הסרבן שהפך למורעל
אורי בלוקה, יחידת נס”א
בדיוק לפני שנה התבשרנו על הסירוב המוני שהתרחש בבקו”ם – עשרות מתגייסים סירבו להתגייס לשריון. לנו, השריונרים הוותיקים, היה ברור שברגע שהחבר’ה האלו יעלו לטנקים הכול ישתנה. ואכן, בחלוף שנה הדברים נראים אחרת. אחד החיילים האלו הוא אורי בלוקה, שסירב, והיום חושב אחרת לגמרי.
“ביקשתי להקדים את הגיוס כדי לא להימרח יותר” מספר אורי. ” היה לי ברור שלישיבה אני לא חוזר, לא לפני שירות בצה”ל. לא ידעתי על קיומה של המנילה (שאלת ההעדפות) ולא מילאתי אותה בהעדפה לאן להתגייס. רק חודש לפני הגיוס הגיע אליי מכתב וממנו הבנתי שאני משובץ לתפקיד לוחם שריון”.
אורי לא רצה לשרת בשריון: “היה ברור לי שאני רוצה לסרב, כל חיי היה ברור לי שאני מתגייס הכי קרבי שאפשר. כששאלו אותי לאן אני מתגייס, אמרתי שהשיבוץ שלי הוא לשריון אבל אני הולך לסרב כדי להגיע לחי”ר”.
כשהגיע יום הגיוס, אורי כאמור סירב ונכנס למעצר בבקו”ם: “התייחסו אלינו כפושעים שעשו את הדבר הכי חמור בעולם. אמרו לנו שאנחנו מככבים בחדשות, שיש מלא סרבנים ושאנחנו בזיון לצה”ל. באותו ערב בשעת ט”ש (טרום שינה) התעדכנתי בחדשות וראיתי שזה לא שקר. פרסמו את הסיפור וממש הוקיעו אותנו, ואני לא הבנתי למה”.
אורי התקשר לכמה אנשים על מנת להתייעץ ולהבין מה לעשות, ואיך להמשיך. אחד הטלפונים היה לבן-הדוד, המשרת כמפקד מחלקה בחיל ההנדסה. “הוא הפתיע אותי כשאמר שבמקומי לא היה חושב פעמיים ומתגייס מיד לשריון. העדפתי להקשיב למי שמכיר את צה”ל מבפנים, וכבר למחרת בצהריים הודעתי על רצוני להתפנות לשיזפון”.
משם הגיע אורי לטירונות בשריון: “בשבועות הראשונים הייתי בשוק והתחלתי להבין את הטעות שעשיתי. נזכרתי בתרמיל פגז של סבא ז”ל שהביא ממלחמת יום הכיפורים, שמונח אצלי בחדר. כשנולדתי סבא התמלא בגאווה, עכשיו הוא בטח מתבייש בי שם למעלה, כך חשבתי”.
בחלוף הימים אורי הלך והשלים עם ההחלטה שקיבל: “חבריי הודו בפניי לאחר זמן שפחדו ממני בהתחלה, בגלל שתמיד הייתי מסתובב עם פרצוף חמוץ. סיגריות בשירותים והתפרצויות על המפקדים. אבל די מהר חשתי באווירה ובגיבוש כמו שרק הטירונות יודעת להציע”.
אירוע הסרבנים הוביל למספר החלטות בצה”ל ובחיל השריון, אחת מהן היא שיפור היציאות לחופשה, החלטה שאורי לא כל כך נהנה מפירותיה: “נכון, היציאות שופרו, אבל את ה־28 יום שלי בבסיס קיבלתי, ודי בצדק. האמת שהכרתי כל פינה בתחנה המרכזית בבאר שבע, רק מהשעות ביציאה שאף פעם לא נגמרו”.
אורי מתאר שאת השינוי המשמעותי הוא חווה באימון המתקדם, הצמ”פ: “החלטתי שאני עובד קשה, ואשתדל לישון כמה שפחות. משם התחילה תקופה מדהימה של אווירה, פק”לי קפה עד סוף הלילה, וכמובן התחלנו להבין מה זה טנקים ובכלל להיכנס לראש של שריונרים”.
אבל הרגע הדרמטי היה בסוף המסלול – האם ייתכן שהסרבן בבקו”ם יקפוץ מדרגה וייצא לקורס פיקודי?
“מתחילת הצמ”פ רציתי לצאת לקמ”ט”, מספר אורי. “כשהמפקד הודיע לי שאלו התכניות לגביי חטפתי קצת פיק ברכיים. אני? קמ”ט? מה אני צהוב? למה מפקד? אמרתי למפקד שאני לא רוצה לצאת. אולי במחזור הבא. אחרי שדיברנו קצת הבטחתי שאני אחשוב על זה ואחזיר לו תשובה”.
אחרי שבוע של לבטים והתייעצויות אורי החליט בכל זאת לצאת לקורס מפקדים. “אבוא, אתרשם, ומקסימום נעזוב” הוא חשב לעצמו.
“את הקמ”ט התחלתי ברגל שמאל – מאז ומעולם התקשיתי להיות לויאלי למערכת. נלחמתי בה, וברור שעם קושי כזה קשה לסיים קמ”ט. המפקדים שמו לב לקושי שהייתי בו ועוררו אותי קצת. אמרו שאני מתנהג כמו חייל בצמ”פ. התחלתי להשתנות, ואז הקמ”ט התחיל לזרום יותר”.
אורי המשיך בקורס, ובאמצעו, במהלך תרגיל מחלקה, נכנס לתא נהג, כדי להתמקצע עוד קצת בתור. “ירדתי מהתרגיל עם כאב בברכיים, ולא ייחסתי לו חשיבות, כי אחרי כל נהיגה בסימן 3 הברכיים קצת כואבות במיוחד אחרי תרגיל לש”ב”.
אולם הכאב התגבר – הסתבר כי מדובר בפציעה והוחלט לשבץ את אורי ביחידה שתאפשר לו לטפל בפציעה ולהחלים. “היה לי קשה לעכל שבמקום לפקד על חיילים ולהיכנס למלחמה הקרובה אני אשב במשרד ואתעסק בניירת. אבל השיבוץ שקיבלתי היה ניסויים ברק”ם ככה שלא נפרדתי לגמרי מפריסות וזחלים”.
“היום אני מחכה להחלים ולחזור להיות לוחם בשריון – רצון שהורגש אצלי כל כך רק כשעזבתי את החיל”, מספר אורי.
מאז גיוס נובמבר 2016 חל שיפור משמעותי ועקבי במוטיבציה להתגייס לשריון – יותר ויותר בני נוער נחשפים לחיל, ומבינים את עוצמתו כחיל המוביל והמכריע מבין חילות היבשה. הפעילות הענפה בשטח, ביחידות, ובמפקדות נשאו פרי, ומכאן שיש לשאוף להמשך המגמה.
