אל”ם (במיל’) איציק רונן
עם נסיעתי לגולן כדי לבקר בתרגיל של גדוד 77 בשטח אש אחמדיה, ציפיתי לראות את מה שבדרך כלל רואים בתרגילי השריון במקום הזה: טנקים בעמדות מפצחים מטרות בטווחים של 4000-1000 מטרים, מתקדמים עם חיפוי ומסתערים על היעד. בקיצור, אותו סיפור, עם אותו נוף. אבל כבר כשנסעתי על כביש קצרין-קצביה הבחנתי במשהו אחר – שטחי ההיערכות של גדוד היו ריקים. “מוזר”, חשבתי, “אולי הגעתי למקום הלא נכון”.
כשפגשתי את סא”ל עידן מורג, סגן מפקד חטיבה 7, הבנתי את הטעות שלי – מסתבר שהגדוד מגיע מכיוון אחר לגמרי, ושבכלל מדובר בסיפור מתמשך שהחל בשבוע הקודם, כאשר היחידה שילבה תנועות במרחב הררי, חציית מכשול מים, תנועות רגליות ארוכות מהבסיס לשטחי הכינוס, ועוד אתגרים יצירתיים ועצימים (אינטנסיביים) שהכין להם מח”ט 7, אל”ם רומן גופמן.
התייצבתי בעמדת תצפית בשולי שטח האש, במקום שכבר זכה לכינוי “במת קהלני”, על שם אירוע “בעקבות לוחמים” שיסד מג”ד 77 המיתולוגי, המתקיים כבר למעלה מעשור ובו משתתפים תלמידי י”ב המגיעים לגולן לסיור, לשמוע סיפורי קרבות ותצוגת אש. נעמדנו שם, מיכאל מס (שצילם), עידן סמח”ט 7 ואנוכי והצטרף אלינו עוד מפקד מיתולוגי של גדוד 77 – אל”ם (במיל’) משה פלד, שפיקד על הגדוד בסוף שנות ה-70.
בעודנו נזכרים בימים של פעם ובסיפורי הגדוד של פלד, הטנקים שרובם בעמדות מוסתרות פתחו במגע אש בתותחי ה-120 מילימטר של גדוד 77, שהתחדש לו בשנה האחרונה בטנקי סימן 4. האמת שקצת קפצתי מעוצמת האש, אשר למרות שדי ציפיתי לה – הפתיעה אותי מאוד.
“הטנקים האלו מדהימים”, מספר לי רב-סרן כארם, סמג”ד 77, בן 30 תושב הכפר ג’וליס שבגליל המערבי. “אנחנו נוסעים כבר כמה ימים, עולים, יורדים, חוצים מכשולים, וכלים לא נתקעים. התנועה רציפה ומהירה וזה נותן אמון אדיר ביכולת שלנו”.
“תגיד”, אני שואל אותו, “האם החבר’ה הצעירים יודעים להוציא מהכלי הזה את מה שהוא מסוגל?” לכאורה אין ספק, “הם מסוגלים לעשות איתו דברים אחרים, משהו שאנחנו לא העזנו לעשות עם סימני ה-2 בעבר”. האמת, כבוגר סימן 2 “מילדות”, ומפקד גאה של גדוד 77 בתחילת העשור הקודם ממש שמחתי לשמוע. אין ספק שגדוד השריון כיום, עם טנקים כל כך משובחים ופלוגה מסייעת סדירה, הוא באמת בעל יכולות אחרות – הוא מסוגל לבצע עוד כמה מהלכים שאני בשעתו יכולתי רק לחלום עליהם.
“יותר מדי אמינים הטנקים האלה”, מוסיף הסמח”ט, סא”ל מורג. “אנחנו חייבים לתרגל אותם בתקלות כיוון שבמלחמה הן יצוצו. ה”בעיה” היא שלטנק הזה אין תקלות”… ואני מבין שסימן 4 כנראה פורס זחל רק כאשר רוצים שהוא יפרוס. בקיצור צריך להיות מאוד “מוכשר” כדי להגיע למצב הזה.
שדה המטרות שאיתו הגדוד מתמודד עשיר מאוד בכול טווחי המגע עם מטרות מסוגים שונים, החל במטרות רכב מטרות ורק”ם, וכן מבנים המדמים מערכי אויב במתאר הרלוונטי כיום, של לחימה בסביבה אורבנית. לצד הטנקים שסוגרים על השטח הבנוי נלחמת פלוגת צנחנים, שנעה רכובה לעומק השטח, בעקבות התמרון המשוריין. באגף הכוח נמצאות שלוש חיילות שמפעילות כלי טיס זעיר – “רוכב שמיים”.
“אנחנו הכי אוהבות לעבוד עם השריון”, מספרת לי אחת מהן, ואני לא יכול להימנע מהשאלה “למה”. והתשובה מורכבת… אבל בתמצות ניתן לומר שכאשר התנועה ממוכנת ולא רגלית והשטח בוצי להחריד, זה באמת יותר נוח וגם יותר אמין. היכולת הזו של הפעלת מזל”ט בסיוע ישיר למג”ד, המביא מודיעין איכותי בזמן אמת “מעבר לגבעה” – זה דבר שכבר כשהייתי מג”ד, לפני יותר מעשור, התחלנו לחשוב עליו. לראות את הדבר הזה עובד ונותן תפוקות מבצעיות – בהחלט מעורר גאווה.
גדודי השריון כיום בהחלט נדרשים לפעול בסביבה עתירת אתגרים, והתרשמתי כי האימון שאותו מקיים הגדוד בהחלט מכין אותו לסביבה הזו. בחורף 2003 הובלתי תרגיל גדודי דומה, ימים ספורים לאחר שעלינו מפעילות ברצועת עזה. התמודדנו אז עם אתגרים דומים למה שגדוד 77 עושה כיום. כשהגדוד שלי התחיל תנועה 4-3 טנקים שקעו להם “בנחת” בביצת אחמדיה, וראינו אותם בצבירת הכוח לאחר כמעט יממה. לעומת זאת גדוד 77 כיום לא השאיר שום טנק בשטח – הכול התחיל תנועה, ושום דבר לא שקע.
החיבור הזה שבין יכולות קרביות, פלטפורמת לחימה מתקדמת, ומעטפת של אימון מאתגר – בהחלט מראה שהתקדמנו משמעותית ביחס לאיפה שהיינו בעבר הלא רחוק. “עדיין אפשר לעשות יותר, וגם אחרת”, טוען סא”ל מורג. “צריך לחנך את הצעירים לחשוב יצירתי, כי הכלי באמת מאפשר דברים אחרים”.
כשהגענו לעומק השטח פגשתי את המח”ט אל”ם גופמן. “עובדים” הוא אומר לי, ולא מכביר במילים. רומן מוכר לי זה שנים, תמיד היה מאלה שחושבים אחרת, יצירתי ובעל תעוזה. “כמה נכון שהוא עומד בראש הכוח”, חשבתי לעצמי. “המג”ד כבר מחומם”, הוא אומר לי, “אבל הוא עוד לא יודע מה אני מכין לו…”. “מה”? שאלתי. “הם מחר מסיימים את התרגיל בטקס, אבל איך שהטקס יתחיל הם יקבלו שינוי משימה – לנוע רגלית לרמפות בקו הגבול”. ואני ניסיתי לחשוב איך אני, כמג”ד, הייתי מגיב אם היו עושים לי תרגיל כזה. אין ספק שמדובר במשהו מחשל, הנותן תחושת מסוגלות חשובה מאוד.
בין הצופים בתרגיל הייתה ניר, נציגת דובר צה”ל המסופחת לחטיבה 7. “אנחנו חייבים להביא את הפעילות הזו של הטנקיסטים לקִדמת הבמה”, היא אומרת, ואני בהחלט מסכים. אני שואל את המח”ט האם החטיבה מקיימת פעילות כזו, ומקבל משנה סדורה של הסבר על מעורבות החטיבה בחיזוק המוטיבציה.
את הביקור סיימתי בתחושה מעורבת – לא רגיל ללכת סתם ככה באמצע היום ולהשאיר את הטנקיסטים מאחור, ועם זאת, גאווה גדולה על כך שהחבר’ה האלה, שחלקם היו פקודיי, מובילים היום את העוצמה החדשנית הזו נוכח אתגרים משתנים ומציאות מורכבת. ראיתי שיש הרבה יכולות, ללא ספק, במוח שמוביל את הכוח.
