ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
חגית רעייתו המסורה של האלוף ישראל טל (טליק), שהלך לעולמו ב-8 בספטמבר 2010, הייתה אישה עדינה וצנועה שעמדה לצידו של בעלה מאז שנישאו בשלהי מלחמת העצמאות. כאשר דרך כוכבו של ישראל טל, מאז שעבר לשריון, ובעיקר מאז שהתמנה למפקד גייסות השריון ובהמשך פעל ללא לאות לפיתוח וייצור טנק המרכבה, עמדה חגית בצל ואפשרה לטליק להקדיש את כול כולו לביטחון המדינה.
מצאנו לנכון לפרסם דברים אלה לזכרה, והבאנו מהדברים שנאמרו עליה בעת הלווייתה.
מדבריה של הבת פנינה
אימא שלי,
באתי הנה היום להגיד לך מלה אחת: תודה.
יכולתי לספר שהיית אדם של שלום, שתמיד התנהלת מול מצבי החיים השונים בעדינות, בתבונה. יכולתי לתאר כיצד היית העוגן של המשפחה הסוערת לעיתים שלנו. יכולתי להרחיב על כל אלה. אבל הדבר שהכי בוער בתוכי לומר לך היום זה תודה!
תודה על הרבה דברים, אבל בעיקר על זה שגדלתי בבית של אנשים ישרים וטובי לב, נדיבים, אוהבי אדם – את ואבא. אלה לא מילים ריקות. ראינו אתכם כך אין ספור פעמים לאורך כול חיינו. מה שאתה מכיר מרגע לידתך הוא מעֵין מובן מאליו בשבילך. אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שכמו כל דבר, גם זה בכלל לא מובן מאליו, ושבחיינו האלה, במציאות אנושית שהיא מטבעה מורכבת ומסובכת, אלה הן אולי שתי התכונות היקרות והחשובות ביותר: יושר ולב טוב.
את השיעור הראשון לחיים, ואולי המשמעותי מכל השיעורים כולם, אתה מקבל בבית הוריך, והוא הולך אתך לאורך כל חייך.
אז אימא, על זה שגדלתי בבית הזה, אני אומרת לך היום, באהבה שהולכת ומעמיקה עם השנים, מלה אחת: תודה!
מדבריה של הנכדה גלי
סבתא אהובה שלי,
עוד מעט והיית חוגגת 90, כאשר קרוב למחצית מכך השנים שלי איתך. ילדותי ואף תקופות ארוכות מחיי הבוגרים שזורות עמוק עם נוכחותך, כמו אי יציב של שקט, קבלה ונתינה, גם בזמנים שבהם יש סערה מסביבו. הבית שלך ושל סבא היווה בית עבורי מאז ומתמיד. בכול סוף שבוע, בכול חג שהיה, בכול חופש גדול, הייתם מביאים אותי אליכם, דואגים שלא ייחסר לי דבר, עוטפים אותי באוכל אהוב, בזמן משותף, במפגשים משפחתיים, מעודדים אותי להביא חבר או חברה, או דואגים שאפגש באופן קבוע עם בני דודיי בבאר טוביה, ברחובות, חושבים ומכווננים לשַלֵּב ולהשתלב, באופן טבעי ומזמין.
אני זוכרת איך היה לך חשוב בכול יום שישי להכין את הדברים שיהיו אהובים עליי ואיך גם שגדלתי עוד היית מביאה בכול שבת אליי לדירה, סל עם המיטב שבדברים, כדי שיהיה לי להמשך השבוע. אני זוכרת את מחברות המתכונים שאספת בכתב ידך, בהן מצוין ממי נלקח המתכון, את ריחות התבשילים, את הקניות של הדברים הטובים לאורחים מדי שבוע, בבית הפתוח והמארח שלכם, ואת ההכנות לארוחות הגדולות יותר, שהיו פשוטות ומוקפדות.
אני זוכרת, סבתא, איך אהבתי ללכת איתך להסתובב בִּרחובות, עיר שאהבת והרגשת חלק בלתי נפרד ממנה, מהאנשים שבה, מילדותך ברחובותיה ובפרדסיה, מראה לי מבנים ובתים מיוחדים שמשכו את תשומת לבך, נעצרת מפעם לפעם לדבר עם חברה או מכרה שפגשת במקרה ברחוב, לוקחת אותי לקנות עבורי בשקם בנדיבות בגדים שצריך, נעליים, חומרי יצירה ועוד.
אני זוכרת את השבתות שבהן היינו יושבות יחד על תרגילים בחשבון, תחום שאותו אהבת ולימדת, ואיך היית בשמחה נענית כל פעם לאתגר חדש בשאלות, מסבירה לי בסבלנות את הדרך ואת הפתרון. אני זוכרת את שירי ארץ ישראל שהתנגנו ברקע בביתכם ואת אהבתך לשיר יחד עם הרדיו, בערבי שירה או סתם כך בנסיעות במכונית.
יש לי עוד זיכרונות רבים מאוד, מהימים בהם לקחת אותי לעבודתך במרכז הקליטה, מההומור שלך ומפִּרצי הצחוק המתגלגל, מנסיעתך אליי לתל אביב פעמים רבות ברכבת, כדי שנוכל לשבת יחד בבית קפה לזמן איכות, מהיצירתיות שלך ומעבודות היד המרשימות שהכנת, ומעוד רבים אחרים. כל אחד מזיכרונות אלה יכול להאיר פן אחר מחייך ומהשפעתך עליי כנכדתך; אך המשותף לכולם, באופן כזה או אחר, הוא האופן בו תתגלם דמותך כבעלת יכולות הכלה אין-סופיות, גמישות ותבונה, שלוו באצילות ובעוצמה שקטה – והיוו עבורי מצע מאוזן, יציב ונוכח, בו אפשר פשוט להיות.
וגם, סבתא, בשנים האחרונות, כשהייתה כבר המחלה, רציתי לא פעם לומר לסבא, שידוע היה מעבר לאיכויותיו הרבות, גם כמי שאהב וחשב פילוסופיה, שטעה באומרו לא אחת בשנים האחרונות, שהאני או העצמי של האדם מבוסס על הזיכרון. כלומר, ללא זיכרון – אין עצמי. ראיתי איך אופייך ומהותך, גם בימים הקשים הללו, עוד נוכחים. השלווה שאפיינה אותך, הרצון מיד להתגייס ולעזור גם שהיכולות כבר פחתו, ההומור, האהבה לשירה, לאדם, עדיין נגלו בך לעיניי.
אהבתי אותך ואת איתי לעולם בכול מה שנתת ובמי שאני.
מדבריה של דבורה – ידידה שהפכה לבת משפחה
(דבורה בת אנגליה הגיעה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים)
חגית נהגה להציג אותי כ”בת בית”, לאנשים שפגשו אותי בביתם בפעם הראשונה. זו האמת – אבל אמת חלקית. אני קיבלתי מחגית יותר. היא נתנה לי בית ומשפחה ותחושה של שייכות. בשבילי חגית היא “ארץ ישראל היפה”. היא הייתה צנועה, לא קיצונית בהשקפותיה, נאמנה לערכיה ומעל לכל – אמיתית וכנה. זכיתי לכך שהיו לי יחסים קרובים איתה. אני אתגעגע.
דברי טל אבוחצירה – בתו של עדי, אחיה של חגית
חגית דודתי היקרה,
אני רוצה עכשיו, כשאני נפרדת ממך בפעם האחרונה, לומר לך תודה. תודה על זה שהבית שלך היה תמיד פתוח בפניי כבית אמיתי. הבית היה שלך ושל ישרוליק, ולישרוליק הייתה נוכחות מאוד מרכזית, אבל מרכז הבית היית תמיד את.
את היית בשבילי סמל של אלגנטיות ושל צניעות.
את תמיד היית יפה – בהילוכך, בבגדייך ובתסרוקתך, אבל תמיד היית בטעם עדין.
בבית שלך למדתי כי כאשר מגישים קפה ועוגה – מגישים בכוסות וצלחות תואמות. מקבלים פרוסת עוגה על צלחת אישית עם כפית קטנה. מי שרצה כמובן יכול היה לקבל תוספת, אבל כול זה היה שונה מאוד מביתי הקיבוצי.
בשנים האחרונות כשעדיין יכולנו לשוחח, הרגשתי בת מזל שבפניי את לפעמים מוכנה אפילו לומר שהיו דברים בחייך שהיו קשים או כואבים.
כשהשיחות נעשו לך קשות, הדבר האחרון שיכולתי לעשות איתך ביחד ולשמוח – היה לשיר. דרך השירים ראיתי עד כמה התקופה של שנות ההכשרה והפלמ”ח עדין חיה בתוכך.
נוחי בשלום על משכבך, דודה יקרה. אני אהבתי אותך.
מדבריו של הבן יאיר
אנחנו נפרדים היום מאימא.
בקצרה הביוגרפיה: בת רחובות, קפצה כיתה בבית הספר היסודי, למדה בתיכון בתל אביב. לא סיימה לימודיה, והתגייסה לפלמ”ח בגיל שש עשרה וחצי. התחתנה. שני ילדים. לבורנטית. סטודנטית להוראה. מורה למלאכה. מורה כללית ומחנכת כיתה. עובדת משרד העבודה בלשכת העבודה לאקדמאים בתל אביב ולאחר מכן בהשמת עובדים במרכז קליטה באושיות. מתנדבת בשירות ייעוץ לאזרח ובארגון ניצן. אך מעל לכול הינה אימא ואשת משפחה.
מספר דברים שיש בהם כדי להאיר את אישיותה:
אני לא מעשן. פעם, כשהייתי ילד בגיל שבו אף אחד לא מעשן, אמי הבהירה את דעתה שמי שמתחיל לעשן הוא פשוט טיפש. מאוחר יותר כשהחבר’ה החלו לעשן נמנעתי מכך כשאני מוּנָע מדעה זו שלה.
כשאבי התכונן לבחינת בגרות במתימטיקה אמי עזרה לו. גם לי בתיכון היא עזרה לעיתים בהוכחות בגיאומטריה.
אימא הייתה אישה נוחה, נוחה מאד. אני חושב שמה שאפיין אותה, עד כדי כך שהבדיל אותה מרוב האנשים, זה שהיא לא הייתה אישה של חשבון, קינאה וקנאות. במשפחה שלנו היינו שלוש פרימדונות ואם טובה. זה כמו הגרעין האטומי שהקשרים בו חזקים מאד, אבל בין הפרוטונים הטעונים חייב להיות הניטרון הניטרלי.
בסוף שנות התשעים התגייסה אמי יחד עם בני רחובות אחרים, נגד כוונתה של העיריה לשנות את שמו של גן המייסדים, עקב תרומה שהוענקה לרחובות. הם הצליחו.
הקבורה בבית הקברות הצבאי הייתה בחירה שלה. היא רצתה שאבי יזכה להוקרה על שירותו בביטחון המדינה שנים רבות, ויקבר בבית קברות צבאי. היא ויתרה אז על קבורה זוגית לצידו, כפי שהיה ראוי להם על פי חייהם. היא נפרדת מהחיים, כשהיא נטמנת בבית הקברות סמוך לו, בהמחשה לקדימויות של ערכיה ומניעיה ולאופייה הנוח והמתחשב.
חבל ששנות חייה האחרונות לא היטיבו עימה. היא הגיעה לשיבה, אבל לא זכתה בשיבה טובה. היא הייתה אישה טובה ואימא טובה. כך אנחנו זוכרים אותה.
קטע ממכתב שכתבה חגית בהיותה בפלמ”ח, ונקרא בהלוויה
(קטע ממכתב שכתבה חגית לחברה להכשרה בפלמ”ח, ברלה, בפברואר 1945)
“אני יושבת לי לבדי בחדר (ולא אגזים אם אומר “לבדי” בכול נהריה) ורעש הים הסוער עוד מוסיף משום מה על הרגשת הבדידות. הקור נורא…
זו לי השבת הראשונה שאני מבלה בנהריה בגפי. אבל יש דווקא ואחרי שבת כזו אני יוצאת במצב רוח טוב ובהרגשה שעשיתי משהו. השבת סתם בזבזתי את כול הזמן, אפילו לקרוא משהו הגון לא הספקתי.
בשבת שעברה החלטתי לעשות טיול קטן ליחיעם. נו, ברור אם אני החלטתי לעלות צריך לקרות משהו. כשעלינו היה הכול בסדר. אולם בדרך חזרה ירו עלינו. זה לא היה משהו רציני, אבל אנחנו חזרנו ליחיעם, ובאותו יום לא נסענו. הערבים ירו השבת גם על יחיעם – לשם הטרדה גרידא. איני רוצה לשיר כאן שיר הלל ל”הבחורים שלנו” אבל תענוג היה לראות באיזה שקט וללא התרגשות רצו איש למקומו. חברי המשק שם הם כנראה עוד בעצמם ילדים, ואפילו דברים שאפשר לסדר הם גם כן לא מסדרים, כך שתנאי החיים שם הם בחזקת ‘לא יאומן כי יסופר'”.
היא רק בת שבע-עשרה כשהיא כותבת ויש לה ביקורת על חברי יחיעם שהם עדיין ילדים…
