תום סגל, מסייעת 52
מאז שנות ה־70 מתמודד צה”ל יותר ויותר עם איומים מסוג טרור וגרילה. השינוי המשמעותי חל בסוף שנות ה־80, לאחר שפרצה ההתקוממות העממית המוכרת בשם “האינתיפאדה הראשונה”. מאז אותה תקופה מצאו את עצמם הטנקיסטים יותר ויותר בפעילות רגלית או רכובה, מתמודדים עם איומים שאליהם לא הורגלו בעבר.
ההשתנות של שדה הקרב הובילה ברבות הימים להחלטה משמעותית בבניין הכוח, והיא הקמה של פלוגות חי”ר סדירות בתוך גדודי השריון, באופן שיאפשר ליחידה את “השלם המבצעי”, בשיתוף הפעולה הנדרש בין חי”ר ובין שריון – באימונים, בביטחון השוטף, ובמלחמה.
חטיבות השריון כיום מהוות את אותו “שלם מבצעי”, ולרשותן גדוד הנדסה, וכאמור פלוגת חי”ר בכל גדוד שריון, פלוגה אשר הוגדרה כ”מסייעת”, ובה מרכיבים נוספים של סיור, מרגמות ועוד. המרכיב הרגלי האורגני נקלט בשנתיים האחרונות, והחל את הפעילות שלו.
ההתחלה לא הייתה פשוטה – הזהות של חייל חי”ר בתוך גדודי הטנקים לא קלה לעיכול. אין זה סוד שנער המעוניין לשרת בצה”ל כחי”רניק, יעדיף באופן טבעי את חטיבות החי”ר ה”קלסיות” – צנחנים, גולני ומקביליהן, ועם זאת מסתבר שלהיות חי”רניק בגדוד טנקים זה לא פחות משמעותי.
“לפני הגיוס רציתי להיות קרבי, לא הייתה לי העדפה והבנתי שאני מיועד לחטיבת הנח”ל”, מספר תום סגל, מפקד בפלוגה המסייעת של גדוד 52. “יומיים לפני הגיוס יצרו איתי קשר ואמרו לי שאני מתגייס לשריון. בהתחלה לא הבנתי מה הלאה – לא דמיינתי את עצמי משרת ביחידת שריון, ואז שמעתי מבן־דוד שלי על המסייעת, הוא היה אז בטירונות. הבנתי שזה מעניין”.
“אתה יושב שם ברחבה הזאת אחרי שכבר קראו בשמות של כולם. אתה מבין שבטנק אתה לא הולך לשבת, נשאר רק להבין – מה זה הדבר הזה שנקרא מסייעת?” מספר תום.
חיילי המסייעת מתגייסים לשריון ומבצעים את אימוני המסלול יחד עם הטנקיסטים, באותה סביבה. “אתה מגיע לטירונות ומבין שמשהו אחר מתרחש כאן – שמאל־ימין והכל מתחיל. האימון של חיילי המסייעת נחלק לשניים, בשלב הראשון בונים את כשירות הלחימה הרגלית, את שלב הפלוגה, ולאחר מכן מתאמנים עם הטנקיסטים – קרב משולב במלוא מובן המילה.
חיילי המסייעת בפעילות
“אתה מתחיל להבין מה זה מסייעת אחרי כמה שבועות של שטח, ירי ותרגילים בשטחים הכי מאתגרים של שיזפון, מהפודרה ועד האבנים המחודדות בשלוחת נוצה – אף אחד לא חוזר משם שלם… ואז מגיעה השבת, ואתה יושב מול הטנקיסטים – אתה מבין שאתה פה הלוחם!”
“האימונים שלנו ממש מדמים מלחמה”, מתאר תום. “שהייה ארוכה בשטח, כניסה לקרב לאחר תנועות רגליות ארוכות, לאורך לילה שלם – תרגיל שכולל דברים חשובים, עם כל הציוד שנדרש על הגב כמובן”.
הפלוגה המסייעת נדרשת למשימות מגוונות – הובלת כוחות, סיור ותצפית, סיוע מרגמות, ופעולות רגליות רבות. “כשהסיור והתצפית נעים ומתמקמים לפני כולם, ואף אחד לא יוצא להתקפה בלי הסיוע אש של המרגמות, אתה מבין שאתה חלק ממשהו באמת גדול, ואתה מת על זה. אתה הכי גאה בעולם”, מספר תום.
תום מעיד על גאוות יחידה ברמה מאוד גבוהה, שבאה לידי ביטוי בהבנת הייעוד הייחודי של המסייעת: “הפלוגה היא ממש המשפחה שלי – 60 איש בתוך גדוד שלם, שמבינים את הצורך ומביעים רצון לסלול את הדרך לטנקים, כי זה התפקיד שלנו לעשות את זה. אני גאה בכך שהטנקים לא זזים בלעדינו, בדיוק כפי שתיארו הלוחמים במבצע צוק איתן”.
אבל איך בכל זאת מרגיש לוחם המסייעת ביחס למקביליו בחטיבות החי”ר? כיצד נתפסת המסייעת בעייני המשרתים עצמם?
לתום יש תשובה חדה: “תבואו ותגלו שהמיקרו לא באמת עושה אתכם יותר גברים, ושהכומתה השחורה היא הדבר הכי יפה על הכתף. לא משנה איפה אתם לוחמים, משנה רק מה אתם נותנים, וכמה אתם נהנים מהשירות שלכם – אין שום דבר כמו המסייעת בשריון”.
