינואר 1980 סיימה החטיבה אימון ההקמה מוצלח בבאלי"ש (כיום מל"י) והפכה לחטיבה מבצעית לכל דבר.

סגלי החטיבה ומפקדות הגדודים בסוף אימון ההקמה היה כדלהלן:

• מח"ט – אל"ם עוזי קרן, חזר לשמש כאיש מילואים לאחר הקמת החטיבה, במינוי מח"ט.
• סמח"ט – סא"ל שלמה ינאי, (לימים אלוף בצה"ל), שהיה באותם הימים בלימודים.
• סמח"ט ב' – סא"ל אבנר, ואחר כך סא"ל דני חנניה.
• רמ"ט – סא"ל אמנון אבן נור.
• קמ"ן – רס"ן עודד פרקר.
• מפקד הסיוע החטיבתי – רס"ן מיקי אבירם.

יחידות החטיבה

• מג"ד 275 – סא"ל אילן אשל, וסגנו רס"ן בני חבוט.
• מג"ד 293 – סא"ל חיים שנהר וסגנו סרן שוקי בן ענת.
• מג"ד 294 – אל"ם משה פלד וסגנו רס"ן עמוס עשת.
• מפקד פלוגת הסיור – רס"ן ניר קפלינסקי וסגנו סרן גיורא שריג.
• מפקד פלוגת הקשר – רס"ן זהר יעקב.

החטיבה במלחמת שלום הגליל

ההכנות למלחמה

ביום ו' 4 ביוני 1982 – נקראתי מביתי בצו 8 על מנת להכין את גיוס החטיבה למלחמה.

בשבת 5 ביוני – גויסה החטיבה כחטיבת המילאים של אוגדה 91, במחנה כורדני, פתחה את האחסנה היבשה של הטנקים, התחמשה ונערכה ליציאה למלחמה.

ביום א' 6 ביוני – החטיבה יצאה על שרשרות ממחנה הקבע ונערכה בשטחי כינוס באזור חניתה.

ביום ב' 7 ביוני – חצו כוחות החטיבה את הקו הירוק ויצאו למשימותיהם.

תיאור הלחימה של החטיבה במהלך השבועיים הבאים מפורט במסמכים הבאים:

נספח ג' – חוברת פנימית של חטיבה 847 במלחמת של"ג כולל:

• תיאור המהלכים והקרבות.
• תיאורי וסיפורי לוחמים.
• לזכרם של הנופלים.

נספח ד' – תמונות מפקדת החטיבה.

נספח ה' – כיבוש צור ע"י חטיבת טנקים, "ביטאון השריון" חוברת מס' 49.

נספח ו' – כך הציל הארכבישוף את העיר צור ואת תושביה, "הארץ" 4.8.1982

נספח ז' – אוגדת הגליל במלחמת של"ג, אלוף (במיל') יצחק מרדכי, מערכות גיליון 413.

נספח ח' – של"ג הגרסה הרשמית עפ"י מחלקת היסטוריה. אל"ם (כיום תא"ל במיל') ד"ר דני אשר.

נספח ט' – הנופלים בקרבות החטיבה ב-6 שנותיה הראשונות.

ערכים ואירועים נוספים

נספח י' – סיום תפקידי כמח"ט 847 מיום 30 אוגוסט 1985

נספח י"א – מפקדי החטיבה לדורותיה.

תא"ל (במיל') עוזי קרן

המח"ט הראשון של החטיבה

לזירת הלבנון.

מפקד החטיבה אל"ם עוזי קרן, סמח"ט סא"ל שלמה ינאי
מפקדי היחידות: סא"ל אילן אשל מג"ד 275; סא"ל חיים שנהר מג"ד 293; אל"ם משה פלד מג"ד 294; רס"ן ניר קפלינסקי מ"פ הסיור; רס"ן זהר יעקב מ"פ הקשר; רס"ן מיקי אבירם מס"ח.
החטיבה לחמה במסגרת כוחות אוגדה 91 החל מיום 6 ביוני 1982.
מהלכי כוחות החטיבה: טיהור מרחב "משולש הברזל", כיבוש העיר צור, השתתפות בכיבוש צידון וטיהור מחנה עין-אל-חילווה, טיהור והרחבת השליטה במרחב צידון.
במהלך המלחמה ובתעסוקה מבצעית שאחריה איבדה החטיבה 5 מלוחמיה.
בשנת 1986 החטיבה הוסבה מטנקי שוט-קל לטנקי מרכבה.

העיניים נקרעות בניסיון לזהות מהיכן ייצא הטיל, כל שיח, בית ואבן נסרקים. ואז ראיתי אותו פוגע בצריח הטנק שבתוך מטע הזיתים וידעתי שחבר שלי, יותם, נמצא שם בפנים. יומיים אחר כך חלקנו לו כבוד אחרון בשיירה עצובה של טנקים שהתנהלה לאיטה בחזרה לארץ.

יוסי קופמן

יום שני לפנות בוקר. צמד טנקים, כבר 48 שעות בתוך לבנון, יחד עם גדוד הנדסה ושני דחפורי די-9. כולנו חיילי מילואים מחטיבת שריון.
בשני הלילות האחרונים אנחנו סוללים ציר לוגיסטי מאזור דובב לעיירה בינת-ג'ביל. "החיזבאללה מיקשו את כל הצירים", הודיע לנו סגן-אלוף ניסים, מפקד גדוד ההנדסה, "כולל במטענים של 600 קילוגרם חומר נפץ, ולכן נפתח ציר חדש מהארץ ועד לבינת-ג'ביל". התחלנו את העבודה בשבת לפנות בוקר, ומאז כמעט ולא ישנו.
מיד כשחצינו את הגבול לתוך לבנון התחילו פצצות מרגמה ליפול על חיילי ההנדסה שביקשו את עזרתנו. ירינו כמה פגזים לעבר הבתים הגבוהים שבכפר ירון והמרגמות השתתקו. "יש שתי דמויות בתוך השיח", צעקו אנשי ההנדסה. "תירו בהם!".
בתוך שניות ירינו לעבר השיח פגזי חלול ופלשט. פגז זרחן סיים את העבודה ושרף את השיח יחד עם המחבלים שהסתתרו מאחוריו.
המשכנו לפתוח את הציר לתוך עומק לבנון. הדחפורים נוסעים מלפנים, דוחפים עפר וסלעים והופכים הרים, שדות וטראסות לכביש שמשאיות יוכלו לנסוע עליו ולהעביר אספקה לכוחות שבעומק, בבינת-ג'ביל.
"המהונדסים", לוחמי ההנדסה, מאבטחים את העבודה מהצדדים ואנחנו שומרים על כולם, צופים לטווח הקרוב והרחוק ומוכנים לירות בכל מי שיעז לאיים עלינו.
השעה ארבע וחצי, עוד מעט יעלה האור.
קצב העבודה איטי מאוד. הציר הולך ונכבש, אך אנחנו חייבים להגיע ל"מגנן" – מתחם סוללה היקפית שתגן עלינו מטילים – עוד לפני שיאיר הבוקר.
הבוקר האיר ואנחנו עדיין בשדה טבק, רחוקים מהמגנן. הוחלט להסתתר בתוך מחצבה גדולה, שסיפקה לנו מחסה והסתירה אותנו מהחיזבאללה. כנראה שהמחבלים לא גילו שאנחנו פה, כי לא ירו עלינו עד הלילה. את היום ניצלנו לשינה ולהתארגנות לקראת המשך העבודה על בניית הציר. עם חשכה המשכנו בסלילת הציר עד לפאתיה הדרום-מערביים של בינת-ג'ביל.
עכשיו אנחנו אמורים לחזור למחצבה, אך בוקרו של יום שני כבר מתחיל להאיר ואם נחזור למגנן באור יום נתגלה ונחטוף גשם של טילים. הדחפורים בונים לעצמם מגנן והולכים לישון. מנסים להסתתר בתוך מטע זיתים. נזהרים לא לשבור ענף, או חלילה להפיל עץ. בעל המטע לא עשה לנו כלום ולא מגיע לו להיענש.
אנחנו חשופים מדי. אם יש איזשהו מחבל בסביבה, אין סיבה שלא יירה עלינו. אנחנו אוספים ענפים מעצי הזית שנפגעו בכל זאת, מניחים על הצריח ומנסים להסוות את הטנק. כולנו עייפים מאוד אחרי שלושה לילות ללא שינה, אך החשש לחטוף טיל לא מאפשר לנו להירדם.
ופתאום מופיעה על הציר שסללנו בלילה, כאילו משום מקום, פלוגת טנקים ומסתערת בעוצמה אדירה לכיוון בינת-ג'ביל. ההרגשה היא כמו במערבון, כאשר חיל הפרשים מגיע בדהרה כדי להציל אותנו. "אתם יודעים, על הפלוגה הזאת שהצילה אתנו מפקד חבר שלי, יותם לוטן", אני אומר לצוות שלי. אני מכיר את רב-סרן יותם עוד מהשירות הסדיר. בשנה האחרונה נפגשנו שוב דרך פורום באינטרנט. התכתבנו בעיקר על חוויות משותפות מהתקופה שעשינו לפני תשע שנים בלבנון.
השעה שש בבוקר והצוותים הולכים לישון. אני לא יכול להירדם, נשאר לשמור שאף אחד לא מתקרב לנו לטנק ותוקע אותנו. בשמונה, ברשת הקשר, אני מקבל עדכון מקצין מודיעין: "חוליית חיזבאללה מזהה טנק בתוך מטע הזיתים ומתכוונת לירות עליו טיל". אני מעיר את הצוותים בצעקות. כולנו נכנסים לכוננות. החבר'ה של יותם למטה בתוך הוואדי שמתחתינו עולים ויורדים מעמדות ויורים על בינת-ג'ביל. אנחנו שומעים בקשר שגם הם מקבלים את עדכון המודיעין. החיזבאללה מתכוונים לירות על טנק שנמצא פה, אחד מאתנו. העיניים נקרעות בניסיון לזהות מהיכן ייצא הטיל – כל שיח, בית ואבן נסרקים. מכל אחד מהם יכול לצאת הטיל ואנחנו צריכים לזהות כשהוא יוצא, להתחמק ממנו ולהשמיד את מי שיורה.
והטיל באמת יוצא. אנחנו לא רואים את השיגור. אנחנו כן רואים כשהטנק של יותם חוטף פגיעה ישירה בצריח. יותם והטען שלו, סמל ראשון (במיל') נועם מאירסון, נהרגים במקום. הנהג יוצא ורץ אל הטנקים האחרים. התותחן שנפצע מרסיסים בפניו יוצא מהטנק, מזהה שיותם והטען הרוגים ורץ אל הטנקים האחרים.
ההתקפה נעצרה. טנק נוסף שמנסה להתקרב נפגע מטיל שפוגע בו בזחל ומאבד את יכולת התנועה. מי שלוקח פיקוד הוא אושרי סיבוני, אחד ממפעילי הדחפור. הוא מורה לטנקים לאן לנסוע, כיצד להסתיר אותו ואת הטנק הפגוע על ידי עשן. הוא מרים סוללות עפר גבוהות כדי להסתיר את הטנקים ממטחי הטילים ולכוון לשם את האשם של הטנקים, תותחנים ומסוק קרב. זה לא תפקיד שלו. הוא לא מכיר את העבודה הזאת, אבל הוא עושה אותה נפלא. אושרי נוסע עם הדי-9 אל הטנק של יותם. הוא מזהה שהחבר'ה הרוגים וכבר אי אפשר לטפל בהם. הוא מנסה להזיז את הטנק, אבל מתברר שהבלם תפוס ואין שום אפשרות לדחוף אותו. סגן מפקד פלוגת הטנקים זוחל אל הטנק תוך כדי שהוא משליך רימוני עשן, נכנס פנימה, משחרר את הבלם ומאפשר את הגרירה. אושרי גורר את הטנק אל מקום מבטחים בתוך הוואדי, בתוך כדי שהוא סופג אש וטילים מחטיאים אותו. הוא חוזר אל הטנק הפגוע השני וגורר גם אותו אל הוואדי, שם הוא מוגן מטילים.
אנחנו ממשיכם לחפות מתוך המטע, ועכשיו נשאר רק לחכות לחשכה, אז נוכל לנוע לכיוון הארץ בצורה בטוחה.
הלילה ירד. אנחנו מארגנים את הפלוגה של יותם במטרה לחזור לכיוון הארץ על הציר שפרצנו אתמול. הדחפורים משתתפים בגרירת הטנקים הפגועים, למרות שכבר כמעט ולא נשאר להם סולר לנסיעה. מכלית סולר מגיעה לכיווננו על אותו ציר כדי לתדלק את כולנו במחצבה.
הדרך הלא ארוכה לוקחת שעות רבות. בשלב מסוים ברור לנו שלא נוכל להגיע למחצבה בחושך ואנחנו מחליטים להישאר במטע הזיתים יום נוסף. כוח הנדסה רגלי שמטפס למעלה במעלה הוואדי טועה ונפתחת אש בתוך הכוח. חיילים ירו בטעות זה על זה. מהאש נפגע אחד החיילים בראשו ונפצע קשה מאוד. הרופא של גדוד ההנדסה ד"ר אורן מטפל בפצוע וכנראה שמציל את חייו. מסוק חילוץ מוציא אותו לארץ תוך 26 דקות מרגע הירי.
אנחנו נכנסים למטע הזיתים בזמן שהפלוגה של יותם מתנהלת במסע איטי אל המחצבה. עם אור ראשון אנחנו מקבלים התראות מהמודיעין שהמחבלים זיהו אותנו והם מתכוונים לתקוף. בהחלטה חפוזה אנחנו מחליטים לנסוע במהירות אל המחצבה בעצמנו. אנחנו אוספים את כוח החי"ר שעוד נשאר במקום למחצבה.
הגענו למחצבה, שם חיכו כוחות רעננים ואיתם מים, מזון, בגדים להחלפה, תחמושת ומכלית סולר. עבדנו כדי להחזיר את הטנקים לכשירות ושוב חיכינו לחשכה. כשירדה החשכה, בלילה שבין שלישי לרביעי, יצאנו אנחנו, צמד הטנקים, כדי לחלץ טנק שלישי שנתקע בלילה הקודם על הציר והושאר שם. במשך שלוש שעות עבדנו כדי לתקן אותו ואז הסתובבנו ונסענו אל הארץ בתקווה להגיע.
אנחנו מתקדמים בצורה מהירה ככל האפשר עד שאנחנו נפגשים עם השיירה של הפלוגה של יותם שמתנהלת לאיטה אל הארץ. זה מסע לוויה עצום ועצוב, בהשתתפות טנקים רבים שנותנים כבוד אחרון ונוסעים אחרי הטנקים הפגועים, שבהם עדיין נמצאות גופותיהם של יותם ונועם.
כשאנחנו רואים את החיילים ששומרים על המעבר בגדר הגבול אנחנו מוצפים בתחושות של עצב גדול, ויחד עם זה גם אושר על כך ששרדנו והצלחנו לחזור לארץ ולהחזיר אתנו את החברים היקרים שלא שרדו.
זה הזמן להתקשר הביתה ולשקר ש"הכל בסדר", לחפש מקלחת, להתחדש קצת – אחרי הכול, הלילה אנחנו חוזרים פנימה ללבנון.

לאשכול המלא של הכתבה והצילומים ראו כאן .